מאת קים קופר | 2005 | סדרת 1/3 33 | הוצאת Continuum
לקנייה: הספר באמזון (9.95$) | הספר+הדיסק בלייבל מרג' (20$) | הדיסק בדג'נגוס

על האלבום In the aeroplane over the sea של להקת Neutral milk hotel, ועל הספר אודותיו מאת קים קופר, מתוך סדרת ספרי 1/3 33
הקדמה על הסדרה עצמה

"I don't consider myself to be a very educated person, ’cause I've spent a lot of my life in dreams" – ג'ף מנגום, 1998 (ראיון ממנו לקוחים עוד קטעים בפוסט הזה)

איך בכלל מתחילים לכתוב על האלבום הזה? איך מתחילים לכתוב על אלבום מופת משנת 1998, אלבום שעומד אצלי לצד OK Computer ו-The sophtware slump בראש רשימת אלבומי המופת הנצחיים מהניינטיז, אלבום שיכול לשנות את חייך, כשגיליתי אותו רק לפני שנה? אפשר להתייאש מכל הניירות המקומטים שפספסו את הפח, ופשוט לצטט מהספר (סלחו לי על התרגומים) את ג'יימי האגינס מ-Of Montreal:

"בכיתי בזמן שהאזנתי לאלבום. אני עדיין מגלה בו דברים שפספסתי בהאזנות קודמות. העניין באלבום הזה הוא שאי אפשר לשמוע אותו כלאחר יד – זה צריך להיות אירוע בפני עצמו! קודם כל, צריך להאזין לכולו. רצף הרצועות עצמו דורש זאת, אם הגאות והתנופה לא סוחפים אותך. אסור לשדר את השירים האלה כסינגלים ברדיו. הם קשורים בשרשרת קבועה מראש וזורמים יחד. אפשר לשים את התקליט בחדר מלא אנשים, והשיחות פשוט יגוועו. פעמים רבות אנשים ממש מתאפקים לשירותים כדי לסיים את ההאזנה לתקליט. אנשים יושבים במכוניות במקומות חנייה בכל העולם, ומחכים לכבות את המנוע ולהיכנס אחרי שהכיסא חורק וג'ף קם ועוזב."

או שפשוט מנסחים משפט חד משמעי שיוכלו לזרוק כנגדך כשתשנה את טעמך המוזיקלי עוד כמה שנים: מדובר באלבום הכי מושלם שהכי פחות אנשים מכירים.

קים קופר, העורכת של מגזין Scram (שמכתיר את עצמו כ"מגזין לתרבות לא-פופולרית" וגם עומד בכבדו בתואר הזה), יודעת את זה. לכן היא כתבה את הספר. לכן היא יצאה למצוא ולקלף את האנשים שסבבו והשיקו למסלול המפותל של ג'ף מנגום, הלב הפועם והקרוע של Neutral Milk Hotel: הכותב המחונן שיודע לקרוע במחי יד את הקורים הדקים שמגנים עלינו מזוועות הנפש או האימה שבחוץ ולתפור מהם שמיכות טלאים יפות מאין כמוהן; האיש שבשיא ההצלחה המוזיקלית שלו החליט לעזוב הכל, לא להופיע, לא לדבר עם התקשורת, לא לענות.
אבל אין זה ספר על גיבור נעדר. לא תמצאו כאן תיאוריות היעלמות הווארד-יוז-יות או סיד-בארט-יות או רוברט-וויאט-יות. קופר הצליחה לכתוב את ספר המוזיקה הטוב ביותר שקראתי עד כה, כי היא מצליחה לספר סיפור, לתעד בקפדנות של ביוגרף נבון, לכתוב בתבונה וכישרון של סופרת, ולאורך כל הזמן הזה להעביר תחושת יראה עדינה של "כך נראית ונוצרת יצירת מופת של פעם בחיים – מהמרכיבים הכי פשוטים ויומיומיים". יראת כבוד לצד דיבור ישיר ופשוט. זה איזון עדין, שהכתיבה המצוינת של קופר מצליחה לשמר לאורך כל הספר, בו היא מגוללת בפנינו, פעמים רבות מפי האנשים עצמם, את ההתפתחות וההתקדמות של קולקטיב Elephant 6 (שכולל גם להקות כמו אוף מונטריאול, אלף פאוור ואפלז אין סטריאו), של ניוטרל מילק הוטל (על הגבול הדק והנזיל בין איש אחד ללהקה שלמה), של ג'ף מנגום ושל השירים ושל האלבום עצמו. זה סיפור שמורכב לא רק מקסם ומכוחה המפעים של יצירה מקורית אמיתית, אלא מהרבה נדודים אגביים, קשרים ונקודות השקה פלאיות, פיסות חיים קטנות והרבה חברוּת וחיים של קהילה קטנה ויצירתית.

