לשירי פופ משובחים יש יכולת מרגיזה מאוד לגרום לך לאהוב אותם בעל כורחך. בעולם האינדי והסנוביזם המוזיקלי (שכולנו נגועים בו במידה כזו או אחרת) קל ואף מתבקש לשנוא שירי פופ. לרוב הם זולים, צעקניים, שמאלציים, מטופשים או הכל גם יחד. התגובה הראשונית לשירי פופ היא "פחחחח, אם כולם שומעים את זה ברדיו אז זה מחורבן ואני לא רוצה לשמוע את זה. איך אבדיל ואייחד את עצמי אם אשמע מה שכולם שומעים? וחוצמזה זה זבל".

אבל מדי פעם מגיע איזה שיר פופ ממזר בנזונה כזה ומחריב לנו את כל הביצורים המיותרים כי לעזאזל, הוא מרגש או מקפיץ או מדבק או יפהפה ואנחנו מתכופפים מתחת לשולחן בעבודה עם האוזניות שאף אחד לא יראה שאנחנו עושים עם השפתיים את כל המילים. פתאום אנחנו קולטים ש-"Toxic" של בריטני, "Crazy" של נארלס ברקלי ו-"My love" של ג'סטין הם ממש אחלה שירים, שלא לדבר על מתת האל של הקרפנטרז או סטיבי וונדר או אבבא, למשל, לצקת תשעה קבין של רגש ותבונה אמנותית לשלוש דקות מוזיקה נטו. שירי פופ מושלמים עושים את כל זה – גורמים לנו להתרגש או לחייך – בחן ובאלגנטיות שהרבה מאוד מוזיקה "אמנותית" או "גבוהה" או "אלטרנטיבית" או איך שלא תקראו לה, לא מצליחה לעשות. היום נשמע אחד כזה. פעמיים.

Casus Belli [מי?]
את השיר הנפלא, המרגש, המבריק והפופולרי "Such great heights" כתב בן גיבארד, הסולן של Death cab for cutie, עבור פרויקט הצד האלקטרוני שלו The Postal Service. שיר האהבה הארס-פואטי ורב ההשראה הזה בנוי כמכתב לאהובה שנסעה לה הרחק ברחבי הארץ (בסיבוב הופעות כלשהו), וכולל כמה מהשורות היפות ביותר ששמעתי אי פעם בשיר אהבה.

בפינה הימנית: The Postal Service
[audio:https://haoneg.com/temps/SuchGreatHeights.mp3]
ג'ימי טמבורלו, שידוע גם בכינוי Dntel, אחראי לגירסה האהובה עליי לשיר הזה (מה לעשות, גם לי יש הטייה כלשהי): הוא טבל את הקול האדיש-רגיש של גיבארד בקטע אלקטרוני פשוט ומגניב לגמרי, עם קרחצים גליצ'יים וסינתי-על-גבי-סינתי שמביאים אותי לתחושת התעלות בכל פעם שמגיע הפזמון. גיבארד שר כך שהשורות חופפות ונשמע כאילו דחוף לו. זו שעתם היפה ביותר של שניהם: גיבארד הוא כותב שירים מחונן והכישרון שלו מוכח כאן בצורה מבריקה, והיכולת של דינטל ליצור נוף אלקטרוני כובש, ובכן, פשוט תקשיבו.
הביצוע הזה עמד במשך שנים (!) בראש מצעד ההשמעות של last.fm, ומבחינתי הוא (וכל האלבום המצוין Give up) מאפיין שכבת גיל שלמה של בני נוער אמריקאיים רגישים שאוהבים סדרות כמו ורוניקה מארס, האו-סי ואחרות (שלא במקרה, אלו שתי סדרות שהשתמשו בשיר בפסקול שלהן).
בלוגר חביב עליי כתב על האלבום הזה השבוע: "This is such a pristine pop album, the perfect blending of the electronic world and indie pop song writing".

