טוב, זה קל – היא בחמישי הזה, 22:30, באוזןבר. אבל מה עם זאת שאחריה?

את זה אפילו אני עדיין לא יודע. אבל כשאדע, אשמח לעדכן אתכם, כדי שתוכלו לקנות כרטיסים לפני כולם, לא לעמוד בתור, ולקבל הנחות מפליגות.

בימינו הפרועים נהוג לפתוח עמוד פייסבוק לצורך העניין. אבל מה? פייסבוק משנים חדשות לבקרים את הדרך שבה הם מפיצים סטטוסים ועדכונים, ואם אעלה סטטוס על המסיבה הבאה, זה לא מופרך שרק 30% ממנויי העמוד יקבלו הודעה.

אז הלאה גחמות הפייסבוק – אני דבק בשיטה הישנה, האמינה והטובה: רשימת תפוצה בדואל. מיושן? לגמרי. אמין? לגמרי. עובד? בהחלט.

זהו. מינימליזם. תנו פה מייל, ולא תשמעו ממני עד הפעם הבאה שבה תוכרז מסיבת ניינטיז. או-אז תשמעו עליה לפני כולם, ולא תוכלו להגיד "אבל זה לא הופיע לי בפיייייייד!!!".

אנשים שצריכים לבדוק מייל: ניר וארילך זכו בכרטיסים חינם ל-Allah-las!

יש רגעים שבהם הגוף לא מוצא מנוחה. הכל בסדר, מצב הרוח שפיר, אין מועקות, אבל הגוף, הגוף לא רגוע. ברגעים כאלה תמיד לוקח לי זמן להיזכר שיש שני פתרונות אפשריים: לנגן משהו גרובי, מקפיץ, מזיז, להתחיל לזוז, לרקוד, לרוץ, לקפוץ, להשתמש באנרגיה שנאצרה בגוף; או לחילופין, לנגן משהו כמו שיר הסיום של העונג השבוע, לעצום עיניים, ולהרגיש איך כל האי־שקט מתפוגג והגוף נרגע, נעשה רפוי ונעים. אין הרבה שירים שמצליחים לעשות את שני הדברים בו זמנית. אבל "Goodthing", מהאלבום הפנטסטי של Leon Vynehall שיצא מוקדם יותר השנה, מצליח איכשהו לעשות את זה. הביט שלו גורם לי לזוז באופן כמעט לא רצוני, אבל משהו בסאונד שלו, בסוג הצלילים שוויינהול בחר להרכיב מהם את הקטע הזה, מצליח בו זמנית להשרות לי בתוך הראש רוגע ושקט גדולים. האלבום הזה הוא נשק סודי (מדי) להפגת המתח בגוף ולמריחת חיוך גדול על הפנים. [מפ3]



1. ממש פה, באתר ליד, קם החודש אלבום מחווה מפואר לאליוט סמית' בביצוע עשרים (!) אמנים ישראליים עצמאיים מצוינים: Cannons, חיה מילר, טל פוגל, צביקה פורס, ניב אסט, נועה קורנברג, מיקה שדה, מירב שחם, ועוד ועוד (ואז עוד!). כתבתי קצת יותר בהרחבה על ההתפעלות שלי מהאוסף הזה ביום שהוא יצא, אבל אל תבזבזו זמן על המילים שלי – לכו להקשיב! ולהוריד, זה בחינם לגמרי. איזה אושר. [בנדקאמפ]
2. ליין מסיבות האלטרנטיב+אינדי התלאביבי BigMouth יוצא מרחבת הריקודים ועולה אל הבמה, עם הייבוא של Republica, אולי להקת הבריטפופ הכי משמחת מהניינטיז. זה יקרה בבארבי ת"א ב-11 בדצמבר, וביגמאות' יתקלטו לפני ואחרי. [איווענט]
3. The Afghan Whigs חוזרים להופעה בישראל – 24 בפברואר, בארבי תל אביב! אשכרה, גרג דולי של שנות האלפיים הוא ניק קייב של שנות התשעים: פה כל הזמן. הנה גם קליפ חדש ל-"Lost in the woods". [טיוב]
4. בחמישי הקרוב – מסיבת הניינטיז שלי חוזרת! חמישי הזה, אוזןבר, 22:30, אתקלט ממיטב להיטי, פניני ואוצרות הניינטיז, בעיקר מהצד הפופי יותר אבל ממש לא רק משם. בואו, יהיה מטורף. [איווענט]