האווירה החופשית והיצירתית-להדהים שסבבה את התקופה הזו בחיים של ג'ף מנגום וחבריו מעוררת לא רק קנאה ודחיפה יצירתית בקורא עצמו, אלא הכרה בכך שבסביבה אחרת זה לא היה קורה כך. במדינה שאינה ארה"ב, עם הנדידה הסלאקרית של אמצע הניינטיז והבום היצירתי המתמשך של העיר אתנס (אתונה) בג'ורג'יה, אלבום כזה לא היה נולד. ההרכב המשתנה נדד בין בתים משותפים קטנים באתנס, בניו יורק (אצל סבתא של אחד מהם), בדנבר; מנגום מנגן בחדרי שירותים שוב ושוב את אותם השירים כדי לשנן אותם (גם לזיכרון, וגם כך שיהיו משוננים עד שיבלטו וידקרו כל מאזין ומאזין), והחצוצרן סקוט מסתגר לבדו שבועות על גבי שבועות במרתפים כדי לשפר את כישורי החצוצרה שלו; כלי נגינה חצי שבורים נאספו בחנויות יד-שנייה וניירות כסף הודבקו על הקירות; הופעות התחילו באיחור ונגמרו בדם, כלים שבורים וקהל שבוכה או פוער את פיו או שניהם ביחד.
והתחושות האלה מתנקזות ומצליחות לעבור באלבום מוקלט שמבוסס, לכל הרוחות, על אנה פרנק, שכולל ילד דו-ראשי בצנצנת פורמלין, הכרזת אהבה אמיצה לישו הנוצרי, הרים מכוסי נוזל זרע, ואת אחד משירי האהבה היפים וקורעי הלב שנכתבו מעולם ("Oh Comely", שהוקלט בטייק הראשון והיחיד שלו באולפן). וזה עוד כלום.

הכתיבה של מנגום מזכירה פעמים לא מעטות את הכתיבה האוטומטית של הסוריאליסטים מתחילת המאה העשרים, שמסתמכת על הרעיון שבתוך כל אמן ישנו רצף בלתי פוסק של מילים, והטעות הגדולה היא לנסות ולרסן אותן ולהכניס אותן לתבניות קבועות ומוכרות – במקום זאת יש לשפוך אותן על הנייר (או במקרה של מנגום – בתוך הראש. הוא לא כותב את הטקסטים שלו על ניירות, אלא משנן ושר אותם שוב ושוב ושוב). מנגום אומר בראיון, בתשובה לשאלה "האם אתה מנסה לבדוק כמה מילים אפשר לשיר בנשימה אחת?"… "השירים יוצאים באופן ספונטני […] זרם של מילים יוצא בטיפות קטנות, בסדר מסוים. ב-'Two-headed boy', כל קטע יצא ברגע אחר, יצאו כל כך הרבה, שעד עכשיו כבר שכחתי את רובם." מנגום מאתגר את האוזניים שלכם בנזילה בלתי פוסקת של סיפור אהבה דמיוני עם רוחה של אנה פרנק, בגעגועים של יצור מעוות וחריג עד אימה, בטפטוף בלתי פוסק של מטאפורות שמעולם לא שמעתם, בחרדה וייאוש ואמונה ואהבה. ג'וליאן קוסטר, מחברי הלהקה, אומר בספר "ג'ף ביטא משהו כל כך מדהים וסוריאליסטי בעזרת האלבום, כמעט כמו אלבום, ספר גדול כרוך בעור ומלא תמונות".
ולכן הטקסטים באלבום הזה לא נותנים סיפור על מגש (גם הטקסט הכתוב בחוברת הדיסק מלאה בקטעים חסרים וטקסטים שנוספו בחוברת אך לא קיימים בשיר), ומעריצים רבים מפענחים כבר שנים, בגרסאות שונות ומשונות, את המילים האלה. כי מדובר פה בעבודת אמנות אמיתית. קופר הייתה נבונה מספיק כדי לא לספק את פרשנותה לטקסטים, אלא רק להרחיב עליהם ולאזכר מדי פעם רפרנסים הכרחיים שעשויים להיעלם מן האוזן.

