[פוסט מסחרי, כחלק ממבצע "מכבי הום טור"!]

עוד רגע וחצי (בערך שבוע) לא תוכלו יותר להירשם למבצע "מכבי הום טור", מה שאומר שלא תוכלו לקבל הופעה של שלומי שבן בסלון שלכם. בינתיים מלא אנשים משקיעים הרבה יותר משחשבתי שישקיעו, ושולחים תמונות פשוט אדירות. גם בלי שום קשר למבצע הזה, הגלריה שנוצרה כאן היא פשוט נהדרת.

אז רגע לפני שהתמונות נגמרות וההופעות מתחילות, הנה עוד כמה עטיפות שאהבתי במיוחד מהימים האחרונים. אם גם אתם רוצים לארח את שלומי שבן למופע פסנתר אינטימי בסלון שלכם (נשבע לכם) – תצטרכו להתעלות על אלו!

עוד הברקות, תצלומי סליבפייס בגודל נורמלי, טובים יותר וטובים פחות – כאן.

זה מוזר, הדרך בה אנשים מתייחסים לירונה כספי. מסקר ממש לא מייצג שערכתי בקרב כמה חברים ומכרים, עולה שכמעט כולם מכירים את השם ירונה כספי, אבל מעטים באמת הקשיבו לשירים שלה, ומתוך אלה שהקשיבו, רובם האזינו לאלבום הראשון שהיה שקט יחסית, ופספסו את האלבומים האחרונים שנתנו בראש יחסית.

אבל איזה כיף שיש אינטרנט. לא צריך לכתת את רגלינו לחנות התקליטים הקרובה (שהולכת ומתרחקת ככל שנסגרים סניפים) ולבקש בנימוס מהמוכר לפתוח עותק ולתת לכם לשמוע. לירונה כספי יש אלבום חדש, אגו, שהפיק אור בהיר (איטליז), ואתם יכולים לשמוע את כולו כאן ועכשיו. וכדאי לכם, כי אני יודע ממקור לחלוטין לא מהימן שרובכם מכירים את השם ירונה כספי, אבל לא באמת יודעים איך היא נשמעת היום. גם אני הייתי כזה. ואז ביקרתי אצל ירונה בבית. כשהיא פתחה את הדלת איגי פופ הרעיד את הקירות בפול ווליום, ורק זה לבדו קנה אותי. היא השמיעה לי קטעים מהאלבום החדש ואז בכלל נשביתי. תקשיבו בעצמכם:

בתוך הנגן הקטן הזה מתחבא כל האלבום להאזנה – פשוט לחצו פליי ואז דפדפו בעזרת החיצים הקטנים:
[audio:https://haoneg.com/bite/me/01%20-%20Ma%20Shenitzat.mp3,https://haoneg.com/bite/me/02%20-%20Dvorim%20Oktzot.mp3,https://haoneg.com/bite/me/03%20-%20Bla%20Bla%20Bla.mp3,https://haoneg.com/bite/me/04%20-%20Shir%20Shel%20Hatchala.mp3,https://haoneg.com/bite/me/05%20-%20Chayevet%20Shir.mp3,https://haoneg.com/bite/me/06%20-%20Ego.mp3,https://haoneg.com/bite/me/07%20-%20Maka%20Bagav.mp3,https://haoneg.com/bite/me/08%20-%20Ma%20Notar%20Mehaken.mp3,https://haoneg.com/bite/me/09%20-%20Lifamim.mp3,https://haoneg.com/bite/me/10%20-%20Savlanot%20Horeget.mp3]

אהבתם? מעולה, יש לי כאן שני עותקים של האלבום שאשמח לחלק לכם במתנה, וגם המלצה: ביום רביעי הזה, 1 בספטמבר, תשיק ירונה את האלבום במופע חגיגי בלבונטין 7 בתל אביב – לכו!

ירונה גם טרחה וערכה מיקסטייפ מיוחד לעונג, הצצה נפלאה למדף הדיסקים שהשפיע עליה כמוזיקאית. מחסור בזמן והעובדה שלא הצלחתי להפעיל את הסולסיק שלי כמו שצריך הביאו לכך שהעדפנו להעלות את הפוסט כמו שהוא גם בלי המיקסטייפ עצמו להאזנה. אבל הנה הרשימה והמילים של ירונה, למקרה שמישהו מכם ירצה להרים את הכפפה, לאסוף את השירים האלה ולהעלות אותם באיזה זיפ נאה לרשת.

