24 באוקטובר 2008
מיני עונג שבת: כולם נוסעים לנגב
הבחורה: סליחה, ממך קונים את הבירה?
הברמנית: אני לא יודעת איך להתחיל לענות על זה בכלל.
–שירות ללא תחרות בבארבי
מחר על הבוקר (כלומר בצהריים המאוחרים) אני קם ומדרים מיד למצפה גבולות לפסטיבל אינדינגב, ולכן השבוע עולה מיני-עונג. ניפגש בנגב?
- המונוקרייבים, נישאים עדיין על גלי ההצלחה הכבירה של חוזה גונזלס, לא נחים על זרי הדפנה וממש היום אנחנו מתבשרים שההופעה הבאה שלהם תהיה ההרכב הבלגי המשובח Hooverphonic (!!!), ב-20 בנובמבר בבארבי. יססס! אני מת על הוברפוניק, מימי הטריפ-הופ הסימפולי האדיר שלהם באלבום הראשון, ועד המינימליזם הפסנתרי היפה שלהם באלבום ההופעה החדש, הם לא הפסיקו ליצור מוזיקה מצוינת. יש לי תחושה שהקהל הישראלי שומר להם פינה חמה אי-שם בלב, ושגם הפעם יהיה מפוצץ. כרטיס יעלה 180 בהזמנה מוקדמת, 200 בקופות (אם יישאר, כמובן). אדיר! [עברית]
- הנה זה בא, הנה זה כאן – פסטיבל אינדינגב השני מתחיל! אם אתם עדיין לא שם או בדרך או אורזים בדיוק את השק שינה, הצטיידו מיד בליינ-אפ המפורט והשתדלו להקדים ביום שישי! מלבד ההופעות שאתם עשויים לפספס אם לא תגיעו מוקדם (והכרטיסים שעל פי הציפיות ייגמרו תוך שעות ספורות), דעו לכם שכמה מאות עותקים מדיסק סמפלר של אמני הפסטיבל יחולקו למגיעים הראשונים. אם תגיעו, וגם אם תרצו לעשות כאילו הגעתם, תוכלו לרכוש את חולצת הפסטיבל היפהפיה בגוון חום מדברי מהמם. אני כמובן אהיה שם, בואו להגיד שלום אם תראו בחור שמח. [בנגב!]
- המלצות הבית לאינדינגב: מלבד אמני היס שלגביהם אני משוחד (מורפלקסיס, שני קדר, דויד פרץ ונדב אזולאי), אל תפספסו בשום פנים ואופן את The Aprons, יהוא ירון, רות דולורס וייס, ו-Turntable Allstars (הרכב-על של די-ג'ייז ישראליים מעולים) אה, וגם הג'ירפות! [זהו]
- רגע לפני אינדינגב, ולפני ההופעה הראשונה שלו עם הרכב מזה שנים, חברי הטוב מורפלקסיס ערך חזרה פתוחה באולפני המערבל. להנאת ברי המזל שהגיעו וחסרי המזל שלא הגיעו, הוא נותן להורדה חופשית את הקלטת החזרה כולה, תשעה שירים. תיהנו. [מפ3]
- פרויקט אושפיזין נמשך על אף שסוכות נגמר, וקסטה מארחת בבלוגה את המוזיקאי אודי רז, שכותב על "איך הפכה ההקלטה מכלי שימור מוזיקה לדרך ליצירת מוזיקה חדשה". [עברית]
נדב מאטמי אוזניים לא מסכם את שנת תשס"ח אלא מעדיף להביט קדימה ולחזות את המוזיקה הישראלית בשנת תשס"ט. התחזית שלו: הרוק חוזר. לא בטוח שאני מסכים עם כל מה שהוא כותב, אבל הוא מנתח יפה את המצב וכותב את זה פשוט מצוין. חבל לפספס, ואולי שווה להתחיל בתגובות פולמוס על פי דעתכם. [עברית]- [תודה ליהונתן] תמיד אומרים לי לא לשפוט ספר לפי הכריכה שלו, ואני תמיד