אהלן! וואלה, איזה מאי היה פה. חליתי בקורונה, החלמתי מקורונה, טסתי לישראל, חזרתי מישראל, פגשתי את כולם, לא הספקתי לפגוש אף אחד, תיקלטתי יותר מדי, לא תיקלטתי מספיק, אכלתי המון סביח, לא הלכתי מספיק לים, הבן שלי פגש את הסבים שלו והאחיינים שלו והדודים שלו, חיבקתי המון אהובות ואהובים – ברשימת הדברים שבזכותם אזכור את מאי 2022, נדמה על פניו שאלבום חדש לקנדריק לאמאר, שיצא יום לפני הטיסה שלי, לא יהיה בטופ 10. אבל הוא הכה כזה גל עצום בתוכי – וגם מחוץ לי, בעולם בכלל – שעכשיו כשפתחנו דף חדש בלוח השנה, כשסיימתי עם המסעות לעכשיו, רצתי מיד בחזרה לזרועותיו. בא לי לשים את כל האלבום הכפול הזה כשיר הפתיחה, כי לאמאר עובד קשה יותר מכל ראפר אחר בדורו (אולי בכלל) לשזור את השירים הבודדים לסיפור גדול יותר ככה שכל אלבום שלו הוא רומן שלם, לא אוסף סיפורים קצרים. יש מבנה, לרוב מורכב, יש קשרים בין הסיפורים, יש פסיפס שמורכב מהרבה רגעים קטנים ויוצר תמונה גדולה. 

אני עם קנדריק מאז To pimp a butterfly, ומאז אני חושב שהוא הראפר הכי חכם והכי משוכלל בעולם, אבל כמו כל אחד יש לו בליינד ספוטס. אחת מרכזית הייתה מיזוגניה. לא בעיה חריגה בהיפ הופ, אבל מראפר כל כך חכם, מתקדם, מוסרי וחברתי ציפיתי שלא ישאיר בצד פמיניזם. באלבום החדש נראה שהוא סופסוף מכה על חטא, בין היתר, על זה, אבל כהרגלו עושה את זה בצורה מורכבת ולא פשטנית, למשל ב-"We cry together".

אבל השיר שהכי העיף לי את הראש באלבום של העפות ראשים היה "Auntie diaries". שיר חכם להחריד על דודו הטרנס וקרובת משפחה טרנסית צעירה יותר של לאמאר. הוא היה יכול לבחור בהרבה מאוד נקודות מבט לספר בהם את הסיפור שלהם ושלו, אבל הוא בחר בנקודת המבט הכי נפיצה ורגישה: של הילד שהוא היה, זה שקורא להומואים וטרנסים בשמות גנאי מתוך בורות, הומור או רוע ילדותי. הדובר ברוב השיר הוא הילד, כולל המילים שאדם בוגר לא ירגיש שמותר לו להגיד, כולל לקרוא לטרנסיםיות בשם הקודם (דבר שנחשב לפוגעני מאוד) או במגדר הקודם. רק בסוף השיר, עם כניסת כלי המיתר, הוא הופך את כיוון הסיפור, קם על רגליו כאדם בוגר ואז מפנה את המצלמה הביקורתית אל עצמו דרך עיניה של מרי־אן. 

זה שיר כל כך מעיף, מסעיר, אמיץ וחצוף, שגוי וחכם, מורכב ומשוכלל. כמו האלבום במלואו, הוא מגרד פצע של טראומה כדי להגיע לתיקון וגאולה, אבל כאלה שאינם שלמים ונקיים. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

תשמעו, האמת היא שאני חולה השבוע, אז האנרגיה שלי נמוכה מאוד – ובכל זאת היה לי חשוב להעלות עונג שבת, כי בשבוע שעבר לא היה ובשבוע הבא לא יהיה – אינשאללה אם דבר לא ישתבש אני ממריא לישראל לכמה שבועות ובכלל לא יהיה עונג עד יוני, כי אהיה עסוק בלהתחבק. אבל לא אהיה עסוק רק בלהתחבק. אהיה עסוק גם בלתקלט. לתקלט!!! סוף כל אלוהים אדירים סוף. אני יודע שמסיבות חזרו כבר די מזמן בישראל, אבל לא בקנדה ולא בחיים שלי. רק לאחרונה הלכתי לראשונה מזה יותר משנתיים לרקוד במסיבה, ואני מחכה מאז נובמבר 2019 לעשות שוב את הדבר שאני הכי אוהב בעולם: לתקלט מול קהל חי ושמח ומזיע בישראל.