לגיא ולגולשי עונג שבת היקרים
היה לי את העונג להרכיב עבורכם את המיקסטייפ הזה
שכל השירים והאמנים האחראים לו השפיעו עלי
ונוכחותם עדיין מהדהדת כאילו את רובם רק היום הכרתי
מדהים איך לשירים טובים אין גיל ואין זמן,סוג של הרמוניה שמתחברת
אלייך וגורמת לדברים לפעול לפי דרכה.
האזנה נעימה

1. Patti smith – Wicked messenger
2. MGMT- Brian Eno
3. Tom waits – Just the right bullets
4. Iggy Pop –Mass production
5. The stooges – Dirt
6. Johnny cash and Fiona apple – Bridge over troubled water
7. Antony hegarty – If it be your will
8. Minimal compact –NIL NIL
9. Robert wyatt – Shipbuilding
10. Rufus wainwright – Love affair
11. Mick Harvey and Anita Lane – The song of slurs
12. Talking Heads – And she was
13. Black Francis – Test Pilot Blues
14. Lou reed – Sword of Damocles
15. Beck – Diamond Bollocks
16. Nick Cave & The Bad Seeds – The Singer
17. The Pogues – Summer in Siam
18. David Bowie – Rubber Band
19. רוקפור – מלאך
20. רמי פורטיס- יער ישראלי
21. Sonic Youth – Superstar

מה צריך לעשות כדי לזכות בדיסק?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם תרצו להיות יצירתיים, ספרו גם על איזה אמן תמיד שמעתם אבל עדיין לא הספקתם לשמוע אותו כמו שצריך?). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לירונה!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי!

לא רק שבשבוע שעבר לא היה עונג שבת, והגוגל רידר שלי מתפקע מאייטמים מעניינים (שלא לדבר על האינבוקס שלי!), גם השבוע רוב זמני הופנה ל"עונגפסט", חגיגות 6 השנים של הבלוג הזה שאתם קוראים בו עכשיו, ולא היה לי זמן לכתוב עונג שבת מלא ומסודר. אבל לפחות הפעם עברי לידר טועה, ולטעמי עדיף כמעט על פני כלום, אז הרי לנו עונג קטנטן לתחילת השבוע. בשישי הבא, אינשאללה, נחזור לסדרנו.

אנשים שצריכים לבדוק מייל:
הזוכים המאושרים באלבום החדש של יעל קראוס: ערן כ"ץ, עידית פארן, והקורא בעל הכינוי הנהדר "יש הקוראים לי יותקה".
הזוכים המאושרים בכרטיסים להופעות בועידת המוזיקה של הייניקן הם: אייל, דפנה ערד.
הזוכים המאושרים בכרטיסים לוועידה של הייניקן (המפגשים והפאנלים) הם: צחי קאשי, ונאדב.

1. תודה לאורלי נקלר, ששלחה לי להורדה השבוע את האלבום של Radical face, להקה שמעולם לא שמעתי עליה קודם (בעצם זו לא ממש להקה, אלא בחור צעיר בשם בן קופר). מובן שהורדתי, כשאורלי ממליצה אני מוריד, אבל היא גם צירפה למייל לינק לשיר אחד ביוטיוב, שמסתובב לי מאז באוזניים בלופים. הקליפ היפה של "Welcome home" (או "Welcome home, son", בחלק מהמקרים) זכה כבר למעל מיליון צפיות ולא בכדי. המעבר בין השירה העדינה להכפלה הנוסקת של הגיטרות והקולות היא רגע של קסם. [מפ3]



2. היה גדול בעונגפסט, לפחות אם תשאלו אותי. את החוויות אני משאיר לאנשים אחרים לספר, ואני רק רוצה לנצל את המקום ולהודות לחבר'ה מרוטשילד 12, לעומר סנש האדיר על התיקלוט בין ההופעות, לסיון הורביץ על הפלאייר המאמם, לכל מי שטרח והגיע ושילם ונשאר כל כך הרבה שעות ואמר מזל טוב ויצא ונכנס והקשיב ואני מקווה שנהנה לפחות כמוני. וכמובן, התודה הגדולה מכולן – למוזיקאים האדירים שנתנו מכשרונם ומזמנם, ואפילו השקיעו בהופעות ושיתופי פעולה מיוחדים לערב המיוחד הזה (עינב ג'קסון כהן, שילה פרבר, מאיה בלזיצמן, צביקה פורס, מיכל לוטן, דראנק מאשין, אביב מארק, חיה מילר, טליה אליאב, אונילי, בצפר, קיצו, לורנה בי, סנדהאוס, יעל פלדינגר, עוזי פיינרמן, רועי ריק, וכל מנהליהם ואנשיהם הטובים שעזרו לזה לקרות). אם העונג שבת היה ילד, בשבוע הבא הוא היה מתחיל כיתה א', וזו הייתה מסיבת פתיחת בית הספר היסודי הכי טובה שיכולתי להעלות על דעתי. עכשיו כשקונספט ה"ערב הפתעה" הוקפא והעונגפסט מאחורינו, אין לי מושג מה יהיה ערב ההופעות הבא שאארגן, או איפה הוא יתרחש, אבל אני פתוח לרעיונות. [תודה! תודה! תודה!]



