"אני לא רוצה להכפיש ציבור שלם, אבל לפעמים עיתונאי מוזיקה נוטים לצרות אופקים ולשמרנות" – כך נשמע אהד פישוף כשהוא צודק

1. בלי קשר לנטייה פוליטית, מי שאמר ששום דבר טוב לא יצא מהמזרח התיכון, ובטח שלא יהיה שם שקט, סתם לא מבין. במוזיקה, אני מתכוון. או בגיאוגרפיה, כי המזרח התיכון הוא בכלל לא כאן, הוא באוסטרליה. בקווינסלנד, ליתר דיוק. אל תנערו את ראשכם, קראתם נכון. שם פועלת הלהקה The Middle East, שבראשות שני אחים מוכשרים (ששם המשפחה שלהם הוא אירלנד, אם המפה שלנו לא מבולגנת מספיק), הצליחה לכשף אותי כבר בהאזנה הראשונה לאלבומה היחיד, The recordings of the middle east (שניתן לרכישה במייספייס שלהם תמורת 20 דולר אוסטרלי, שזה ממש מעט). מסיבה לא ברורה אפשר למצוא בחלל שלהם רק שני שירים להאזנה, אבל האלבום השלם פשוט נפלא, רך ומשובח, והולם במיוחד ימי סתיו אמיתיים כמו אלה שנפרשים סביבנו עכשיו עם אוויר נקי וצלול שאפשר לראות בו למרחקים. זה בדיוק הזמן לרכוש עותק מהאלבום הנפלא הזה ולשמור אותו לרגעים בהם מושכים את השרוולים מעל האצבעות, חובקים כוס משקה חם ובוהים מהחלון החוצה. זו אולי קלישאה אבל בחיי שמדובר בפעילות מענגת. קחו נשימה עמוקה, מלאת סבלנות, והאזינו ל-"Blood", עוד משהו שלא חסר במזרח התיכון. האמת היא שההשפעה האמיתית מגיעה כששומעים כמה שירים מהאלבום ברצף, והגוף נרגע. [מפ3]



2. אחרי הביטול הידוע לשמצה, דפש מוד מפצים ומגיעים לפתוח את סיבוב ההופעות העולמי שלהם אצלנו, ב-10 במאי 2009, באיצטדיון רמת גן. הודעות התפרסמו בכל מקום אבל הלינק שלי הולך לסינמסקופ, שהיה הראשון שהסב את תשומת לבי לכך שזה פורסם רשמית (ותודה לך, מודיע אנונימי, על הטיפ מבעוד מועד!). בהנחה שלא תהיה מלחמה, כמובן, הדפשים יגיעו הנה חודש אחרי הוצאת האלבום החדש שלהם, כלומר בוערים ולוהטים. מי שיזמין כרטיס עד דצמבר יוכל לקנות אותו ב-300 ש"ח. יאי! [עברית]
3. נדב מאטמי אוזניים מציע את מדריך הפסטיבליסט לגלקסיה, או לפחות לחופש סוכות הקרוב. הוא סוקר וממליץ על אינדינגב, פסטיבל הגיטרה, בראשית ואירוע ארטישוק. עוד המלצות על פסטיבלים, בהמשך העונג. [עברית]
4. בנות, שימו משהו חדש גופכן היפה: Threadless מציעה מבצע לבנות בלבד, כל החולצות ב-12$. קנייה דרך הלינק תפנק אותי בנקודות קרדיט בחנות, אז זה משתלם גם לכן וגם לי (וברור שאקנה בנקודות חולצה לחברה שלי, הרי זה מבצע לבנות בלבד). [אנגלית]




