[לשיר הזה התקבלו קטעים משני כותבים, ולכן לצד הקטע הזה מתפרסם גם קטע של שגיא ב על אותו השיר. בניגוד לספירה הקודמת, הפעם הרשיתי כפילויות. נראה לי מעניין יותר]

"ישבתי במלון כל אותו ערב והעברתי שבת חרא. יש שבתות כאלה. הן סוחבות על גבן את כל התקוות המנופצות של השנה שחלפה."*

כמה פעמים זה כבר קרה? אני לא יכול לספור.
לילה. שקט. משתרע על המיטה, ואין לי מושג מה יכול לעזור.
לא יודע מה לעשות, ויותר גרוע מזה, לא יודע מה אני רוצה לעשות.
מרוקן, המחשבות אולי מתרוצצות בראש, אבל לכל הכיוונים הלא נכונים.
לפעמים זה בגלל משהו רע שקרה, לפעמים זאת מישהי, ובדרך כלל זה סתם כי החיים הם לא תמיד מה שתכננת. אבל זאת תמיד אותה תחושה, של רגש שמתפקע, וראש שמתפזר.
ודווקא ברגעים האלו, כשאני מרגיש שאני מתחיל להשתגע…

הכינורות מלטפים את חלל החדר. עולים ויורדים, מחפשים כל מקום בתוכי שעוד לא הגעתי אליו עד עכשיו, מעלים ומורידים את הלב, והמחשבות מתחילות להעלם.
וקול מיוחד, כמעט מייבב, "יש לי סיכוי להינצל, אני יודע", ואני מבין שאני לא הראשון, ובטח לא האחרון ש…
וכמה שורות אחר כך, וגם אני כבר פחות כועס, ועוד גל של רגש מתנפץ.
והפסנתר שנוגע בעדינות, והכינורות שממשיכים למלא אותי בעצב אבל זה כבר פחות נורא.
וכן, אני מרגיש שמשהו משתנה. העייפות חולפת, ומבעד לתריסים, השחור מתחיל להיעלם, ואפשר כבר לראות את האור עולה.

והמוזיקה נמשכת, יש עוד אלבום שלם ומדהים אחר כך, אבל זה עכשיו זה כבר לא משנה.
יש לי סיכוי להינצל, אני חושב.

* (הציטוט שבכותרת – עוזי וייל, מתוך "אושר")

אביתר בנאי – יש לי סיכוי
מתוך אביתר בנאי, שנת 1997

[מאת מרקוביץ']

ספירת העונג: כל הקטעים