נעמד על הרגליים האחוריות. מה אתם מדברים שטויות, כריכה של ספר היא יצירת אמנות בפני עצמה, וככזו ראוי שישפטו גם אותה. אמת, יש הרבה ספרים מעולים עם כריכות רעות וגם להיפך, אבל רוב הצרכנים המודרניים כן שופטים ספרים (בחנות, בספרייה, ברפרוף על המדף) לפי הכריכה שלהם. אחרת, למה משקיעים כל כך הרבה בעטיפה? האתר Judge a book by its cover הגיע כדי לומר זאת בקול רם, ולתת לכם לנחש לפי העטיפה אם הספר הזה שווה או לא (הניחוש שלכם מושווה לדירוג באמאזון). נראה את כושר השיפוט שלכם עכשיו. [אנגלית]
- דויד פרץ כועס על תרמית הרוק של הסיקסטיז: "כל המסורת הזו שאתה גדל עליה כאילו יש משהו יותר טוב בעבר נובעת מזה שהעבר הוא המדינה היחידה שלעולם לא תוכל לחזור אליה ולבדוק מה היה שם באמת. כל הבייבי-בומרס שהפכו להיות ההיפים השתלטו בדיעבד על אמצעי התקשורת וקידשו את ימי הנעורים שלהם כרגעים מוזהבים ומושלמים בשמש. אז מי יודע באמת כמה הופעות מחורבנות הנדריקס נתן? מי באמת יודע כמה רגעים מתים היו בהופעה של הדורז? גם אם הם היו המוזיקאים הכי מושלמים בעולם, למה אתם חושבים שרוק זה היסטוריה שחייבים להחשף לה שוב ושוב? הרעיון שבני נוער מהדור שלא ידע 'צריכים' להחשף לאיך שהמוזיקה היתה פעם על ידי יצירת להקות קאברים מודרניות הוא רעיון מצויין ומסוכן במיוחד. למה הדבר דומה? לזה שמחר שרת החינוך תחליט להקים ביצות במרחבי עמק יזרעאל ותלמידי יא' ישלחו לשם כדי לייבש אותן שוב ושוב. בעצם למה רק לייבש? בואו נדגים גם כמה מיתות ממלריה על הדרך, ואולי נהרוג איזה גידם אחד פעם בשנה כדי שהתלמידים ידעו איך זה היה באמת בתל חי" [עברית]
- לינקטרי מדווח בבלוג המצוין שלו על שירות חדש של אתר Lala, אתר שבעיקרו משמש כחנות לממכר מפ3ים. מלבד רכישה ישירה בעלות של כ-90 סנט לשיר, הם מציעים עכשיו גם רכישה עקיפה ב-10 סנט. רכשו שיר כזה, ותוכלו להאזין לו אונליין באתר מתי שתרצו ומאיפה שתרצו. לא מלהיב? מה דעתכם על השירות הבא שלהם: תנו לאתר לסרוק את תיקיית המוזיקה שלכם, ותוכלו להאזין לכל השירים בספריית המוזיקה שלכם מכל מקום בעולם ובכל רגע שתרצו, דרך האתר כמובן. לא רע. [עברית]
- [תודה לסגול 59] שכותב: "אחד ליכלך על ברק אובמה, השני צילם את עצמו מקיים יחסי מין עם קטינה, השלישי נחשף כעובד שירות בתי הסוהר לשעבר, והרביעית פרשה מעסקי הזנות והרתה לראפר שצעיר ממנה בכמה שנים טובות… אז מי הן עשר הדמויות השנואות ביותר בהיפ הופ כיום? לחצו כאן ותדעו". [אנגלית]
- אורן ראב ממליץ על הרעש היפהפה של כריסטיאן פנז, שהופיע כאן עם מייק פאטון. [עברית]