כשאני לא מזהה אף אחד בתמונת קהל, אני יודע שהפסטיבל גדל

5. אז אינדינגב 2014, הא? בואו נדבר על זה קצת. שינויים עוברים על הפסטיבל, שממשיך לגדול. בשנתיים האחרונות הבמות הגדולות נהיו גדולות אפילו יותר, המתחם גדל, כמות הקהל גדלה, והגיל הממוצע שלו ירד. יש לי כמה וכמה חברים שהפסיקו להגיע לפסטיבל מהסיבות האלו בדיוק, ואני יכול להבין אותם, אבל אישית, אותי כל הדברים האלה רק משמחים. מכל מיני סיבות: כי יש לי סובלנות גבוהה יחסית לטינאייג'רים, כי אני ממש ממש מאושר לראות שיש שכבה חדשה לגמרי של בני 15-20 שצורכים וסופגים בפתיחות אדירה מוזיקה מקומית מהשוליים (הם יהיו הקהל, השדרנים, הבלוגרים והלהקות של עוד 5 ו-10 שנים), ובעיקר כי אני חושב שהפסטיבל הזה הוא נס מתמשך, וכל גדילה שלו היא הרחבת הנס. גדילה בהיקף הקהל, באורך הפסטיבל (אל תשכחו שעד לפני כמה שנים זה היה פסטיבל של יומיים), וגם בשמות של ההדליינרים. יש גם טריק נחמד בליינאפ של אינדינגב. אין באמת היסחפות למיינסטרים, כמו שהייתם מצפים מפסטיבל שהולך וגדל. מה שיש הוא תכסיס חכם של איזון: ככל שההדליינרים יותר גדולים ומרכזיים (ברי סחרוף וגבע אלון, השנה), כך שאר הליינאפ יותר שוליימי ומפתיע. לשים מוזיקאית שאף אחד לא שמע עליה כמו ארז בשבע בערב או את מופע האיחוד של Pits (האלבום החדש שלהם בהמשך העונג) בעשר וחצי למרות שמעט מאוד אנשים מכירים אותם, זה שיבוץ של פסטיבל שבטוח בעצמו מאוד. ואותי זה משמח. אישית, זה היה לי הפסטיבל שהכי נהניתי בו מכל השנים כולן (והגעתי לכל אחד מ-8 הפסטיבלים עד כה). בעיקר כי לשם שינוי הגעתי לכל כולו, מההופעה הראשונה (מג'הול המפתיעים לטובה!) ועד האחרונה, והתרכזתי אשכרה בלראות כמה שיותר הופעות ופחות בבילוי עם כל החברים שאתה פוגש רק באינדינגב. עוד מההופעות שהכי העיפו לי את השכל בפסטיבל הנוכחי: Wild Oscar, גולשי אבן נייר ומספריים, אקו וקרן דאן, עדי אולמנסקי, סול מונק, להקת שפתיים (!), נצ'י נצ', וכאמור מג'הול המגניבים. ועוד מלא. איזה כיף היה. איך היה לכם? [חול]
6. היה לי העונג לשדר שעתיים לייב מאינדינגב בשישי בערב, ברדיו הקצה. בשל ניצוץ של מזל קיבלתי משבצת בדיוק על הופעות מדהימות – A-WA, Buttering Trio, Sol Monk, Kids Fly – ובמקום לשים מוזיקה מוקלטת השתדלתי להשמיע כמה שיותר מההופעות בלייב. אלון עדר קפץ לסשן אקוסטי, וארז התראיינה. היה תענוג גדול, ואתם מוזמנים לשמוע את כל השעתיים כאן. זו גם הזדמנות לומר שוב תודה לאנשי הקצה שהרימו אולפן מדהים בלב המדבר, שנשמע מעולה והיה תענוג גדול לשדר בו. [סטרים]
7. אחת המגמות הבולטות והמבורכות בעיניי באינדינגב האחרון היה הנוכחות הרווחת של חברי קולקטיב הביטים Raw Tapes. הם ניגנו בהופעות של ברי סחרוף, סול מונק, באטרינג טריו, קרן דאן + אקו, וגם בהופעה של מאלוקס, ועל זה אני רוצה להתעכב רגע. מי שמכיר את מאלוקס, הצמד שזורק בכל הכוח את הסקסופון של אייל תלמודי על התופים של רועי חן (לשעבר חגי פרשטמן), מכיר את הכיוון המוזיקלי שלהם: הארדקור פולקה, פאנק כלייזמר. רעש. אבל לכל אלה הייתה צפויה הפתעה. ריג'וייסר, מהמפיקים המרכזיים של רו טייפס, פתח תת-לייבל חדש בשם Time Grove (שם יצא גם האלבום המעולה של סול מונק), וממש כמה ימים לפני האינדינגב הופיע שם האלבום החדש של אייל תלמודי ורועי חן – חברי מאלוקס, אבל לא תחת השם מאלוקס – בהפקתו של ריג'וייסר. זה אלבום שונה לחלוטין מכל מה שמאלוקס עשו, והוא נשמע באמת כמו התכה פנטסטית של הביטים של ריג'וייסר, הצד האפריקאי יותר של הגרוב של המתופף רועי חן, והצד הגרובי, ג'אזי ורגוע יותר של תלמודי. זה אלבום מ-ע-ו-ל-ה, וזו הייתה הופעה מעולה, והשיר הפנטסטי עם שי צברי ניתן בחינם לגמרי אז אין סיבה שלא תורידו אותו ותוסיפו לפלייליסט הקרוב לאוזניכם. [בנדקאמפ]
8. "Heavy as my dreams", שיר נוסף ומעולה מתוך ה-EP החדש של Totemo. [סטרים]