בפינה השמאלית: Iron & Wine
[audio:https://haoneg.com/temps/11.%20iron%20and%20wine%20-%20such%20great%20heights.mp3]
ומצד שני, סם בים הפשיט את השיר הזה לחלוטין, עירום וחשוף לגמרי הוא עירסל אותו במיטה בזרועות אוהבות. סביר להניח שאם השיר הזה באמת היה נכתב ומוקלט כמכתב מוזיקלי לאהובה במרחקים, כך הוא היה נשמע: כאילו הוקלט באמצע הלילה על קצה המיטה עם גיטרה אחת ביד וקול רך. כמו שני אוהבים שמתחבקים ונרדמים בשקט זה בזרועות זו אחרי מעשה האהבה. הגירסה הזו הופיעה בפסקול הסרט המצוין "גארדן סטייט" (ובסינגל לשיר המקורי של הפוסטל סרוויס) ובקהלים מסוימים זכתה להכרה רחבה הרבה יותר מהגירסה המקורית, כמו הגירסה של השינז לשיר אחר של הפוסטל.
סם בים הופך את השיר הזה לגמרי לשלו, ואחרי שלוש האזנות קל לשכוח שאי פעם הייתה גירסה אחרת.
"I am completely, utterly amazed by how he still manages to retain the beauty of a song even after taking out all the bravado and grandiose arrangement it originally had.", כתב עליו מישהו.

הכוח בידכם: מי מנצח את מי? איזו גירסה טובה יותר? מי מנצח, המשקפיים או הזקן? התגובות מחכות לכם.

"אתם מזמינים שולחן במסעדה ל-21.00 ומכריחים אתכם לחכות עוד שעה בעמידה, לא יודע, נראה לי שמישהו הולך לעשות קצת צעקות. בתור לקוח אני לא מרגיש שלוקחים אותי ברצינות. אה, נכון, כי באמת לא לוקחים אותי ברצינות. אפילו לא טורחים להסביר או להתנצל על העיכוב. יש לי דברים יותר חשובים לעשות מאשר לעמוד 45 דקות ולחכות שהוד מעלתם ייגמרו לעשן עוד ג'וינט" – רועי ממונוקרייב מתעצבן ובצדק על איחורי ההופעות המיותרים, מכעיסים ואפילו מעליבים שפושים במחוזותינו, ולא רק אצלנו, גם בשבדיה. חלק מרשימת עשר סיבות שבגללן הוא לא הולך להופעות

לפני הכל: בשבוע שעבר לא היה עונג, לכן העונג הנוכחי (זה שאתם קוראים ממש עכשיו!) הוא גדול, גדוש ועמוס במיוחד – מוגדל אך שפיר – ויש בו אפילו שלוש פינות שהוזנחו לאחרונה בצורה פושעת: אלבום השבוע, התיקון השבועי ונקודת העונג, חלקן (וגם שירי הפתיחה והסיום) אפילו מוכפלות. איזה כיף! מקווה שהפיצוי יהיה לרוחכם. אם לא, נו, טאף לאק. פנו לאומבודסמן (אני לא מאמין שלחצתם על זה). [זהו]

נצא לתור באוטומוביל, יקירתי?
1. בימינו התקינים פוליטית עד מיאוס, מרענן ונחמד להיתקל מדי פעם בשיר שוביניסטי או גזעני או אפילו סתם מרושע בלי סיבה. לא חייבים להסכים עם זה, אבל אי אפשר לאכול כל הזמן רק מזון תקין פוליטית, צריך להעשיר את התפריט. באחת מתכניות הרדיו המשובחות של בוב דילן נתקלתי בשיר הנהדר הזה של ריצ'רד ברי מ-1955, בו הוא לוקח איזו chick לסיבוב באוטו החדש שלו, עם מטרה די ברורה: למזמז לה ת'צורה, לפחות. למרבה ההפתעה, כשלאט לאט מתחוור לו שהיא לא בדיוק בעניין (הו, החוצפה!) הוא לא מתבלבל וישר עונה לה: מה זה? יאללה עופי לי מהאוטו. אם את לא מתכוונת "to treat me right" (וכולנו יודעים מה זה אומר), את הולכת הביתה לבד. אז ברור, "Oh, oh, get out of the car" הוא שיר שוביניסטי ומרושע, אבל הוא אחלה שיר, וכל עוד הוא נשאר ברשות השיר ולא בהתנהגות של ערסים בני ימינו, כיף להתרשע מדי פעם. [מפ3]


עוד שיר פתיחה מרושע!

