הלכתי לרקוד בשבת. זהו, זה כל הסיפור. כלומר, זה כמובן לא כל הסיפור, זה רק ההתרחשות. הסיפור הוא שהלכתי לרקוד בשבת לראשונה מזה שנתיים ומשהו. הלכתי לרקוד בשבת לראשונה מאז המגיפה. הלכתי לרקוד בשבת, בהחלטה של מעכשיו לעכשיו, כשבמקרה גיליתי שאחד הדיג׳ייז שאני הכי אוהב בעולם, אקסל בומן, מנגן הערב בוונקובר. ולי היו בכלל כרטיסים להופעה של Hurray for the Riff Raff. אז הלכתי להופעה, וחזרתי הביתה, ויצאתי לרקוד. לבד, כי זו מחירה של ספונטניות. הלכתי לרקוד בשבת וירדתי במדרגות לתוך מועדון מרתפי אהוב עליי שנראה בדיוק כמו שהשארתי אותו לפני שנתיים: מלא בעשן, באסים ואנשים בלי מסיכות. אני הייתי היחיד במסיכה, הרקדן במסיכה. אבל אחרי כמה זמן לא היה לי אכפת – לא שאני לבד, לא שאולי יסתכלו עליי מוזר כי אני במסיכה, ולא שעושים קוק סנטימטרים ממני. לא היה לי אכפת כי בומן היה כל מה שקיוויתי שיהיה ועוד, והוא רקם באצבעות ולב הזהב שלו כמה שעות של גופים מחייכים דרך הרמקולים. והנה משהו ששכחתי בשנתיים האלה: כמה חזק משפיעה על הגוף, ומיד גם על הרוח, מכת באסים. אני שומע די הרבה מוזיקה לרחבות אבל אני שומע אותה בבית, או באוזניות, ואין ברשותי שום דבר שיתקרב לעוצמה של סאב וופר של מועדון אמיתי. "When love is tender" של Austin Ato נשמע חמוד וכייפי בבית, אבל אני נשבע בכל שריר רוטט בגוף שלי – בכל פעם שהביט שלו חזר תחת האצבעות של בומן, האושר הפרטי והמוחלט של מועדון שלם נסק בבת אחת כמה מדרגות רוחניות גבוה יותר. יאללה, אינשאללה, במאי התכנית היא להגיע לארץ ולהרטיט כמה סאבוופרים, ובתקווה לשמח גם את הגופים שלכם/ן. [סטרים]
קרא/י את המשך הפוסט

כל כך הרבה ממוזיקה, או מהתאהבות במוזיקה, או מכל סוג של התאהבות, זה תיזמון. שיר מסתובב סביבי ימים, שבועות, שנים ולא פוגע בי. וברגע אחד, פתאום, כל הזוויות מתיישרות והשער נפתח. אז איך בכל זאת מתאהבים? איך לא מפספסים? אני לא יודע. אני יכול להמציא ולומר שצריך להישאר פתוחים, להישאר עקשנים, להישאר נדיבים (לעצמנו) וצריך גם הרבה מזל. את המוזיקה של קווין מורבי הכרתי ב־2019, בסך הכל לפני 3 שנים. מהרגע הראשון משהו שם דיבר אליי והפעיל אותי בדרך שלא הצלחתי להבין. היום אני יודע להגיד שמרגש אותי לשמוע דרך הפולק רוק האקוסטי הכל כך אמריקאי שלו, מהסוג שהיה יכול להפוך בקלות לעוד חובב ניל יאנג דרגה חמישית, את קוצר הרוח של הפאנק ואת התנועות הפתלתלות, הקורצות ומלאות החום, של מוזיקה אתיופית. אבל לקח לי שנים להתחיל להבין מה מכשף אותי אצל קווין מורבי, וההסבר הקצר פה הוא כמובן רק קצה הקרחון.

אבל זה עניין של תזמון, ואני פספסתי והשלמתי בדיעבד. שש שנים שמורבי הוציא אלבומי סולו מרהיבים, חלקם מושלמים, ואני לא היה לי מושג. בדיעבד, כבר השיר הראשון באלבום הראשון שלו מספיק יפה כדי להיכנס לשירי השנה שלי. איזה מזל שמוזיקה, כמו תמונה, קופאת ברגע התיעוד ונשארת. אני יכול לשמוע את האלבום ההוא מ־2013 כמו שיכולתי לשמוע אותו ב־2013. אולי ב־2013 לא הייתי שומע אותו באמת.

