[פוסט מסחרי, כחלק ממבצע "מכבי הום טור"!]

אני מודה, כשהצעתי לחבר'ה שעורכים את המבצע הזה לאתגר את המשתתפים בו להצטלם בתמונות Sleeveface (מה זאת אומרת "מה זה?"), חששתי שאנשים יחקו תצלומים קיימים, וישתמשו בתקליטים שכבר השתמשו בהם הרבה בתצלומים ברחבי הרשת.

מה שמחתי לגלות שימוש נרחב בעטיפות תקליטים ישראליות! ונידחות! ועוד ועוד. הנה 5 עטיפות שאהבתי במיוחד מהימים האחרונים. אם גם אתם רוצים לארח את שלומי שבן למופע פסנתר אינטימי בסלון שלכם (נשבע לכם) – תצטרכו להתעלות על אלו!

הצביעו על התמונות כדי לראות את הכיתוב:

עוד הברקות, תצלומי סליבפייס בגודל נורמלי, טובים יותר וטובים פחות – כאן.

אם לפני עשר שנים הייתם אומרים לי שב-2010 אחלק בבלוג שלי עותקים חתומים מדיסק מיוחד שיוצא במהדורה מוגבלת לרגל האיחוד של פוליאנה פראנק, הייתי אומר לכם: מה זה בלוג?
ואחרי שהייתם מסבירים לי הייתי אומר לכם פחחחחחחח.

רק שלפני עשר שנים לא היה עדיין פחחחחח, ולפני עשר שנים הייתי קיבוצניק יחף שאוזניו שקועות עמוק בפוליאנה פראנק – חרשתי על "אין לבחור" (שיצא עשור נוסף קודם לכן, אבל אז הייתי רק בן 8, לא ממש הגיל להתחיל), והתרגשתי קשות כשכנגד כל הציפיות מלהקה שחבריה התפזרו ברחבי העולם, יצא פתאום אלבום שני, "החיים אחרי הציונות על שפת הים". זה לא היה אותו הרכב (חיים אילפמן החליף את כל חברי הלהקה מלבד שרון "אליוט" בן-עזר), זה היה חלק מגל האלקטרוניקה הנפלא ששטף את הרוק הישראלי בשנתיים ההן ("מנועים שקטים", "שיר טיול", "ביקיני 2"… אחחחח), אבל זה עדיין היה, לחלוטין, פוליאנה פראנק. הטקסטים הפוליטיים, הקול הנפלא של אליוט, התחושה שלא מרפה שקורה כאן משהו שהוא מחוץ למעגל הרגיל של הפופ הישראלי וטוב לו שם.

"פוליאנה פראנק" התגלו לי באיחור, אבל נחתו עליי בדיוק בגיל הנכון, 17-18, סוף התיכון. בספינת החיים שלי הנפתי מפרשים של בגרות, חופש וגילויים, ועדיין נשבה בהם רוח ההתמרדות והאאוטסיידריות של גיל הנעורים, ופוליאנה פראנק rocked my boat בדיוק במקומות הנכונים. מאז אני שלהם.

כמו נושאי המגבעת מדובר בלהקת שוליים שהפכה לקאלט מוצדק, השפיעה מאוד על מוזיקאים ואפילו העמידה מיעוט עקשן של צאצאים מוזיקליים מובהקים (הבילויים, למשל). אבל למרות שפוליאנה מזוהים עם אמירות פוליטיות, פמיניסטיות, קוויריות ואנטי-מיליטנטיות, הרי שלצדן מדובר פשוט ביוצרת ולהקה שהקליטו שירים נהדרים, גם כאלה שלא קשורים כלל לאמירות והצהרות ("מחבואים" או "נאמר לי", למשל, מהאלבום השני; או "Marble woman").

עכשיו, כפי שכולכם כבר בטח יודעים מהעיתונים והמודעות, פוליאנה פראנק מתאחדת למופע חגיגי לציון 20 שנה לאלבום הראשון. המופע המרגש הזה ייערך בבארבי ביום חמישי הזה, וסביר להניח שיהיה מלא מפה לפה. יומיים אחר כך יגיעו חברי ההרכב, שהתקבצו מכל קצוות תבל, לסדרת "סיפורים במונו" בתיאטרון תמונע, יענו על שאלות הקהל, יספרו את הסיפורים שמאחורי השירים, וגם ישירו.