למטה משמאל: הרוצח. או האסיר החף מפשע?

9. [תודה לרום] אני חולה רדיו, אבל אני עסוק מדי לרדיו. יש המון תכניות ברדיו הישראלי – בני ברדיו, חיים של אחרים, נפולאון, קוואמי ונדב בקצה, דורי בן זאב ב-88, שמעון פרנס ויואב קוטנר בגלצ, והרשימה עוד ארוכה – שאני מאושר בכל פעם שמזדמן לי לשמוע אותם, אבל אני לא מצליח לעקוב אחריהם באופן קבוע. הפתרון, אומרים לי כולם, הם פודקאסטים. מה הבעיה? תעשה מנוי בחינם באייטיונס, תוריד אותם אוטומטית לאייפון, ותקשיב מתי שבא לך. לאחרונה התחלתי לעשות את זה, בעיקר עם This American Life האגדית, אבל שוב – כשבכלל יש לי זמן, אני שוכח להאזין. כל זה השתנה כשחברי רום המליץ לי על Serial, תכנית־בת של This American Life. בניגוד לתכנית־האם, ולרוב התכניות האחרות שמציגות בכל תכנית סיפור אחר, Serial עוקבת, פרק אחר פרק, בהתפתחותו של אותו סיפור: מקרה הרצח המשונה (והאמיתי) של תיכוניסטית במרילנד ב-1999. מי שהואשם ברצח, וגם הורשע ויושב עד היום בכלא, הוא האקס של הנרצחן, עדנן סעיד. אבל מהתחקיר של צוות התכנית מתחיל להתברר שיש יותר מדי חורים בהרשעה הזו, בקייס כולו, ובעצם גם בעדויות שאמורות להוכיח את חפותו של עדנן. שילוב של עבודה עיתונאית רצינית, הגשה ישירה ושילוב של המון קטעי ראיונות, הקלטות מהחקירות והמשפט, ובעיקר עבודת רדיו־כסיפור מקצועית לעילא – אני פשוט לא מצליח להפסיק להקשיב לתכנית הזו, שיותר מכל, מאחורי כל הפרטים על הרצח, שאלת החפות או האשמה והמרדף אחר פרטים ואמיתות, היא תכנית שמציפה בלי הפסקה את התהיה המנקרת: עד כמה אפשר לסמוך על הזיכרון האנושי? עד כמה אפשר לשבץ מעשים, החלטות ומניעים בתוך הסכימה הרציונלית שאנחנו מקווים שכולם פועלים לפיה? היי, והכי טוב: זה בחינם, ובינתיים שודרו 6 פרקים, ואפשר להאזין לכולם אונליין או להוריד או מה שבא לכם. אפילו בניו יורקר עפים על זה. ובאתר יש עוד מלא חומרים נוספים: תצלומים, רישומים, ווטאבר. אני מכור, ואני ממליץ לכם להצטרף. [מפ3 וכאלה]

