ספירת העונג: Reel Around The Fountain
גם שיר פתיחה, גם אלבום בכורה, וכל כך, כל כך הרבה זיכרונות.
הפתיחה – התופים הכי עצובים של האייטיז. זה בכלל דורש מחקר, לבדוק מה התפקיד של הכלי העצמתי הזה – תופים – מה התופים עושים לנו בחיים, בהוויה, במציאות היום יומית, האם המתופף היה מודע לזה שרגע הפתיחה, התיפוף המונוטוני הזה, המרגיע ,יהפוך אותי אי-שם בסוף גיל ההתבגרות לכל כך עצוב.
וכמו נבואה שמגשימה את עצמה , מוריסי יזרוק לחלל האוויר עוד משפט שייחרט לנצח: "זה זמן שבו מסופר איך לקחת ילד והופכים אותו לזקן".
שתיקה
אני בן 17, מגדל שיער, מקווה שהשיער יסתיר אותי, קונה את התקליט הזה שנקרא הסמיתס.
ברגע אחד אתה מגלה שמוזיקה יכולה לעטוף חיים. אתה מגלה שיש בחור אחד (או יותר) שיושב באיזה אולפן ובזה הרגע מספר את חייך.
שתיקה
שנים אחר כך אתה תברח, תעבור לשמוע דברים נוספים.
העצבות של גיל ההתבגרות תהפוך בצבא לבאסה, בשנים של אחרי הצבא לשריטה ואחר כך בהווה זה יהפוך לדיכאון.
היום אני יכול לשמוע את הסמיתס בלי לעוף יותר מדי זמן ברגש.
אני יכול לשמוע איזה גאון היה ג'וני מאר בנגינת הגיטרה שלו – הפירוקים של האקורדים שלעולם לא נגמרים. מוריסי יודע גם להצחיק אותי, ובכלל יש משהו מענג בסמיתס ומלא מלא בחיים. אבל "Reel Around The Fountain", שפותח את התקליט הראשון של הסמיתס, לנצח יישאר יצירת מופת שמכילה בתוכה כל כך הרבה רגשות זיכרונות ומשפט נצחי אחד שמספר "איך לוקחים ילד והופכים אותו זקן".
The Smiths – Reel Around The Fountain
מתוך The Smiths, משנת 1984
[מאת דרור קוחלסקי ]
מופת.
זה מדהים, איך התפיסה הפנימית של דברים מקרינה על האזנה למוסיקה. אני חייב לומר בצער שאיבדתי קצת את הרגישות שהייתה לך בזמן ההאזנה ההיא לשיר, ודווקא החוויה שאתה מעלה על הכתב מרוממת את מוזיקה הרבה יותר ממה שהיא נשמעת לי. ועל כך אני מודה לך.
ודרור בתור עצוב לשעבר … החיים יפים , תמלא אותם באנשים ולא רק במוסיקה- ואל תהיה עצוב.
ומה שיכול עוד לעזור זה אלבום הלפני האחרון של מוריסי "אתה המושבעים". משם השמים הם הגבול.
כן, כן…
ניטפוק קל:
למה מושבעים? quarry זה "טרף" או "ניצוד" (וגם "מחצבה", אבל זה פחות רלוונטי. (-: ).
חוץ מזה, שיר נהדר.
נכון, טעות תרגום שלי.. אבל בכל מקרה זה המרשם
שיר מהפנט שפותח את האלבום הטוב ביותר של הסמיתס.
אין ספור פעמיים מצאתי את עצמי חוזר לאלבום הזה. בנקודת ההתחלה הזאת. מתרגש מחדש עד כמה מורסיי מצליח לתאר בפשטות, בשירה שטוחה, בבתים שחוזרים, דברים שאני מרגיש. דבר שמתחזק גם בשירים הבאים. להרגיש חסר אונים, בלי מטרה או עבודה, לחוות את היופי והכאב שבחיים האלה והרצון להגיע ליופי שכבר הכרת. והעטיפה הזאת. והגיטרה שפותחת את still ill. והלהקה הזאת. והקול. הקריאות הגבוהות של מורסיי ב- miserable lie. אלבום לא נשכח.
משם:
http://www.songmeanings.net/lyric.php?lid=13100
"Take and mount me like a butterfly"
Exit Smiling – Morrissey (after From Reverence To Rape by M.Haskell)
"…like butterflies on pins."
"…reel around the cafe."
By Grand Central Station I Sat Down And Wept, by Elizabeth Smart
"You're the bee's knees, but so am I"
"I dreamt about you last night, and I fell out of bed twice."
both from the film adaptation of A Taste Of Honey by Shelagh Delaney
שיר נצחי ללא ספק
הכתיבהשל הקטע מלאה ברגש
וקצת הומור
מתחברת לאהבה שלי למוזיקה
אחח..איך כל פעם הגיטרה של ג'וני מאר גורמת לכל הדברים בגוף שלי להנמס ולהפוך לעיסה כמו היו כלבלב פבלובי..