7 במרץ 2006

עונג מדף: ענקי הג'אז

מאת סטאדס טרקל | היסטוריית הג'אז | בבל | 2006 | קנייה במיתוסדיבוק [64 ש"ח]

הרבה שנים פחדתי מג'ז. הוא צרם לי באוזניים, החצוצרות הציקו לי, הבלגן עצבן אותי, תמיד הרגשתי שאני פשוט לא מבין מה שאני שומע. נדלקתי לראשונה על ג'ז דווקא מג'ז חדש: הפסקול של "לעזוב את לאס וגאס". הפסקול, בניצוחו של סטינג ושל במאי הסרט, מייק פיגיס (שגם מנגן בו), מורכב מג'ז שהוקלט באיזה סלון גדול (פיגיס מספר שאם מקשיבים טוב, אפשר לשמוע ברקע עצים מתפצפצים באח). מדובר בג'ז מאוד מאוד שקט ומלנכולי, רוב הזמן, וגם בהרבה שירים (כאלה עם מילים), וזה תפס אותי. זה היה קל לעיכול. בסרט אחר, "הכישרון של מר ריפלי", נדלקתי על "You don't know what love is" ועל "My funny valentine", שני סטנדרטים שמאז שמעתי במיליון גרסאות, ואת רובן אהבתי (אל תפספסו את הביצוע של ג'ון מרטין ל-"You don't know…"). החברה הנפלאה שלי נתנה לי לא מעט שיעורים בג'אז. אחי הגדול ניסה שנים להדליק אותי על מיילס דיוויס, אבל רק כשהחברה שלי קנתה לי תקליט ויניל של Birth of the cool התחלתי להידלק עליו באמת. היא גם הכירה לי את האהבה הנוכחית שלי, ג'ון קולטריין, דרך אלבום הבלדות שלו, ועכשיו גם דרך Giant Steps, האלבום הראשון שלו [תודה, אהובתי]. אני גם אוהב מאוד את "פעם בגליל", אלבום הג'ז של אלון אולארצ'יק. הביצורים נפרצו.

כשפתחתי את התוכן של הספר התביישתי לומר שארבעה מתוך 13 שמות ענקי הג'ז, שלכל אחד מהם מוקדש פרק, לא היו מוכרים לי כלל. מתוך תשעת האחרים שזיהיתי, הכרתי מוזיקלית – ברמת "אני יכול לזהות את המוזיקה שלהם" – רק שלושה: לואי ארמסטרונג, בילי הולידיי וג'ון קולטריין. ברור, שמעתי על בני גודמן, ועל צ'רלי פרקר, ומי לא מכיר את דיוק אלינגטון – אבל האם יכולתי לזהות מנגינה שלהם? לציין שם של שיר? אף לא אחד. בושה.

אבל היי – בדיוק בשביל זה נולד הספר הזה. מדובר בספר שיעניין חובבי ג'ז באותה המידה שיעניין אדם שמעולם לא שמע חיצרוץ ג'זיסטי אחד בימיו. קחו את הספר ליד, וגם אם תמיד כיביתם את 88FM כשהגיעה שעת הג'ז, אני מבטיח לכם שמהר מאוד תלכו לסולסיק ותחפשו קצת קאונט בייסי או דיזי גילספי.

סטאדס טרקל טרקל היה עיתונאי עשרות שנים, וכתב טור ג'ז קבוע. הוא ראיין מאות אנשים מכל התחומים, ביניהם גם מוזיקאי ג'ז רבים. לכן הפרקים בספר הזה לא נראים בדיוניים. אתה קורא ויודע שיש פה גרעיני אמת, שטרקל ראיין את האנשים, את החברים שלהם, והרכיב מהאנקדוטות שלהם את הסיפור שלהם במילים שלו. לפעמים עם ניסיון מאולץ לדרמטיות, אבל תמיד בלשון מאוד קלה ובסיפורים מאוד פשוטים. מהבחינה הזו, זהו ספר בלוזי על ג'ז. אין פה מבנה מורכב או וירטואוזיות או השתחררות שלוחת רסן. כמו הבלוז, מדובר פה פשוט ב"לספר את הדברים כמו שהם", במילים הכי פשוטות, שמעבירות הכי הרבה אמת.