קרא/י את המשך הפוסט

וואי, וואי, וואי. רק נגמר האינדינגב, וכבר אנחנו חוזרים להילוך גבוה עם הופעות חו"ל מגניבות אש בישראל. היום שמענו שהאפגן וויגז חוזרים, בחמישי ושישי הקרובים יש לצ'ט פייקר שתי הופעות סולד אאוט בבארבי (בלי שאפילו יצא פוסטר או איווענט), ובשלישי הבא יגיעו לכאן ה-Allah Las!

מי? אז זהו, תקשיבו. כאן בעונג אנחנו תמיד בעד הפחות מוכר. אני לא דואג לאפגן וויגז, ואני גם לא דואג לפייקר, שכאמור מכר את כל הכרטיסים לפני שהספיקו לסיים להגיד "צ'ט פייקר מגיע לארץ". אבל אתה האללה-לאס כמעט אף אחד לא מכיר, מה שאומר שיש מקסימום סיכוי לשברון לב קולקטיבי חודש אחרי ההופעה, כשכולם יגלו אותם ויכו לעצמם על המצח: "למה לא הכרנו אותם כשגיאחה אמר לנו שהם באים עוד שבוע??? איזה טיפשים היינו!"

אז הנה הזדמנות להקדים תרופה למכה. Allah-las נשמעים כמו משהו מסרט עם ג'ק בלאק: חבורה של מוכרים בחנויות תקליטים אגדית בקליפורניה, חולי מוזיקה עם ידע אינציקלופדי, מחליטים להקים להקת גאראז'-סרף.

ונחשו מה? זה נשמע טווווווב. הנה מיקסטייפ של הלהקה, שהכינו לכם בנרנג'ה לכבוד ההופעה:

Allah-Las (04/11/14 Barby TA) by Naranjah Mixes on Mixcloud

אבל חוץ מהמידע המועט הזה והחיבה לסאונד הסרףי של הלהקה, כאן נגמר הידע שלי עליהם. למזלי, יש מומחים גדולים ממני. אביתר ברעם מ"קול ירושלים החופשית" התיישב לספר לכם למה הגעתם של אללה לאס צריכה לעניין אתכם מספיק כדי שתרצו להשתתף בהגרלה כאן ולקבל כרטיס חינם (או טוב מכך – לתמוך בלהקה על ידי רכישת כרטיס זול מאוד להופעה: 122 שקל!)

אללה לאס / אביתר ברעם

הקיץ המדכדך שחווינו השנה גווע בינתיים. מבצע צוק איתן ובעקבותיו גל ביטולים של הופעות מתוכננות ניפץ את הבועה המוזיקלית הקטנה שפרחה לה.

הנה, לפני ששמנו לב, המבצע הסתיים, הקיץ התחלף לו בסתיו, הלהקות חוזרות לארץ והדבר העיקרי שמושך את תשומת לבו של הקהל הישראלי, הוא המחיר של ג'לטין עם סוכר בברלין.