- [תודה לשיר] בוינגבוינג מראיינים את בן למדין מההרכב הנפלא Nostalgia 77 שעם השנים הפכה כבר לאוקטט. מדובר בבנזונה של הרכב שמתיך גרוב, ג'אז, פ'אנק והיפ-הופ. יש הרבה הרכבים שמשלבים את ההשפעות האלו, אבל מעטים מהם נשמעים טוב, מרוכז ואווירתי כמו נוסטלגיה 77 (שאחראים גם לקאבר אדיר ל-"Seven nation army" יחד עם הווקאליסטית אליס ראסל). שני האלבומים הראשונים שלהם נפלאים (Songs for my funeral במיוחד), את האחרון בקושי הספקתי לשמוע. [אנגלית, וידאו]
- [תודה לחובצי] גבירותי ורבותיי: הקאזוקליילי הוא כלי הנגינה הטוב בעולם. [טיוב]
- עידו שחם הגשים חלום ישן והופיע על במה מוזיקלית. בבלוג הוא מספר על הגיג הראשון שלו, ומזמין אתכם, מוזיקאים יקרים, לספר על הגיג הראשון שלכם. [עברית]
- [תודה לשיר] הו, כן. אתר ויקי לחבובות. [אנגלית]
- שרון מולדאבי תוהה על דפי עיתון הכלכלה גלובס: איך זה שמוזיקאים כותבים שירי מחאה מכל סוג ומין, אבל לא על כלכלה? אפרופו המשבר המדובר. כדאי שיקשיב לאלבום החדש של גיבור שיר הסיום שלנו השבוע, שמסתיים בשיר "Bomb the stock exchange". [עברית]
- [תודה ליותם] ששולח "כל מיני מאחורי הקלעימים של קליפים מעולים, הרבה מישל גונדרי". [אנגלית, טיובים]
- אורן ראב מתגעגע לאליוט סמית', וגם אני. [עברית]
- [באדיבות יעל רגב] אלמוג בהר תוהה בהארץ על מקומו החדש של הפיוט במוזיקה הישראלית: "הפיוט היה זקוק לאמני מיינסטרים כמו ברי סחרוף ומאיר בנאי כדי לפרוץ החוצה ממקומו המסורתי. אבל החיבור הזה מעורר חששות: האם הביצועים של כוכבי הרוק יהיו תחליף לפיוט המסורתי ויהפכו את הפייטנים למיותרים?" [עברית]
- יעל רגב מעלה באוב פרסומת ניינטיז קלאסית לג'ינס של קרוקר בכיכוב דוגמן העל ברי סחרוף. [וידאו]
- בשבוע שעבר קישרתי למאמר של עידן בלאו החווייה האבודה של שיטוט בחנויות דיסקים. עידו שחם קרא ורץ להסביר בבלוג שלו למה הוא עדיין חרמן על דיסקים, ולמה הורדות לעולם לא יגיעו לרמת החווייה של רכישת מוצר מוזיקלי פיזי. דיון מעניין. [עברית]
- גם אם מתעלמים מאיכויותיו הספרותיות (הנמוכות כמפלס הכנרת, כך מספרים חברים שקראו) של פאולו קואלו, אי אפשר להתעלם מהיחס המעניין שלו לקשר בין אינטרנט וספרות. קואלו מפיץ ברשת באופן פיראטי ספרים של עצמו (בנוסף לספרים חינמיים שהוא נותן רשמית באתר שלו). הכל התחיל כשלפני שמונה שנים הוא גילה גירסה פיראטית של "האלכימאי" ברוסית. באותה שנה מכר הספר אלף עותקים בלבד בכל רוסיה. קואלו החליט להפיץ את הגירסה הפיראטית ברשת והמכירות עלו תוך שנתיים למאה אלף עותקים בשנה, ללא קידום מכירות רשמי. כרגיל, דן מליבריסטאן עם היד על הדופק ועם הפרטים. [עברית]