3. [תודה לעמרי] זה די מדהים לקבל מהעולם מתנה בלי שבכלל ביקשת. באוגוסט האחרון, לפני שנה בדיוק, טסתי לפראג כדי לראות את רדיוהד בפעם השנייה בחיי. זו הייתה הופעה נהדרת, עם סטליסט חלומי ואתר נהדר (בפארק, תחת כיפת השמיים). קצת אחרי שחזרנו ארצה כבר מצאנו ברשת לינק להורדת בוטלג של ההופעה, הקלטה קצת רעועה אבל עדיין נחמדה. שמענו וזנחנו, והזיכרון של ההופעה נותר חזק מהתיעוד שלה. עכשיו יצא לרשת פרויקט אדיר של מעריצי הלהקה: בדומה למעריצי NIN (יש הרבה קווי דמיון בין שתי קהילות המעריצים האלו, וביחס של הלהקות אליהן), התאגדו כמה עשרות מעריצים ודאגו לצלם את ההופעה בווידאו מכמה שיותר זוויות, ובמשך חודשים ארוכים ערכו את הווידאו של כל השירים. את ערוצי האודיו הם קיבלו, אלוהים יודע איך, ישירות מהלהקה, כך שלא מדובר בעוד הקלטת-קהל צעקנית אלא בסאונד שהוקלט ישירות מהסאונדבורד באיכות מצוינת. כל ההופעה ניתנת להורדה בשלל פורמטים (DVD, MOV, פורמטים לאייפוד ואפילו MKV איכותי), או לצפייה מלאה ביוטיוב (גם ב-HD). איזה תענוג אדיר, ומשמח פי כמה לדעת שזה מאמץ כנה ואוהב מצד המעריצים, חינמי לגמרי, ועוד בעידוד הלהקה. איזה כיף לחזור לאותם רגעים. [אנגלית]
4. טוב, יש דאבסטפ ויש דאבסטפ. יש את הדאבסטפ המסיבתי והצעקני, למשל זה שאחי הקטן שומע באוטו, שהוא מין מיש-מש מבולגן מאוד של דראם אנד בייס, טכנו, ועוד כמה דברים שאני לא יודע את שמם אבל הם נטולי עידון או תחכום רוב הזמן. ויש דאבסטפ מעניין יותר. מגזין Drowned in Sound המעולה החליט לעשות סדר בהיסטוריה של תת הז'אנר הצעיר, ופרסם אוסף של 25 קטעים מן הטובים שהניב הדאבסטפ עד כה, לטעמם. יש כאן את Burial, Skream, Kode9, Joy Orbison ובעיקר הרבה אמנים שלא שמעתי את שמם מעולם, כי אני לא מי יודע מה חזק בדאבסטפ. פגישה ראשונה טובה למי שלא נתקל עד עתה בדאבסטפ (איפה הייתם באינדינגב האחרון?!), או סתם למי שלא מבין בו כלום, כמוני. [אנגלית, סטרים]
5. היפסטרים – הם מודעים לעצמם הרבה יותר מדי. כלומר, ידענו את זה, זו אחת התכונות המאפיינות את ההיפסטר – הוא כל הזמן בודק איפה הוא עומד ביחס לסביבותו ומגדיר את עצמו לפי זה – אבל אני לא חושב שראיתי התייחסות אמיתית לזה בעברית עד הפוסט שטוף הכנוּת של אלון עוזיאל, היפסטר ידוע וגאה. יש לי הרבה, למעשה יותר מדי, מה להגיד על הפוסט הזה, בערך על כל פסקה שבו. אני יכול להוציא את הגירסה המוערת שלו. אבל אני לא רוצה שתקשיבו לי, אני רוצה שתקראו את אלון, ותחזרו עם תגובות משלכם (רצוי אצלו, אם כי שם אפשר להגיב רק דרך הפייסבוק, ואפשר כאן אצלי, איך שנוח לכם). [עברית]
6. [תודה ליוסי] ההבדל בין 1990 ל-2010. כה מדויק, לטוב ולרע. [אנגלית]
7. Coffeebreak הישראלי כותב בבלוג שלו בתפוז את אחת הביקורות הכי טובות שקראתי לאחרונה ל-The suburbs, החדש של ארקייד פייר. היא טובה כי היא לא מתחכמת או עוסקת בחשיבות של הלהקה (כמו שעשיתי אני עצמי ב-Ynet), אלא פשוט בוחנת את האלבום לפי הנושא שלו, מספרת את סיפורו בצורה פשוטה. ובכך היא קולעת בול, ומאירה את האלבום הזה באור הכי מתאים לו עד עתה. [עברית]
