1. הרבה מילים נשפכו בשנה האחרונה על אלבום הבכורה של ג'יימס בלייק. כמעט כולן מוצדקות. כן, זה אלבום מרגש לאללה. כן, זה אלבום שמביא שתי מגמות נפרדות אך קשורות לכדי שיא אמנותי (הדאבסטפ, והמניפולציות על קולו של הזמר העדין, ראו תום יורק, בון איבר וסולנית דה נייף). וכן, אני יודע שזו אמירה גדולה, אבל זה אלבום שמשכתב את החוקים המקובלים של מהו סינגר-סונגרייטר. מה שמדהים כאן הוא הסינתזה: איך באלבום אחד מותכים ביחד כישרון אדיר לבניית סאונד והרכבת דינמיקה של שיר (כאמור: בלייק הוא תלמיד דאבסטפ מחונן ומיומן), הגשה מלאה בנשמה, נסיוניות. ובעיקר, שימוש מרתק בחלל ובמרכיב הנדיר הזה במוזיקה: דממה. עם כל המרכיבים שרשמתי כאן היה יכול בלייק להוציא אלבום אלקטרוניקה מעולה ותו לא. אבל הוא בחר להיות סינגר-סונגרייטר. כשאנחנו שומעים את המושג הזה אנחנו חושבים אוטומטית על גיטרה אקוסטית, או על פסנתר. ויש כאן פסנתר לרגע, אבל כמעט כל הצלילים באלבום הזה הם דיגיטליים, ממוחשבים, מסונתזים, אלקטרוניים. והם בכל זאת, קודם כל, שירים. לא טראקים, לא טיונים, לא רצועות, לא קטעים. שירים. אפילו "I never learnt to share" עם המנטרה החוזרת בלבד הוא קודם כל שיר נשמה ורק אז קטע אלקטרוני עוצר נשימה, במיוחד הנסיקה אל התהום שנפערת באיזור 3:40, רגע ששומט את האדמה מתחת רגליי בכל האזנה. להיות סינגר-סונגרייטר אחרי ג'יימס בלייק מחייב בחינה מחדש של הבחירות שלך. האם אני תקוע עם הגיטרה מבחירה או מכורח? בלייק הראה שאפשר להיות סינגר-סונגרייטר גדול, אנושי ומלא חום גם בהפקה אלקטרונית-דאלקטרונית. הוא לא הראשון שעשה את הדברים האלה, אבל הוא הביא אותם לכדי נקודת שיא שקבעה סטנדרט חדש עבור כל מתחריו. בהצלחה להם. בינתיים, במיוחד עם הגשם הזה, אני לא מפסיק לשמוע את האלבום הזה השבוע. [מפ3. "גוספל פרטי", כותב עליו קוטנר שהתאהב גם הוא]



שום דבר *נורא* חשוב לא קרה השבוע. הלאה!



2. אם אתם אוהבים עיצוב, רשת ועיצוב רשת, ביום ראשון ייערך בתל אביב האירוע החינמי WixFest 2, ואני אתקלט. יהיו הרצאות קצרות ומעניינות של אנשים טובים כמו לירון תאני, יובל סער, מאיה מרום, אברהם קורנפלד ועוד. כל הפרטים כאן. [עברית]
3. ריליס חדש נוסף מבית Raw Tapes, קולקטיב הביטים הישראלי האדיר. הפעם אלבום חדש של Mad Steve, שבזכות קטע שלו גיליתי את Raw Tapes מלכתחילה. ביטים מוקפדים ומרושלים בחינם לגמרי. [בנדקאמפ]


אם משהו נראה לכם עקום במילה הזו, המשחק הזה בשבילכם

4. דרך יובל סער הגעתי למשחק טיפוגרפי קטן ונהדר בשם Kern, שבו צריך לרווח את האותיות במילה בצורה מושלמת (או באנגלית: to kern). כמה שזה פשוט, ככה זה ממכר (עבור חובבי פונטים כמוני). [אנגלית]
5. פייסט מארחת את אד דרוסטה מגריזלי בר לביצוע מיוחד של "Cicadas & gulls" מהאלבום החדש שלה. [סטרים]

קרא/י את המשך הפוסט

לפעמים דברים קורים רק ברגע האחרון. כבר חודשים, על גבול השנה, אני שואל את נילי פינק הנהדרת מתי-נו-מתי-כבר נזכה לשמוע את אלבום הבכורה המיוחל שלה. קיבלנו EP קטן ונהדר די מזמן, וביצוע הורס ל"יוסי, ילד שלי מוצלח" בפרויקט "מסע אספלט" של קול הקמפוס. ובינתיים חיכיתי וחיכיתי, ובכל פעם שפגשתי את פרצופה המחייך של נילי באיזו הופעה או הזדמנות משכתי בכנף מעילה ושאלתי נו, מתי כבר נו.

והנה זה מגיע וזה פה ואני, בימים עמוסים במיוחד, מספיק להעלות את הפוסט הזה ממש ברגע האחרון. הרגע האחרון לפני מה? לפני מופע ההשקה הייחודי שלה, שיקרה ממש מחר (17.11, 21:00 בערב) במפעל הטקסטיל הישן שברחוב בר יוחאי 7 בתל אביב (ליד פינת שוקן-סלמה, בערך, איפה ש-"24 רופי"). כרטיסי הכניסה למופע הם הדיסקים עצמם, שעיצב גיא ביבי הנערץ. משמע: קניתם דיסק, קיבלתם כניסה להופעה. קניתם כרטיס להופעה? קיבלתם דיסק. זה היינו-הך. בואו נקרא לזה כרטיסק. ואם הייתם בין 50 ברי המזל שבתוך הדיסק שלהם מחכה כרטיס זהב, תוכלו ליהנות מכניסה חינם לעוד 2 הופעות של נילי. הידד! איזה רעיון מגניב.