אללה-לאס, לעומת זאת, לא מגיעים מברלין. בכלל, לא יכול להיות יותר קליפורניה מהם.
חברי הלהקה הכירו ב"אמאבה מיוזיק", חנות התקליטים האגדית (אפילו פול מקרטני הקליט שם EP) בהוליווד, שם היו נפגשים יום יום, חופרים על מוזיקה, מחליפים אלבומים ורעיונות ומכריחים לקוחות לקנות את אלבום הבכורה של ה-Gun Club. אחרי כמה חודשי היכרות ועבודה משותפת (שלושה מהם למדו יחד בתיכון, והאחרים הכירו בחנות עצמה), החליטו להקים להקה. הם עבדו, הקליטו, עשו חזרות והופיעו בלוקיישנים מאולתרים ברחבי הווסט קואסט, הוציאו שני סינגלים ב-7 אינץ' וזיכו את הסאונד שלהם בתשבוחות והשוואות לקינקס ולזומביז. רק ארבע שנים לאחר הקמת הלהקה, שחררו סוף סוף את אלבום הבכורה שלהם, Allah Las. מיד לאחר יציאת אלבום הבכורה האדיר, יצאו אללה-לאס לטור ברחבי העולם יחד עם הבלאק אנג'לס (אותם ראינו בבארבי בשנה שעברה, וגם הם הגיעו דרך נרנג'ה), ואפילו עם טיי סגל הנפלא. את הטור חתמו אללה-לאס בהופעה בלתי נשכחת ב-Austin Psych Fest שבטקסס.


https://www.youtube.com/watch?v=fiJYecS0vU0


להקות גאראז' קמות ומתפרקות כמו מחאות על מוצרי חלב, אבל אללה-לאס גיבשו לעצמם סאונד ייחודי ולכן גם קהל מעריצים אדוק. השילוב של פסיכדליה המתכתבת עם שנות ה-60, נגיעות של סרף רוק, של פולק, ובאופן נדיר יחסית בז'אנר, שירים אינסטרומנטליים בכל אלבום. בראיון הם סיפרו שהבחירה ב-B-Sides אינסטרומנטליים מכוונת ושהיסטורית, כך היו יוצאים סינגלים, מהרולינג סטונז ועד הסמית'ס. המסורת משתמרת יפה, והגל החדש של הפסיכדליה בהחלט נתן זריקת מרץ לגאראז' ולאינדי. הקאמבק של הסיקסטיז, שהחליף משום מה את האייטיז, עושה חסד רב ללהקות כמו אללה-לאס, עם סאונד גיטרות אמריקאי ולוק של חבורת גולשים בוניס ביץ'.


https://www.youtube.com/watch?v=uwYMhfMORw8


https://www.youtube.com/watch?v=3qwuCzT7VZg


אלבומם החדש, "Worship The Sun", הוא כל כולו פסיכדליה. הוא פחות מקפיץ וקליט מאלבום הבכורה, וזו לחלוטין מחמאה. האלבום הוקלט, כמובן, בלוס אנג'לס, הופק בצורה מופתית על ידי ניק ווטרהאוס, וזכה לביקורות מעולות ברחבי העולם בגלל הסאונד ה"מבוגר" יותר, המתוחכם אבל לא מתחכם, שמכניס את המאזין לטריפ של גיטרות. במחיר של 119 ש"ח תוכלו לקבל חוויה משנת תודעה לא פחות טובה. כמו שציין פדרום סיאדטיאן, הגיטריסט הראשי של הלהקה, "פסיכדליה נעשית על ידי מוזיקאים מסוממים, כדי שמאזינים מסוממים יאזינו לה".

אז מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו איזו מוזיקה הכי מתאים לשמוע תחת השפעה (לא משנה איזו)!). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לערן ולאביתר!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי!

היום לפני 11 שנה מת אליוט סמית'.
זה, פחות או יותר, כל מה שיש לומר על זה. מי שמכיר ואוהב את אליוט סמית' כבר יודע כמה יפהפיה היצירה שלו וכמה כואב האובדן שלו. מי שלא – הפוסט שלי לא ישנה את דעתו (ואולי כן? המשיכו לקרוא).

והנה, קצת יותר מעשור אחרי שטמנו אותו באדמה, צומח שם פרח צבעוני ויפהפה ומפתיע.