8. מסתבר שביל קלהאן (Smog) הוא לא רק כותב שירים, זמר ונגן מצוין, והוא לא רק מורה דרך לחיים ואחד האמנים הנדירים שהמילים שלהם באמת משפיעים על הצורה בה אני תופס את החיים והעולם שלי – הוא גם סופר. ספר הבכורה שלו, Letters To Emma Bowlcut, יצא הקיץ בלי ששמתי לב, וכבר אזל מהחנות של דראג סיטי (לעזאזל! אם מישהו יודע איך משיגים את הספר הזה, אנא כתבו לי). במגזין המעולה The Quietus משוחחים עם קלהאן על הספר, ומביאים גם קטע מתוכו. [אנגלית]
9. ב-NPR מציעים לכם להאזין לכל האלבום החדש של פיל סלוויי, שאת המשכורת שלו מקבל כמתופף של רדיוהד. הסינגל היחיד ששמעתי בינתיים מהאלבום היה מצוין, ואני מודה שלא ציפיתי שהוא יהיה כזה. [סטרים]
10. [תודה לאביטל ולמיכל] ששלחו שתיהן את הכתבה הזו מכלכליסט, על שפה ומחשבה, או ספציפית: השפעת שפת האם שלנו על הדרך בה אנחנו חושבים, מתמצאים במרחב, תופסים זכרונות והתרחשויות. בכלל, מדור "השראה" בכלכליסט הולך ומסתמן כמוסף סוף השבוע האהוב עליי בארץ. [עברית]
11. OMG. זו הייתה התגובה הראשונית שלי, הבלתי רצונית, כשבוקר אחד השבוע התעוררתי לקול מבול של מיילים המומטר על תיבתי, וכולם מכילים אותו לינק: אלבום חדש של סופיאן סטיבנס עלה לבנדקאמפ. עכשיו. אז רצתי. האזנתי. התעלפתי מיופי, אלא מה? סופיאן סטיבנס הזה, יקולל ויקולס, איך הוא עושה את זה? כבר במישיגן ואילינוי היה ברור שמדובר פה בכישרון מעורר רוגז, כמעט. הוא בוחר באקורדים הכי פשוטים, לכאורה שום דבר יוצא דופן – ועושה מהם יצירות מופת קטנות וגדולות. זו מלאכת המחשבת של העיבודים, התיזמורים והקולות; זו הכנות היבשה בה הוא נוהג לשיר; אלו המילים האישיות שהוא רוקם סביב נושאים רגילים להכעיס; וכן, זה גם הבנג'ו. למרות אהבתי הגדולה לעיבודים המרהיבים של סטיבנס, האלבום האהוב עליי שלו היה ונשאר דווקא Seven Swans, אלבום קטן שיצא בין מישיגן לאילינוי, והיה מורכב בעיקר משירים פשוטים בעיבודים פשוטים ושקטים. כאילו במערומיו היחסיים. האלבום החדש (סטיבנס מתעקש לקרוא לו EP, אבל שלא יעבוד עליי, EP לא נמשך 59 דקות) הוא בעיניי המשך בוגר ומשוכלל יותר של שבעת הברבורים. נכון, הוא מכיל את יצירת הפאר All delighted people, שנתנה לאלבום את שמה, בשתי גרסאות מהממות ועתירות תפקידים מסחררים של כלי נגינה וקולות. הגרסה האהובה עליי היא הראשונה, הארוכה יותר (כמעט 12 דקות, רק אחד מכמה קווי דמיון בין השיר הזה ל-"Emily" של ג'ואנה ניוסם), וגם קטע סוגר ארוך במיוחד (17 דקות) ומענג במיוחד בשם "Djohariah", סוג של ג'אם רוק נפלא מעוטר בהפתעות וקישוטים סופיאניים מאוד (שעשויים להישמע לא אופייניים לסטיבנס, אם לא שמעתם את הקטעים שלו באוסף Dark was the night). אבל במהותו זה עדיין אלבום שרוב שיריו (גם אם לא רוב דקותיו) הם שירים פשוטים יחסית, קצרים יחסית, אקוסטיים יחסית, מובלים פעמים רבות על ידי הבאנג'ו האופייני. ומה שהכי משמח אותי – נראה שבאלבום הזה משהו בשירה של סטיבנס השתחרר. אחרי שעזב לכמעט חצי עשור את הפורמט שיר הפופ המקובל, הרחיק לכת אל יצירות מורכבות כמו ה-BQE או פשוט לא שיחרר דבר, וסיפר בראיונות שוב ושוב על עייפותו מצורת ההבעה המוזיקלית-מילולית המקובלת – נראה שכשהוא כן חזר לכתוב שירים משהו אצלו השתחרר, איזו עכבה. הוא מרשה לעצמו להכניס יותר רגש חי בגרון שלו, יותר הבעה דרמטית. בקטנה, עדיין, אבל זה מורגש. לא היה אלבום אחר ששמעתי פעמים כה רבות השבוע כמו זה, ואחת הסיבות לכך היא שגם מיד אחרי ההאזנה הראשונה לו הוא המשיך להתנגן לי בראש, קרא לי לשוב אליו, ואני שבתי בשמחה הולכת וגדלה, שוב ושוב. בנסיעות אוטובוס, ברחוב, בנהיגה, בבית. איזה עושר ואושר מציע אלבום חדש של סופיאן סטיבנס. בא פשוט להגיד לו תודה, ולתת לו את 5 הדולרים שהוא מבקש. [בנדקאמפ. שימו לב שסופיאן העלה לשם את מרבית אלבומיו להאזנה ורכישה, וגם שיר ראשון מתוך האלבום המלא הבא!]
