15 בנובמבר 2025

הגיאחה מהריק

סוג אחר של דיבור מעמיק על מוזיקה

 

שלום,

לבי בנס האינדינגב המתחדש, וגופי בבית מלון במרילנד הקרה. הנה גליון חדש וקצר של הניוזלטר שמטרתו העיקרית היא להזמין אתכם להקשיב לשיחה ארוכה על מוזיקה.

בגיליון זה:

  1. משהו חדש שיצרנו, עם לינקים ובקצרה.

  2. חפירה קצת יותר ארוכה על מה זה ולמה זה קיים.

  3. חופן לינקים זעיר?


    הקדמה שלא שמתי בתוכן העניינים

    המטרה של הניוזלטר שהקמתי פה היא כפולה:

א. להתרגש ביחד ממוזיקה.

ב. לעסוק במוזיקה כמאזין/מבקר, בצורה מעמיקה או רחבה יותר ממה שהיומיום האינטרנטי מציע.

והיי, אף פעם לא הבטחתי שזה ייעשה בצורת טקסט בלבד!

אי לכך ובהתאם לזוטי, רויקה וגיאחה הרפתקאות גאים להציג:


בקצרה, עם הלינקים שהם העיקר:

רועי ריק הוציא אלבום נ־פ־ל־א בעיניי, אחד מאלבומי השנה שלי בקלות, שנקרא ״הפחד מהריק״. הוא ואני ישבנו לדבר בו, עליו, טסביבו. הוא ערך את כל העניין נהדר לווידאו ואודיו עם השירים עצמם והקליפים במלואם וכל מיני בונוסים מתוקים ועריכות קסם, ואני צפיתי מהצד בהתפעלות בכל הנס הזה מתרחש, ועכשיו אנחנו ממש שמחים להזמין אתכם להצטרף לשיחה:

הכל ביוטיוב בפעם אחת ארוכה | מחולק ל־3 חלקים בספוטיפיי כפודקאסט אודיו או וידאו לבחירתך

הערה חשובה: אם לא שמעתם את האלבום, אני ממש ממליץ פשוט לשמוע אותו קודם. החפירה היא למי שכבר שמע ומתעניין בעוד. מצד שני, מי אני שאגיד לכםן מה לעשות. רוצים לקפוץ ישר פנימה? קפצו לי! פנימה.


פחות בקצרה:

לפעמים בחיים אני פוגש איש או אישה ומגלה, מהר או לאט, שאנחנו לא רק מאותו השבט אלא ממש מאותו הסניף וההקבצה. רועי ריק גדל בצפון תל אביב ואני בצפון הגליל, הוא נסע למיסיסיפי לשקוע בבלוז ואני נשארתי בצפון לשקוע בבלוג. הוא הפך להיות מוזיקאי ואני הפכתי לההיפך ממוזיקאי. ואיכשהו, ברגע שנוצר בינינו קשר חברי, התבהר כמעט בן רגע שאנחנו עשויים בול מאותו סוג ספציפי של בוץ (חשדתי עוד קודם): גרעין אמוני חזק מאוד התנחל בתוך הלב של שנינו בנערותנו ומכיל סוציאליזם וקולקטיבים ואמונה מלאה בלארגן קבוצות של א.נשים מוכשרים ולסמוך עליהם; אמונה בשלום ובחיים משותפים עם הסביבה שלנו בתור עתיד אפשרי יחיד. ומשותפת לנו גם איזושהי כלבלביות חברית ופתוחה כלפי א.נשים וחוויות, תשוקת מסע חיצונית ופנימית, ואפילו, הייתי אומר, איזושהי התכווננות דומה כלפי העולם, עם כל ההכרה בכאב שבו.

בקיצור, מזמן רציתי לשבת לשיחה ארוכה איתו.

התירוץ הזדמן כשהוא הוציא את אחד האלבומים הכי מרגשים ויפים של השנה, ואולי האלבום עם הרול אאוט המפואר, המושקע והמוגזם ביותר מכל אלבומי השנה, אינדי או לא. ״הפחד מהריק״ הוקלט בסוף 2021 ב־4 ימים כאוטיים במה שכונה ״קייטנת רויקה״ (לא לקחתי שום חלק באירוע): רגע לפני שעבר לארה״ב לתקופה, רועי הזמין ערימה של חברים לאולפני קיצ׳ה, השליך עליהם המון סקיצות וטיוטות של שירים, ונתן להם לעשות את הקסם שלהם. והקסם נעשה, אחושילינג נעשה. ומאז הוא יושב על ההקלטות, עורך, מטייב, מטייח, משכתב, מתלהב, מתלבט, ממקסס ומלרלר, עד שהאלבום הזה בשלב מסוים נהיה גמור.

אבל לקראת השלמתו ופגישתו עם העולם, הרויקה שאינו יודע לנוח בנה סביב האלבום סרט שלם, פלוס פוסטים מושקעים, מרתקים ומצחיקים ומרחיבי תודעה על סביב ומאחורי כל אחד מ־8(!) הסינגלים, וכל הסיפור הזה נפרש על פני חודשים – ורובכם לא ידעתם מזה כלום. כי ככה זה, האינטרנט המזדיין הזה מחולק לבועות קטנות וסגורות בימינו, ואם לא פתחו לכם צוהר, יש עולמות שלמים שאנחנו לא יודעים שקיימים מעבר לקיר. ממליץ מאוד לדפדף ולקרוא הכל בפייסבוק או באינסטגרם של רויקה.


אז הנה מה שאני מציע לכםן לעשות:

  • אם כבר שמעתם והכרתם את האלבום, ונחשפתםן מעט או הרבה לפוסטים ולווידאו סביב השירים – קפצו לתוך השיחה שלנו [לעיל].

  • אם טרם – אז שמעו את האלבום כולו [לעיל]. לא הייתי משקיע ניוזלטר וכמה שעות שיחה פומביות באלבום שלא הייתי מאוהב בו קשות.


האלבום יצא לאור, והשמעתי ממנו המון בתכנית, ואז בן שלו ראיין את רועי ריק לכתבה בגלריה, שהייתה יפה, אבל בעיניי לא מספיק מעמיקה, ובהודעות קוליות מעבר לים עם רועי התחוור לי שהשיחה ביניהם כן הייתה ארוכה ומעמיקה, רק שבסוף, מה לעשות, המוסף המודפס יש לו גבולות, ואינדי זה לא ממש אייטם, ואי אפשר להכניס את כל מה שמעניין וצריך להוציא כותרת על עזה או משהו – בקיצור, הצענו לתרגם את התיסכול ההדדי שלנו מהסיטואציה הזו ולשבת לשוחח לעומק על האלבום, עם מיקרופון ומצלמה פתוחה. לא היה לנו מוצר סופי בראש, אמרנו בוא נשב, בטוח יהיה מעניין, אולי רק לנו, מקסימום נזרוק לפח.


אחרי כמה שבועות הכנתי קפה וישבנו לדבר, אני בוונקובר, רועי ביפו, כל אחד עם שיער הפנים שלו והמיקרופון שלו ואיזור הזמן שלו. אחד הדברים שאני הכי אוהב בעולם לעשות הוא לראיין מוזיקאים, ומזמן לא עשיתי את זה, הרעב היה שם. הצעתי שנעשה סוג של קומנטרי לאלבום, ונלך שיר־שיר. מהר מאוד הסתעפנו לשבילים צדדיים, והגענו לשיחות צד על משה שרת ומכתבים לרבין, על סוכנות רכב בעמאן ועל אינדי ישראלי של תחילת האלפיימז, על פודקאסט דמיוני בשם ״תודעה קולית״, על מה לעשות אחרי טריפ ועל סוגים שונים ורבים של פרידות (מחברה, מחברים, ממדינה).

רועי, הקוסם שהוא, ערך את כל הבלגן הזה לרצף שיחות קצרות, עם שירי האלבום והקליפים ביניהם, ושלל אפקטים והפתעות מהאולפן ומסקיצות ומהארכיון ומכל מיני דברים שיצאו ולא יצאו לאור. בגרסת הספוטיפיי תמצאו אפילו סקר מצחיק שהוא הוסיף לכל פרק.

מבחינתי,

אם התכנית שלי בגלגלצ זה ״בואו לשבת איתי על השטיח בזמן שאני משמיע לכם תקליטים ונתרגש ביחד ממוזיקה״, ואם הניוזלטר הוא ״בואו לקרוא איתי עיתון דמיוני בשישי בצהריים ונתרגש ביחד ממוזיקה״, אז השיחה הזו היא ״בואו להאנג של רועי ושלי ושבו איתנו ביחד בחדר ונתרגש ביחד ממוזיקה״.


זו הייתה אחת השיחות הכי טובות שהיו לי השנה, בכלל. בין היתר, הניוזלטר הזה, הזה ממש, חב לשיחה הזו חוב עמוק.

הניצוץ שהצית את השיחה שלנו הצית גם את ההבנה שלי שאם אני רוצה מקום לשקוע בו לעומק על מוזיקה אני צריך ליצור אותו לעצמי כי הפלטפורמות הקיימות – מאינסטגרם ועד מוספי ״הארץ״ – לא מתאימות לזה. וגם היה איזה רגע בשיחה, ואפשר לחזור בו לקראת סוף פרק ג׳, שבו ממש נופל לי האסימון ואני חושב שאמרתי בקול רם שאני צריך לפתוח ניוזלטר לכתוב בו על מוזיקה.


בקיצור, תודה.