לרגל כל החגיגות האלו יוצאת מהדורה מיוחדת ומוגבלת ב-500 עותקים בלבד, של "אין לבחור" יחד עם כל שירי "חיה ומתה בארון", הקלטת המקורית שיצאה לפניו. בעבר כבר יצאה מהדורה של "אין לבחור" בדיסק, מעוטרת בעוד כמה שירים מהקלטת, אך כאן יקובצו כל השירים הן מהדיסק והן מהקלטת, במלואם. יש לי כאן שני עותקים חתומים של הפנינה הזו, לכל מי שרוק ישראלי אלטרנטיבי זורם בכבלי אוזניותיו.

מה צריך לעשות כדי לזכות בדיסק?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם תרצו להיות יצירתיים, ספרו גם מהו השיר הפוליטי האהוב עליכם? ישראלי או לועזי, הכל הולך). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה למונוקרייב!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום חמישי בלבד!!!

1. יש לי די הרבה דברים להגיד על האלבום החדש של ארקייד פייר, וזה אחרי ששמעתי אותו פחות מעשר פעמים. לא כל הדברים טובים, אבל רובם כן, ואת חלקם הגדול אפשר לקרוא בטור שכתבתי לוויינט לקראת האלבום החדש, טור שהוא לא ביקורת אלבום אלא פשוט מין, אה, רצף מחשבות שכזה. אני בטוח שבכל האזנה נוספת לאלבום הזה, שבתחילה נשמע לי חלש אבל הלך והתחזק ככל שהקשבתי יותר בריכוז, יתווספו עוד מחשבות ועוד רעיונות ועוד תגובות רגשיות ושכליות שלי על האלבום הזה. זה לא אלבום מושלם, ואת זה שומעים כבר בהאזנה ראשונה. אבל זה בסדר גמור. להקה שנתנה לעולם אלבום מושלם אחד עשתה את שלה, ויכולה מצידי להוציא אלבומים פחות ופחות טובים עד סוף הקריירה. אבל זה כן אלבום מעניין מאוד, פחות מבחינת לחנים ועיבודים, יותר מבחינת אווירה וטקסטים. אחד השירים האהובים עליי כרגע באלבום הזה הוא "Rococo", שיר על ילדי הפרברים שנוסעים למרכז העיר לפגוש את הילדים ה"מגניבים", אלה שמשתמשים במילים גדולות גם אם הם לא מבינים אותן עדיין. השיר הזה בטח יהיה ענק בהופעות, אבל בינתיים הוא ענק באוזניים שלי. [מפ3]



2. רציתי נורא לכתוב שב-20 באוגוסט תיפתח עונת הפסטיבלים, אבל אינדינגב יגיע רק באוקטובר (יש כבר מי שלא מרוצה מזה), חוצמזה לא נראה השנה באופק, ופסטיבל הלם כרך התלאביבי צפוי איפשהו בחורף (או! סוף סוף זה מרווח כמו שצריך!). אבל ב-20 באוגוסט ייפתח משהו, ואני מקווה שאלו יהיו האוזניים שלכם. פסטיבל יערות מנשה, שבשנה שעברה סבל מבעיות למכביר, נראה כי למד מטעויות העבר והשנה יתקיים על במה אחת בלבד, ביער (!) ולא באמפי גדול ושטוף שמש. הליינאפ כולל את ערן צור, התקווה 6, הקולקטיב, טל כהן-שלו, מיכל לוטן, איתמר רוטשילד, קיצו (במופע זריחה!), חיה מילר, שני\אחרון\אוקטובר, דיגיטל_מי, כל החתיכים אצלי, אבי עדאקי ועוד ג'אמים והפתעות, וגם כל מיני דברים שקשורים לתיאטרון פרינג' וספרות ואמנות פלסטית אבל אני חייב להודות שזה לא ממש מעניין אותי – המוזיקה תהיה טובה! אני ביקרתי בשנה שעברה בקצרה בפסטיבל, רק בבמה הקטנה שביער ונהניתי מאוד. חברים שהיו בבמה הגדולה סיפרו דברים פחות טובים, למרות שההופעות עצמן, כך שמעתי, היו אחלה. בכל מקרה, שישבת קטן ועמוס מוזיקה טובה ביער הנעים בעמק יזרעאל נשמע לי כל כך טוב, שהסכמתי לערוך בהתנדבות ובשמחה את המוזיקה שתושמע בין ההופעות. שמרו לכם את הסופ"ש של ה-20. כל הפרטים באתר הפסטיבל, או בפייסבוק. [עברית]
3. ביום שלישי הקרוב אעשה משהו שלא חשבתי שאי פעם באמת אעשה, ואעלה על הבמה בתיאטרון תמונע מול קהל אמיתי, ואנגן. הבעיה הגדולה היא שאני לא יודע לנגן פחות או יותר בכלום (מלבד כמה אקורדים על הגיטרה, שאותה לא אחזיק באותו ערב), והפתרון הוא שזה לא משנה כי אחזיק ביד משהו שהוא לא כלי נגינה מסורתי. סביבי יעמדו אנשים שבאמת יודעים לנגן, אפילו כאלה שיודעים לנגן מדהים, כמו יהוא ירון, דויד פרץ, מורפלקסיס, אורי דרור, דני רווה, אודי רז, שיר-רן ינון, מתן נויפלד, נועה מגר ו-Saccadic eye motion. זו תהיה הפעם הראשונה שפרויקט המוזיקה הספונטני We are ghosts יעמוד על במה. הפרויקט הזה קם ביוזמתו של מורפלקסיס, כדי לנסות ולתעד את הקסם, הטעויות והתגובות הבלתי מתוכננות של חבורה משתנה של מוזיקאים שמנגנים בלי לתכנן כלום. כך יהיה גם בהופעה (שתוקלט, ותצא בבנדקאמפ להורדה בחינם כמו שני הסשנים הקודמים) – שום דבר לא יהיה מתוכנן, אין שום חזרות, חלק מהנגנים מעולם לא נפגשו קודם. שום תיכנון מוקדם, אלא רק הקשבה ותגובה. יש אנשים שקוראים לזה פשוט ג'אם, אבל מי ששמע את המוזיקה של הרפאים יודע שזה שונה מאוד מהג'אמים הרגילים שאנחנו רגילים לשמוע בפאבים. מרב שחם ופלנקטון יאלתרו VJ חי שיוקרן על הבמה, וכל הסיפור יעלה 20 ש"ח הודות לסדרת המופעים החדשה "אקספרימנט" של תמונע. בואו בספונטניות. [אירוע בפייסבוק]



4. כולם מתייחסים לארקייד פייר החדש וזה ממש משמח אותי, לא רק כי אני אוהב את האלבום יותר עם כל האזנה [והנה האזנה מלאה לכל האלבום], אלא כי בימינו המפורקים, נטולי האוטוריטות (אותוריטות?), ימים בהם כל ליצן הוא מלך, כבר אין באמת אלבומים שיציאתם היא ממש אירוע בקרב מאזינים. והנה יש. כתבתי מעין נון-ביקורת על האלבום בוויינט, וגם עינב שיף כותב יפה בוואלה, אייל כותב אישי ברדיו פרימיום להמונים, וב"הארץ" מתרגמים כתבה מהניו יורק טיימז (שמישהו יחליט, אגב, איך מתרגמים את שמה של אשתו של וין באטלר), אך מומלץ לקרוא את הכתבה המקורית במלואה, וגל אוחובסקי מפרסם בטיים אאוט את הביקורת הכי שטחית שראיתי לאלבום הזה עד כה. [עברית וכאלה]



5. אני לא יודע כמה אנשים צפו בשידור החי של ארקייד פייר במדיסון סקוור גארדן (הופעה ששודרה בשישי לפנות בוקר ביוטיוב, בבימויו של טרי גיליאם), אבל התאכזבתי לגלות, יותר מ-12 שעות אחרי השידור, שהיו רק משהו כמו 350 צפיות לשלושת השירים שעלו לצפייה בערוץ היוטיוב הרשמי של הלהקה. מוזר. כך או כך, אפשר לצפות שם בקטעים מהמופע, שנראה נחמד אך לא מטורף. טרי גיליאם סיפור מבעוד מועד לניו יורק טיימז איך הגיע לביים את תיעוד המופע. [טיוב, אנגלית]
6. עם סגירתה של חנות הג'אז התל אביבית ג'אזלנד, מספר גבי טרטקובסקי קצת על ימיו כעובד החנות, ועל הייחוד שבחנות הזו, שעכשיו סוגרת את שעריה. מסימני התקופה. [עברית]