באייטם הבא תמצאו את אחת משתי מסיבות שאני מרים בתל אביב בביקור הזה. היא תתמקד במוזיקה אלקטרונית. במסיבה השנייה, שאפרסם בהמשך השבוע, אני הולך לנגן דברים אחרים לגמרי. איזה דברים? אגלה עוד מעט. מה שכן, מזה שנתיים וחצי אני זומם, במובן של מדמיין שוב ושוב איך שיר מסוים שאני מת כבר לתקלט עשוי להפעיל קהל במצב האידיאלי. המצב הוא לעתים רחוקות אידיאלי, וכשמתקלטים יש תמיד הפתעות כששיר מתקבל בצורה אחרת ממה שחשבת – לפעמים לטובה.

והאמת? מהרגע ששמעתי את "Lights out" אני מת לגלות כמה חזק הוא יכול, ברגע הנכון, להעיף רחבה שלמה חמישים מטר באוויר. ברור לי שהוא שיר משוגע, במיוחד בדקה האחרונה שלו, אבל אני חושב כבר זמן מה מתי ואיך יהיה הרגע הנכון בשבילו. שיר כזה לא מנגנים סתם ככה על הדרך. צריך לפנות לו מקום בגוף של הרוקדים כי הוא ידרוש מהם הרבה ויכול להיות אגרסיבי מדי אם הדרך אליו לא תיבנה. Fred Again, גם ככה מהמפיקים האהובים עליי בשנים האחרונות, חבר כאן ל-HAAI שיוצרת מוזיקה אלקטרונית אקסטטית ורועשת מרוב אנרגיה, ואם זה לא מספיק, הם הביאו גם את רומי מדלי קרופט מ-The xx, וסימפלו בסוף השיר גם את Jamie xx. מדובר בחתיכת דבר מסוכן ורב עוצמה, ואני מתכוון להשתמש בו בכל יראת הכבוד הראויה כדי לעשות בו שימוש לטובה. אני ממש מקווה שתהיו שם כדי לגלות יחד איתי. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

אני לא יודע אם אי פעם יצא לי להגיד מזל טוב למישהו/י שבדיוק חגג/ה 100 שנה. אני מקווה שיום אחד יצא לי. בינתיים, אני יכול להסתפק באיחולים לבביים למי שלא הגיע לגיל מאה, אבל היה מגיע אליו ממש אתמול לו היה עדיין חי. במקרה הזה: צ׳רלס מינגוס. אני לא מבין כלום במינגוס, כלומר, אני לא מבין שום דבר רשמי בג׳ז. אני לא יודע את ההיסטוריה, אני לא מכיר כל כך הרבה יצירות ואלבומים, אני לא מבדיל בין הז׳אנרים השונים בתוך ג׳ז וככלל, ג׳ז הוא אחד הדברים שאני מעדיף לא לדבר עליהם מחשש שאגיד משהו לא נכון או טיפשי בשיחה שבה כל כך הרבה חובבי ג׳ז מתגאים בידע העצום שלהם בתחום (זה כמובן קורה גם במסורות מוזיקליות אחרות).

איזה מזל שאהבה וידע לא תמיד תלויים זה בזה. איזה מזל שאני לא צריך לדעת כלום כדי לאהוב ג׳ז, או לכל הפחות שירים, אלבומים, אמנים ורגעים מסוימים בג׳ז. אחד מהאהובים עליי הוא האלבום Mingus Mingus Mingus Mingus Mingus של, ניחשת נכון, מינגוס. השיר האהוב עליי לנצח יהיה השיר שפותח אותו, אבל לנצח יהלך עליי קסם דווקא השיר הסוגר, "Freedom". אחרי 40 דקות של ג׳ז מלא כוח ועדינות, תשוקה ומלחמה, אלגנטיות ובלגן – אנחנו מקבלים, בעצם, שיר. ספיריטואל, היו קוראים לזה פעם. ביט שנשמע כמו מחיאות כף ושלשלאות. ספוקן וורד. ואז, ההרכב נושא קולו: חירות, חירות, חירות. 60 שנה חלפו מאז יצא השיר הזה בגרסתו הראשונה, ואנחנו עדיין מחכים, עדיין רבים מאתנו בשלשלאות – ואי צדק במקום אחד הוא אי צדק בכל מקום – ואנחנו עדיין מוחאים כף. יום הולדת שמח, צ׳רלס מינגוס. [סטרימים. בדיעבד אני שומע הרבה מהשיר הזה באלבום החדש של יהוא ירון] קרא/י את המשך הפוסט

זה נדיר.

