מה קורה פה, ואיפה העונג? הסברים בראש הבאר השמאלי
רוז הוא שמה הבדוי של בלוגרית שאני מאוד אוהב, ואחת הבלוגריות היחידות שכותבות על חייהן, ואני קורא בקביעות. היא גם קוראת קבועה של העונג, שזו תמיד מחמאה גדולה מבלוגרים שאני אוהב לקרוא, והיא השתתפה בספירת העונג. מכיוון שהיא ביקשה לשמור על אנונימיות (זכותה), אני לא יכול לספר עליה שום דבר, אבל אני יכול לספר שלמרבה השמחה, סוף סוף עוברת עליה תקופה שמחה (אמן, שתימשך!) ולכן האוסף שלה, שהיא מכנה בפשטות Happiness, הוא אוסף של רגע טוב בחיים. וזה עושה לי כיף ונעים מאוד לדעת, ולשמוע. ואם השיר האהוב עלי של ג'ק ג'ונסון נמצא שם, מי אני שיקטר שרוז לא הוסיפה אף מילה על השירים. קרא/י את המשך הפוסט

מה קורה פה, ואיפה העונג? הסברים בראש הבאר השמאלי
גם את ליאור אסטרו אני לא מרגיש שאני צריך להציג אף פעם. לא ברשת הישראלית המוזיקלית. איש להקת האסטרוגליידז, כותב ביקורות בשרת (אף פעם לא הבנתי איך הוא הצליח, באופן אקראי, לתפוס את מספר כותב 666 במאגר המידע של השרת) ושורץ פורומים מיתולוגי, אסטרו ידוע לשמצה בטעם האקלקטי והאיזוטרי שלו, אותו הוא משפריץ לכל עבר באסטרובלוג, שהפך לאחרונה בעיקר לבלוג הורדת אלבומים שלמים, וקצת חבל כי כיף לקרוא את ליאור כשהוא חושב שאף אחד לא קורא. המיקסטייפ שלו, כמשתמע משמו, הוא אקלקטי ומפתיע כצפוי (מפתיע כצפוי? גיא, זה אוקסימורון!) קרא/י את המשך הפוסט

מה קורה פה, ואיפה העונג? הסברים בראש הבאר השמאלי
אני חייב לפתוח הפעם בווידוי שעלול להביך אותי, ויגרום ליאיר או לצחוק בקול רם או לנטור לי טינה לנצח. לפני כמה שנים, בכל פעם שביקרתי את ידידתי שירה, נהגנו לשבת מול ביקורות הקולנוע של רוה ולסמן בעט אדום כל מילה ארוכה מדי או ניסוח שגרם לנו לחשוב שהוא פלצן. זה היה השעשוע שלנו, לא באמת טרחנו לשים לב למה שהוא אומר בביקורת. מאז עברו כמה שנים, ומאז גיליתי את הבלוג של יאיר רוה, סינמסקופ (מהרו והצביעו היום לסרטי השנה!), הוא משמש כאורים ותומים שלי בנוגע לביקורת קולנוע לא רק בגלל הידע והתשוקה העצומים שלו לנושא, אלא בעיקר בגלל שבניגוד למה שחשבתי בתקופת העטים האדומים, הוא פשוט נותן את דעתו הכנה (ובשפה שוטפת ומענגת). הוא לא מתנצל כשהוא אוהב סרטים שמבקרי סרטים לא אמורים לאהוב, והוא לא חושש לקטול את הבייבי של כל סטודנטי הקולנוע אם הוא חושב שזה פשוט סרט שלא עובד. וחוצמזה, הוא חולה מוזיקה רציני, ולמרות שאנחנו עדיין בקושי מכירים, הוא הסכים בשמחה לערוך מיקסטייפ לעונג שבת, ועכשיו אני עולץ ושמח כולי, כי בכל פעם שאני קורא משהו של רוה אני מרגיש שהוא נותן לי להציץ קצת לתוך עולם סודי של קולנוע שאני לא אמור לקבל אליו גישה, ועכשיו אני מרגיש ככה גם מוזיקלית. קרא/י את המשך הפוסט

מה קורה פה, ואיפה העונג? הסברים בראש הבאר השמאלי
טוב, קצת פישלתי עם המיקסטייפ של ידידי שגיא מהבלוג הנהדר שגיא נאור, כי לפי המבנה שלו הייתי צריך להעלות אותו ביום הראשון של חנוכה, והנה אני בדבילותי מעלה אותו ללא שום בושה בנר החמישי. ככה זה כשדבילים, אני מניח! שגיא הוא בלוגר מהסוג שאני אוהב, כזה שמאזן בין חוויותיו האישיות (כאב טרי, בין השאר) ודעותיו החברתיות לאהבה העצומה שלו למוזיקה ולשירה. בדרך כלל אני מצטער שלא מגיבים הרבה אנשים בבלוג שלו כמו שראוי שיגיבו, אבל אולי זו ההזדמנות להמליץ עליו בחום. בינתיים, אפשר להתחיל מהמיקסטייפ החנוכאי במיוחד שהוא הכין לנו. קרא/י את המשך הפוסט

מה קורה פה, ואיפה העונג? הסברים בראש הבאר השמאלי
מה, אני באמת צריך להציג את שני קדר? היא חברה טובה כבר שנים, היא זמרת כל כך מוכשרת, שמורפלקסיס ואני פתחנו בשבילה לייבל, היא מעצבת מוכשרת שמתפרנסת מזה וגם מעצבת עטיפות דיסקים (האחרונה שבהן היא העטיפה היפהפיה לאוסף של קול הקמפוס), אבל מעטים יודעים שהיא גם עורכת מיקסטייפים בחסד. את המיקסטייפ שהכינה בשנה שעברה למשחק המיקסטייפים הגדול של השרת העיוור אני עדיין שומע לפחות פעם בחודש, הוא מושלם לגמרי והיא עדיין מתעקשת שהיא ערכה אותו באיזה חצי שעה. זה תמיד מעניין לשמוע מיקסטייפים של מוזיקאים כי בין אם במודע או לא, תמיד אפשר למצוא במוזיקה שהם אוהבים לשמוע איזשהם נימים קטנים של מה שנמצא במוזיקה שלהם עצמם. שני גם כתבה משהו, אבל אז התחרטה ולא הספיקה לכתוב משהו חדש לצד המיקסטייפ, אז הפעם המוזיקה תדבר בעד עצמה. קרא/י את המשך הפוסט