תצלום: רון אלמוג

5. יום כיפור היה כאן והלך, ומדורי התרבות הכינו את עצמם לאופניים בכבישים ולווידיאומטים ריקים עם שלל ספיישלים ורשימות שמיועדים ליום כיפור אבל שימושיים גם בכל יום פנוי אחר שנקרה בדרככם. כאן בעונג שיסינו שני שירים של לאונרד כהן זה בזה, בעוד וויינט ומומה הפליאו להעלות את אותו הספיישל בדיוק רק עם שירים אחרים (ואפילו מצחיק יותר – במומה הופקד למשימה אחי הגדול עמרי, בעוד אני הצטרפתי לתימורה למדור המקביל בוויינט. מיותר לציין שהאח הגדול קרע לי את הצורה הפעם). בוואלה מכירים נפש בהמתם ויודעים שכולנו מתחילים ביום כיפור ספרים ולעיתים רחוקות מסיימים אותם. אז הם מציעים פרקים מלאים לקריאה מתוך אהבה אסורה בפטרבורג של מישקה בן-דוד, ניפגש באמצע הדרך של יובל בן-עמי, ספטמבר בשיראז של דליה סופר, במדבר מלון אורחים של גילית חומסקי וברזל של ערן בר-גיל. אני מבחין בדפוס מסוים בשמות המשפחה של הסופרים הזכרים. דרור עמיר ממליץ בוויינט על סרטים טובים עד מעולים שאפשר וכדאי למצוא בספריות הווידאו, מירב קריסטל ממליצה על סדרות ששווה להוריד (יפה שכבר אומרים את זה בריש גלי). בעכבר העיר מפנקים עם המוני המלצות להשלמות תרבותיות, מספרים ועד סדרות אינטרנט. ענת רונקו אספה את סצינות הסליחה הכי טובות בקולנוע (אחלה רעיון!), סנונית ליס ממליצה על הפסקולים הכי טובים, ופיני אסקל מנענע מציע אסופת סרטים מותאמת אישית לכל צרכן (וכוללת ספויילר אכזרי לבודדים מכם שעדיין לא צפו ב"שבעה חטאים", אז זהירות). [עברית]
6. ובמוצאי שבת – חוזה גונזלס בבארבי! מלבד העובדה שיהיה זה כנראה מפגש פסגה של רוב בלוגרי המוזיקה הישראליים ובני ביתם, מדובר פשוט בהופעה שאמורה להיות מצוינת. רנן מהצוות של מונוקרייב (שמביאים ארצה את חוזה) מציע תחת הכותרת המבריקה "חוזה, מדינת היהודים" ספיישל גונזלס בסיטימיול שכולל גם האזנה לספיישלים שערכו נדב רביד ב"הקצה" וברק חיימוביץ' בקול הקמפוס, ועוד שירים מובחרים ונבחרים משני אלבומיו ומהאירוח שלו אצל זירו 7. ליהיא לסלו מראיינת את חוזה, אולי הראיון המוצלח ביותר מרצף הראיונות שנערכו איתו בארץ לקראת ההופעה. ופרנק זעתר הגדול ערך וידאו קצר ומקסים שתיעד את מסעם של חבורת מתנדבים בהפצת השמועה המונוקרייבית והגונזלסית במרכז תל אביב. ניפגש בבארבי? אני אהיה זה ש… אה… לא יודע. יהיה בהופעה או משהו. [עברית; וימאו]

קרא/י את המשך הפוסט

אני חילוני. חילוני גמור, אפיקורס, אתאיסט. לא מאמין בישות שמיימית, לא צם, לא שם כיפה, לא אומר אמן. ככה גדלתי וחונכתי, זו האמונה שלי והיעדרה.
אבל אני כן מאמין. אני מאמין באדם, בנפשו הטובה מנעוריו, בכוח הרצון והשכל והדמיון והרוח, בכך שעד כמה שהאנושות מתקדמת במדע ובפילוסופיה ובמחקר ובדעת, אנחנו עדיין יודעים ומבינים רק שבריר קטן מהעולם שסביבנו ובתוכנו. אני מאמין במוזיקה, ביציר כפיו ודמיונו של האדם שיכול לשנות את ההווייה סביבו.

אין לי רב, אבל יש לי מורים רוחניים רבים. יהודה עמיחי, למשל, עמיר לב. לאונרד כהן.

