[מאת: אביעד]

אני יוצא מהפאב. שתיתי טיפה יותר מדי והאינסטינקט אומר לקחת מונית, אבל אני מתחיל ללכת. גם ככה אין לי לאן למהר ואין לי יותר למי. חוץ מזה, יש שלווה מסוימת בשתיים בלילה. ההליכה נותנת לך זמן למחשבה, ואתה יכול להסתכל סביב. הרחובות שקטים. לגמרי לא שוממים, אבל שקטים.

אני עושה את קיצור הדרך הרגיל שלי וחותך מאחורי הפאב לרחוב צדדי, אבל נעצר לשנייה. דמות גבוהה ודי מפחידה למען האמת עומדת בצללים מרחוק. מאחוריו עומדות צלליות נוספות – אחת מהן עם זקן פרוע, ולמרות החושך, קל לזהות גם ניצוץ של טירוף בעיניים שלו. השער של האיש הגבוה מסורק אחורה בקפידה, בצורה שגורמת לך להרהר לשנייה אם מדובר במלאך המוות או משהו.

אני קולט שיש כבר כמה אנשים שהתאספו מסביב, ותוהה האם כדאי לי להתקרב. מה יש לכל האנשים האלו לחפש ברחוב צר ומטונף באמצע הלילה? ופתאום מגיע משום מקום משהו שנשמע כמו רעם, רק ממעמקי הגהנום. אבל הרעם דועך, ומאחוריו מתגלה צליל באס מוכר. אני קופא לכמה שניות מהלם, אבל כשאני שומע "Tupeloooo" אני כבר רץ לכיוון המוזיקה. ניק קייב, וורן, מרטין ותומס פשוט עומדים שם ונותנים את הביצוע הכי מטונף שאי פעם שמעתי ל-"Tupelo". בסוף השיר ניק אומר שנראה לו שכל מה שיש מסביב זה חנויות ובתים נטושים, אז הוא מקווה שהוא לא מפריע לאף אחד באמצע הלילה לישון, ואם הוא טועה אז הוא מקווה שלפחות הם יהנו מהמוזיקה…

הם מתחילים לנגן את "Stranger Than Kindness", ואני מקשיב לשיר ונזכר בסבל שבני אדם יכולים לגרום אחד לשני. מיד אח"כ הוא שר את "Into my arms", בגירסא מינימליסטית עם ליווי של הכינור של וורן בלבד (כי בכל זאת, אי אפשר להביא פסנתר לסמטה), וזה יפהפה. וברגע של חולשה אני נזכר במי שהייתי רוצה יותר מהכל להחזיק בזרועותיי באותו הרגע. אני נזכר בכמה אושר בני אדם יכולים לחלוק ביחד. והכפילות הזאת, זו הפואנטה של השירים של ניק קייב.

מגיח מתוך החשיכה

בינתיים הם מנגנים את "Slowly goes the night" ואני עוצר ומסתכל סביב. על האנשים שמצטרפים לאט לאט, על ניק, על הרחוב הצר. זה אולי מרגיש כמו סצינה הזויה טיפה, ניק קייב והזרעים הרעים, ככה סתם, בהפתעה באמצע הלילה, באמצע הרחוב. זה לא צפוי. אבל לא לגמרי – כי אין אמן שהקול והמילים שלו מתאימים יותר לסמטה חשוכה וזרם של אנשים שעושים את דרכם הביתה באמצע הלילה. השירים של ניק נעים בין אפלה ואלימות לעדינות ואהבה, והדואלית הזו מתבטאת הכי טוב בלילה. תנו לו זוג שהולכים מחובקים, ו-"Ship song" יגרום להם לחבק אחד את השני חזק יותר מאי פעם. ייצא מהפאב שיכור שאיבד את אמונו בעולם ו-"As I sat sadly by her side", יגרום לו להבין שהעולם יותר נורא אפילו ממה שחשב. רק תנו לניק קייב את הלילה.

אחרי שהם מסיימים לנגן את "The good son" ואת "The carny", אני כבר חושב לעצמי שהם בהחלט ניגנו המון שירים שכבר שנים הם לא מופיעים איתם (ולא לטעות, גם זה חלק מהחלום). משועשע טיפה אני תוהה לעצמי האם יש לי סיכוי לשמוע גם "From her to et…" – ואני לא מספיק להשלים את המחשבה וניק לוחש –

"אני רוצה לספר לכם על בחורה…"

הם מסיימים את השיר, וניק, מותש ומזיע, אומר "אני לגמרי לא בגיל שמתאים לשיר הזה יותר. לילה טוב, אלוהים יברך אתכם". וניק והחבורה מתחילים לקפל את מעט הציוד שהם הביאו איתם וללכת. והקהל מתחיל להתפזר. ובין הדמויות שמתחילות ללכת אני מבחין בה, כנראה הייתה בפאב הסמוך. עבר כל כך הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שדיברנו. האנרגיות מההופעה ומהשיר האחרון עדיין זורמות בי. היא מתחילה להתרחק, ובאותו הרגע אני יודע (יותר מכל דבר אחר שאני יודע בחיים האלו) שיש הזדמנויות שאסור לתת להם לחמוק.

אני עוקב אחרי ניק חזרה לפאב, ומוריד איתו כוס בירה אחרונה. אם כבר חלום, אז עד הסוף.

לכל הקטעים שפורסמו ב"ספירת העונג: הופעת החלומות"

מהי הופעת החלומות שלכם? קפצו להזמנה לספירת העונג ושלחו את הפנטזיה שלכם. ספירת העונג תרוץ כאן מדי יום חול עד אמצע ינואר, ושלושה מהכותבים יזכו באוזניות פיליפס שכאן בתמונה מימין. יש גם תקנון, כמו אצל הגדולים. רוצים עוד? באתגר האוזנית של פילפיס במאקו יש גם כרטיס זוגי להופעה באירופה. עקבו אחרי הטוויטר של פיליפס ישראל כדי לא להחמיץ עוד הפתעות, ואחרי הטוויטר שלי כדי לא להחמיץ את השטויות שאני כותב שם.