אני אוהב שטרקל מתרכז בצד הרוחני יותר של הג'ז, ופחות בטכניקה. צריך להגיע לרמת מיומנות גבוהה להחריד כדי להצליח להפיק מהכלי שלך רגשות בצורה בלתי-אמצעית, אבל זה החלק המשעמם בכל הסיפור, הטכניקה. טרקל כותב הרבה על הג'ז כביטוי מוזיקלי של חירות: בגטאות של גזענות, קיפוח, מעמדות, ציפיות, קשיים כלכליים ומוות, הג'ז היה פעמים רבות מקום הביטוי הנקי היחיד, חלל סטרילי בתוך העולם המלוכלך, בו הנגן יכול היה לעוף לאינסוף, חופשי כציפור. אני אוהב מאוד את הרעיון של מוזיקה (ויצירה בכלל) כמגרש משחקים אינסופי שקיים בתוך העולם הגשמי שלנו על כל מגבלותיו, ונראה שהג'ז לקח את הרעיון הזה לקיצוניות של ביטוי ויופי. כי שם, כפי שאומר הפסנתרן פאטס וולר לאביו בספר, "מה שחשוב זה מה אתה מרגיש; לא מה אתה עושה, אלא איך אתה עושה את זה".

דיוק אלינגטון אני עדיין מפחד קצת מג'ז. התחברתי לצד הרך יחסית שלו, ואני מסתדר לא רע עם סווינג, אבל זהו, כרגע. לשותף לדירה שהיה לי פעם, היה בחדר אוסף דיקסילנד, והספיקה לי האזנה אחת לו כדי להיחרד. זה היה מזעזע.
אבל הספר הזה הראה לי צדדים שאני חושב שאוהב. ואחרי שמכירים את הסיפור שמאחורי האמן, הרבה פעמים קל הרבה יותר להתחבר, מאשר בבליינד דייט איתו. בסי סמית' מעניינת אותי, פאטס וולר נראה לי מעניין – את שניהם לא הכרתי קודם וגם לא התעניינתי. אני אוהב את הצד הבלוזי יותר של הג'ז ולכן בסי סמית', שהיא בבסיסה זמרת בלוז, קורצת לי. הקטע של צ'רלי פרקר, "What is this thing called love" (שגם תשמעו עוד מעט במו אוזניכם), תפס אותי בהפתעה. מדובר אחרי הכל בג'ז מהסוג שהכי מרגיז אותי: הרעש והקצב המבולגן וההלגן. אבל מה אתם יודעים, כבר בהאזנה הראשונה נדלקתי עליו חזק.

ואל תחשבו לרגע שתצאו מפה בידיים (או תיקיות) ריקות. 13 אמנים מוזכרים בספר, ובכל פרק יש לפחות קטע אחד דומיננטי (או קטע אהוב עליי של אותו אמן). אז מה פשוט יותר מלאסוף לכם את 13 השירים האלה לתמצית מוזיקלית של הספר, או אם תרצו – פסקול שילווה את הקריאה, או סתם יעשה לכם קצת חשק? תורידו ותבלו!

Giants of Jazz [קובץ ראר. תודה לחן הנפלאה על השיר האחרון] 1. Joe Oliver – Dippermouth blues
2. Louis Armstrong – Cornet Chop Suey
3. Bessie smith – Nobody knows you when you're down and out
ארמסטרונג. הגדול מכולם?4. Bix Beiderbecke – In a mist
5. Fats weller – Flat Foot Floogie
6. Duke Ellington – Take the 'A' Train
7. Benny Goodman – Stompin at the Savoy
8. Count Basie – Going To Chicago Blues
9. Billie Holiday – God bless' the child (יש לשיר הזה כמה הקלטות שלה, בחרתי את החביבה עליי)
10. Woody Herman – Early Autumn
11. Dizzy Gillespie – Mon homme
12. Charlie Parker – What is this thing called love
13. John Coltrane – Naima

סטאדס טרקל | פורום ג'ז בנענע | בבל הוצאת בבל

22 תגובות על “עונג מדף: ענקי הג'אז”

  1. מאת אמיר:

    תודה נשמה,
    תענוג כרגיל.
    והנה משהו חמוד בחזרה:

    Vyvienne Long – Seven Nation Army
    http://tinyurl.com/ohcul

  2. חשבתי שאי־אפשר להזמין יותר מ"מיתוס".