לרועי על הסבלנות והלב הרחב, על ההשקעה האינסופית, ועל האלבום העשיר והנפלא הזה שמשוחח איתי על חיי בכל האזנה.

ולכל מי שיאזין. אני לא יודע כמה מכםן בכלל יטרחו להקשיב לנו חופרים. זה ממש בסדר אם כן ואם לא. אני עדיין בודק ומנסה דרכים להעמיק בהן על מוזיקה.

אם יש לכםן דעה בעניין, לטוב או לרע, לשיפור או לשימור, אפשר ורצוי להגיב למייל הזה!


לינקים? כן!

  1. אלבום השבוע שלי הוא בלי ספק שרשרת זהב. זה פרויקט נדיר ומיוחד מאוד – האתר זמרשת מאגד סביבו כבר שנים קהילה של פנאטים לשירים עבריים ישנים, בעיקר מלפני קום המדינה. אחרי המון שנים שהקהילה והאתר קיימים, נוצר מתוכו אלבום חדש. טליה אליאב ושי לווינשטיין הפיקו מוזיקלית ועיבדו 17 ביצועים חדשים במגוון סגנונות מפתיעים ומלאי כוונה ל״שירים שנולדו לפני המדינה״. זה עובד מעולה כאלבום לילדים, אבל גם מרגש אותי בטירוף כמבוגר. יש פה קולות מרהיבים כמו שי צברי, אלון אולארצ׳יק, תמרדה, מיכל לוטן וכמובן אליאב עצמה שמובילה פה כמה שירים. הנה האלבום הזה בספוטיפיי, וממש כואב לי בגוף שאין לאלבום הזה קידום ושיווק ויח״צ כי הוא סוג של נס ופלא. אפילו רק הטקסט הנפלא שכתבו טליה ושי על ההפקה הזו מרגש אותי עד דמעות. אני מפציר בכם ממש לקרוא את זה ולשמוע את זה. [עברית, ספוטיפיי]

  2. הגליון הקודם (הקידמה לאן) הדהד וחזר אליי מכם בשלל צורות. תודה לכל מי שהגיב.ה בכל פורמט אפשרי, בערך. יובל סער אהוב נפשי ביקש לפרסם אותו מחדש כטור אורח במגזין המעולה פורטפוליו, ואפשר לקרוא את זה פה. [עברית

  3. אחת הזמרות שאני הכי אוהב והכי לא מקבלת את הקהל העצום שמגיע לה, בעיניי, היא אמילי קינג (השנייה היא סלסט, שבדיוק הוציאה אלבום השבוע). החודש היא קפצה לטייני דסק שהוא לא פחות מעונג טהור בשבילי. [יוטיוב]

  4. סטורי מהופעה של רדיוהד בפורטוגל פתח אצלי שער לכעוס בקול רם על תופעה בימתית שמחרפנת אותי: פרפורמרים שלובשים שחור. [אינסטגרם, סליחה]


חיוכים משפתו של אגם קיטמקונדי,

גיאחה

5 בנובמבר 2025

למה פתחתי ניוזלטר ואיך זה קשור למאיר אריאל

וגם: מתנה למנויות

0.

המייל הזה איננו קצר, וזה כל הרעיון. אם את.ה קורא.ת בג׳ימייל, ייתכן שתחתית המייל (והמתנה שבו) ייחתכו. אם זה יקרה, לחצו על View entire message וייטב לכםן. אוקיי, נתחיל:

 

1.

מוקדם יותר השנה יצא אי־פי קצר מאוד בשם ״רפסודה״, שחתומים עליו מאיר אריאל המנוח ופטריק סבג (שיזכה לחיים ארוכים וטובים). ״רפסודה״ הוא אחד הדברים הכי מעניינים ויפים שיצאו השנה, בעיניי. מסוג הדברים שעוררו אצלי, לצד עונג חריף והתפעלות, גם מחשבות, שבתורן עוררו עוד מחשבות, שהולידו עוד – מעין רשת מחשבות שמתפשטת כמו שורשים.

למאיר אריאל יש את כוח העל הזה, להצמיח שורשים איפה שאין.

גדלתי בקיבוץ, באייטיז ובניינטיז, אז מאיר אריאל היה חלק בלתי נמנע מהמיתולוגיה של נעוריי. הכרתי אותו לראשונה מהרדיו עם ״טרמינל לומינלט״, ואז התאהבתי ב״נשל הנחש״, שני שירים שתפסתי אז יותר כמו לחש היפנוזה סודי או תפילה חילונית עמוקה מאשר כפזמונים. עם השנים התפיסה הזו רק התעצמה. בגילאי העשרים היו לי יחסים מורכבים וארוכי־שנים עם ״ארול״, אפוס מיתולוגי בפני עצמו, ומשם קצרה הייתה הדרך לצלול מעבר ללהיטים אל העומק האינסופי של האלבומים. אולי לא קצרה הייתה הדרך? אולי נכון יותר להגיד, אם אנחנו כבר במטאפורה של דרך, ששבילי הקיבוץ המוזיקלי של אריאל, שחשבתי שהם קצרים ומובנים מאליהם כמו שבילי הקיבוץ שבו גדלתי כל חיי עד אז, התגלו כאינסופיים. אני צועד בהם עדיין, בנתיבים שנמתחו בינתיים לאורך חצי עולם ותיכף חצי יובל, ומגיע למקומות שלא חלמתי עליהם, הרחק כל כך מהעץ שתחתיו נרדמתי עם ארול.

2.

יש לי תיאוריה לא ממש אפויה, שהאלבום האהוב עליך של מאיר אריאל תלוי בדרך שלך על המפה, ספציפית בקו שנמתח בין איפה שנולדת לאיפה שאת.ה חי.ה היום.

אם נולדת בקיבוץ ועברת לירושלים, בוודאי לנחלאות או לעין כרם, אלבום חייך של אריאל (שירי חג ומועד, כמובן) יהיה שונה מאשר אם נולדת בירושלים ועברת משם לקיבוץ, מושב או מועצה מקומית (מודה אני); או אם גדלת בגוש דן ונשארת בגוש דן (זרעי קיץ?), יהיה זה שונה מאשר אם כמוני, גדלת בקיבוץ ועברת משם לתל אביב. במקרה הזה, מהקיבוץ לגוש דן, אני מהמר בהימור קצת פרוע שזה יהיה ״רישומי פחם״, האלבום הרזה והנבואי, במובן של נביא זעם, מ־1998.

3.

אני יכול לכתוב ספר שלם על רישומי פחם, ואולי יום אחד אעשה את זה. אבל לכתוב אודות מאיר אריאל, אם למקסס אימרה ידועה, זה כמו לבשל אודות ארכיאולוגיה. כל כך קשה לכתוב על היצירה שלו בצורה מקיפה או מעמיקה, מפני שלא משנה כמה אעמיק וארחיב, אפרט ואפרש, הטקסט שלי תמיד יישאר דהוי יותר, מצומצם יותר, חלקי יותר מאשר השיר או האלבום עצמם. השיר של אריאל תמיד מכיל בתוכו את כל גרעיני הפרשנויות, העומק והרוחב – הוא חשב כבר על הכל, צמצם הכל לגרעינים של סמלים ורפרנסים ודחק אותם לחריצי החריצים, מלאכת מחשבת שאין בה יותר מקום לדבר.

4.

האספקט של ״רישומי פחם״ שאני רוצה להתמקד בו הפעם הוא הרגע שבו הוא הגיח לעולם: 1998.

עבור אלה מכםן שלא היו אז, או הספיקו לשכוח – חופן השנים האחרונות של המאה ה־20 הרגישו כמו קצה הצוק. זה לא רק המספר שהתקרב לאיפוס האלף, זה לא רק נבואות (הכזב, בדיעבד) על באג 2000 וסוף ההיסטוריה, אלה היו גם, במקרה, השנים בהן האיצה המהפכה הכי גדולה של מאה השנים האחרונות – האינטרנט.

בערך באמצע הניינטיז גלשתי באינטרנט בפעם הראשונה, וב־1998 כבר היה להרבה א.נשים אינטרנט במחשב נייח בבית. גם אם לא היה לך אינטרנט, כבר שמעת וקראת על האינטרנט. הקצב האיטי שבו העולם היומיומי שלנו התרחב עד אז, מילימטרים בשנה כמו תזוזת היבשות, התחיל להאיץ פתאום במהירות שהאנושות לא חוותה קודם לכן, בשום שלב בהיסטוריה האנושית. ככה קורות רעידות אדמה.

היו כאלה שנטרפו על זה בקטע טכנו־אוטופי, ואני עדיין זוכר את טעמה המתוק של האופטימיות המשוגעת שזמזמה אז באוויר, כשהאינטרנט היה לגמרי פתוח, שייך לכולםן, ואיפשר למי שהשתתף.ה בו ממש להשתתף בו. לקבוע איך הוא נראה ומתנהל, לנסח דרכים חדשות של ביטוי וקשר והתנהלות, של גילוי וכיסוי, של התנסויות חדשות, של וקהילה. זה היה מסחרר, משחרר, משכר.

והיו כאלה שהרגישו לגמרי אחרת. לצד לודיטים, שתמיד יזקפו את ראשם ברגעי זינוק טכנולוגי, היו גם כאלה שלא היו אנטי־אינטרנט, אנטי־טכנולוגיה או אפילו אנטי־קידמה. הם פשוט הסתכלו על כל האנושות מעבירה בבת אחת הילוך ואמרו: אולי כדאי לעצור לרגע לשאלות כמה שאלות? לחשוב על ההשלכות של כל זה? להבין ממה עשוי הגל שסוחף את כולנו, ולאן הוא סוחף אותנו?