2. The wet secrets [חלל, בית] הם כמעט סופרגרופ קנדית, עם חברים מהרכבים כמו Shout Out Out Out Out, ו-Whitey Houston. אלבום הבכורה שלהם Rock fantasy הוא מצחיק, מרושע, שנון וכייפי לגמרי, כמו ערב Roast שבו כל הזמן רק יורדים על אנשים, פלוס מוזיקה אנרגטית. הוא מתחיל בדרישה הזועמת, שבטח משותפת להרבה מאוד סטודנטים ששוכרים דירה עם שותפים, "Get you own apartement". שווה להקשיב למילים כמובן, בדיוק כמו בשירים אחרים מהאלבום כמו "Grow your own fucking moustache, asshole", "I teabagged myself" והשיר הקצרצר החביב עליי, "Hep A birthday" (כשהמילים "Hep A" הם קיצור ל"צהבת מסוג A"), איחול תחלואים נפלא לאדם שנוא במיוחד שנפתח בשורה הנפלא "You are a cunt, sir, we hope you get cancer and die" בשירה עליזה. כבר אמרנו שכיף להיות מרושע, נכון? [מפ3]



3. הנה לא רק אני מתלונן בקול רם על פליטה מוקדמת של עיתונאים בקשר למופעים מחו"ל. עינב שיף מתנסח ומתכסח ומבקש ומפציר: תפסיקו לזיין לנו את השכל לפני שההופעה סגורה ונעולה הרמטית. אף אחד לא מרוויח מזה כלום מלבד העיתונים (וגם הם מפסידים את אמון הקוראים המעט שנותר להם). רוצים דוגמה עכשווית? מה לדעתכם קורה עם פול מקרטני? כלום. [עברית]
4. אוהבים את האיש הקטן מהרדיו, התכנית של יואב קוטנר ברדיו תל אביב? קבלו שתי חדשות טובות: ארכיון רשימות השידור של התכנית הוקם השבוע ממש כאן במשפחת העונג, ויתעדכן מדי יום על ידי יוד עצמו. ואם אתם מתחברים כל יום חמישי רק בשביל ההופעות לייב באולפן, מעכשיו תוכלו לקפוץ בימי שישי בארבע אחר הצהריים לנמל תל אביב, למועדון שבלול, ולצפות בהן קורות לנגד עיניכם, בעודן משודרות לייב ברדיו. [עברית]
5. הייקו בלוז של דויד פרץ יצא אצלנו בהיס רקורדס לפני שנה שלמה, ולרגל החגיגות אתם מוזמנים להאזין לאלבום במלואו ובחינם במשך כל החודש (לא ברצף, זה מעייף), ואם תרצו לרכוש לכם עותק, זה הזמן – הוא עולה רק 30 ש"ח כולל משלוח, רק החודש. מזל טוב! [עברית]
6. שני חידושים השבוע בעונג: האחד הוא המדור (השבועי) החדש בעונג קרב, בו נפגיש מדי שבוע שני שירים, שתי גרסאות או שני אמנים בקרב עד המוות. בתפקיד השופט והתליין: אתם. השבוע נלחמים שם ניל יאנג ולינרד סקינרד בקרב מלוכלך על דרום ארה"ב. הדבר השני הוא שכחלק מחלוקת האלבום של התפוחים, מציבה הלהקה הנהדרת הזו סטנדרט חדש בעונג ובמקום לתת שיר או שניים מעניקה לכם את כל האלבום להאזנה חינמית מלאה עד מוצ"ש. בואו לרקוד, ואולי גם להתחדש בדיסק! (שימו לב: אפשר להירשם לחלוקת הדיסק עד מוצ"ש!) [עברית]



7. Cypress Hill ביקרו אצלנו בהאנגר ביום שני, ואומרים שהיה חם בכל מובן. מרציאנו עם הביקורת החביבה עליי, וגם חמי משב"ק ס' ביקר במעריב (הברקה ליהוקית). [עברית]
8. בפוסט אחד (מני רבים) מזכיר דן בורשטיין מליבריסטאן למה הוא כותב את אחד הבלוגים הכי טובים כאן על ספרים, סופרים וספרות. בחלק הראשון של הפוסט הוא מזכיר שבכל ההתפלמסויות בעיתונות אודות ההנחות מרחיקות הלכת בחנויות הספרים (האם זה טוב? האם זה רע?) כולם שוכחים שמי שבכל מקרה מפסיד כאן הוא הסופר עצמו, שתמיד מרוויח הכי פחות ומצבו הכלכלי לא ממש ישתנה בין אם יהיו הנחות או לא. בחלק השני של הפוסט הוא מביא ומעיר יפה על ספיישל של הטיימס הבריטי בו שלל מבקרים ואנשי ספרות בוחרים את הספרים השנואים עליהם. תענוג של בלוג. [עברית]