  3. מאת גיאחה:

    יכני הרעם, אתה צודק. שמעתי באמת שיש בעיות במיתוס. רוצה לפרט?

    בינתיים, החלפתי שם את הלינק לקנייה בדיבוק (טיפה יותר יקר מבמיתוס).

  4. מאת פישקין:

    אז אני לא היחיד שמכיר את "פעם בגליל"?,זו הפעם הראשונה שאני רואה שמישהו יתיחס לדיסק המדהים הזה.גם אני מתחבר יותר לצד השקט של הג'ז,רוב הדיסקים שמתוארים כפורצי דרך נשמעים לי כמו שורה של ציפצופים.

  5. מאת נועם:

    גם אני לא התחברתי לג'אז מההתחלה. לא שהיום אני גז'יסט רציני היום, אבל אני יכול להתענג על הרבה דברים מיוחדים ויפים שקיימים בעולם הזה. זה גם נותן המון השראה מוזיקלית ללמוד את זה ולהתעמק בתיאוריה של זה. הבנה של מהלכי ג'אז מעשירה כתיבה בסגנונות אחרים.

    אלבומים מומלצים למישהו שרוצה להידלק מבלי לקפוץ ראש לדברים שיעשו לו כאב ראש:
    Keith Jarret – The Koln Concert הוא היצירה המאולתרת הכי יפה ששמעתי בחיים.

    Herbie Hancock – Head Hunters אלבום עם טונות של ג'ז פאנקי מפמפם.

    Joe Pass – Virtuoso מראה לאן אפשר להמריא מסטנדרטים על גיטרה אקוסטית סולו

    Pat Metheny – Bright Size Life אלבום ישן שעדיין נשמע חדשני ומעניין. השיר Unquity Road מבהיר חד משמעית שג'וני גרינווד גם נתן לאלבום כמה סיבובים בזמנו.

    Andrew Bird – Oh, The Grandeur אלבום ג'ז-סווינג-תיאטרלי-מטורף לגבות!!!

    John Coltrane – Trane's Blues אוסף מושלם של קטעי הבלוז הג'זיים המוקדמים של קולטריין. פשוט כיף!

    Ella Fitzgerald – כל אלבומי ה Gershwin שלה. שירים,נגנים ועיבודים שאין כמותם

    Wes Montgomery – Fingerpickin אחלה אלבום עם אחלה אילתורים על ויברפון

    גם אלבומים בהם Mal Waldron מלווה זמרות בפסנתר מומלצים…

    (טוב, חלאס, כאילו שמישהו יקום ויחקור את הדברים האלה מתוך תגובה בסוף איזה עונג מדף שכוח אל…) נו אופנס גיא. יור דא מאן ווית' דה מייטי פיין פלאן.

  6. מאת Western Eyes:

    ג'אז היא אהבה לא ממומשת שלי
    הרבה שנים שמעתי בסתר ג'ון קולטריין ודיוק אלינגטון, כי בבית שלי לא נתנו לגיטימציה למוזיקה הזו, ובשלב מסויים זה שכח.
    רק בכמה חודשים האחרונים, כשהכרתי כמה נגני ג'אז, חזרתי להאזין לכל הדברים האלו שכבר צברו אבק..

    הייתי מציין לטובה גם את העיבוד של שילה פרבר ורונה קינן לstrange fruit הנפלא של בילי הולידי.

  7. מאת גיאחה:

    נדמה לי שאתה מדבר על הביצוע של שרון בן עזר (פוליאנה פראנק) ל-"Strange fruit", שם רונה קינן מתארחת (יצא בסינגל של "החופש").

  8. מאת Western Eyes:

    וואו, איך יכולתי לבלבל בין שילה פרבר לפוליאנה פרנק?
    ~טיפש~

  9. מאת צנצנת.:

    גיא, אתה בסדר אתה!

  10. מאת גבר רופס:

    "Jazz is musical masturbation…"

    "The commitments"

  11. מאת grace:

    אוננות או לא, אני אוהבת את זה.
    חוץ מזה, יופי יופי יופי של אוסף, גיא!

