ספירת העונג: Lloyd Cole
[כותבת: נתלי מון]
מה זה ספירת העונג? הסבר בראש הבאר השמאלי.
מאז שעמדתי על דעתי והפסקתי להעריץ את אדם (אי שם בסביבות גיל שתים עשרה הזוועתי), אני מכורה להופעות במקומות קטנים; הפטיפון הוא אחד מהמועדונים האהובים עלי בארץ ולא רק בגלל הטעם המוזיקלי המשובח של מפעיליו (והיכולת שהיא לא פחות ממפליאה שלהם להביא לכאן כל מיני אמנים שפעם, לפני עידן האינטרנט, לא ידענו שהם קיימים בכלל), אלא בגלל שהם מתעקשים, ובצדק אם תשאלו אותי, שלא להרחיב את החלל הקטן, הקלסטרופובי והדחוק שלהם שמאפשר לצופים להירטב, פשוטו כמשמעו, מהזיעה של המתאבד התורן על הבמה. החלל של הפטיפון הוא גם ללא ספק המקום המושלם לארח את לויד קול.
קול, שהתחיל את דרכו כפופ מאסטר באייטיז עם תספורת ביזארית ולהקה בשם הקומושנז, התפתח עם השנים לסינגר-סונגרייטר בחסד אקוסטי. אלבומו האחרון (אם נתעלם מיציאת האלקטרוניקה הביזארית שיצאה באותה שנה בדיוק) "מוזיקה בשפה זרה", היה תענוג שקט ומצמרר שלא יורד מהמערכת גם שלוש שנים אחרי שיצא. קול משרה תחושה משונה של ישיבה בחדר ריק וחשוך, תוך כדי האזנה לגיטרה שלו נחבטת במילים שעוסקות בעיקר, איך לא, בפרידה, אבל גם בזרות, חרטה, ניכור וצער. הקול שלו, רך, אבל לא משתפך, מתנגן ממש סמוך לאוזן, יורד בתוך עמוד השדרה ומעמיד את שיערות היד, בעוד הוא מספר סיפורים קטנים ומגיש קאבר נפלא לניק קייב.
בתוספת דמיונית של שלוש מאות איש דחוסים בפטיפון, זה כבר כמעט כאילו הוא כאן. עכשיו נשאר רק להביא אותו.
להורדה: "Brazil" [קובץ WMA]
Lloyd, I'm ready to be heartbroken!
אני מכירה עוד כמה אנשים שיהיו מאושרים אם מר קול יגיע לפה.
"נחבטת במילים", "חסד אקוסטי" – אח! אילו צמדי מילים. נתלי את גדולה!
קינג קול! יוצר נפלא, שבניגוד להרבה מהאמנים שהופיעו בספירת העונג, לא נראה כפרויקט מסובך להביאו לארץ.