היום (חמישי) בצהריים נסעתי עם זוגתי לחולון. הרבה שנים לא הייתי שם ואין לי הרבה מה לחפש שם, כך חשבתי, אבל הגענו לשם כחלק מסיור ספריות מוזיקליות שאירגנה פני הנפלאה מקסטה. המשתתפים (ביניהם יעל רגב, תומר ממר לווייתן, תימורה לסינגר ואחרים) סיפרו לי בעיניים בורקות על החצי הראשון של היום (שהפסדתי), שכלל ביקור מודרך בארכיון הצליל הלאומי של הספרייה הלאומית בירושלים, מקום בו משמרים הקלטות ישראליות ויהודיות ישנות וחדשות (התמונה הנפלאה שמעל האייטם צולמה שם. זהו אלבום המוקדש לביאליק, ובנוי ממש כאלבום עם כמה תקליטים שאפשר לדפדף בהם). החוק הישראלי מחייב שליחת שני עותקים מכל אלבום שיוצא בארץ. אנחנו בהיס משתדלים להקפיד על כך, ואני ממליץ לכל מי שמוציא תקליטים בארץ לעשות כך גם כן. בין שאר המכשירים המלהיבים שאפשר למצוא שם (מכונה לחריטת תקליטים, למשל, או פטיפון שמנגן תקליטי 16 אינטש), יש שם מחלקה לשימור דיגיטלי. אני הצטרפתי לחלק מלהיב לא פחות, שכלל סיור בספריית ההשאלה המוזיקלית במדיטק בחולון. שמעתי על המקום הזה בעבר (אצל קסטה בבלוג), אבל לא היה לי מושג מה מצפה לי. המדיטק כולו הוא בניין מרהיב, שכולל סינמטק, תיאטרון, ספרייה ענקית, מטופחת ויפהפייה של ספרי ילדים ומבוגרים מכל הסוגים, ואפילו ספריית חומרים (בה מיששנו איזה 90% מסוגי החומר הידועים לאדם, מעצבים יגיעו שם לאורגזמה תוך שניות). במעמקי הספרייה נמצאת ספריית השאלה מוזיקלית שעתקה את נשימתי וגרמה לבלוטות הריר שלי לפעול בקצב מוגבר. מדובר בחלל דמוי ספרייה, שנראה כאילו הרכיבו אותו מחנות מוזיקה. מדפי דיסקים בכל מקום, מסודרים על פי ז'אנרים כלליים מאוד (קלאסי, ג'ז, ישראלי, פופ, אינדי, רוק מתקדם). מחלקת האינדי מרשימה במיוחד – צחי רולניק מהאוזן השלישית ניהל אותה בשנותיה הראשונים של הספרייה (שקיימת כבר 16 שנה) וכעת מנהל אותה עמנואל נוריש – וכוללת דיסקים שגרמו גם לידידי עכבר האלטרנטיב עומר סנש לפעור עיניים. מלבד עמדות האזנה נהדרות ואפילו עמדות צפייה עם טלוויזיות גדולות, החלק הנפלא ביותר הוא שאפשר להשאיל משם – בחינם – כל מה שרוצים. כן, בחינם. כן, אתם יכולים לבוא ולקחת את כל הדיסקוגרפיה של Low לשבוע, או את הדיסק הכי חדש של מוגוואי או קלאסיקה של המלווינז או אפילו סתם דיסק של סי היימן. בחינם, גם אם אתם לא תושבי חולון. אז איפה הקאץ'? זהו, שאין. לפחות לא בשבילכם. הבעיה היחידה קיימת עבור האנשים שמנהלים את ספריית ההשאלה ואת ארכיון הצליל. שני המוסדות החשובים האלה נלחמים באופן קבוע על מעמדם ותקציבם, וחרב הקיצוץ והסגירה מרחפת מעל ראשם כמעט בכל רגע נתון. בארכיון הצליל עובדים מעט מאוד אנשים וקצב הדיגיטציה נמוך ולא מספיק; במדיטק אפשר לשמוע את החששות והייאוש המתחבאים בקולו של עמנואל כשהוא מספר לנו על פעילות המקום. ואלה מקומות מדהימים – חשובים, חיוניים, חינוכיים, היסטוריים, מעוררי