5.

(אני קורא די מעט מהדיון העולמי סביב AI כרגע, אבל די ברור איך הרוח הזו נושבת גם הפעם. מי שמבקש לעצור לרגע, להתדיין או לשאול, שלא לדבר על לנסח בלמים וגבולות, מצויר מיד כפסימיסט, כאנטי־קידמה, כלודיט, כבור, כאדם קדמון שיש להשליך לצד ההיסטוריה, שלא יפריע לנו להתקדם. כמובן שבעלי הדעה הקובעת הם בעלי המאה הקובעת, שלא לומר המיליארדים הקובעים, אותם אנשים שגם מממנים את הזינוק הטכנולוגי הזה בצורה חסרת ביקורת לחלוטין, גם משלמים ללוביסטים שידאגו להטות את הביקורת ולשחרר את המחסומים, וגם בנו את הפלטפורמות שבהן איזה דיונים שבכלל נולדים בנושא נחנקים בבועות האלגוריתם.)

6.

״רפסודה״ מתמקד בתת־סיפור של ״שמעתי שאת נמצאת״, על הרעיון של השתלת לב, ומרחיב אותו. הפלא הרפואי והטכנולוגי של השתלת לב, פלא שהאנושות חיכתה אלפי שנים להגשמתו, היכולת להציל חיים בדרך שעד עכשיו הייתה שמורה לאלים באגדות (להעביר לב! מאדם אחד לאחר!) – היא חתיכת דילמה מוסרית משוגעת שאריאל רוצה להכריח אותנו לעצור ולהכיר בה.

הרי כדי להציל חיים של אדם אחד בהשתלת לב, אדם אחר, ה״תורם״, צריך למות. לבוא אל סופו. לפגוש את האין. ללכת לעולמו. אין עוד דרך אחרת שבה זה עובד. אליבא דאריאל, נוצר פתאום לראשונה מצב שבו אדם חולה, משפחתו, חבריו וכל מוקיריו מחכים, מייחלים, ואפילו מתפללים, שמישהו אחר סוף כל סוף יואיל למות.

ואם הדילמה הפרסונלית – חיים תמורת חיים – לא מספיקה לכם, אז אריאל מזכיר שכל הסיפור הזה קורה בתקופה של התפוצצות אוכלוסין, התפוצצות חסרת תקדים באותה המידה שהתפוצצות המידע של 1998 היא חסרת תקדים. רפסודת היבשה שעליה חיים כולנו בתוך האוקיינוס הגדול, ובכן, מתחיל להיגמר עליה המקום. אומרים שתיכף לא יהיה מקום בכלל, ומישהו יצטרך לקפוץ למים לכמה זמן כל כמה זמן (במקרה כזה, מציע אריאל מתוך הדמות הנאוליברלית שהוא עוטה, ״קפוץ אתה״). הפלא החדש מאריך בצורה לא טבעית חייו של אדם אחר, בתקופה שבה גם ככה ״כל התמותה הגדולה הזו״ לא מספיקה להתגבר על אורך החיים הממושך.

7.

השיר מפורסם הולך, ״ללכת אל, ללכת מ, ללכת כי כולם הולכים, מה זה בעצם משנה לאן בעצם הם הולכים?״

אבל להיות שפוי זה לשאול: רגע רגע, לאן כולם הולכים? ולמה אתם אומרים לי שאני גם חייב ללכת? זה אחד הצירים שסביבם מסתובב ״רישומי פחם״, וזה המנוע הבוער של ״רפסודה״.

אריאל לא אומר שהשתלת לב זה רעיון גרוע, או שמי שיש לו מחלת לב צריך למות. הוא רק מבקש שנשאל את השאלות הנדרשות לפני שאנחנו מסכימים לעיסקה הזו, שכולנו קיבלנו אוטומטית ברגע שלא הצבנו שום שאלה. לכל הפחות, הוא אומר, בואו נכיר במחיר האנושי, המוסרי ואפילו האקולוגי של ההחלטה הזו (או של כל סוג אחר של קידמה). אולי אפילו, בחלומי, נוכל לקבל החלטות שהן לא רק ״עושים את זה. למה? כי עכשיו פתאום אפשר״.

8.

״כל המגדלים המשוננים האלה הנוגסים בתכלת, כל השפיצים האלה בגרפים״, שר אריאל בשיר הפותח של רישומי פחם, ״חיית הברזל״. אוקיי, בסדר – ביקורת מוכרת מאנשי הקיבוץ הישן: אנטי קפיטליזם, אנטי עירוניות, אנטי צרכנות. אלה אנשים שמבכרים צמיחה במובן הישן (של צמחים) על החדש (של מקורות רווח).

אבל בהמשך השיר מגיע בית מסחרר שנשמע כאילו נעמי קליין כתבה אותו השבוע, אחרי 30 שנה של אינטרנט שהלך והתהדק לעולם ריכוזי ששייך לכמה חברות ענק, שבו אנחנו לא אזרחי האינטרנט אלא מטבע המסחר, שבו כל התעבורה מנוטרת, וכמעט כל הביטוי האישי והקשרים החברתיים נלעסים דרך אלגוריתמיקה בכמה פלטפורמות סגורות ששייכות בסוף לשתיים־שלוש חברות. הבית הזה מ־1998 מזכיר לי שאם פעם חשבנו שהאינטרנט משרת אותנו, היום כבר התחוור לנו שאנחנו משרתים את האינטרנט:

״גורסת, דורסת, הורסת, הודקת, ומשווקת את זה כחופש דיבור.

מוצצת ויורקת, משתמשת וזורקת עצם לתחקירני זכות הציבור.

קרניים שולטות רחוק, עיניים בכל מקום, פה לא מפסיק ללהג

אומר מה לרצות, מה לחשוב, מה להיות, מה לעשות ואיך להתנהג

והמונים המונים חצי־אוטומטי הלומי פטישוני כסף סמויים

רצים רצים מפוקדי ריצודים מהבהבים

עטופים במגילה של תנאים וזכויות

מסוממי קידמה והתפתחויות…״

9.

״רפסודה״, שיצא עכשיו בעיבוד והפקה של סבג, הוא אלבומון בכמה פרקים שמתבסס על שבר שיר, שנשמע כמו טיוטה מוקדמת, או פרק גנוז, מתוך ״שמעתי שאת נמצאת״ מ״רישומי פחם״ [בונוס]. אני יכול לכתוב ספר שלם על ״שמעתי״ ו״רפסודה״ ביחד (ולא אעשה את זה), ואני ממליץ בחום לשמוע את שניהם.

אבל בתוך כל הדיון הענקי, חובק הדורות והמקורות, שאריאל מנהל ב״רישומי פחם״ עם הרגע ההיסטורי שבו הוא נכתב, מזדקרות שתי מילים קטנות שאריאל זורק כמעט כ-aside בתוך ״רפסודה״, וסבג בחוכמתו הופך לסוג של ריפריין שחוזר ומהדהד ברגעים שונים של היצירה הזו: ״הקידמה? הקידמה לאן?״

10.

כי בסוף נכתבו, ועוד ייכתבו, תלי תלים של מילי מילים על ״רישומי פחם״ – איך הוא שולף מהמקורות את חזון דניאל, ומההיסטוריה הפרטית והציבורית את שנות הקמת היישוב העברי בארץ, משתמש בהם לביקורת פוליטית, כלכלית וחברתית עכשווית ולנבואות העבר וההווה, איך הוא דוקר את הקפיטליזם, הדמוקרטיה, הטכנולוגיה, הציונות, כל מה שאנחנו אוספים תחת הכותרת ״קידמה״, ולועג להם ומפחד מהם ונמשך אליהם ומטיל בהם ספקות. אבל את העמדה הפילוסופית של אריאל באלבום כולו, את המנוע שמסיע את כל העגלה המלאה הזו אפשר להחזיק בשאלה המיתממת, הארסית, הקטנה הזו שיכולה לפוצץ את כל הבלון הענקי של חיינו (כמו היתוש שמסיים את חייו של הקיסר טיטוס בשיר הסוגר את האלבום): ״הקידמה לאן?״

11.

היו כמה שנים, באמצע האלפיים ועשרז, בשיא תקופה העונג שבת, אתה נמצא כאן, ושאר הפרויקטים בהם עסקתי – שיותר ויותר א.נשים שאלו אותי מתי כבר אכתוב ספר.

לא רציתי לכתוב ספר. הייתי עונה תמיד שאין לי צורך בזה. שספרים הם שאיפה אוטומטית שנשארה לנו מהעבר הארוך של האנושות, שבו ספר היה העדות האולטימטיבית לתכלית, להישג, האופציה היחידה ל״הצלחה״ עבור כותב, ושאנחנו לא חיים בזמן הזה יותר. שאני כותב במדיום של הזמן הזה: פוסטים בבלוג, סטטוסים באינסטגרם, ציוצים.

מאחורי התשובה הזו הייתה תשובה צינית יותר: עזבו, אף אחד לא מצליח להתרכז מספיק זמן כדי לקרוא ספר.

(בערך באותה תקופה שאלתי את חברי טל איזה ספר הוא קורא עכשיו, והוא ענה: ״אתה מתכוון מה יש לי ליד המיטה כשאני גולל בפייסבוק?״)

ומתחתיה, התשובה האמיתית: אני לא מצליח להתרכז מספיק זמן כדי לכתוב ספר.