טוב, סליחה על המטאפורה המוזרה. אבל זו התחושה שלי – פלא יפהפה וחדש שנשען על היצירה של סמית'. ואני לא מצליח לנסח מטאפורה טובה כי אני ממש, ממש מתרגש מהסיפור הזה.

ערן, ממגזין המוזיקה המעולה Andy was wrong, הרים ממש מאפס אלבום מחווה ישראלי פשוט פנטסטי לשירים של סמית'. זו הפקה עצמאית (עם עזרה לא קטנה ממכללת BPM, שתרמו שעות אולפן ומיומנות וכישרון), אלה אמנים עצמאיים, וזה לא היה יכול לקרות אחרת.

יש לי כל כך הרבה מה להגיד על האוסף הזה, אבל אני שומר הכל לספיישל אליוט סמית' הצפוי ברדיו הקצה, בנובמבר (פרטים יבואו). בינתיים, קחו את האוסף הזה – חינם, או בכמה כסף שתבחרו לשים.

אנשים שצריכים לבדוק מייל: המגיבים\ות תמר ושרון זכו בכרטיסים חינם לאינדינגב 2014!

1. ואז הגיע דיוויד בואי, בן 67, והעיף לי את השכל. כאילו לא אמרו עליו שגמר את הסוס. כאילו לא הוציא לאחרונה אלבום חדש יפהפה אבל לא כזה שהציג צבע חדש בזנב הטווס של בואי. הוא הגיע, כמעט משום מקום. יש לו אוסף חדש, Nothing has changed, וכדרכם של אוספים הוא מגיע עם שיר חדש. רוב שירי האוספים הם טיוטה לא מספיק טובה שלאורך הדרך נזנחה ובצדק, אבל עכשיו, נו, אם חייבים משהו חדש, בסדר, בואו נקליט את זה, שיהיה. לא אצל בואי. "Sue (or in the season of crime)", השיר החדש שמלווה את האוסף, הוא יצירת פאר פנטסטית, מתנחשלת, ממלאת את כל החללים, שילוב סוחף בין גרוב תופים חסר מנוחה להתפוצצויות של המריה שניידר אורקסטרה, לשירה ההו-כל-כך-בואי-ית הזו, שאין לטעות בה. איזה שיר, יא ווראדי, איזה שיר ענק. איך הוא תפס אותי באמצע השבוע לא מוכן ופוצץ לי את השכל לגמרי. שיר שנכנס בן רגע לפנתיאון של בואי – אולי לא לפנתיאון א', עם "Let's dance" או "Life on mars", אבל בהחלט וחד משמעית לפנתיאון ב', עם "Lady grinning soul", "The gospel according to tony day" ואוצרות משניים אחרים. [מפ3]



2. השנה הוציא מארק קוזלק, תחת השם Sun Kil Moon, את אחד האלבומים הכי חותכים ויפים ועצובים ומרתקים של השנה, Benji, ולקח את הכנות והישירות של הסינגר-סונגרייטר הרחק מעבר לגבולות השגור. כמה משמח לגלות ששנה אחרי שביקר והופיע פה, הוא חוזר להופעה נוספת בדצמבר הקרוב! [עברית]
3. כבר שמעתם שמרתה ויינרייט חוזרת לשתי הופעות בארץ? זה יקרה ב-6 בנובמבר בזאפה תל אביב ולמחרת בזאפה הרצליה. קול! [עברית]



4. היה לי העונג לתקלט ב"כולי עלמא" פעמיים בחודש שעבר. הסט האחרון שלי שם – רק שעה מהודקת – עלה להאזנה בסאונדקלאוד שלהם, אז תיהנו אם חסר לכם משהו נחמד באוזניים (או להזיז את הרגליים). [סטרים]


הנה, למשל, טיזר

5. עברו שבועיים בלי עונג, מה שאומר שבפומ"ו, מדור הלינקים הוויזואליים שלי במגזין אלכסון, הצטברו לפחות עשרה אייטמים חדשים שתאהבו. מקווה שתיהנו. [עברית]

קרא/י את המשך הפוסט