12. יש מעט מאוד פעמים בהן אני קורא מאמר או ביקורת בעברית ואומר וואו, This one is for the ages. חברי עומר סנש התבקש לכתוב בנענע10 ביקורת על האלבום החדש של דודו אהרון, ויצאו לו אלף מילה מבריקות, כנות, מפוכחות ומדויקות על מוזיקה מזרחית, או "מה העניין עם המוסיקה המזרחית?", כפי שהוא עצמו שואל ומנסה לענות. כשאומרים "ביקורת מוזיקה", לזה מתכוונים. לא רק ל"השיר הזה הוא ככה והשיר ההוא ככה, וזה מזכיר לי את כך וכך" (סגנון שגם אני עצמי חוטא בו לא מעט, ומתבאס מזה). זו ביקורת מוזיקה במיטבה, שחורגת הרבה מעבר לתיאור האלבום ודעה עליו. תענוג לקרוא אותה, ולא כי עומר הוא חבר שלי ואני אוהב אותו (ולכן לא הייתה לי בעיה להגיד לו "תשמע, הטור הזה מחורבן", אם הוא היה כזה). [עברית]
13. לפני כמה חודשים ביקר בארץ כתב של מגזין המוזיקה האמריקאי Filter, לספוג קצת את רוח הסצינה העצמאית בתל אביב. הוא הספיק לפגוש את לאון פלדמן, לבקר בחגיגות היומולדת של אטמי אוזניים (ולראות שם את חיה מילר, שהוא לא ציין בשמם), לבקר בחזרה של המונוטוניקס וגם לאכול חומוס עם ביצה. עכשיו התפרסמה הכתבה הנאה שלו, שאנשי מונוקרייב הטובים מיהרו להעלות במלואה לרשת. [אנגלית]
14. איזה כיף: בפיצ'פורק בחרו את 50 הקליפים הכי טובים של שנות ה-90, וכצפוי זו רשימה מענגת ומשמחת, בעיקר כי בעשור ההוא היו המון קליפים מענגים ומשמחים. זה היה עשור בו הפורמט של הקליפ עשה שני דברים עיקריים: ראשית, הוא נפתח לגמרי. כבר באייטיז השתמשו בקליפ ככלי אמנותי ומסחרי בתפוצה רחבה מאוד, אבל בניינטיז, עם מהפכת הגראנג' שהעלתה את דגל האלטרנטיב על תורן המיינסטרים ועם האסתטיקה שבאה עמו, נוצרו המוני קליפים זולים להפליא, עמוסי צבעים משונים וזוויות שרירותיות, מלאים בשברי רעיונות טובים ורעים – קליפים שהגדירו מחדש את מהות הווידאוקליפ וגם נתנו לתקופה ההיא (המחצית הראשונה של הניינטיז) מסגרת ויזואלית מאוד ברורה שמזוהה עמה עד היום (תחשבו על הקליפ של "Loser" של בק). הדבר השני שקרה לפורמט הקליפ בניינטיז, בעיקר במחצית השנייה שלו, הוא התבגרות מואצת מבחינת אמנותית. פתאום התחילו לעשות בקליפים דברים מדהימים, דברים שלא ראינו קודם אפילו בקולנוע, בעיקר בזכות קומץ במאים שמאכלסים ברובם בצדק את העשירייה הראשונה בדירוג הזה: מישל גונדרי, כריס קנינגהם, ספייק ג'ונז, ג'ונתן גלייזר. כרגיל בפיצ'פורק, הרשימה מתעלמת כמעט כליל מיצירות נהדרות בתחומי המיינסטרים או הכמעט-מיינסטרים (איפה קארמה פוליס? איפה בלאק הול סאן? איפה זה?), אבל זה עדיין כיף גדול. [אנגלית, טיובז לרוב]
15. בן שלו כותב נפלא ב"גלריה" של "הארץ" על קווי הדמיון והשוני בין "Losing my edge" של ג׳יימס מרפי ל"מאבד את הקצה" של קוואמי ונדב רביד. כמוהו, גם אני מעדיף בדרך כלל את הגרסה החדשה, של קוואמי. [עברית]
16. ההופעה של We are ghosts בתמונע תוכננה מראש כסשן הקלטות של האלבום השלישי, בעצם. עוד רגע וחצי האלבום הזה יוצא (הערוצים המקוריים מההופעה מוקססו ומוסטרו והם נשמעים נהדר), והטיזר הקצרצר הותיר אותי, אישית, נרגש. [טיוב]