כמעט עשר שנים מאוחר יותר, ומורבי על סף האלבום השביעי שלו. הוא מביא אליו את אותה הראייה הצלולה של מתח ושיחרור בשיר, של קירבה וריחוק בהגשה, של איזון עדין של מרכיבים לכדי השריית שלווה, ושל עריכתה למטרה ראויה. שיר הנושא מהאלבום המתקרב, "This is a photograph", הוא שיר שאני שומע בו מהרגע הראשון מוזיקה ממערב אפריקה ומדרום ארצות הברית מעורבבות עד שאי אפשר להפריד ביניהן. שיר שמתחיל על 80 קמ״ש אבל 80 קמ״ש בתוך העיר, מהירות מוכרת שמרגישה פתאום מסוכנת. וככל שהוא מתקדם, המכונית שלנו מאיצה ונהיית רופפת יותר. איזה שיר מסוכן, איזה שיר מהמם, איזה שיר חסר שקט, וכמה יופי יש בסכנה, בתדהמה, בחוסר השקט של קווין מורבי. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

הייתי צריך לצאת וללמוד מה בעצם פשר המילה "Saoko", וכשלמדתי זה היה אחד הרגעים של אההההה, ברור! בעצם ידעתי כבר. ״סאוקו״ הוא סלנג פורטוריקני שהמשמעות שלו היא משהו כמו וייב טוב, סטייל, אנרגיה, ריקוד, גרוב. כל הדברים האלה נוכחים מהרגע הראשון בשיר הזה, שיצא כבר כסינגל אבל עכשיו עומד בשעריו של האלבום החדש של רוסאליה שיצא השבוע (עוד ממנו בהמשך). מי שרוצה גרוב, סטייל, וייב טוב, יכול/ה להפסיק לחפש.

באלבום הקודם, שהפך אותה לכוכבת בינלאומית וגם לאחת הזמרות האהובות עליי של ימינו, רוסאליה התיכה בצורה מהממת מרכיבים של פלמנקו מסורתי (שׁאותו היא למדה ובו היא שולטת ברמה גבוהה בהגזמה) עם מרכיבים של אלקטרוני, היפ הופ, טראפ ומוזיקה ניסיונית. כבר אז היא לא היססה לדגום ולצטט, הן מהמסורת, הן משירים ספציפיים. גם הפזמון של "Saoko" הוא רפרנס לשיר רגאטון קלאסי, ויחד איתו היא כמעט מפנה לחלוטין גב לאלבום הקודם. יש בו ראפ וג׳ז ורגאטון ובטח עוד כמה נימים שאגלה עם הזמן.

האלבום החדש מתפוצץ ממגוון – יש פה כל כך הרבה השפעות ורוסאליה מותחת את הקול והמוזיקה שלה לכל כך הרבה כיוונים, שלפרקים כמעט קשה להאמין שזו אותה הזמרת מ-El Mal Querer. ועל זה בדיוק השיר: על נזילות, על טרנספורמציה מהירה בלי חשבון. אבל עוד לפני שידעתי את זה, לפני שהלכתי לברר מה פירוש המילים הספרדיות בשפה שאני מבין, מהרגע שהתחיל השיר הרגשתי את זה בבירור: הגרוב, האנרגיה, הריקוד, הווייב. לא היה לי סיכוי. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

יש סיכוי שפיתחתי אובססיה קלה לשיר שיצא היום לפני 30 שנה. עפתי עליו כשהוא יצא, הייתי עדיין ילד על סף גיל ההתבגרות ולא הבנתי הכל או הרבה, אבל הבנתי שבשיר הזה יש דברים שלא שמעתי עד אז אף פעם. שמעתי את השיר הזה אולי אלף פעם מאז: ברדיו, ב-MTV, בקסטות, בקבצים ובסטרימינג (איכשהו מעולם לא היה לי אותו על דיסק). שמעתי אותו כל כך הרבה שהוא הפך למובן מאליו – לא רגשי, במובן של כבר לא שמתי לב או התרגשתי ממנו, אלא מובן מאליו מחשבתי, כזה שלא עוצרים כדי לשאול לגביו שאלות. הוא הפך לאקסיומה בחיי. 

אבל לפני כמה חודשים חזרתי אליו שוב כי ניסיתי להדגים משהו באיזה סטורי מוזיקלי באינסטגרם ונזקקתי לדוגמה שידעתי שאמצא בשיר הזה, וכשהאזנתי לו שוב, עכשיו כשביליתי כמה עשרות שנים בלחשוב ולדבר ולכתוב על מוזיקה – נפלו לי כמה אסימונים בבת אחת. הבנתי ש-"My lovin' (you're never gonna get it)", השיר הכמעט לחלוטין מושלם של En Vogue מ־11 במרץ 1992, לא נוצר יש מאין.

ברור שלא – כלום לא נוצר יש מאין. אבל בעולם שלי סירקה 1992, השיר הזה הגיע משום מקום, עמד על כתפיהם של שום דבר. ברור שלא. לא אכנס כרגע לכל מרכיבי השיר, לברייקדאון המפואר ביותר של תחילת הניינטיז, לחשיבות של אן ווג לעלייה של זמרות שחורות, או לדרך שבה השיר הזה יושב על ציר קריטי ב־1992 של היפ הופ, ארנ׳בי, ניו ג׳ק סווינג (תחשבו מייקל ג׳קסון של אותן שנים) וסול קלאסי – אני רוצה להתייחס רגע לשירה.