לכהן הגדול שלי יש שני שירים בולטים במיוחד ביחסם ליום הכיפורים. אחד מתבקש, השני קצת פחות. השבוע נכניס לזירת הרחמים והסליחות את שניהם, ונראה מי יזכה לחתימה טובה ומי לא. היו אתם החותמים.

Who by fire

[audio:https://haoneg.com/fight/leonard%20cohen%20-%20who%20by%20fire.mp3]
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן
וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה

פיוט "ונתנה תוקף" המצוטט לעיל מושר בראש השנה וביום הכיפורים. הוא חלק מהמתכון היהודי לחגים, ומוכר ליהודים מאמינים כמו טעם הגפילטע. לאונרד כהן, כיהודי מאמין שאמונותיו עברו אתגרים ותהפוכות, לקח את התפילה הזו, פיתח אותה ובעיקר נטע בה ספק אחד קטן וממזרי כמו מוקש בהסתערות על השמיים: "and who shall I say is calling?" הוא שואל, וכפי שמפרטת המשוררת חביבה פדיה במאמר המצוין שלה, השאלה הזו ממזרית כי היא מקפלת בתוכה כמה משמעויות, החל מקושייה בנוגע למטרת השליחות ("calling") האלוהית, וכלה בשאלת הבירור הטלפונית היומיומית "מי מבקש?"

Famous blue raincoat

[audio:https://haoneg.com/fight/leonard%20cohen%20-%20famous%20blue%20raincoat.mp3]
ובאדיבות יואב קוטנר, הנה גם ביצוע מתוך ההופעה בישראל, 1980
[audio:https://haoneg.com/temps/leonard%20cohen%20-%20famous_blue_raincoat%20(israel%201980).mp3]
ומצד שני, הנה שיר לאונרדי חילוני לחלוטין, לכאורה. שיר-מכתב פשוט לכאורה מלאונרד כהן למי שהיה פעם בן זוגה של ג'יין, שכעת היא עם לאונרד. אך הישירות מטעה. כל ניסיון להרכיב את סך החלקים של הסיפור ממנו נבנה השיר נידון מראש למבוי סתום. כהן פיזר במשך השנים רמזים ואמירות סותרות. בתקליט הוויניל הישן שהכיר לי את כהן, הוא כותב על אותו מעיל (הפרט הכי פחות חשוב בשיר, שוב לכאורה) כאילו היה בעצם המעיל שלו עצמו. ובראיון שנתן בשנות התשעים הוא מספר שהוא לא ממש זוכר מי היו צלעות המשולש. האם הוא היה אז בן זוגה של ג'יין, או דווקא החבר הנבגד? האם אותו "אחי, רוצחי" היה אדם אמיתי או רק תחושה, איום כללי על הזוגיות שלו? "אני לא ממש זוכר, אבל תמיד הרגשתי שיש צד שלישי, לפעמים אני, לפעמים גבר אחר, לפעמים אישה אחרת".

ומה כל כך יומכיפורי בשיר הזה? שיש כאן צורה מסורבלת ומעוקמת של סליחה. מעין הצהרת סליחה שהיא גם בקשת סליחה מופנמת. "ומה אוכל לומר לך, אחי, רוצחי? מה כבר אפשר להגיד? כנראה שאני מתגעגע אליך, כנראה שאני סולח לך, אני שמח שעמדת בדרכי". האם לאונרד, זה שגנב את אשת חברו, סולח לחברו הנבגד?! אין זה צריך להיות הפוך? ויתר על כן, על מה הוא מודה לחברו בכל הסיפור? על כך שעמד בדרכו. לא בדיוק הסליחה והתודה שאנחנו רגילים למצוא במשולשי אהבה או בכלל.

אז מה חותמים?
איזה שיר אהוב עליכם יותר? למי אתם סולחים יותר? איזה שיר הולם יותר את תחושותיכם ביום הכיפורים הזה? ואיזה שיר טוב יותר, באופן כללי?
כרגיל, תשובותיכם המנומקות – בתגובות. צום קשה ומשמעותי לכל הצמים, חופש נעים לכל האוכלים.