17. אני לא לגמרי יודע להסביר למה "Enchanting ghost", השיר השני באלבום השבוע שלנו, של סופיאן סטיבנס, כל כך מרגש אותי. אני חושב שאלו הפניות הקטנות והלא לגמרי צפויות בלחן שלו. תו שמשתהה רבע תיבה יותר ממה שציפיתי שישתהה, או עולה מעט גבוה משציפיתי, או צליל גיטרה עמום ונעים משחשבתי שיגיע. השיר הזה עדין להפליא, ועדיין רחוק מלהיות מרדים או משעמם או נטול רגש. הוא מרגש, מושך, שובה. הוא ממסמר את האוזן שלי לרמקול בכל פעם שהוא מגיע. אני חדל מעיסוקיי ושותק באמצע משפט כדי להקשיב. ובמיוחד נשבר לבי במשפט היפה הזה, הפסיבי-אגרסיבי או המתמסר-כנוע, "If it pleases you to leave me, just go", ובדרך בה סופיאן (שבשורה כזו אין ברירה אלא לקרוא לו בשמו הפרטי) שר אותה. [מפ3]

ושיהיה שבוע שבוגי! נתראה ב-LCD Soundsystem?

לפיצ'פורק יש את פיצ'פורק פסטיבל, לילדים יש את הפסטיגל, אבל אנחנו צנועים: רק 9 הופעות ברצף, זה כל מה שאנחנו צריכים.

אז רק תזכורת (זה קורה הערב!), וכמה עדכוני ליינאפ:

עדכון 1: למרבה הצער, יהוא ירון לא יוכל להופיע ונאלץ לבטל את הגעתו, דבר שגרם לנו לבכות קצת (למודאגים: הוא עדיין יופיע באוזןבר בשני בערב, אל תפספסו). כדי שעוזי רמירז, שותפו למופע, לא יישאר לבדו – הזנקנו את חברנו הטוב רועי ריק מהקולקטיב, שהצטרף בשמחה ובגיל וישתף פעולה עם עוזי. יאי!

עדכון 2: הלהקה האדירה Drunk Machine הצטרפה לליינאפ, והם יבואו לתת בראש עם כל המרץ הזה שיש להם בגילם הצעיר – יאי 2!

זהו זה, אני חושב. זה כל מה שיש לי להוסיף כרגע. נתראה שם.

[האיור המהמם מאת סיון הורביץ!]

[ראיתם שיש כאן עוד חלוקה, נכון?]