ומתחת לזה היה כמובן הפחד: הציפיות, המי אני בכלל, המה אם לא אצליח, האולי אין לי שומדבר להגיד.

12.

עכשיו, כשאני עוצר להסתכל אחורה, אני מבין שמאז גיל 15 ועד היום כל מה שכתבתי ואני מתגאה בו היו סוג של מכתבים. חלקם היו מכתבים באמת, מנייר, בהם שטחתי בעט את מה שיקר לי לא.נשים היקרים לי. חלקם היו פוסטים בעונג או כתבות בכל מיני מקומות, שהיו בדרכם מכתבים לקורא.ת דמיוני.ת או אמיתי.ת שללב שלהםן כיוונתי את המילים.

13.

כבר די הרבה זמן שאני לא כותב על מוזיקה בצורה האהובה עליי, כי האטמוספירה הדיגיטלית הולכת ומקצרת את הדף. עברנו ממגילות ב״אייל הקורא״ לפוסטים ארוכים בפייסבוק ואז באינסטגרם ואז לסטוריז ולרילז ול – מה שמעתי לאחרונה, תשומת הלב הממוצעת של אדם אונליין היא 3 שניות?

הרבה שנים החרשתי, כלומר לא כתבתי ביקורות אלבומים (הסוגה האהובה עליי) או טקסטים עמוקים על מוזיקה, כי לא רציתי לכתוב אל התהום אלא אל א.נשים. לא רציתי להקליט ווידאו לרילז כשאני בעצם אוהב לכתוב. לא רציתי לכתוב פוסט באינסטגרם על תקליט ולהגיע שוב לתקרת מכסת המילים. לא רציתי להמשיך לכתוב בלוג שכל הקוראים שלו גוללים באינסטה ובפייסבוק ובטיקטוק ובכל פלטפורמה מסחרית אחרת רק לא בבלוג העצמאי שלי. וגם בדיוק היגרתי ונולד לי ילד והחיים לא היו יפים למחשבות ארוכות אלא לדברים אחרים.

אבל ״רפסודה״ (בין היתר) גרם לי לעצור ולהגיד: הקידמה לאן? האינטרנט שלנו נהיה כל כך חרא, וכל כך חסר מקום ליצירתיות או למחשבות ארוכות יותר משלושים שניות. ואני נהייתי כל כך חסר תקווה למהפכה שתשיב לנו, האנשים מהם האינטרנט עשוי, את הכוח לבנות פלטפורמות עם סבלנות ואנושיות, שפשוט אמרתי אוקיי, אז פאק איט. שהקידמה תמשיך בלעדיי לכמה רגעים. אני אכתוב מכתבים על מוזיקה, למעט שיש להם סבלנות לקריאה ארוכה (יחסית לימינו), למחשבה שיש בה יותר משורה אחת לצטט ולשתף.

14.

בתור מהגר שמתי לב לדפוס שקורה כשאני מבקר בישראל ופוגש חברים שלא פגשתי מזמן. הזמן קצוב וצריך להספיק כל כך הרבה, וכולו הולך על השלמת פערים. ואז מתחבקים ונפרדים ולא נשאר מהפגישה הזו כלום חוץ מעדכון הדדי.

אבל אם אנחנו מצליחים לא להיות בלחץ, ולהגיע מעבר להשלמת הפערים אל שיחה לא מתוכננת, בלי יעד, אז פתאום הכל מתרחב. פתאום מישהו מעלה התחלה רעועה של איזה רעיון לא בנוי היטב, ואפשר לבנות אותו ולהפוך אותו ולחשוב עליו ביחד, ובמקום התעדכנות על כל מה שכבר קרה, משהו חדש נוצר.

תמיד ראיתי ביקורת מוזיקה בתוך החלק הזה בשיחה שאחרי כל ה-catching up. ביקורת לא כשיפוט ״זה אחלה או לא״, אלא הרחבת הדיון בשיר או באלבום, מיקום שלהם בתוך הקשר רחב יותר, חיבור נקודות שלא היו שם קודם (ואולי דמיינתי), ויצירת איזו מחשבה מעניינת, מקורית, מתוך שיר או אלבום.

אני רוצה לנסות לפתח שוב (אצלי, ואולי אצלך) את הסבלנות לחשוב לאורך או לעומק על משהו. לקרוא משהו קצת ארוך, אולי בהפסקות, אבל עד הסוף, כדי לעבור את שלב ה״אז איך זה״ ולהגיע למחשבה חדשה, אולי. לנהל שיחה קצת יותר עמוקה מהמקום השטוח שאליו הקידמה לקחה אותנו בלי לשאול אותנו אם אנחנו רוצים להגיע לשם.

15.

״הקידמה לאן?״ הזכיר לי שמה שאני רוצה באמת זה לשאול שאלות, ולכתוב מכתבים, ספציפית על מוזיקה. עבור שרוצה לקרוא, במקום שבו לא ידרשו ממני לשחק לפי האלגוריתם או הפורמט שבנה מישהו שאני לא מכיר ועושה כסף באופן חד צדדי מתשומת הלב והזמן שלי ושלך.


יש גם מתנה


אני אוהב ללכת נגד האלגוריתם, ודרך אחת היא לנסות להשתמש בפלטפורמות הדיגיטליות שלנו בדרכים מיושנות מהחיים הפיזיים (פינת ״דקה לבהייה״ בסטוריז שלי באינסטגרם, למשל).

יש כמה סדרות של תקליטים שאני אוהב במיוחד, כמו Mr. Bongo Record Club, שמטרתם הם לאסוף שירים נפלאים שלא עברו דיגיטציה או שנשכחו תחת ערימות הלהיטים והרעש, לקבץ אותם ליופי של אוסף ולהציף אותם לאוזניים סקרניות.

החלטתי לפתוח רקורד קלאב כזה, רק דיגיטלי, בספוטיפיי.

אני קורא לו מועדון 9999, ואני הולך להעניק לכם בו בכל פעם מקבץ של 10 שירים מדהימים שלא שמעתם בחיים.

הרף העליון שקבעתי שרירותית הוא שירים שיש להם פחות מ־10,000 האזנות בספוטיפיי (בזמן העריכה), והם לא מישראל.

הזמנתי את האמן המדהים אופיר שריף לעצב עטיפה לכל אוסף בסדרה, והוא הבריק מיד על הפתיחה. כל עטיפה עשויה מגריד בן 10,000 קוביות, עם 10 צורות צבעוניות. אולי אופיר ירצה להרחיב על המנוע שהוא בנה (!!!) כדי לעצב את העטיפות האלה והרעיון שמאחוריהן.

בינתיים, הנה האוסף הראשון, שמחכה כבר כמה חודשים שאטרח לכתוב את הניוזלטר הזה ועכשיו מגיע לאוזניים שלכם. והפעם: דיסקו־פ׳אנק ניגרי, פוסט־פאנק יפני, אמביינט מוונקובר (!), שיר מושלם ממחזמר שלא שמעתם עליו, וג׳ז שאפשר לרקוד.

 

זה אולי מרגיש כמו בלוג או טור, אבל זה מייל. זה רק אימייל. אז אפשר להשיב לו, אם תרצו! בצד השני יש בנאדם אמיתי, אני, ואני שמח על כל תגובה.

חיוכים,

גיא

להתרגש ביחד ממוזיקה | עונג שבת is a reader-supported publication. To receive new posts and support my work, consider becoming a free or paid subscriber.

 
 
28 בספטמבר 2025

מכתב, אהבה

התחלה של מסע חדש

הפתעה! זה שוב אני, גיאחה.

העונג, במתכונתו הבלוגית של המון לינקים מדי שבוע, מצא כנראה מנוחת עולמים* – אבל ניוזלטרים, מכתבים, טורים, הם אהבה ישנה ונצחית שלי. ואני שמח לפתוח מחדש את הניוזלטר של העונג**.

מכיוון שנרשמת בעבר לקבלת מיילים מהעונג, העברתי אותך אוטומטית לניוזלטר החדש שיופעל דרך Substack.

אם לא בא לך להיות פה – סליחה! זה הזמן לבטל את המנוי ולא אשלח לך אף מייל יותר, אף פעם.

אם בא לך לקבל ממני מכתבים מדי פעם – מה אגיד ומה אומר? תודה! איזו זכות, בואו ננסה.


הרעיון בשלוש מילים: להתרגש ביחד ממוזיקה.


אכתוב על זה עוד במיילים הבאים, למה אני מתכוון בכותרת הזו. לבינתיים, טוב שבאת, תיכף נתחיל.


עקרונות יסוד:

  • מה יהיה פה? כמו ״הפתעות מגיאחה״, גם לניוזלטר הזה אין פורמט או לו״ז מחייב. הוא ינבע כמעיין כשהמאגר התת־מודעי יוצף במחשבות על מוזיקה. לפעמים יהיה פה טקסט קצר/ארוך, לפעמים לינק לפלייליסט מיוחד, אולי ראיון או ביקורת אלבום – דברים שחסרים לי בנוף הדיון המקוון העברי על מוזיקה. אולי יהיו פה דברים שעדיין לא חשבתי עליהם בכלל. אבל הם תמיד יהיו על מוזיקה.

  • מה לא יהיה פה? עדכונים תדירים על התכנית שלי בגלגלצ ועדכונים בכלל. אני מעדכן באינסטגרם ובטלגרם וכיף שם.