קרא/י את המשך הפוסט

[סוג של דיסקליימר: כן, זה פוסט שקשור למבצע "הום טור", וככזה הוא בבסיסו מסחרי. עם זאת, לשמחתי, אף אחד לא אומר לי מה לכתוב או מה לא לכתוב, כך שמצד אחד: נכון, לא הייתי כותב את הפוסט הזה מלכתחילה אלמלא העונג היה לוקח חלק במבצע הזה; אבל מצד שני, היי, לא באמת אכפת לי איזו בירה אתם שותים כל עוד אתם נהנים לקרוא ולשמוע מה שקורה בעונג]

התגובות שלכם להכרזה הנרגשת שלי כאן בעונג על מבצע "מכבי הום טור" היו מעניינות מלא מעט סיבות, ופתחו לפחות אצלי בראש דיונים מקבילים בכמה נושאים שמעסיקים אותי די הרבה: עצמאי מול מסחרי (על התדמית, המנגנונים ובעיקר התפיסות שקשורות לשתי העמדות האלו), והמרחק והקירבה של האמן לקהל, נושא שהתעסקתי בו קצת כאן, אז כתבתי בין היתר:

לא מזמן הייתי בהופעה בה הווליום היה חזק הרבה יותר מדי. חשבתי על זה, ובעוד אני סותם את האוזניים כדי להגן על חוש השמיעה גם להופעה הבאה, התגלגלה מחשבתי. תהיתי למה, מלבד העניין הטכני (צריך לשמוע את הזמר מעל הרעש של התופים), אנחנו מגבירים כל כך את המוזיקה. כלומר, למה למוזיקאי שמולנו דרושה במה מוגבהת ועוצמת קול חזקה, כזו שמטביעה את הקהל. נכתבו מחקרים שלמים על האלמנטים הפולחניים של הופעות רוק, על אליל הרוק וחסידיו, בכולם יש הרבה מאוד חומר למחשבה והרבה מאוד אמת, אבל בעיניי הם מתנפצים כולם על זמר אחד שיושב עם גיטרה מטר ממך על הרצפה ושר שיר שאתה יכול להרגיש בעצמות. בעונג סשן עם חוזה גונזלס הרגשתי ככה. ישבתי על הרצפה באולפן "המערבל" והרגשתי את הוויברציות באוויר.

היום מתפרסם פה ושם סרטון מבודח (והחביב עליי מבין אלה שצולמו) לקידום המבצע שלנו עם שלומי שבן ובירה מכבי. מלבד העובדה ששבן מוכיח כאן שוב שהוא שחקן נהדר, המחשבה שלי המשיכה להתגלגל בעקבותיו. הרי ברור שהסרטון כולו משחק על השאלה הזו, של מהי קירבת יתר בין קהל לאמן. ובכל זאת, יש בעיניי גם משהו די נהדר בכך שיכולה להיכנס לך הודעת SMS באמצע השיר והזמר ישים לב. זה מכוער, כמובן, אבל זה בעיקר אומר שהמחיצות השרירותיות-לרוב האלו בין הבמה לקהל נפרצות, ובעיניי בפריצה הזו יש משהו מרענן ואפילו טבעי (תחשבו על זה, לפני הבמה אנשים פשוט ישבו וניגנו ביחד במרפסת, סביב המדורה, בסלון). למשל בפרויקטים כמו Take away shows שמוותרים בכלל על קהל ועל במה.

אין לי ממש שאלה ישירה וקונקרטית למיצוי הדיון הזה, ואני גם לא רוצה למצות אותו אלא רק לפתוח אותו, כי זה מעניין אותי: מה אתם חושבים על המרחק והקירבה בין הזמר והקהל, על המחיצות האלו, האם כדאי לחזק אותן או לפורר אותן? ספרו לי בתגובות.

בטח כבר הבנתם את זה. הסיבה האמיתית היא פרוזאית ומשעממת מכדי שאשתף אתכם, לכן אתם מוזמנים להמציא בדמיונכם את הסיבה המופרכת ביותר לכך שלא יכולתי להעלות השבוע עונג. שתפו אותי. כמה מנחשים נמרצים כבר הניחו את ניחושיהם בפייסבוק.

סי יו נקסט וויק.