בשנה שעברה קיבלנו את פיית' נו מור (יס!), דינוזאור ג'וניור (יסססס!) MGMT (בהופעה, אה, לא כל כך טובה), וגם את LCD Soundsystem, כלומר, בערך – שניים מהם הגיעו לתקלט לנו דיסקו לפנים, וזה היה אדיר, אבל זה לא היה *זה*, כלומר זה לא היה האל-סי-די שלשמו התכנסנו. ובכל זאת היה כיף גדול ב-Heineken Music Conference [אתר, פייסבוק], שסיפקה בבוקר גם כנס מוזיקה של ממש, שהפגיש עיתונאים וברי מזל שהצליחו להשיג כרטיס, יחד עם אנשי תעשייה ואמנים מהארץ ומהעולם, כולל כאלה שהשתתפו במופעים בערב.

בסוף החודש – ב-31.8, ליתר דיוק, הייניקן עושים זאת שוב, עם רצף הופעות בערב ומפגשים בבוקר, וכף ידי הווירטואלית מנפנפת כאן בשני כרטיסים לערב ושני כרטיסים לבוקר, ואתם יכולים להיות אלה שיחזיקו אותם בכניסה לגני התערוכה. פרטים על איך משתתפים – בתחתית הפוסט!

בערב מחכה לנו אחד מפסטיבלי המוזיקה הכי מעודכנים וקולעים שהיו פה בשנים האחרונות: PiL של ג'וני ליידון, LCD Soundsystem של ג'יימס מרפי, וגם The Drums שהחליפו את Leftfield, שביטלו ברגע הכמעט-אחרון (וחבל, כי הם לוקחים את הדראמז בלי בעיות).
בבוקר (ביום הראשון) יהיו פאנלים על ניו מדיה, המפגש בין עיצוב ומוזיקה, איך למנף את המוזיקה שלך לשוק הבינלאומי ועוד. בבוקר היום השני (1.9) יהיו דיונים על עתיד ערוצי המוזיקה, סצינת הפסטיבלים הבינלאומית, ניהול קריירה עצמאית ועוד. שווה להציץ ברשימת המשתתפים כדי להבין מה הולך להיות שם.

ונחשו מה עוד יש לנו פה?

(CC)

ולרגל הביקור ההיסטורי של LCD Soundsystem בארץ, הרים את הכפפה חברי הדי-ג'יי המעולה אייל גולדמן, המתכנה גם Funk Sinatra, והרכיב מיקסטייפ של קטעי LCD החביבים עליו – לאלה שעדיין לא מכירים, וגם לאלה שכבר מכירים ואוהבים.

כדי להוריד לחצו כאן! [זיפ]

בחירת השירים והנימוקים – מאת ומעט מר גולדמן:

1. Losing my edge
המפץ הגדול. בשנת 2002 ג'יימס מרפי מתעורר לילה אחד בפחד שאולי ה"מגניבות" החדשה שיש לו תיעלם לטובת אנשים צעירים יותר ש"יודעים" פחות ממנו. הסינגל שהוא מוציא מספר על הפחד הזה, ומתחיל את התהליך שבו מרפי יהפוך לאחד ממובילי הסצינה בעשור הנוכחי. בשיר יש עשרות שמות של אמנים ומקומות שבהם מרפי בילה, כולל אירועים שקרו לפני לידתו… (מרפי נולד ב-1970 אך עדיין מאזכר את החזרות הראשונות של להקת "קאן" בתור מקום שהוא "היה בו").

2. Yeah (Crass Version)
אחרי כמויות הטקסט הבלתי נדלות של "Losing…", מרפי בוחר להמשיך ב-2004 עם שיר שהמסר שלו הוא "כולם מדברים יותר מדי". המילה "Yeah" חוזרת כמה עשרות פעמים עד לשלב היפנוטי-אסידי, שבו יש כמויות של תופים וצפצופים, מעין מחווה לדאפט פאנק וקראוטרוק מוקדם. מרפי הוא בנאדם של "מחוות" (בניגוד, לדוגמא, למשינה), ודאפט פאנק עוד ישובו לפה בקרוב.

3. The Rapture – House of Jealous Lovers
מרפי הוא לא רק מוזיקאי, אלא גם מפיק מוסיקאלי ובעליו של הלייבל "DFA". בתור אחד שכזה, הוא הפיק והוציא לאור את אחד השירים המכוננים של סצינת הפאנק-פ'אנק ,והפך את The Rapture לסנסציה עולמית לכמה רגעים. מוטיב מרכזי שבולט כאן וימשיך לבלוט הוא השימוש בפעמון פרה – כמעט כל שיר שמרפי קשור אליו מגיע בסופו של דבר לגרוב עם פעמון פרה. נסו ותיהנו.