  • מתי יהיה פה? כל אימת שהרוח תניע אותי לכתוב, ובכל מקרה לא הרבה. זה לא טור שבועי.

  • רגע, זה עולה לי? אני מקווה שכן, אבל רק במובן התרוממות הרוח. הניוזלטר תמיד יהיה חינמי ופתוח לקריאה ולתגובה, בתיבה שלך ובאתר שלו. אם כן תרצה מטוב לבך לתת כמה מעות, אז:

  • אפשר שזה כן יעלה. אם יתחשק לך לתמוך במה שאני עושה (פה, ובגלגלצ, ובאינסטגרם), אפשר תמיד לבחור לשלם ממש כאן דרך סאבסטק כמה דולרים בחודש. זה יהיה מתוק מאוד מצדך וישמח אותי מאוד. אני אכתוב בכל מקרה.

  • פעם תמכתי בך בפטריאון, מה עם זה? הפטריאון שלי, יחד עם העונג, בתרדמת, ויתעורר רק אם אשוב לפרסם קבוע פוסט שבועי (לא סביר). אם בא לך להמשיך לתמוך, זה המקום העדכני לעשות זאת (וגם רגע טוב לחשוב מחדש כמה, בהתאם לשנים שעברו מאז שנרשמת לפטריאון – החיים השתנו, האינפלציה, הכלכלה, הגעגוע – אין לי מחשבון לזה, חוץ מזה שבלב).


כמה מילים חשובות מהחברים בסאבסטאק כדי שתמיד תקבלו את המיילים שלי כמו שצריך…

If you can’t find the newsletter, check your spam folder. And please mark this address as ‘not spam.’

If the newsletter isn’t in your spam folder, either, you should look in the Promotions tab.

You can always see everything on the website.

אוקיי תודה בוט.


תודה שקראת, וסליחה שהתפרצתי, ומקווה שיהיה לנו כיף להתרגש ביחד ממוזיקה.

חיוכים,

גיאחה


נ.ב. אם יש חבר.ה שממש ממש ישמחו לקבל עדכון על הניוזלטר הזה, אפשר פשוט לפרוורד אותו כמו מייל רגיל ולהציע ללחוץ פה:


* שילוב של נסיבות חיי הפרטיים (כולן טובות) והשינויים שעבר האינטרנט בעשור האחרון.
** שילוב של הניוזלטר הקודם שלי ״הפתעות מגיאחה״, העונג, ו״תת״. כל הדברים האלה יהיו פה בצורות שונות.
26 במאי 2025

גיאגלצ: אין בספוטיפיי

השבוע יש לי יומולדת, וכדי לחגוג החלטתי לבקש ולפזר מתנות – ביקשתי מאמנים שאני אוהב מאוד, ונתתי לכםן בצורת תכנית מיוחדת שלי בגלגלצ, שקראתי לה בראש שלי ״אין בספוטיפיי״.

100% מהשירים בתכנית אין בספוטיפיי (לפחות ברגע השידור), ואולי 80% (לא ספרתי) אין בשום מקום, לא בבנדקאמפ, לא ביוטיוב – רק על ההארדיסק של האמנים/ות הנפלאות/ים שהסכימו והספיקו להשתתף בתכנית.

ביקשו ממני את רשימת השירים ויש מלא פרטים להוסיף, אז הנה הכל פה.

לינק להאזנה לתכנית המלאה

שעה ראשונה

 

Cut Chemist – Adidas To Addis

יצא במקור ב־2010 (שידרתי את זה מלא בתכנית שהייתה לי אז בתדר), זה מיקס חדש מ־2021. אפשר להוריד פה

תמרדה – שרתי עם כולם

מתוך אלבום בעברית שבדרך! 

Addis A Kaplan – Bali Bali

פרויקט חדש של אורי קפלן מהבלקן ביט בוקס (ועוד הרכבים). על הבס האחד והיחיד איתמר ציגלר.

Digital Monx – 89 Model ft. Noga Erez

הנזירים הדיגיטליים הם אורי קפלן לעיל ותמיר מוסקט! יש להם ערימה של שירים שאני מקווה שיצאו מתישהו, ביניהם הקטע הזה עם נגה ארז על המיקרופון. 

יעל זלינגר – לנצח (Robotim Remix)

רובוטים, הלא הוא נדב אגמי, רקח בבית רימיקס עצמאי ולגמרי לא רשמי ל״לנצח״ של יעל זלינגר. איזה מזל שביקשתי ממנו לשלוח לי משהו, כי זה רימיקס ענק, וסופסוף שלחנו אותו ליעל זלינגר, שהתלהבה מאוד והסכימה בשמחה לשדר. מקווה שזה יצא כסינגל!

תמוז – מה שיותר עמוק יותר כחול (Omri Smadar Rainbow Mix)

מלך הרימיקסים עמרי סמדר שיחרר את זה לאינטרנט בלבד ב־2020, ובעיניי זו הגרסה האולטימטיבית של השיר הזה. 

Rabo & Snob – Adam Sunsetson

מי ידע שאייל רוב ורונן סאבו יושבים על אדיט מושלם ל״שקיעה אחת״ של אדם? אפילו הם שכחו!

מיקה טל – חזק

מתוך אלבום ש ל י ש י תוך כלום זמן, יחד עם המפיק והמולטיאינסטרומנטליסט מתן. 

רן אלירן – נולדתי לשלום

ביצוע גרובי במיוחד מ־1979, מהאלבום הזה. תודה רבה לאבי, א.ק.א תות אנך אמון, שמעלה אוצרות כאלה (ושלח לי קובץ – תודה!). 

D-Vice & שאנן סטריט – פייק ניוז

דניאל וייס א.ק.א D-Vice הוא ירושלמי שחי בברצלונה, שם חברו שאנן סטריט כתב והקליט איתו את השיר הזה ב־2019 (!). מבאס כמה שזה עדיין רלוונטי.

Devendra Banhart – Heard somebody say (live at the Barby 07.07.2006)

ההופעה של דבנדרה בנהארט בבארבי הייתה אחת ההופעות שהכי חיכיתי לה בחיים. היא הייתה מוזרה ונהדרת. אני לא זוכר מי הדליף לי את ההקלטה שלה בזמנו, אבל אני זוכר שני פרטים מוזרים מאוד על ההופעה הזו: א. הפיק אותה שרוליק איינהורן המבוקש מספר אחת. ב. היא נגמרה בביצוע של בנהארט, יחד עם איציק סוויסה האלמוני שנבחר בוודאי ברמייה לחמם את ההופעה הזו, ל״אני לא זמין״ של מושיק עפיה. נשבע, יש לי הקלטה של זה. זה נורא. 

ענת מושקובסקי – פצצה

סינגל ראשון שבדרך מתוך אלבום שלם שבדרך בעברית! ונוסטלגיה לא נעימה אבל כן מצחיקה מאוד לליל הטילים האיראניים הגדול של אפריל 2024. נכתב והופק עם עומר שונברגר. 

הפנר – סימפוניה

אין לי מה להוסיף חוצמזה שאני חושב שמדובר בטראק רוצח, בקטע חיובי ללא דם.

אתי רומנו – כמה דם

מתוך ״אני בת ים״, האלבום החדש של אתי שיוצא ממש תיכף, ב־4 ביוני! רן שם טוב הפיק, והשיר נכתב לעמותת אנימלס.

T & T – MIRIAM

אחד מה־T הוא תמיר מוסקט, וה־T השני הוא תום ארמוני, וביחד הם יושבים (אני לא יודע כמה זמן, אבל יותר מדי) על אלבום חריג ביופיו. יש באלבום הזה השפעות של מוזיקה אפריקאית, של פסקולים איטלקיים, של מה לא! וזכיתי להשמיע שני שירים מתוכו פה בתכנית. הנה הראשון. 

ג׳ני פנקין – פצצה מתקתקת

אופירי על הביט, וג׳ני מתפוצצת כמו שהיא יודעת! 

Nenor – Somethin' Stratin'

אדיט חלומי לשיר של מייקל ג׳קסון – קחו את כולו פה

שעה שנייה

נועם ענבר – איה רוחי (דמו)

תיכף יוצא סינגל בהקלטת אולפן נוצצת עם קולות רקע שיהפכו אתכם לשלולית. אבל גם בתור דמו שנועם ענבר הקליט לבד בבית, הביצוע העברי (+ערבי) הזה ל-"Where is my mind" של הפיקסיז הוא חווייה רוחנית.

Kutiman – Fog Ahead

אחד המוזיקאים הכי חרוצים ומוכשרים בישראל לא מפסיק להוציא מוזיקה, ויש לו אלבום אינסטרומנטלי משגע בייצא ביולי, וייקרא Dreams in Aspamia. 

Folly Tree – Fish bowl

אלכס משה מקליטה תחת השם Folly Tree, לפעמים היא להקה, לפעמים היא אישה אחת, תמיד היא נשמעת נפלא. השיר הזה לקוח מהאלבום הבא שלה, Pieces. שהופק עם גל עובד. 

עדי־קשת כהן – High Wind

קודם כל אנצל את הבמה לציין שזה עדי־קשת ולא עדי קשת־כהן. הקשת הוא חלק משמה הפרטי, לא שם המשפחה. זהו חשוב לי לדייק. השיר הזה לקוח מתוך האלבום הבא שלה, שהיא צועדת בו כמה צעדים מחוץ לאיזור הנוחות המוזיקלי שלה, וההרפתקה הזו נפלאה. 