חלק ניכר בספר מוקדש לעבודתו של רוברט שניידר, שהפיק את האלבום וגם ניגן בו לא מעט. שניידר הוא לא מפיק דוגמת סטיב אלביני או בוטש ויג, שנכנס עם ארבעה רוקרים עניים לאולפן של חמישה מיליון דולר ומוציא יהלום מלוטש. הוא בנה אולפן זמני במחסן ריק עם חלק של אוטובוס בתור יחידת הבקרה. הכניעה-מרצון שלו לחזון הסאונד של מנגום הביאה לכך שכמעט בכל צליל באלבום הזה מורגש איזשהו fuzz או דיסטורשן, כאילו כל הכלים קרובים מדי למיקרופונים, והסולן יותר מכולם. ברגעים הרועשים זה נותן תחושת רעש ואנרגיה אחרת לגמרי (אין באלבום אף צליל של גיטרה חשמלית, הרעש מופק מגיטרות אקוסטיות, גיטרת באס עם פאז, מתופף עם קצף בזווית הפה וחטיבת כלי נשיפה), כי נדמה שהרעש באולפן קורע את המיקרופונים מרוב אנרגיות; וברגעים השקטים או הדלים-בכלים (כמו "Two-headed boy" המופתי, שכולל גיטרה אקוסטית אחת וסולן, אבל נשמע כמו להקת פאנק שלמה), נוצרת תחושת אינטימיות כמעט מוגזמת, כי הכל קרוב כל כך, קרוב מדי, עד כדי כך שנוצר הדיסטורשן הזה בקצוות של הצעקות, כשמישהו הגביר יותר מדי את רגישות המיקרופון. ואם כתבתי פעם על וין באטלר מארקייד פייר שהוא שר כאילו הוא "צועק את השורות האחרונות של חייו כשיד אחת מחליקה מקצה הצוק", ג'ף מנגום נשמע כאילו זה כבר קרה לו, והוא גמר לבכות על זה, ועכשיו הוא נשאר מצולק לכל החיים ולעולם לא ישיר בשלווה אמיתית.
לכן האלבום הזה לא נשמע כמו שום דבר אחר, אפילו מבחינת הסאונד שלו.

כשדנה (זו היית את, דנה?) האיצה בי לראשונה להוריד את האלבום הזה, לא שמעתי על ההרכב הזה דבר. הכרתי אז היטב את Funeral של ארקייד פייר, ואחרי חצי האזנה ראשונה זעקתי בחדווה "הידד! הנה כבר נמצאו היורשים של ארקייד פייר!"… במהרה גיליתי שלא יכולתי לטעות יותר. ארקייד פייר לא היו נולדים מעולם אלמלא ניוטרל מילק הוטל, אלמלא הפולק-פאנק-צועני-מפורק שלהם. אבל כמה אנשים מכירים את Funeral וכמה קליפים של ארקייד פייר ראיתם ב-MTV2 ובכמה רשימות סוף שנה הם הופיעו? ניוטרל מילק הוטל מוכרים את אלבום המופת שלהם בטפטוף עיקש כבר שמונה שנים, בעזרת מכורים מאוהבים שלא מצליחים להפסיק לדבר עליהם, כמוני. כי זה מגיע להם. כי זה כל כך מגיע להם. והספר הזה לא נותן רק מידע ועוטף את האלבום המופתי הזה בטקסט מצוין, הוא גם נותן לי ולשבויים אחרים בעולם החרוך והפצוע של ג'ף מנגום את התירוץ וההזדמנות לעלות על הגגות ולצעוק: למען השם, אנשים, כדאי שתכירו את האלבום הזה עכשיו, לפני שהאווירון מעל הים יתרסק בדיוק על האי ההוא עם המקום לתקליט אחד בלבד.

[נ.ב. כאן אפשר למצוא לא מעט שירים של ניוטרל מילק הוטל, חלקם הגדול מהאלבום הזה. אם הורדתם ואהבתם, אני באמת ממליץ בכל לשון של המלצה לקנות את פורמט הוויניל של האלבום הזה אם יש ברשותכם פטיפון. האמינו לי שלא תתחרטו]

ניוטרל מילק הוטל
אתר בית | ראיון בפיצ'פורק מ-2002 עם ג'ף מנגום | קולקטיב Elephant 6 |
קים קופר
אתר הספר של קים קופר | פודקאסט של קופר ואחרים מקריאים מהספר | עמוד הסופרת של קופר באמזון (כולל בלוג שלה) | שירים שקופר ממליצה לליווי הספר | ראיון עם קופר בפופמאטרז | ביקורות נוספות לספר
טריביוט!
אוסף קאברים של מעריצים לשירי הלהקה | אוסף שני באותה סדרה
סדרת 33 ושליש
עמוד הסדרה באמזון | עמוד הסדרה בויקיפדיה (כולל רשימת כותרים מלאה) | בלוג הסדרה מאת העורך הראשי דיוויד בארקר