אן ווג היו, אם נעשה להן רגע רדוקציה, להקת בנות. אבל הן לא היו סתם להקת בנות. הן היו להקת הבנות המצליחה ביותר מאז הסופרימז, הפאקינג סופרימז. וכשעצרתי לראשונה לחשוב על זה, הבנתי שאן ווג כפי הנראה ישבו עם התקליטים של הסופרימז ולמדו כל מהלך קולי כמו שכדורסלנים יושבים מול תרשימים של קבוצות יריבות. הן כמובן לא הראשונות שהושפעו מדיאנה רוס וחברותיו וגם הסופרימז לא הגיעו משום מקום, אבל אני רוצה לטעון שאן ווג היא חוליה סופר משמעותית בשרשרת שמחברת את הסופרימז אל, בעצם, Destiny's Child. כשמקשיבים לאן ווג, שומעים בדיוק על איזה תקליטים ביונסה ורעותיה ישבו כדי לנתח כל מהלך. אם שומעים את הסופרימז, ואז את אן ווג, ואז את דסטיני׳ז צ׳יילד, אפשר לשמוע איך הרמוניות ומסירות ווקאליות בין הרכב קולי נשי משתנה בהדרגה מדגש על הרמוניה לדגש על קצב. השירה של ביונסה יותר דומה לכלי הקשה מאשר להרמוניות של דיאנה רוס, אבל אן ווג בול באמצע. 

מה רציתי לומר? מגיע לאן ווג הרבה יותר כבוד בהיסטוריה של הפופ ממה שהן מקבלות, אפילו בימי הזוהר הנוכחיים של רנסאנס הניינטיז. "My lovin'" נשאר סינגל מטורף בעיניי, התפוצצות של אטיטיוד, עצמאות ופמיניזם שנותן את מלוא הכבוד למסורת מוזיקלית בזמן שהוא מפרק לה ת׳צורה לבלי שוב, ושיר שהיה יכול להיות מושלם אם הוא היה נגמר בדיוק ב־3:48 ולא נמשך לדקה המיותרת ביותר. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

עונג שבת רץ כבר די הרבה שנים. מפחיד לחשוב, אבל עוד כמה שנים זה יהיה 20 שנה, ברוטו. לאורך השנים פיתחתי הרגל בריא לקחת חופשה בכל חודש ינואר מיד אחרי המרתון של שירי השנה. אבל מה? בין קיץ 2018 לסתיו 2020 העונג היה בפגרה, וכשחזרתי, פשוט שכחתי. והאמת? אני מותש פה. לא מהעונג, פשוט יש כאן תינוק ועבודה וחורף ועוד רגע שנה שלישית של מגיפה.

אני צריך רגע. לכן, בפברואר אני הולך לכבות קצת מכשירים. העונג יצא לחופש של חודש, ויחד איתו גם חמישי בחצות ואינסטגרם וטוויטר וכל הרעש המתוק הזה. אני הולך להתמודד עם פומ״ו של מלא שירים ואלבומים חדשים ולא לרדוף אחריהם באותה האדיקות (התכנית בגלגלצ תיקח הפסקה קצרה יותר באמצע החודש בלבד). אני הולך לשמוע אלבומים ישנים שאני אוהב מההתחלה עד הסוף, אולי אפילו לקרוא ספר אם אצליח. השנתיים האחרונות והתקופה האחרונה בפרט הביאו את המצברים שלי לסף ריקנות, ואני הולך לתת להם קצת להתאושש. אז העונג של היום הוא האחרון לחודש הקרוב – נשתמע שוב ב־5 במרץ.

אני אוהב את הביטוי ״השיר הבא״. יש הופעות שלמות שבהן כל משפט שאומר/ת האמן/ית על הבמה מתחיל ב״השיר הבא״. אם לתכנית רדיו שלי היה שם, הוא היה ״השיר הבא״. בכל אופן, לא על זה רציתי לדבר. רציתי לדבר על זה שעברו 4 שנים, ואני מאמין שהגיע הזמן לא לשיר הבא אלא לאלבום הבא של ליקי לי. האלבום האחרון שלה, מ־2018, so sad so sexy, צלל לי כל כך עמוק לתוך הנפש שאני טועה לחשוב שהוא הולך איתי עשורים. האלבום לפניו, I never learn מ־2014 הוא פיסת תקליט מושלמת. ליקי לי עומדת כבר עשור על הגבול שבין האינדי לפופ, מתנהלת בביטחון ואטיטיוד של ריהאנה אבל יוצרת מוזיקה נגישה שמתעלמת משיקולי פופולריות. יש לה נוכחות גם בשירים הכי שטחיים, ויש לה אוזן דייקנית וקפדנית. לכל אלבום יש סאונד משלו והוא מגובש ושלם בתוך עולם האלבום. בואו נפתח את העונג השבוע עם השיר שפותח את האלבום האחרון של לי, "Hard rain", כמעין תפילה. תפילה לפתיחת שמי ההקלטות בשבדיה. השנתיים האחרונות היו קשות מספיק, הבו לנו אלבום של ליקי לי. [זרימים] קרא/י את המשך הפוסט