"לפני הרבה זמן החלטנו לא לקחת ביקורות ברצינות. קודם כל, יש בהן הרבה מאוד השלכה, ובדרך כלל הן מגלות יותר על הכותב מאשר על הלהקה. זה מין מבחן רורשאך מוזיקלי. שנית, קריאת ביקורת גורמת לך להיות מודע מדי לעצמך, כאילו העולם מביט מעבר לכתפך כשהאמת היא שאתה לא גאון ולא מטומטם, אתה בסך הכל חבר בלהקה" – להקת The Airborne Toxic Event משיבה למבקר מוזיקה שנתן להם ציון 1.6 בפיצ'פורק, ועל הדרך מנסחת היטב תובנות לגבי אתר ביקורות המוזיקה המשפיע ביותר ברשת

1. כשנתקלים במשפט "Big in Japan" חושבים על אחד משני דברים: מתאבק סומו, או השיר של אלפאוויל. כבודו במקומו מונח, כמובן. בשנות השמונים לא היו הרבה שירי פופ שמצחיקים אותי גם עכשיו (רובם גורמים לי לבכות מצער). אבל ב-1999 הגיע הבחור היחיד שיכול לקחת ביטוי ידוע כמו זה ולהפוך אותו לשלו בלבד: מיסטר טום ווייטס. את האלבום המצוין שלו Mule Variations פותח השיר המגרגר והנהדר הזה, "Big in Japan". אפשר לשכוח מסושי, מי שבאמת גדול ביפן הוא ווייטס. [מפ3]



2. Whitesnake תגיע להרעיש את אדמת ישראל ב-11 בנובמבר בגני התערוכה. [עברית]
3. האתר של אינדינגב עלה במלוא תפארתו עם עיצוב נהדר (של מירב שחם) ובנוסף לחדשות, פרטים, הוראות הגעה וכל שאר המידע הנדרש לבאי הפסטיבל (הזמינו כרטיסים עכשיו!) תוכלו למצוא שם שני פיצ'רים מלהיבים במיוחד. הראשון הוא אינדי-סקר, במסגרתו תוכלו להאזין ולבחור את הלהקה שתפתח את הפסטיבל, מתוך כעשרים להקות ואמנים שהגישו את מועמדותם. השני הוא אינדי-מיקס, נגן מוזיקה של רוב האמנים המשתתפים בפסטיבל להאזנה חופשית. הכן אוזנך לנגב. [עברית]
4. צריכים טרמפ לפסטיבל או נוסעים באוטו ויש לכם מקום פנוי? בואו להציע ולחפש בפורום הטרמפים של אינדינגב. [עברית]
5. ופנייה נרגשת ממערכת עונג שבת לקוראים: איך, איפה ואצל מי משיגים שניים עד שלושה כרטיסים לאחת מהופעותיו של רופוס ויינרייט בארץ? אצל "לאן" לא מצאתי שום דבר הגיוני, והכוונה היא כמובן לשבת יחד, לא אחד פה ואחד שם. עצות, רעיונות וכרטיסים מיותמים יתקבלו בברכה בתגובות או במייל. [זהו]