השראה. תארו לעצמכם מה תעשה ספריית מוזיקה כזו לילד בן 14 מחולון שכרגע גילה אותה. אז מה אפשר לעשות? אפשר ללכת לבקר, קודם כל. בעיקר בספריית המדיטק אפשר לתמוך ישירות – לעשות מנוי, להשאיל, לבקר, להצביע ברגליים. תאמינו לי שאם אתם גרים בסביבה אתם לא תרצו בכלל לחזור הביתה. אני לא רציתי. הפיצו את הבשורה, ספרו לכל מי שאתם מכירים, תבואו לבד או בקבוצות או עם חבר, תבקרו. ואם אתם אמנים או לייבל – שלחו לספרייה במדיטק את הדיסקים שלכם, שיעמדו שם להשאלה. לכם זה יהיה כיף, להם זה יהיה חשוב. [זהו]
באופן עקרוני, כשמאט אליוט כותב הוא שובר לעצמו דברים: חלומות, לב, קול. שלושה אלבומים אחרי אלבום המופת The mess we made מ-2004, הוא חוזר עכשיו עם אלבום חדש. אחרי "שירי שתייה" ו"שירי כישלון", מגיע "שירי יללה" (Howling songs), אסופה קודרת נוספת של שירי עצב וכאב הנטחנים דרך מוזיקת עם אירופית (לא כזו נעימה כמו אצל ביירות) ורסיסים מימי האלקטרוניקה השבורה שלו בניינטיז. "eerie and sombre ambience", קוראים לזה במדויק בוויקיפדיה ולי אין ניסוח עברי טוב מזה. שירי קינה ואבל, יפים כמו תמונה של התייפחות. קשה לעקור חוליה אחת מהשרשרת שהיא האלבום הזה, כי כל שיר כאן עובד הכי טוב כשהוא מחובר בזנבו ובראשו לחבריו. את "A broken flamenco" אכן מומלץ לשמוע כשאחריו מתחיל מיד "Berlin and Bisenthal" העצוב והיהודי-מעט (משהו בכינור היחיד המתייפח הזה), אבל הוא נפלא גם בעצמו. הפליגו על ים האינטרנט וחפשו לכם עותק מהאלבום הזה, שכולל כתמיד שירי שיכורים, שירי מלחים, שירי אבלים, שירי מייללים. [מפ3]
אני עדיין סדוק מהרגע בו נזכרתי שאליוט סמית מת. ידעתי שהוא מת, כמובן, אבל זה לא משהו שחושבים עליו מדי יום אלא אם כן אתה בן למשפחת סמית' הקרובה. תחושת האובדן המשונה הזו, אבל על אדם שמעולם לא הכרת, מכה בי בכל פעם שאני מאזין לאלבום של סמית ונזכר (תמיד מחדש, בהפתעה שאני אף פעם לא צופה מראש) כמה כישרון היה בבחור הזה, שניגן כמעט בכל הכלים בשיריו. האלבום האהוב עליי שלו הוא Either\or אבל בשירי פתיחה אני משתדל לא לשים שירים שקטים (אחד כזה תוכלו למצוא בשיר הסיום), לכן דפדפו אצבעותיי ל-Figure 8, האלבום האחרון שהוציא בחייו ובית ספר לעיבודים. אתמול שמעתי ברדיו את "Can't make a sound" ובקושי הצלחתי לנהוג (במיוחד כשאחריו הגיע "את שקט" המרהיב של אביתר בנאי), אבל עכשיו אני מרגיש קצת יותר טוב. סמית עדיין לא. [מפ3]
רד בנד, לתשומת לבכם
מה, כבר נגמר? טוב מה אתם רוצים, הזהרתי מראש. אמנם מיני-עונג, אבל שתהיה שבת שבוגי בגודל מלא!
אוחזים בכלים: דיוויד בלאו (שירה וגיטרה), ניתאי גבירץ (בס וקולות), אדם קומן (גיטרה), איתמר לוי (תופים)