דניאלה ספקטור – הנה באה השמש

קאבר לא פחות ממושלם, בעברית, לקלאסיקה של הביטלס. מאיפה אתם מכירים את זה? אה, זה כמובן מתוך האוסף שאפשר להוריד כאן בעונג בחינם מאז היומולדת שלי ב־2012. 

Leonard Cohen – Famous blue raincoat (live in Tel Aviv 1980)

לנרד כהן הופיע בישראל כמה פעמים, כולן הפכו ברבות השנים לאגדה. אחד המופעים הפחות מדוברים שלו היה כאן בהיכל התרבות בתל אביב בנובמבר 1980, כחלק מהסיבוב שבעיניי כהן עצמו היה סיבוב ההופעות הכי טוב שלו, מבחינה מוזיקלית. הרכב משגע, ושתי הזמרות האייקוניות שלו, ג׳ניפר ווארנס ושרון רובינסון, וזמר בשיא כוחו היצירתי. מי שמסתובב/ת במסדרונות האחוריים של האינטרנט יכול/ה למצוא את ההקלטה של כל ההופעה. הביצוע הזה לשיר הזה תמיד הרטיט לי את הלב במיוחד.

גבריאל בלחסן – אם יהיה זה רצונך

ב־2004 דויד פרץ ואני יזמנו והפקנו אלבום מחווה בעברית ללנרד כהן, ״שיר זר״. הוא היה באוויר זמן קצר מאוד עד שקיבלנו טלפון זועם מחברת התקליטים שדרשה להוריד אותו. להגנתה, באמת לא ביקשנו רשות. זה השיר שסוגר את האוסף, וזכרון צדיקים לברכה, גם גבריאל, גם לנרד. אל תגלו לאף אחד/ת, אבל אפשר להוריד את כל האוסף פה.

Bwana – Ritmo Matizon

במקור תכננתי לנגן תכנית שלמה מתקליטים שיש לי בבית ואין בספוטיפיי. מהר מאוד התחיל מבול השירים החדשים ממוזיקאים ישראליים והתכנית הזו נדחקה – זה השיר היחיד שנשאר. סינגל מושלם שיצא ב־1972 בניקרגואה, וזכיתי להכיר בזכות חנות התקליטים והלייבל Discodelic בסן פרנסיסקו, שם קניתי אותו ב־״7 מתוק. עוד פה.

אביב פק – קפלים שלי

אביב יודעת לגרום לי לבכות ואז למלא אותי בתקווה. ״דרוש ריפוי״ שלה הוא אחד משירי העשור שלי בקלות, והשיר החדש הזה, מתוך אלבום שבדרך, עשה לי בול אותו הדבר. אמיתי קורץ על העיבוד. 

T & T – ALL BLUSE

עוד קטע יפה במיוחד מהאלבום המשותף של תמיר מוסקט ותום ארמוני.

רועי ריק – אפרו ריק

תיכף ייצא ״הפחד מהריק״, אלבום הסולו השאפתני של רועי ריק. תמיד אהבתי את ריק ותמיד הייתה לי חולשה ל״את האמת יודע״ מתוך המגה־פרויקט הקודם שלו, ״הגל השני״. זה סוג של המשך, יחד עם אותם שותפים, ניצן אייזנברג ורן רייטן. 

Danny Kuttner – Plans

מסוג הזמרות שאני משתגע שלא כולם מכירים עדיין. זה מתוך האלבום הבא שלה שייצא במהרה בימינו אמן! ואין קשר משפחתי ליואב.

זאב טנא – הדבר הזה

מתוך אלבום המחווה העברי לטום וייטס שהפקתי יחד עם בנימין אסתרליס. ממש הכל פה.

יאפים עם ג׳יפים – הגופות (אוטופסיה של הדוב)

פייבוריט נצחי, רימיקס של ״הדוב״, הלא הוא NDV, הלא הוא נדב רביד, לשיר מאלבום הבכורה המושלם של יאפים עם ג׳יפים. עוד פה

 

תודה ענקית לכל האמנים/יות, היח״צנים/יות, החברות/ים שפתחו את ההארדיסק והלב ושיתפו שירים יפים כל כך, מוקדם כל כך. 

3 בנובמבר 2023

עונג שבת: מזוֹר ומינור

היי! שלום. אני יודע, גם אני קצת מופתע – אבל הנה עונג שבת חדש.

זה האנדרסטייטמנט של המאה להגיד שהחודש האחרון היה קשה. לכולנו, במגוון רחב ואיום של דרכים. אני גר בקנדה, ובנוסף לעצב, לאבל, לאימה,  לזעם, לזעזוע העמוק של יסודות העולם, נוסף גם חוסר אונים מסוים. אני לא יכול לארוז אוכל, לארח משפחות מהדרום או מהצפון – כל הכעס והעצב פה, בלי התחושה שאני לפחות עושה משהו שיעזור. 

אז חשבתי: העונג תמיד היה הסחת דעת מועילה למי שזקוק לה. ובמקרה התפנה לי יום שישי. למה שלא אכתוב עונג חדש? חלק מהלינקים פה טריים מאוד וחלקם מחכים חודשים, אז סלחו לי אם כבר נתקלתם. 

אז הנה ערימה של לינקים טובים, יפים ומענגים, הרבה מאוד מוזיקה, ובלי אף הרחבה על ״המצב״ או ״התקופה״ בשורות שלפניכם/ן. בריחה קצרה מהמציאות. 


אולי שמעתם של… ביטלס יש… שיר חדש?!

רגע, אני צריך להתנשף. 

אוקיי, אז כן, בדקתי ולא רק שלביטלס יש שיר חדש, הוא אפילו מכונה ״השיר האחרון של הביטלס״. הנה הסיפור בקצרצרה: ב-1994, יוקו אונו העבירה לפול מקרטני קלטת עם 3 דמואים שג׳ון לנון הקליט בניו יורק לפני שנרצח. שלושת חיפושיות הקצב הנותרות התכנסו להקליט כלים וקולות ולמלא את השירים האלה לשירים של הביטלס – שניים מהם נכנסו לאנתולוגיה המפורסמת של הביטלס, "Real love" ו-"Free as a bird". השלישי נותר בלתי מפוצח – בעיקר בגלל מגבלות ההקלטה המקורית. עכשיו, ובזכות טכניקות חדשות לניקוי הופרדת הקלטות ישנות (שפותחו ע״י הצוות של פיטר ג׳קסון כשעבד על Get Back), השיר יוצא לאור. קבלו את – לא חשבתי שאי פעם אכתוב את זה – השיר החדש של הביטלס, "Now and then". וקבלו בעיקר את סרטון הבונוס המרגש, דוקו קצר בן 10 דקות שמספר איך השיר הזה הגיע אלינו. [טיוב]


אוקיי, שיקרתי – הנה מילה על המצב. אני לא ממש מצליח לשמוע מוזיקה. כלומר, כן, אני שומע פה ושם מוזיקה, שם אלבום או שיר, אבל מאז ה־7 באוקטובר, מוזיקה היא לא חלק מרכזי ביומיום שלי כמו בדרך כלל, היא לא מתנגנת בסלון ובאוזניות בלי הפסקה. השיחה המתמשכת שלי ושל מוזיקה יצאה לפגרה. שמעתי תחושות דומות מעוד א.נשים. מצד שני, יש א.נשים שדווקא עכשיו, מוזיקה היא המזור העיקרי שלהם.ן. אז הפעם לא אציע שיר פתיחה וסיום, אבל כן אציע את ערימת הפלייליסטים המרהיבה של תדר של סולידריות, שנקראת Music for processing. יש שם פלייליסטים בני כשעתיים שערכו מוזיקאיות וסלקטורים נפלאים: קותימן, כהן, הילה רוח, צח בר, נעמה צברי, זיו, יחזקאל רז, ענת מושקובסקי, אהד פישוף, שי טרא ליטמן, יעל לביא ועוד ועוד. חלק גדול מהמוזיקה שקט, מהורהר, מרפא. [ספוטיפיי]


מה שכן סיפק לי מזור רב בשבועות האחרונים, בניגוד לציפיות שלי, הוא ספרים. שקעתי בכמה ספרים סוחפים, מונחי־עלילה ודמויות, כאלה ששואבים אותי ואני רק מחכה לחזור אליהם כשיש לי נסיעת אוטובוס או רגע פנוי. האינטרנט לא ממש פיצח עדיין את הקטע הזה של המלצות ספרים – עם כל האלגוריתמיקה שבעולם, אני עדיין נתקל בספרים שהכי מתאימים לי דרך המלצות של חברות/ים. אבל אתר חדש, Tertulia, מנסה שיטה מעודכנת להמלצות ספרים אונליין. טרטוליה, המילה המקורית, מתייחסת לגרסה הלטינית ל״פרלמנטים״ בבתי קפה, עם פוקוס ספרותי. האתר החדש מזכיר קצת את Goodreads אבל מתמקד באיסוף המלצות מרחבי הרשת – סלבז ואנשי/ות ספר שהמליצו באינסטגרם, המלצות מבקרים, וכמובן המלצות מותאמות אישית (טרם בדקתי כמה זה מוצלח). האתר הוא גם חנות ספרים אונליין, ומועדון ספרים, ובקיצור אני הולך לבדוק את העניין הזה. מיותר לציין שהכל מתמקד בספרים באנגלית, בעיקר. [אנגלית]