6. שנה הלכה, שנה באה, ואני סיכומיי ארימה! התקשורת הישראלית סוגרת שנה עברית ומסכמת את המוזיקה הישראלית של שנת תשס"ח, שנה ששמה דומה באופן חשוד לתמסח. הסיכומים ככה על הבערך עם עניין התאריכים וכל זה כי בינינו, מי זוכר אם אלבום מסוים יצא לפני או אחרי ראש השנה שעבר? יאללה נכניס גם את הבנות נחמה זה היה השנה לא? (רמז: לא, וזה גם חרא מוזיקה!!!). והנה זה מתגלגל ובא…
   שגיא נאור מסכם שנה כהרגלו, ואלבום השנה שלו שייך למר אסף אבידן. כתבי מומה בוחרים את השיר, האמן, ההופעה, האלבום, החידוש והאלף ואחד דברים האהובים עליהם של תשס"ח. במומה גם מראיינים את ארי גורלי על זכיית שירו המשעמם כמו צבע מתייבש "דבש" בשיר השנה בגלגלצ ובשיר המושמע ביותר השנה ברדיו (קורלציה מעניינת, הלא כן?), ודורון גל חוזר לבקר אצל האמנים שפרצו השנה. הסמיכות והתיאום בין האמנים המוגדרים מצליחים על פי מומה וההשמעות שלהם בגלגלצ מעוררת פליאה, ולפעמים גם דאגה. האם גלגלצ קוראים מומה בכזו אדיקות ומושפעים ממנה, או שמא מומה נאחזים בהשמעות רדיו אינטנסיביות כאינדיקציה להצלחה? לכם הפתרונים. בעכבר העיר מצאו חמישה דברים טובים שקרו השנה למוזיקה. אור ותימורה מסכמים בוויינט את השנה האלטרנטיבית בארץ, ואור ברנע מציג חמש הבטחות מוזיקליות לשנה החדשה. איפה הזוכים במצעד השנתי של וויינט? לא ברור אפילו לי, שכותב שם. עינב שיף מסכם בוואלה שנה ישראלית ממעוף הציפור ועל הדרך מנסח תובנות חיוניות ("התחושה היא שהשיח התקשורתי הבעייתי סביב הרדיו בישראל יצר שני מחנות: האחד ניזון כולו מהרדיו ועבורו שיר לא מוכר הוא שיר לא טוב ואילו עבור השני, הרדיו כלל לא קיים") ולוקח קשה מדי לטעמי את אסף אבידן. מנגד, הוא משווה בין מצעדי גימל וגלגלצ, ומנתח את ההבדלים בגישות המוזיקליות של שתי תחנות המוזיקה המובילות. אמיר עמרמי על תופעות מוזיקליות מאוסות מהשנה האחרונה, קוואמי סיכם את השנה האלטרנטיבית מהזווית שלו בספיישל בקצה (טראקליסט) ואינדי סיכמו מהזווית שלהם. וגם, תימורה ואנוכי ממליצים על דיסקים שווים לחג, שיצאו לאחרונה בגיזרת הישראלי והעולמי. קוראי העונג כבר מכירים חלק מהמלצותיי הנוכחיות, אבל את תימורה תמיד שווה לקרוא. מצאתם עוד סיכומים שנתיים שפספסתי? הלקו אותי ולנקקו בתגובות. [עברית, הכל עברית]
7. והסיכומון החביב עליי: אמיר אגוזי רוקח בוואלה מיקסטייפ מכל גרוב הארץ בשנה האחרונה: התפוחים, הקוליפונז, קותימן, סוליקו, דיגיטל_מי, כלבתא, לרוז, אונילי… יא-אללה, איזו שנה מדהימה הייתה לגרוב הישראלי. בעוד שלוש שנים, כשהוא ישתלט על המיינסטרים, כולם יזכרו את השנה הזאת כשנה מכוננת. [עברית, מפ3]

קרא/י את המשך הפוסט

הלו, ליידיז אנד ג'רמז. המהדורה השבועית של העונג שבת תעלה רק בשבת, יען כי עכשיו כבר שלוש בלילה ועוד לא סיימתי לערוך אותה וצריך לישון (מחר מקליטים עונג סשן בצהריים!).

בינתיים, נשחק במשחק שהומצא כאן (אני חושב) לפני שנים ועכשיו קם מן המתים בזרועות שלוחות קדימה וממלמל "brains… brains…" – כן, חברים וחתיכות, מדובר במשחק החביב עלינו תת מודע מחשבי! מה הרעיון? מתישהו לפני שהגעתם לפוסט הזה, עשיתם לטקסט כלשהו "העתק". עכשיו רוצו לתגובות, תלחצו רק "הדבק" ופרסמו – בלי תוספות! זהו התת-מודע המחשבי שלכם.

העונג יגיע באיזור מוצ"ש. מצער, אבל מה לעשות, יש אילוצים. בינתיים, רוצו לתגובות ותביאו אותה באיזה CTRL + V חגיגי, ונראה מה יצא לכם!