זה נדיר, שאני מחלק פה משהו במתנה. פעם זה היה קורה הרבה, אבל זו המתנה הראשונה שיש לי לחלק כאן מזה 4 שנים ו־3 חודשים.

זה נדיר, תקליט כזה.

במוזיקה של יהוא ירון אני מאוהב מה שעכשיו הוא כבר שנים ארוכות. הייתי מאלה שהלכו באדיקות דתית להופעה החודשית שלו באוזןבר לפני האלבום הראשון – דיים, אפילו הכנסתי אותו לאולפן הקלטות בשביל ״העונג סשנז״ קצר הימים עוד לפני האלבום הראשון.

עם השנים, השתנינו. המוזיקה של יהוא השתנתה, ואני השתניתי, ויהוא השתנה, כדרכו של אדם ודרכו של עולם. נהיו משפחות, ארצות שונות, סגנונות חדשים, תכניות רדיו. תכנית הכעס של יהוא ברדיו הקצה הייתה השעה היחידה בשבוע שבה הייתי שומע פאנק ומטאל, רצף שירים של דקה ורבע, עם מונולוג לבן מרוב זעם מוצדק ביניהם – יהוא כועס. כועס על החדשות, כועס על השלטון, הכיבוש, הגזענות, המיזוגניה, המשטרה, הנעשה בארץ הזו והנעשה בעולם. כועס החוצה בקול רם ורהוט ותמיד אמיתי על העוולות שכולנו כועסים/ות עליהן פנימה או בשקט או בערימת מילים שמתבלגנות לנו או מתוך מחשבות כפולות על האם אנחנו כועסים/ות כמו שצריך, או לא מספיק, או יותר מדי, או כמה פרפורמנס של כעס יש בכעס. הכעס של יהוא ב״תכנית הכעס״ תמיד נשמע לי כמו הכעס המדויק והמוצדק והחד ביותר, כזה שיכול להזיז בתוכי הרים. אני חושב שזה לא מקרה שיהוא ירון נגד השטן הוא אלבום שהוקלט אחרי 3 שנים שהתכנית הזו רצה.

יהוא ירון נגד השטן – כך בעולם, כך בארץ הזו. זה השם המלא של האלבום הכפול הזה, שיצא לפני כמה שבועות וכרגע מחזיק בתואר אלבום השנה שלי עד שיוכח אחרת.

זה האלבום החשוב של השנה פשוט כי הוא אומר את הדברים הגדולים ביותר על הזמן הזה במקום הזה, ישראל, דברים כועסים וכואבים. והאלבום הזה אומר אותם, שר אותם, כמו שאמר אותם יהוא בכל פרק של תכנית הכעס: ברהיטות, בפיוטיות, בצורה אישית מאוד שכל אחד מאתנו יכול/ה לגעת בה, ברעש גדול ובמוזיקה הורסת מרוב יופי.

זה אלבום נדיר כי יש בו התקבצות לא הגיונית של שירים מדהימים. כי ״פיקחת״, ״צייתנות״, ״איך יוצאים מכאן״, ״אתה״, ״לשמוע את כל החבר׳ה ב־2019״, ״מה זה מין״ או ״ילדים שלא נולדו״, לו היה מופיע רק אחד מהם בכל אלבום ישראלי אחר הוא היה השיר שכולם מדברים עליו, השיר שקורע את האלבום לרווחה ומשאיר סביבו עיי חורבות. ובאלבום הזה יש כל כך הרבה כאלה, שבשלב מסוים בהאזנה השנייה שלי לאלבום הפסקתי לסמן לבבות בספוטיפיי על כל שיר שכרגע נגמר.

זה אלבום נדיר כי לצד כמה מהרגעים המכאיבים ביותר במוזיקה הישראלית, אי פעם, הוא מכיל כמה מהרגעים הרכים ביותר של אהבה ויופי, ואני חושב שהוא אומר אותם בדרכים חדשות. זה אלבום נדיר כי הוא נמשך שעה וחצי. מתי שמעת אלבום ישראלי במשך שעה וחצי ולא רצית שהוא ייגמר?

זה אלבום נדיר כי הוא מחזמר הסיוט של חיינו בלי להיות מילון הייאוש הישראלי. כי ניכר בו שאף על פי שהוא נוגן ברובו לייב באולפן והוא מרגיש חי וגמיש, הוקדשה לכל פרט בו מחשבה קפדנית וסבלנית שהתבשלה שבועות וחודשים ושנים לפני שהוטבעה בוויניל.