קרא/י את המשך הפוסט

חגיגת גרוב! עד מוצ"ש תוכלו להאזין כאן לאלבום החדש של התפוחים, Buzzin' about, במלואו ובחינם, וגם לזכות בחמישה עותקים שלו. תזיזו ת'אגן!

התפוחים עולים באש. אם לא מספיק שהם עומדים בראש המתקפה הישראלית על עולם הגרוב כשלצידם הלוחמים המנוסים קותימאן, קרולינה ויוסי פיין, ברגעים אלה ממש אפשר לקטוף מהמדפים את Buzzin' About, האלבום השלישי של מפלצת הגרוב הישראלית בעלת תשעת הראשים (אורי "מיקסמונסטר" ורטהיים, ארז טודרס, עופר "סקולמאסטר" טל, יובל טבצ'ניק, אולג ניימן, ארתור קרסנובייב, ירון אוזנה, שי רן ויונדב הלוי בעל מקלות הזהב) שיוצא במקביל בארץ ובחו"ל בלייבל הלונדוני Freestyle records. האלבום כבר משקשק ישבנים וגורף תשבוחות, וב-14 באוגוסט ישיקו אותו בהופעה מטורפת בביתן 10 בגני התערוכה, יחד עם DJ אנדי סמית' המעולה מבריטניה, שהיה בעבר הדי-ג'יי של פורטיסהד בהופעות, חימם אותם בסטים מלאי גרוב ואחראי גם ליצירה המופלאה הזו.

בדרך כלל אני מתפייט, מתאר וממליץ בחום על האלבום שאני מחלק ממנו עותקים. הפעם, בזכות תעוזתם של התפוחים, אני לא צריך בכלל להתאמץ. אני יכול לתת למוזיקה לדבר, והיא ההמלצה הטובה ביותר על עצמה.

תודה לתפוחים שנתנו לנו את כל האלבום להאזנה למשך שלושה ימים! אחרי החגיגה הפרועה נותרו שני שירים להאזנה ולהורדה. תבלו!

The bell step [להורדה]
[audio:https://haoneg.com/apples/The%20Apples%20-%20The%20Bell%20Step.mp3]

Kol HaYom BaHalal [להורדה]
[audio:https://haoneg.com/apples/The%20Apples%20-%20Kol%20HaYom%20BaHalal.mp3]

מה צריך לעשות כדי לזכות בעותק?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם (אם רוצים להיות יצירתיים, אתם יכולים לספר למי הייתם משמיעים את האלבום הזה ובאיזו סיטואציה [לאריק שרון כדי שיתעורר? לאמא בזמן הספונג'ה? לעולל טרי בעודו בעריסה?]). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה והדיסק יישלח אליהם אחרי שיספקו במייל-תשובה את כתובתם. איזה כיף לקבל מתנות! ותודה גדולה לצח המצוחצח!

לא זכיתם? לא נורא! רכשו לעצמכם עותק של Buzzin' About במוזיקהנטו ב-45 ש"ח בלבד, ובואו להופעה החגיגית ב-14 באוגוסט!

אפשר להגיב שוב! מצטער על התקלה הזמנית שבגללה לא היה ניתן להגיב. מישהו אחר אשם. באמת. ראשים יתגלגלו.

בעונג קרב היא פינה חדשה שתציב שני שירים זה מול זה בקרב עד המוות. העילה לקרב יכולה להיות מאבק ביצועי על אותו השיר, שני שירים בעלי אותו נושא, שם דומה או קישור אחר ביניהם, שני שירים של אותו אמן, או כל דבר אחר שיתחיל כאן מכות מוזיקליות.
בתפקיד חבר המושבעים, השופט והתליין: אתם.