  12. מאת גיאחה:

    לא יודע מה אתם מלכלכים על אוננות. זה נורא נעים.

    ודווקא הציטוט החביב עליי בעניין ג'ז הוא של איזה זמר בלוז-קאנטרי אחד שהתארח פעם אצל קונאן אובראיין, שאמר שג'ז נשמע כמו "רביעיית בלוז שדחפו אותה במדרגות".

  13. מאת Calvin:

    ג'ז הוא משהו שתמיד רציתי להבין בו ולאהוב אותו יותר.
    בזמן האחרון אני באמת מקבל הזדמנויות להיכנס לזה… וזה אחלה.
    תודה על הפוסט.

  14. מאת been on a deserted island:

    hey..i can't manage to open that rar file. any advice? thanks

  15. מאת דולפי:

    טוב לראות שיוצא ספר שמוקדש לג'אז, כל הכבוד להוצאה.
    אמנם אני קצת זנחתי את הזאנר לאחרונה אחרי הרבה שנים, אבל אני חייב להמליץ על כמה אלבומים מעולים שאני אוהב.
    קולטריין – A love supreme, giant steps
    ביל אוואנס – Portrait in jazz (שלישיה אגדתית)
    קייט' ג'ארט – הקונצרט בקלאן, Standards Vol.2
    מיילס דוויס – Kind Of Blue (אין מילים לתאר את המוזיקה הנפלאה בדיסק הזה)
    עוד נגנים שאני אוהב וקשה לי להמליץ על משהו מסויים שלהם: צ'רלי מינגוס, אריק דולפי,רולנד קירק, ארט בלייקי
    נראה לי שההמלצות שלי שייכות לתקופה מאוחרת ממה שמתואר בספר…

  16. מאת גיאחה:

    כן, רוב הדברים שהזכרת הם מאוחרים יותר מהתקופה בספר. אני ממליץ בחום על mingus mingus mingus mingus mingus, האלבום של – הפתעה! – צ'רלס מינגוס.

  17. מאת gergiron:

    שאלת תם. איך פותחים קובץ rar? ניסיתי newztoolz ולא הולך.
    תודה

  18. מאת קופיקו:

    תודה

  19. מאת עומרי:

    קובץ ראר פותחים באמצעות
    Winrar
    כמובן.

    בכל הג'אז הזה אני מתפלא שלא הוזכרו דווקא השמות החביבים עליי.
    Thelonius Monk, Horace Silver, Errol Garner, Jan Garbarek, Michel Petrucciani, Michael Brecker..

    מזמין בחום את כולם לשמוע קצת מהג'אז שלי :
    http://stage.co.il/Stories/546691
    http://stage.co.il/Stories/561518

    עומרי.

  20. מאת n0nick:

    גיא – אני מחפש פה באולמיוזיק על שיר מס' 5, ולא מוצא שום fats weller!
    http://www.allmusic.com/cg/amg.dll?p=amg&token=&sql=17:504624

    וחיפוש של שם האמן ביחד עם שם השיר מגיע רק לעונג מדף!

    הכצעקת? אולמיוזיק (שוב) טעו?

    בכלופן, אם אתה יודע את השנה של ההקלטה זה יכול לעזור לי :)

    וחוצמזה, אחלה ביקורת – שמלווה אותי (ואת האייפוד שלי) מאז ועד עכשיו.

  21. מאת גיאחה:

    סורי! טעות שלי באיות, מדובר ב-Fats Waller, עם a.
    כדי לכפר על הטעות, הנה גם הלינק הנכון לאמ"ג.

    שנת ההקלטה לא ידועה לי, אבל לא העמקתי בחיפוש באמ"ג על השיר הזה, אני בטוח שתמצא. :-)

    שמח שאתה נהנה! איזה כיף!

  22. מאת We Have Explosive:

    אמ… Giant Steps ממש לא האלבום הראשון שלו. הוא יצא בשנת 1960, שלוש שנים אחרי האלבום הראשון של קולטריין. לפני כן היו לו כמה הקלטות מעולות בחברת פרסטיז'

    כן, מצטער על הקטנוניות המגעילה.

כתיבת תגובה