[מאת: אלון אוחנה]

הכל התחיל בתור בדיחה. הדעות חלוקות לגבי מי היה ראשון שחשב על זה. אולי זה היה מישהו מהחברה של מונוקרייב או אולי איזה תת-עוזר קלדנית במשרד של שוקי וויס, לא משנה, מישהו זרק לחלל את הפנטזיה המופרכת הזו, מלווה בחיוך מריר, כניסיון להחיות שיחת חולין גוועת או להפר שתיקה מביכה שהשתררה פתאום. מיד הוצף החדר בגיחוכים והנפות יד מבטלות. שנה אחר כך, אף אחד לא זכר שהרעיון אי פעם עלה.

הרי כל התנאים האובייקטיבים היו אז נגד. איך יביאו כל כך הרבה אמנים לארץ ביומיים? מי יטפל בלוגיסטיקה האדירה? הרי אין כאן מספיק קהל שאוהב מוזיקה כזו, איזה אמן מהרשימה הזו ירצה להגיע לכאן? באותה תקופה, תחילת 2010, מצבנו בדעת הקהל העולמית היה בשפל חסר תקדים. המדינה היתה טבולה באלימות, שחיתות, חוסר כבוד, חוסר אכפתיות וחוסר מוטיבציה לצאת מהחרא. יום יום שמעת בחדשות על עוד אונס, עוד רצח ועוד אלימות, התרבות נדחקה לפינה ונרמסה ע"י צבא בבונים צופי "האח הגדול" ו"כוכב נולד", ולא ידעת את נפשך, והרגשת זר בביתך, והיית כשבוי בתוך חלום רע.

אבל אז, קרה משהו ששינה כאן הכל. משהו שגרם לכאוס להתאזן ולשמיים להתבהר. משהו שהחל שרשרת אירועים שבעקבותיהם זכתה 2010 בתקשורת לכינוי "שנת המפנה".

גלעד שליט חזר הביתה.

תגידו, מה הקשר, למה שזה ישנה כאן משהו? ממילא הצער ושותפות הגורל שהובעו בכלי התקשורת וע"י הפוליטיקאים היו מזוייפים ברובם. לאנשים כאן, בין טרדות היום יום והצרות בארץ אוכלת יושביה, לא באמת היה זמן להרהר בבחור הצעיר שנרקב שם. אבל זה שינה. כמובן, היו גם חגיגות שמחה וטקסים ממלכתיים גרנדיוזיים, אבל הם היו מזויפים ומנותקים מהמציאות בדיוק כמו כל ההצגות ודיבורי הפוליטיקאים לפני שחזר. השינוי האמיתי לא קרה שם. השינוי החל להראות עצמו בחיי היום יום. מהרגע ההוא, היה נדמה שהזמן האט כאן. משהו נרגע. אנשים פתאום החלו לחייך ברחוב, וחיה מוזרה בשם אופטימיות החלה לזקוף ראשה בכל מיני מקומות בארץ. אנשים החלו להתעורר, להביט סביבם ולראות עוד אנשים. אנשים החלו לחלום.

ואז דבר גרר דבר, התחלת לשמוע יותר ויותר את המילה "שלום" בכלי התקשורת ולא כאילו מדובר בקללה. קיצוניים החלו מאבדים את כוחם. מפלגות בעלי תפיסת עולם פשיסטית איבדו את תמיכת הבוחרים, אנשים התחילו להבין שיכול להיות להם טוב גם מבלי שזה יבוא על חשבון הזולת. החלה פריחה תרבותית, אנשים חיפשו דברים שירחיבו את דעתם ולא רק יסמאו את עיניהם ויטמטמו את מוחם. במקביל, החלה התעניינות עולמית בישראל. נהירה של תיירים ואמנים מכל הסוגים החלו יותר ויותר להתעניין בלבוא ולהופיע כאן, להיות שותפים לשמחה. עד סוף 2010 התמונה כאן השתנתה לחלוטין. מה שנקרא, "בשלו התנאים".

אחסוך מכם איך בסוף הצליחו להרים את זה. איך כל משרדי ההופעות וההפקות שיתפו פעולה כדי לגרום לפרוייקט העצום הזה לקרום עור וגידים. מה שחשוב הוא שמחר אנחנו הולכים לראות את מיטב הלהקות בעולם בהופעה חיה. כן, גרסא בימתית של האלבום "DARK WAS THE NIGHT” כאן, אצלנו בישראל. יומיים של הופעות שיסמלו את קיצו של הלילה האפל ותחילתו של שחר חדש. הדצמבריסטים, דירטי פרוג'קטורס, בון איבר, פייסט, איירון אנד ווין, ביירות, בלונד רדהד, קאט פאואר, אנדרו בירד, מיי מורנינג ג'אקט, יו לה טנגו [הא! -הערת העורך], ספון ועוד המון חבר'ה נפלאים יעלו בזה אחר זה על הבמה וייתנו בראש, כשביניהם מופיעים מיטב האמנים והלהקות המקומיות. וואאאאוווווו!

וואאאאאאאוווו!
את ארקייד פייר, השאירו לסוף.
לילה טוב.

מימין: שרון ג'ונס, דייב לונגסטרת' (דירטי פרוג'קטורז), פייסט, ג'סטין ורנון (בון איבר), אנני קלארק (סנט וינסנט), אארון דסנר (דה נשיונל)

לכל הקטעים שפורסמו ב"ספירת העונג: הופעת החלומות"

מהי הופעת החלומות שלכם? קפצו להזמנה לספירת העונג ושלחו את הפנטזיה שלכם. ספירת העונג תרוץ כאן מדי יום חול עד אמצע ינואר, ושלושה מהכותבים יזכו באוזניות פיליפס שכאן בתמונה מימין. יש גם תקנון, כמו אצל הגדולים. רוצים עוד? באתגר האוזנית של פילפיס במאקו יש גם כרטיס זוגי להופעה באירופה. עקבו אחרי הטוויטר של פיליפס ישראל כדי לא להחמיץ עוד הפתעות, ואחרי הטוויטר שלי כדי לא להחמיץ את השטויות שאני כותב שם.