[אני מזכיר: אם יוצא לכם שם משהו ארוך בצורה קיצונית, קצרו אותו בבקשה. העמוד של הפוסט צריך להיות קריא ואם יש שם תגובה שאורכה חצי עולם, זה מעצבן. ואם שמתם משהו טכני – הוסיפו סוגריים בסוף ותסבירו מה זה, לסקרנים.]

"הקוראים הנבונים שביניכם בוודאי שמים לב שכל אלילי הנעורים שלי מתו צעירים ויפים. אני לגמרי לא מתפלא שיש כאלה שטוענים שאלביס חי באיזה מקום ומקליט (אותו דבר גם אומרים על אריק אינשטיין)" – יהונתן גפן עוקץ, ובדרך מפריד ומושל בין פול לג'ון

הזוכים ההו-כה-מאושרים בכרטיסים להופעה של חוזה גונזלס הם: מיה ויוגי. בדקו מייל, ברי מזל, ותודה לכל מאה שישים ואחד המשתתפים ותשובותיהם הנהדרות!

1. בשבוע שעבר דיברתי על מבול מענג של ריליסים חדשים ונפלאים, והשבוע הוא רק התעצם והשתבח כשהיהלום שבכתר היה האלבום החדש של Deerhoof. מעט קשה להסביר למאזין התמים והחדש למה כדאי לו להאזין לדירהוף. תיאורים כמו "זה נשמע כמו גן ילדים שמשחק בצבעי ידיים ובחומר נפץ!" לא בהכרח יריצו רבים אל האוזניות (אלו שכן – אני מצדיע לכם). אם ידחקו אותי לפינה ויאיימו עליי בכותש שום אולי אגדיר אותם כארט-נויז-פופ. דמיינו את בלונד רדהד על עירבוב של ספידים ו-LSD. בסדר? שוכנעתם? אולי אתם בכלל לא צריכים שכנוע, או טוב מכך – מכורים כבר מזמן לדירהוף. Offend Maggie, האלבום החדש, אינו מהודק כמו Friend Opportunity שלפניו, אבל הוא עדיין אחד הדברים המשמחים ביותר שיצאו השנה, וזו אמירה לא קטנה בשנה שבה יוצא אלבום של CSS. הסינגל מתוכו, "Fresh Born", נבחר בתבונה. הוא מציג את הנקודות החזקות ביותר של דירהוף (מתופף אפילפטי שאני פשוט מטורף עליו, ג'יבריש/יפנית פופי ומתוק, גיטרות קוצניות ומינימליסטיות). גם הקליפ שלו נהדר. אל תשפטו לפי האזנה אחת. תאזינו לו פעם ביום, ונראה אתכם עומדים בפיתוי. [מפ3]



2. רוצים לדעת למה אני חושב שאינדינגב הוא הפסטיבל הכי טוב בארץ, למה אני מפמפם אותו בטירוף ואפילו מתנדב לעזור בחלקים מסוימים שלו? כי אפילו אם מתעלמים מהאירגון המרשים והעצמאי, מהריחוק המבורך ממרכזי ההתרחשויות המקובלים ומהגישה הנפלאה של המארגנים (זו שבזכותה קיים האייטם הבא), אי אפשר שלא לשאוג משמחה והתפעלות כשמסתכלים על הליינאפ של הפסטיבל הקרוב, שייערך ב-24 וב-25 באוקטובר ונחשף כאן ועכשיו לראשונה (הורידו את הפוסטר היפהפה בעיצוב מירב שחם):
   

   אסף אבידן והמוג'וז
   Pits
   Panic Ensemble
   הגרוטאות
   איטליז
   Tiny fingers
   אלי לס
   דויד פרץ (!!!)
   Oxygen (יאיר קז)
   יובל גורביץ'
   ג'ירפות (!!!)
   האחים רמירז
   פלסטיק פיקוקס (מידנייט פיקוקס + גיישה נו!)
   יהוא ירון (!)
   רם אוריון
   דיוויד בלאו (!)
   רועי ריק (!)
   Me We
   Morphlexis (!!!)
   ערן צור
   רות דולורס וייס (!!!)
   Turntable allstars (שימו לב: רדיוטריפ, Turtle, אבירי השולחן העגול ומארקי פאנק!!!)
   גבע אלון (!)
   Mad Bliss
   נדב אזולאי (!!!)
   מוטי ביקובסקי
   חבר'ה זה עוד נמשך, אני לא מאמין
   אנטיביוטיקה
   קיצו
   עמית ארז
   בלקן במחסן
   בום פם
   The Aprons (הרכב צד של הפיטס)
   רונן גרין
   יובל בן מאיר
   שני קדר (!!!)
   יאיר יונה
   Buffalo boots
   דאב מלוח
   וגם אורח סודי מאוד, והאמינו לי שכדאי לחכות לו.

   אני באמת צריך להבהיר שמי שלא מגיע מפסיד את אירוע המוזיקה הישראלית הכי חשוב של השנה? אם אתם בעניין, כרטיסים יעלו לכם רק 70 ש"ח בהזמנה מוקדמת (לשני הימים ביחד!), ובימים הקרובים יעלו לאתר הפסטיבל כל הפרטים: מפה, טלפונים, הזמנת כרטיסים, אפשרות לבחור בעצמכם את הלהקה שתפתח את הפסטיבל, ועוד מלא הפתעות. שווה לחכות, וניפגש בנגב, כן? [עברית]

3. ובין אם תגיעו או לא (וברור שתגיעו), מארגני אינדינגב מזמינים אתכם לפתור להם בעיה בצורה יצירתית, ולהכין מיקסטייפים זעירים שיושמעו בהפסקות בין ההופעות. כל ההוראות בפוסט המיוחד שלנו, שמקושר גם בראש האתר, בצד שמאל. [עברית]
4. Slipknot מגיעים לארץ בנובמבר! עצום. 2 בנובמבר, ביתן 1 בגני התערוכה, 250 ש"ח. קלאסה. [עברית]
5. שש שנים אחרי "בשנת החרב בחוץ והרעב מבית", אחד מאלבומי המופת הגדולים של המוזיקה הישראלית בעיניי, יאפים עם ג'יפים חוזרים עם האלבום "נבל דוד אדום", שיצא בנובמבר באנובה. "שנת החרב", השיר החדש, נשמע מצוין וניתן להורדה חינמית. [מפ3]