4. Daft Punk Is Playing at My House
השיר שפותח את אלבום הבכורה של ההרכב מ-2005. דאפט פאנק כבר אמרנו? השיר מדבר על פנטזיה/חלום של ילד, שמת שדאפט פאנק ינגנו אצלו בבית. האלבום עצמו היה טיפה מאכזב אחרי הסינגלים המשובחים שיצאו לפניו, וכדיג'יי בעצמו מרפי הבין את המצב, והוציא את האלבום כדיסק כפול עם כול הסינגלים שלא נכנסו לאלבום. השיר יצא בסינגל ב-2005 והגיע לראש מצעד הדאנס הבריטי. הקליפ עצמו הוא מחווה ויז'ואלי לצמד הצרפתי. פעמון פרה? יש.

5. Watch The Tapes
אחד השירים הלא ממש מייצגים מהאלבום השני "Sound of silver", שיצא ב-2007. אז למה הוא פה? כי הוא למעשה שיר פאנק רוק במסווה, סוג של מחווה לתקופת הפאנק בצעירותו של מרפי. אז כאן אין פעמון פרה…

6. Hippie Priest Bum-Out
ב-2006 הוציא מרפי את 45:33, שיתוף פעולה עם חברת נייק, באייטיונז בלבד. קטע אחד ארוך שמכתב עם יצירתו של מנואל גוטשינג "איי2-איי4". להגנתו מרפי טוען שהוא רצה ליצור יצירה ארוכה, וניצל ההזדמנות לרכוב על הגב הכלכלי של נייק. בהמשך יצא הפרוייקט בתקליט ובדיסק. הקטע הנ"ל יצא כבונוס בדיסק, והוא עצמו "מחווה" לקטע "אי-זימברה" של "הטוקינג הדס". גרוב סמי-אפריקאי, דיסקואי במובן האמיתי של המילה.

7. Sound of Silver (c2 Remix Rev.3)
שיר הנושא מאלבום השני, כאן ברמיקס של הגאון הדטרויטי קארל קרייג. ניכר כי למרות הבדלי הצבע והסגנונות המוסיקאליים, קרייג ומרפי מושפעים מאותם מקורות (קראוטרוק, דיסקו, פאנק). קרייג יוצר גירסא מעט אפלה אך יותר "רקידה" לטובת התקליטנים שבינינו, ועדיין אפשר להקשיב לה בבית בלי להשתעמם.

8. Change
לפני כמה חודשים יצא האלבום החדש של ההרכב. הוא מזכיר לי אלבומים כמו פעם, כשכול השירים קשורים אחד לשני וקשה להוציא אחד בלי לאבד קונטקסט. אז השיר נבחר פשוט בגלל שאני אוהב אותו, וכיף לשמוע אותו, ויש בו ביט של 808 (מכונת תופים מיתולוגית).

9. Somebody's Calling Me
עוד שיר נפלא מהאלבום החדש. אני מדמיין בכל פעם מחדש איך מישהו כמו פראנק סינאטרה או טוני בנט היה שר אותו, עם מרפי על סינטי וקאונט בייסי עם תזמורת על הביט.

10. New York I Love You But You're Bringing Me Down
השיר שסוגר את אלבומה השני של הלהקה. שיר אהבה לעיר שעשתה את מרפי למי שהוא, וכנראה גם תהרוס אותו באיזשהוא שלב. וגם כמובן סוג של ביקורת לניקיון שהעיר עוברת בשנים האחרונות, בדומה לערים אחרות כמו תל אביב. יש מישהו שירים את הכפפה ויכתוב שיר כזה על העיר שלו?

11. בונוס: קוואמי – מאבד את הקצה
בצורה מאוד מוזרה, אני מעדיף היום את הגירסא הזאת. ניגנתי אותה עשרות פעמיים במהלך תיקלוטיי. אחד הרגעים הגאים/שמחים בחיי היה כשניגש אלי בחור ושאל אותי "איך זה שיש גירסא באנגלית לקוואמי?"
נו באמת, הוא היה לפני כולםםםםםם!!!!!!
כשפקידי הרשע ניסו לבטל את התוכנית "הקצה", קוואמי ונדב רביד יצרו את המחווה\קאבר לשיר שפתח את הקריירה של מרפי. מחווה לאמן המחוות… תחשבו על זה.

מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם תרצו להיות יצירתיים, ספרו גם מה הייתם שואלים את אחד ממשתתפי הפסטיבל? לצורך העניין, זה כולל גם את בעלי התפקידים שישתתפו בוועידה, כמו עובדים ב-MTV, המנהל של פסטיבל זיגט, אסף אבידן, בועז כהן, עורך מוזיקה 24, ועוד!). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לדייס!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי!