ספירת העונג: Badly drawn boy
[מאת: Mubutu]
מה זה ספירת העונג? הסבר בראש הבאר השמאלי.
[תמונה (cc) מאת Claude-Étienne Armingaud]
איזה שאלה כבדה זאת, אה?
מי חסר לנו פה בארץ?
האמת? אם שואלים אותי, אני דווקא יכול לחשוב על כמה אנשים מיותרים פה בארץ, שהייתי שולח לסיבוב הופעות בין גלקטי – ולאו דווקא אמנים (למרות שגם כמה כאלה אפשריים, בחסות מר אלדד קובלנץ), אבל כנראה שלא על זה מדובר בפרויקט הזה – גיאחה, שקול גם את זה בהזדמנות.
אבל נחזור לעניין שלשמו התכנסנו.
האמת היא שהתחלתי לחשוב איזו הופעה נוספת הייתי רוצה לראות בארץ, אחרי ההופעה של רוג'ר ווטרס. היה משהו בהמוניות והגרנדיוזיות של ההופעה (המדהימה) שלו, שגרם לי לרצות גם משהו אחר, אינטימי יותר, רגוע ונעים.
ואז זה בא לי. מי שבאמת חסר לי פה, זה: Damon Gough.
מה ז'תאומרת מי זה? אין לכם בושה?
Badly drawn boy – כאילו דהה?!
אבל לא סתם בחרתי להשתמש בשם האמיתי שלו למרות שהוא, כאמן, בחר לו כינוי. זה בדיוק סוג האמן שהוא, כזה שנותן לך את האווירה האישית והאינטימית שכל כך הייתה חסרה לי, כזה שגורם רצון לקרוא לו בשמו בלי הצורך להתחבא מאחורי כינויים, אפילו אם הם מגניבים (ואגב, הכינוי שלו ממש מגניב בעיני – ניסיתם לדמיין את הילד הזה שמצויר גרוע? לי עברו כמה ילדים מעוותים בראש בגללו…).
תגידו אתם: זה לא בדיוק מה שאנחנו צריכים פה?
הופעה של האיש הזה שתמיד עם כובע צמר על הראש. הרי הכובע הזה כל כך מתאים למצב אצלנו. כל כך הרבה פעמים כאן בארץ אתה פשוט רוצה לשים איזה כובע גרב טוב, כמו של באדלי, לכסות את העיניים, לשים את האזניות ולהתנתק קצת מכל המצב פה, עדיף עם The Hour of Bewilderbeast או עם 1+1=1 – האלבומים המופתיים שלו.
טוב, נכון, אני יודע שזה לא בדיוק שוס ביולי אוגוסט כל העניין הזה עם הכובע, אבל העיקרון – תחשבו על העיקרון.
להורדה: השיר שצירפתי שממחיש את כל הנושא הוא כיסוי שלו ל: "Happy xmas (war is over)" של ג'ון לנון, מתוך איזה ראיון ב-BBC. פשוט באדלי הוא בדיוק האיש לשמוע ממנו איחולים לחג שמח.
בקרוב אצלנו.
אין ספק הילד מוכשר….
להלן לינק לקליפ מגניב עם לא פחות מאשר ג'ואן קולינס !@! (שזאת אלקסיס בשביל כל ילדי האייטיז בינכם). שימו לב לסצינה שבה היא מתחילה לבכות מול המראה (חתיכת אומץ יש לסבתא הסקסית הזאת 🙂
תאמין לי, עדיף לוותר. הייתי בהופעה שלו. האיש לגמרי דיווה.
הייתי בלונדון פעם, ובדיוק הגענו במקרה למקום שהיה בו הופעה שלו באותו ערב. עשינו, כמו כל הישראלים (מעניין אם עומדים במסוק מעל לונדון אפשר לשמוע אלפי ישראלים חושבים "אבל זה פי שמונה!!! היה עדיף לנסוע לבודרום!") חישוב מהיר של ה30 פאונד שזה עלה, והחלטנו לוותר. כשחזרתי לארץ, החלטתי לבדוק, מן הסתם, על מה בדיוק אני מוותר, והתבאסתי עד מאוד. שלא לדבר על ההופעה של מארק לנאגן שגם התקיימה באותו שבוע.
בתגובה לתגובה מעלי, צריך להיזהר עם ההתקמצנויות האלה בחו"ל, חבל לפספס חוויות כאלה.
הפוסט על באדלי דרון בוי לא היה כתוב טוב לטעמי, אבל אני תומך במטרה. זה סינגר-סונגרייטר חשמלי ומגוון שאולי יראה לקולגות הסינג-סונג-ים בארץ איך אפשר לגוון את המוזיקה שלהם מעבר לגיטרות אקוסטיות ודכדוך משמים.