6. אח, כמה התלבטתי והתחבטתי. בסוף הכרעתי: אני לא הולך להופעה של פול מקרטני. יותר מדי כסף, פחות מדי קירבה, ובשביל לראות את סר פול על מסך וידאו אני יכול לפתוח יוטיוב. חוצמזה, ישדרו אולי בערוץ 10, ובטוח בטוח בקול ישראל, אז יהיה נחמד בכל מקרה לשבת בבית ולשמוע את השידור. לא? הו, כמה לא. לא רק שערוץ 10 הכזיב וקול ישראל פישל בענק ולא שידר ולו דקה מהמופע, הטלפון של אחי (שביקר את המופע עבור מומה) שהשמיע לי את "Blackbird", מתחרה רציני מאוד על השיר האהוב עליי ביותר של הביטלס, הבהיר לי סופית: איזה אידיוט אני שלא הלכתי. הייתי צריך לפחות להיענות להזמנתה של קסטה ולשבת איתה מחוץ לגדר ולהקשיב. איזו טיפשות, בחיי. אבל רבים אחרים היו ונהנו, והנה סיכום חלקי (כי להופעה שהתרחשה בחמישי בערב לא עולות כל הביקורות בשישי בצהריים): עמרי חג'ג' במומה ("שרתה בהופעה של מקרטני בפארק רוח קודש במובן החופשי והמשחרר ביותר של המילה. זו לא עוד הופעה, הפעם הולכים לראות, לשמוע ולהרגיש את אחד מהאבות המייסדים. אגדה. פעם בחיים. ומקרטני, שד משחת שכמותו ואנושי למרות הכל, הצליח לעמוד בהררי הציפיות בקלות וקלילות בריטית אצילית ואף לעלות עליהן"), אילת יגיל בוויינט ("היה שווה גם אלף שקל"), גל אפלרויט במעריב ("אני מודה שהיו לי טענות נגד המחיר היקר, אבל החגיגה המוסיקלית והסנטימנטלית שהציפה את פארק הירקון הערב היתה מעבר למה שאנו רגילים לראות פה"), יאיר רוה בסינמסקופ ("זה היה יותר דומה לסימפלי רד מאשר לביטלס. רק עם שירים יותר טובים"), יששכר במסחטה ("הביטלס היו הפסקול של שנות העשרה שלי, והיום ראיתי את אותן השנים חוזרות אלי"), מרציאנו נרגש ("ועדיין, ברגע שפול מקרטני פתח אתמול את הפה, התחלתי לבכות ולא הצלחתי לעצור את עצמי איזה 45 דקות"), אייל נפעם ברדיו פרימיום ("תשכחו מהפרשה המסתורית 'פול מקרטני מת', מאתמול מטריד אותי איך זה ש'פול מקרטני צעיר לנצח'. האכזבה היחידה שלי מההופעה אתמול שהיא היתה קצרה מדי, וזאת למרות שהיא נמשכה שעתיים"), בן שלו נהנה, אבל לנון זה לא היה, נמרוד צוק מצוין בנענע ("ההופעה הזאת היתה כיף טהור ומתפרץ. הביצוע של בלאקברד היה מרגש באופן שבו אפשר להתרגש מלראות את המונה ליזה בגודל טבעי בלובר, או לנחות בפעם הראשונה בניו יורק: הנוכחות החיה והראשונית של משהו מוכר מאוד ויפה עד כאב"), ורק ניב הדס בוואלה, ציני מקצועני, נתן לעצמו להתרגש רק פעם אחת ומתנצל על מחמאותיו ("מקצוענים יש גם בדפי זהב ובתכניות בוקר של ערוץ 10. אנשים לא שלמו כמעט 500 שקל בשביל מקצוענות. הם שילמו כסף בשביל להתרגש. ובתוך כל המקצוענות הזו היה רק רגע אחד שבו באמת התרגשתי"). האיור המעולה שכאן מצד שמאל נשלח לי על ידי אופיר בגון המוכשר, תודה! [עברית]
7. טרום ההופעה, הוכתה התקשורת הישראלית הקלה-להתעלף בהיסטריה רבתי של מקרטני וביטלס. זה מובן, ובשלב ראשוני זה אפילו היה נעים, אבל ככל שהתקרב מועד ההופעה ולא הייתם יכולים לפתוח רדיו בלי רצף שירי מקרטני בכל התחנות, זה נהיה מעיק יותר ויותר. אך בין הערימה הגבוהה במיוחד של זבל עיתונאי חסר תכלית סביב המופע, כתבות שלעולם לא נקרא שוב וספיישלים שלעולם לא ניזכר בהם, בלט פוסט בלוג אחד שהפך מבחינתי לקלאסיקה מיידית של ביטלס בעברית. יעל רגב מ"אפילו עז" חיפשה ומצאה את הגרסאות המעוברתות המופרכות ביותר לשירים של הביטלס. נראה אתכם מנחשים לנעימתו של איזה שיר נכתבו המילים העבריות: "הנשים בדרך כלל הן עם מאוד מבטיח, ומעוררת הן תיאבון. אף כי יש כאלה אדירות כמו אבטיח, וישנן דומות למלפפון או גזר, אחחחחח…" [עברית]
8. [תודה לכל השולחים] ועוד טרום הופעה: הסרטון הכי מצחיק שראיתי השבוע שייך לשני חבר'ה מוכשרים שכתבו מילים חדשות, עבריות וקורעות מצחוק ל-"Yesterday" של פול מקרטני ושרו בכוונה רבה. נפלא. [טיוב]

קרא/י את המשך הפוסט