זה אלבום נדיר כי פיזית, התקליט שלו הוא חפץ חן יפהפה. הוא תקליט כפול בעטיפת גייטפולד נפתחת, עם רשימת התודות הכי יפה שקראתי שנים, עם כל הקרדיטים והמילים החדות והרכות מתחבאות בכיסיו המפולשים. כי כמו שיש את הקונספט של דה גרייט אמריקן נובל, התקליט הזה הוא התקליט הישראלי הגדול, והוא מצליח להעפיל לתואר הזה כי הוא מצליח להגיד דברים חדים, כועסים, חדשים, לוהטים מרוב צדק, על המציאות של חיינו – ועדיין להיות אלבום סינגר סונגרייטר אישי מאוד על היומיום בתוך הראש של יהוא ירון.

כשהגיע מייל מקמ״ע עם השאלה אם ארצה לחלק עותקים של התקליט, התגובה המיידית בראש שלי הייתה ״סורי, אני כבר לא עושה חלוקות בעונג״. אבל אז שמעתי את האלבום והבנתי שבדיוק כמו כל שיר שאני מנגן בתכנית הרדיו שלי – אני רוצה שיהיה את הדבר הזה לכולם. אני רוצה לקנות כמה אלפי עותקים של התקליט הזה ולהעניק אישית לכל אדם שאני רואה. אני לא יכול לעשות את זה כי אז ארד מנכסיי, לכן רק אפציר בכולכם/ן לשמוע את האלבום הזה, אזמין אתכן/ם להשתתף בהגרלה להלן, ואגיד תודה גדולה לקמ״ע שלא רק הציעו לחלק כמה עותקים, אלא הגדילו ושלחו לי תקליט ויניל עד הבית שלי בקנדה!

אז מה צריך לעשות כדי לזכות בתקליט?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם/ן. (אם אתם/ן רוצים/ות להיות יצירתיים/ות, ספרו מה מכעיס אתכם ממש כרגע). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה ליעל!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!

הלכתי לרקוד בשבת. זהו, זה כל הסיפור. כלומר, זה כמובן לא כל הסיפור, זה רק ההתרחשות. הסיפור הוא שהלכתי לרקוד בשבת לראשונה מזה שנתיים ומשהו. הלכתי לרקוד בשבת לראשונה מאז המגיפה. הלכתי לרקוד בשבת, בהחלטה של מעכשיו לעכשיו, כשבמקרה גיליתי שאחד הדיג׳ייז שאני הכי אוהב בעולם, אקסל בומן, מנגן הערב בוונקובר. ולי היו בכלל כרטיסים להופעה של Hurray for the Riff Raff. אז הלכתי להופעה, וחזרתי הביתה, ויצאתי לרקוד. לבד, כי זו מחירה של ספונטניות. הלכתי לרקוד בשבת וירדתי במדרגות לתוך מועדון מרתפי אהוב עליי שנראה בדיוק כמו שהשארתי אותו לפני שנתיים: מלא בעשן, באסים ואנשים בלי מסיכות. אני הייתי היחיד במסיכה, הרקדן במסיכה. אבל אחרי כמה זמן לא היה לי אכפת – לא שאני לבד, לא שאולי יסתכלו עליי מוזר כי אני במסיכה, ולא שעושים קוק סנטימטרים ממני. לא היה לי אכפת כי בומן היה כל מה שקיוויתי שיהיה ועוד, והוא רקם באצבעות ולב הזהב שלו כמה שעות של גופים מחייכים דרך הרמקולים. והנה משהו ששכחתי בשנתיים האלה: כמה חזק משפיעה על הגוף, ומיד גם על הרוח, מכת באסים. אני שומע די הרבה מוזיקה לרחבות אבל אני שומע אותה בבית, או באוזניות, ואין ברשותי שום דבר שיתקרב לעוצמה של סאב וופר של מועדון אמיתי. "When love is tender" של Austin Ato נשמע חמוד וכייפי בבית, אבל אני נשבע בכל שריר רוטט בגוף שלי – בכל פעם שהביט שלו חזר תחת האצבעות של בומן, האושר הפרטי והמוחלט של מועדון שלם נסק בבת אחת כמה מדרגות רוחניות גבוה יותר. יאללה, אינשאללה, במאי התכנית היא להגיע לארץ ולהרטיט כמה סאבוופרים, ובתקווה לשמח גם את הגופים שלכם/ן. [סטרים]
קרא/י את המשך הפוסט