כולם יודעים לא להתעסק עם האמריקאיים הדרומיים. יש להם Shotgun ויש להם בלוז והם לועסים טבק בפיק-אפ טראק שלהם כשהם דורסים כושים וצועקים "יו-אס-איי! יו-אס-איי!". מי שמתעסק איתם ועוד מעיז לירוק להם בפנים הוא בטח משוגע עם משאלת מוות. או שהוא ניל יאנג.

בתחילת הסבנטיז הוציא יאנג שני שירים, "Southern man" [מילים] ו-"Alabama" [מילים], שניהם מכוונים, טוענים ויורים דרומה. הם מאשימים את הדרומיים בגזענות, בורות ושאר רעות חולות שהפכו לסטריאוטיפים – מוצדקים או לא, אינני יודע, מעולם לא ביקרתי בדרום ארה"ב, אבל "Southern man" היה ונשאר אחד משירי יאנג האהובים עליי.

Lynyrd Skynyrd, תושבי פלורידה ונציגים גאים במיוחד של הדרום החם, לא התכוונו להישאר חייבים וכתבו את "Sweet home alabama" [מילים], שיר גאווה ואהבה לדרום שכולל גם התייחסות מפורשת ליאנג: "שמעתי שמר יאנג שר עליה, שמעתי שניל חביבי יורד עליה. אני מקווה שניל יאנג יודע ש'בחור דרומי' לא צריך אותו פה בכלל" (קראו עוד על הקשר בין השירים). מה שיאנג ואני בטוח יודעים הוא שמדובר בשיר גדול מהריף הפותח המפורסם, דרך הפסנתר הנהדר ועד הפזמון הסוחף שאי אפשר שלא לשיר, אפילו אם אתה לא פורסט גאמפ.

יאנג והלינרדים לא באמת שנאו זה את זה, ואף הקפידו להביע הערכה הדדית בראיונות ועל הבמה (יאנג מבצע את "סוויט הום אלבמה" בהופעות, וחברים משתי הלהקות הופיעו לא פעם עם חולצות של הלהקה האחרת), אבל אותנו כל הפייסנות הזו לא מעניינת, אנחנו באנו לריב: מי מנצח את מי בקרב על הדרום? איזה שיר טוב יותר? מי צודק יותר, הגאווה או הסטריאוטיפ? ריף הגיטרה הקלאסי של סקינרד או הסולו הקורע של יאנג?

ניל יאנג או Lynyrd Skynyrd? השירים כאן:

נילי צעירי תוקף את הדרום
[audio:https://haoneg.com/temps/04-Southern%20Man.mp3]

לינרד סקינרד משיבים מלחמה
[audio:https://haoneg.com/temps/lynyrd_skynyrd_-_sweet_home_alabama.mp3]

הבחירות והנימוקים שלכם – בתגובות.

נ.ב. קוראים מוכשרים שרוצים לנסות ולעצב לוגו לפינה מוזמנים לשלוח לי את פרי יצירתם למייל.

כבר בפוסט ההזמנה להחייאת הפרויקט, התחוור לי שהפרויקט לא מת ושורות חדשות צצו בטכניון כמו גיקים אחרי הגשם (סתם, גיקים מהטכניון, אתם גיקים איכותיים!). לא מספיק שאבישי הוא איש טכניון, הקורא הנאמן בני מצא את השורה הזו, של הקוראת הנאמנה ליירה בלאקווה (הופה, רפרנס לחומריו האפלים! אמרתי לכם שהם גיקים איכותיים). עם זאת, מסתבר שגם הגיקים האיכותיים ביותר מתקשים לשמור על הפוקוס במצלמה הדיגיטלית כשהם נתקלים בשורה מפתיעה.

עם זאת, השמועה אומרת כי בני וליירה מצאו זה את זו, לפחות וירטואלית, כשהחליפו מיילים בעקבות הפתקית. מי אמר שהרומנטיקה מתה?

תלמידי הטכניון היקרים – הצהיבו את מסדרונות הפקולטות! שרשרו שורות במעבדות! אל תחוסו על הקפיטריה!

שורו וראו
קבוצת שורה בציבור בפליקר עם מלא שורות חדשות!
כל הפוסטים בקטגוריית שורה בציבור
שורה בציבור: הוראות הפעלה