יש קרוב ל… (רגע, אני סופר) כן, אינספור תחנות רדיו בעולם כרגע. רובן, כך נדמה, עונות לאחד משלושה פורמטים של רדיו: תחנות מוזיקה, תחנות דיבורים (אקטואליה, ראיונות, במקרה מרחיק הלכת תסכיתים), או תחנות שהן תערובת של שני הנ״ל. אבל רדיו הוא פורמט הרבה, הרבה יותר גמיש מזה. תזכורת טובה היא הפרויקט הרדיופוני־אמנותי חמש תחנות רדיו, בו חמישה אמנים מדמיינים כל אחד תחנת רדיו אחרת, משוחררים ממגבלות הברודקאסט. תחנה אחת היא לופ של 24 שעות עם מוזיקאי איסלנדי, כולל הכל: הליכות בשלג, חזרות להופעה, נסיעות, שיחות באיסלנדית. תחנה אחרת מגיעה מלאגוס, ניגריה, שם האמן הקליט ברחובות, בבתי מלון ובתחנות אוטובוס מוזיקה חיה, אנשים, והקלטות שטח ושילב אותן במוזיקה האלקטרונית המקורית שלו. ויש עוד. בואו להאזין ולגלות. [אנגלית, סטרים]


ועוד קצת רדיו – זה ממש מגניב בעיניי. עם העושר המוגזם של פודקאסטים בימינו, Maps.fm מציע אחלה דרך למצוא משהו מעניין לשמוע – על מפה. בחרו מקום על המפה ותקבלו פרק או פרקי פודקאסט שעוסקים באותו מקום ממש. טיפ טוב: אם נראה לכם שיש איזור ריק במפה, נסו להתקרב אליו. וכן, לפעמים זה ממש ברמת הרחוב או הבניין, לא סתם ״העיר״. וכן, זה תופס לכל העולם (אבל רק לפודקאסטים באנגלית, אני חושב). [אנגלית, מפה]


דניאלה ספקטור היא אחת הנשים שאני תמיד, לנצח, מוכן להקשיב להן. כשהיא שרה, בוודאי, אבל גם כשהיא פשוט מדברת. היא אחת האמניות שגם כשהן לא יוצרות או שרות, ניכר שהיא מקדישה המון מחשבה וריכוז ורגש למה שהיא עושה, ולכן בכל פעם שהיא מדברת אני מרגיש שאני מקבל ראייה קצת חדשה על העולם, על החיים ועל יצירה. ולפעמים, היא סתם מדברת על שיר יפה. בבית אבי חי התחילו סדרת וידאו חדשה בשם ״שיר תקווה״, ובפרק הראשון ספקטור מדברת על ״עד מחר״ של אביתר בנאי (וגם שרה אותו). [טיוב]


אני לא הולך לעדכן פה על אלבומים חדשים כי יש המון, אבל זה יחיד ומיוחד. ב-1998, אחרי שני אלבומים מושלמים, Portishead הוציאו אלבום הופעה. כמי שהיה מעריץ בזמן אמת והוא מעריץ גם היום, אני אוהב את אלבום ההופעה הזה אהבת נפש. ממש השבוע, מסתבר, חלפו 25 שנה (ישמרוני האלים) ובשקט בשקט הלהקה עבדה על גרסה משודרגת של האלבום – מיקס חדש, ו־3 שירים שהוקלטו בהופעה ולא יצאו בתקליט המקורי. כל הטוב הזה מחכה לנו בכל שירותי הסטרימינג בעולם (אין ויניל חדש, לצערי). [סטרים]


עוד משהו שחגגנו לו השנה 25 הוא הוואן היט וונדר הכי וואן והכי היט והכי וונדר אי פעם, "Music sounds better with you" של Stardust, צמד שהוציא אך ורק שיר אחד, והשיר הזה היה פנינה מושלמת שאת ההשפעה שלה על מוזיקת דאנס שומעים עד היום. אלאן בראקס, מחצית מהצמד (ההמחצית השנייה הוא תומס בנגהלטר, מדאפט פאנק), מספר איך השיר הזה נולד. פשטות היא לפעמים חצי מהסוד. [טיוב]


אני אוהב משחקי מחשב פשוטים מאוד, שנראים קלים מאוד, והם לא. Halfsies הוא בדיוק זה. כל מה שצריך לעשות הוא לחצות לשני חצאים שווים את הצורה הצבעונית. מה הבעיה? [נסו פה]


שני טייני דסק שאהבתי במיוחד לאחרונה: אם את.ה צריך.ה חיבוק, ההופעה של ארלו פרקס תיתן לך אותו. אם את.ה צריך.ה תזכורת שיש עדיין, איפשהו, שמחה וחיים בעולם – ההופעה של נייל רודג׳רס ושיק היא אחד הדברים הכי life-affirming ומלאי שמחה שחוויתי החודש – כמות הצמרמורות שחוויתי פה הפתיעה אותי לגמרי. [טיוב]


לאור העובדה שהפופ והאינדי הישראליים מצטיינים באימוץ של ז׳אנרים מחו״ל, זה באמת קצת תמוה שלא היה לנו פה להיט UK Garage בשני העשורים האחרונים. היה לנו כמעט כל דבר אחר, מהאוס וטראנס ועד דריל ורגאטון לגווניו. מנטה הפקות מציעים תיקון היסטורי, והעלו לסאונדקלאוד מיקסטייפ פשוט פנטסטי של רימיקסים ואדיטים לא רשמיים לשירים ישראליים – מאנה זק ודרך וייב איש ועד ג׳ני פנקין – שלקחו אותם ישר למועדוני לונדון. [סטרים]


ליהיא אם, זמרת נפלאה בפני עצמה, הרכיבה פלייליסט שאהבתי מאוד: קול שני יותר אייקוני מהליד. [ספוטיפיי]


אני עף בשנה שנתיים האחרונות על ליעד מאיר, אבל הוא רק חייל אחד בצבא הדריל והראפ שמתגבש בבירת היפ הופ מפתיעה וחדשה בישראל: אשדוד. שירה נאות נסעה אשדודה להבין איך דווקא שם גדלה סצינה חדשה. [עברית, חומתשלום]


בוילר רום חדש מג׳יימס בלייק. לא מרחיב כי טרם הספקתי לצפות, אז תגידו לי איך זה. [טיוב]


נפרדנו השנה מיואל הופמן, הסופר הענק שהרחיב ושינה את הספרות העברית (ואת החיים של קוראיו) לנצח. הפרויקט היפה מ־2017, יוֹאֵל שָׁלוֹם, הזמין את הקהל הרחב ואמנים שונים לפרסם מכתבים ליואל – שירים, כתבים, אמנות, הרהורים, פרגמנטים וגם וידאו. [עברית יפה]


אני יודע שזה סיוט לתושבים, אבל זה ממש מצחיק מרחוק: תושבי עיירה בניו זילנד מנהלים בלילות קרבות רמקולים, שהמנצח בהן הוא מי שהמערכת המאולתרת שלו מנגנת הכי הכי הכי הכי חזק… שירים של סלין דיון, בדרך כלל. [אנגלית]


אלבום השנה שלי כרגע הוא כפי הנראה האלבום של ג׳אנל מוניי, שבין שאר הדברים הנפלאים שהוא חוגג, הוא חוגג גם את הנוחות שבגוף שלך, בעור שלך, במיניות שלך. בווידאו היפה הזה, מוניי מדברת על דימוי הגוף שלה תוך כדי שהיא מסירה בגד ועוד בגד. [טיוב]


עוד וידאו נפלא במיוחד עם ג׳אנל מוניי הוא השעה שלה עם זיין לואו באפל מיוזיק – ראיון נהדר, ומראיין נהדר, אבל הדקות הראשונות של הווידאו הזה הן קסם טהור. [טיוב]


אלה לא חדשות בכלל כי זה מ־2017 אבל צפיתי השבוע שוב בטייני דסק של טיילר ואני כל כך אוהב אותו. [טיוב]


עוד בפינת דברים מ־2017 שאני עף עליהם: הסט המושלם והמגוון הזה של אבאלון אמרסון. [סאונדקלאוד]


כחלק מחגיגות 50 השנה להיפ הופ, הניו יורק טיימס העלו כתבת תצלומים יפה על ההיסטוריה של הבלינג. [אנגלית]


ירדן אבני חוגג את אחד הלייבלים הכי מצוינים, מעניינים וחדשניים שפעלו (ועדיין!) בישראל: 15 שנה ל-Raw Tapes. לא יודע/ת מה ומי אלה? מקום טוב להתחיל. [עברית]


אם יש מישהו שלא מקבל את הפרופס שהוא ראוי להם על חלקו בהיסטוריה של הפופ והרוק הישראלי הוא יזהר אשדות. רוב הא.נשים מכירות.ים אותו בתור זמר סולו וחבר בתיסלם. אבל כמפיק, הוא היה מעורב בכמות לא סבירה של שירי נצח, במשך דורות, והביא למיינסטרים הישראלי חידושים ענקיים. לרגל קבלת פרס אקו״ם למפעל חיים, הוא יושב לשיחה מרתקת עם בן שלו שמקיפה 45 שנות יצירה, מהימים הראשונים של תיסלם ועד הדבר הבא. [עברית]


Image

הנה משהו יפה שבוודאי נעלם בשיטפון ה״יו תראו מה עשיתי עם בינה מלאכותית״ ששטף את האינטרנט בשנה וחצי האחרונות. יואב השתמש בכלי ה-AI החדש של פוטושופ להרחבת אימג׳ים, והרחיב עטיפות אלבומים ישראליות. התוצאה אשכרה מעניינת. [פיקסלים]


חובבי/ות קפה או טבעונים/יות בוודאי מכירות/ים את Oatly, חלב שיבולת השועל המצוין. אני לא בטוח למה, אבל הם יצרו אתר ממש מצחיק שמעוצב בדיוק כמו אתר הבית שלהם, ונקרא Fck Oatly ובו הם מתעדים את כל מי שמחרים אותם ומבקר אותם (ועונים להם). אבל אם זה לא מספיק, הם הלכו צעד אחד רחוק יותר ויצרו את Fck Fck Oatly, עצומה שמוחה על קיומו של האתר לעיל. והם לא עצרו כאן! וגם לא שם. ולא, אפילו לא שם! אני אוהב מחויבות לדאחקה. [אנגלית]


עלתה לאחרונה כתבה נורא לא מעניינת בעיניי על ריבוי הז׳אנרים שספוטיפיי משתמשת בהם כדי לקטלג את היקום המוזיקלי הכמעט אינסופי שלה. אני מוצא את הכתבות האלה לא מעניינות כי הן מתרגשות נורא מזה שספוטיפיי ממציאה ז׳אנרים, כאילו שלא כל הז׳אנרים הם מומצאים, והן מזדעקות על זה שספוטיפיי משתמשת בשמות הז׳אנרים המומצאים האלה כדי לאגד ביחד דברים שלא בהכרח נשמעים או נראים דומים, כאילו שלא כל הז׳אנרים נועדו לעזור למוכרים בחנויות לסדר מדפים או לתת לסצינה שם גם אם היא מתרחבת. כל ז׳אנר מפסיק להיות ״מדויק״ ו״נכון״ ו״רלוונטי״ ברגע שטובעים את שמו. 

על כל פנים, מה שאני כן נהנה ממנו הוא הפלייליסט הזה, The Sound of Everything, שמכיל שיר אחד מכל ז׳אנר מתועד של ספוטיפיי כרגע. יש שם 6,281 שירים. וזה מסע פסיכי על שאפל או אפילו בלי. [ספוטיפיי. כל הפרופיל ההוא, שמנהלת מחלקת האלגוריתמיקה של ספוטיפיי, מרתק וגיקי]


כתבת וידאו קצרה ומעניינת על איך שינוי בשיטת סידור הרמקולים בהופעות חיות שינה לפני 20 שנה את איכות הסאונד בפסטיבלים ואת הפרישה הגיאוגרפית שלהם. וואלה, לא ידעתי את זה! [טיוב]


אחת הדיג׳ייז האהובות עליי בשנתיים האחרונות, lau.ra, הוזמנה להקליט Essential mix לתכנית האגדית בביביסי. חלום! [סטרים]


לא חשבתי על זה, אבל השנה חגגנו 40 שנה ל-Swordfishtrombones, האלבום של טום וייטס מ־1983 שהתחיל רצף בן 3 אtלבומים שנחשב עד היום לטופ של הטופ שלו, ולרצף שלו שהכי השפיע על מוזיקאים אחרים. בגרדיאן מקדישים את תשומת הלב הראויה לתקופה הפלאית הזו, כולל שיחות עם טום יורק ומוזיקאים אחרים על התקופה הזו בקריירה של וייטס. [אנגלית]


מכירים/ות את העניין הזה עם Dark Side of the Moon והסרט של הקוסם מארץ עוץ? מאיפה זה התחיל, בכלל? אף אחד/ת לא ממש יודע.ת. אבל צ׳רלי סאבאג׳ מחזיק בתואר מרשים: הוא כפי הנראה האדם הראשון שכתב על החיבור הקוסמי הזה בכתבת עיתון, שבניינטיז הפכה לאחד הצעדים המשמעותיים בהפצת הסיפור הוויראלי הטרום־אינטרנטי הזה. והוא מספר את הסיפור המשונה והמדהים הזה מהזווית שלו. [אנגלית]


אנ׳לא מבין כלום באופנה, אבל כשג׳יי זי מארח את פארל ויליאמס בהופעה לרגל השקת ווטאבר של לואי ויטון, אני שם. [טיוב]


אולי כתבת המוזיקה הכי טובה שקראתי השנה בעברית היא הכתבה שבה מתן שרון מלווה את פלד. בחייאת, עורכות ועורכים, אנחנו צריכות יותר כתבות/ים שנצמדות/ים למושאי הכתבה ומלווים/ות אותם/ן יותר משעה ראיון. [עברית]


גם הכתבה של מתן על המופע המשותף של טונה ורביד פלוטניק הייתה אחד הדברים הכי יפים שקראתי השנה בעברית – בשני המקרים בגלל שמתן שרון כותב מצוין אבל גם מלווה המון שנים את ההיפ הופ הישראלי ולא מעמיד פנים בכתבות שהוא מרוחק ולא מעורב. [עברית]


כתבת וידאו ואודיו נפלאה בניו יורק טיימז שחוגגת את ג׳ון ויליאמס, מלחין הקולנוע ש״חלק מהמוזיקה הכי טובה שלו בקושי נשמעה בסרט״. [אנגלית, וידאו, אודיו]


כתבה נחמדה ממש לשקוע בה לחצי שעה: טום קרוז הוא אחד הכוכבים הגדולים והמזוהים בעולם. וחוץ מהופעותיו בסרטים, אנחנו לא יודעות עליו שום דבר. איפה הוא גר? עם מי הוא מסתובב? מה הוא עושה כשהוא לא מצלם סרט? ובכן, קייטי וויבר ניסתה למצוא אותו. ממש, את האיש, האמיתי. האם היא הצליחה? [אנגלית. רואים שקראתי בעיקר ניו יורק טיימז השנה?]


זה אולי יפתיע כמה א.נשים, אבל אחד מהאלבומים האהובים עליי בניינטיז הוא האלבום השני של שריל קרואו, שנקרא פשוט שריל קרואו. כן, יש בו להיטי ענק כמו "If it makes you happy" ו-"Every day is a winding road", אבל רוב הא.נשים לא ממש מכירים את האלבום הזה, שהוא אלבום רוק פנטסטי עם כמה מהשירים הכי טובים של הניינטיז. אבל אני לכאורה סנוב אינדי אז אני לא אמור לאהוב זמרת מצליחה בלה בלה בלה איזה שטויות. אבל הנה, גם אני הופתעתי שפיצ׳פורק, שאני תפסתי כסנובי אינדי, מכירים בגדולתו של האלבום הזה. וממש ביומולדת שלי, סם סודומסקי כתב בפיצ׳פורק ביקורת חדשה על האלבום הזה, ויותר מביקורת, זו פשוט כתבה נפלאה על אמנית מבריקה ברגע מכריע בקריירה שלה, והאלבום הענק שהיא הצליחה ליצור בו כנגד כל הציפיות. [אנגלית]


אני כותב את העונג בדפדפן הכי טוב בעולם, Arc – שאם לא טרחתםן עדיין להוריד אז בחייאת אל תישארו בעבר – ולא מזמן יעל פרג מטאבטאבטאב ראיינה את נייט פארוט, אחד מהמפתחים של הדפדפן הזה, ואני ממש נהנה לא רק מהראיון החמוד אלא גם מהפורמט שבו הוא התנהל ומוצג (כשיחת צ׳ט). [אנגלית]


השנה חגגנו עשור ל״תל אביב״ של עומר אדם ואריסה. אוקיי, אז מה? אז שירה נאות טוענת פה, בעיניי בצדק, שהשיר הזה שינה את הפופ הישראלי והשיק את ז׳אנר שירי הגאווה הישראליים שעד היום הופכים מדי שנה ללהיטי ענק. אבל יש עוד פנים לתופעה הזו, ולא כולם נהדרים. [עברית]


עוד כתבה מצוינת של שירה נאות על סצינה שלא זוכה לסיקור בתקשורת המיינסטרים, והפעם, שיחה מרתקת עם ארבע דיג׳ייז דתיות. [עברית]


אני בדרך כלל לא ממש מתעניין במה שמכונה במגזינים ״לייפסטייל״ (ומוקדש בדרך כלל לאיפור ועיצוב פנים) אבל היי, כשנכנסים לאולפן הביתי של אריקה באדו אני מצטרף לסיור. [טיוב]


אני מודה, עוד לא האזנתי לזה, אבל הנה 3 דברים שמשמחים אותי מאוד: 1. יש דבר כזה איגוד הקול הישראלי – הוא מאגד אנשי מקצוע בתחום הקול, כמו מורות לפיתוח קול, קלינאי תקשורת ואף לרינגולוגים (!!!), שזה רופאים שמתמחים במיתרי הקול. 2. לאיגוד הזה יש פודקאסט! 3. לפודקאסט הזה קוראים… מדברים על הקול! 🥁 [עברית, סטרים]


במרץ האחרון קרה נס קטן, ואחד מאמני ההאוס והמוזיקה האלקטרונית הכי מדהימים בעולם, בעיניי, הקליט סט בן שעתיים ל… גלגלצ. זה היה Moodyman, וזה זמין ממש פה! [סטרים]


עוד מזה? הירשמו ותקבלו כל עונג חדש ישר למייל. עדכונים כמעט יומיומיים אפשר למצוא בטלגרם של העונג ובסטוריז באינסטגרם שלי. נתקלתם בלינק נפלא? הפליאו לי אותו למייל.

שתהיה שבת שבוגיאיזה כיף.