אה כן, והאלבום, האלבום! הנה הוא כבר פה, עם הפקה מוזיקלית של אור בהיר (מאיטליז, שהפיק גם את ירונה כספי האחרון), להאזנתכם החופשית. רוצים להופעה מחר? לחצו פליי וגללו עוד קצת מטה.

מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיסק?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו באיזה מקום יצירתי ובלתי שגרתי הייתם עורכים הופעה?). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה ושמם (ודיסקם) יחכה ברשימה בכניסה למופע. איזה כיף לקבל מתנות! ותודה גדולה ליונתן!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום חמישי בצהריים!

אחרי יממה שהכילה מופע של We are ghosts, מעט מדי שינה, אירוע שלם של 11:11 על הפקתו והכנתו ופירוקו, והמבורגר בגודל הראש שלי – נשארו בי מעט מאוד כוחות לערוך עונג שבת בגודל רגיל. לכן – במיוחד ל-11.11.11! – קבלו עונג קצר יותר. קיצצנו בגודל, אך לא באיכות! קנו עכשיו!

אנשים שצריכים לבדוק מייל: גילה ומשה, אתם הולכים לסאן-רא אורקסטרה בחינם! בדקו מייל.

1. בסוף 2010 פרסמתי כאן רשימה של 10 אלבומים ישראליים שאני מחכה להם ב-2011, והנה 2011 מתקרבת לסיומה וכמעט כל האלבומים האלה בחוץ או יוצאים עוד שנייה (רק חיה מילר וטל כהן שלו חורגים מהלו"ז הצפוי). השבוע נחת בידיים שלי אלבום אחד נוסף מהרשימה הזו, והפעמים היחידות שהוא יצא מהמערכת שלי השבוע היו כדי להכניס אותו למערכת באוטו. הוא עטף אותי ואפף אותי וסחף אותי. הוא ריסק לי את העצמות, הוא הגשים לי את הציפיות. וזה לא דבר ברור בכלל כשמדובר באלבום בכורה של להקה צעירה, שכל כך הרבה דברים יכולים להשתבש בו. אבל Tiny Fingers תמיד פעלו קצת אחרת. מי שמכיר אותם יודע שאף על פי שמדובר באלבום בכורה, הלהקה הזו הקליטה חומרים לעשרות אלבומים, בכל פעם חוזרת על אותו הסיפור: מקליטה, משנה, מעדכנת, גונזת, ממשיכה הלאה. יום אחד, אחרי שהלהקה העצומה הזו תזכה להערכה ולקהל הראויים לה, אולי נזכה לקבל בוקס-סט של כל החומרים שנגנזו בתחילת הדרך. בינתיים התוצאה היא שהלהקה הגיעה לאולפן מגובשת, מפוקסת, יודעת מה היא רוצה ואיך היא רוצה. אלבום הבכורה אדיר המימדים הזה (מבחינת האימפקט שהוא משאיר על המאזין, בכל אופן), Massive fingers spacetrip, הוקלט רובו לייב באולפן, והוא נשמע פשוט מדהים. כל מי ששמע את הפינגרז בלייב יודע שהעוצמות שלהם אדירות ושהם מנגנים כמו חיות טרף על ספידים. החשש שזה יתפורר בכניסה לאולפן היה רציני, ושמחתי לגלות שגם הדיסק הזה, כשמקפידים על ווליום שיפה לו (כלומר: חזק עד חזק מאוד), לא מאבד גרם מהעוצמה החייתית של המופע החי. "The quilt" הענקי הוא הדבר הכי קרוב פה ל"הלהיט", אבל יש בשמונת הקטעים האלה המון כוח, המון יופי, המון חוכמה. כמו שהגדירה זו ידידתי יותם, יש במוזיקה הזו משהו מאוד חכם ושכלתני (מקצבים משוכללים, דינמיקה מורכבת, לחנים מאוד לא שגרתיים ברוק) אבל גם משהו שהוא במובהק יצרי וחייתי. יש פה מטאל ודאבסטפ ופרוג ואלקטרוני והכל מותך לסגסוגת-על חזקה וגמישה שהיא המוזיקה של טייני פינגרז. זו אחת משלוש הלהקות הישראליות האהובות עליי בעשור האחרון, והאלבום החדש הוא ענק. שימו עליו יד, תגבירו ממש הרבה ותלחצו פליי. אתם תרגישו אותו עובד על הגוף שלכם מיד, ועל המוח שלכם מיד אחר כך. הנה "The Quilt" להזרמה:
[audio:https://haoneg.com/temps/02%20The%20Quilt.mp3]



2. השרת העיוור, במובנים רבים אתר האב של האתר הזה, סגר את שעריו אחרי יותר מעשור של פעילות מוזיקלית ואינטרנטית עניפה, חשובה, משפיעה ולפעמים אפילו תקדימית. לא ארחיב כאן כי את מילות הפרידה שלי כתבתי פה (מומלץ לקרוא גם את התגובות, בעיקר זו של אליסף דעואל). עוד נפרדים: אחד מעורכי השרת לשעבר עידו שחם, שזוכר את הטוב עם הרע, יוחאי וולף, אחד הכותבים הוותיקים, נפרד גם הוא, וכך גם יאיר יונה. גם ארז רונן כתב קינה בחורים ברשת. עצוב להיפרד. [עברית]



3. זה נדיר מאוד אבל זה קורה: לפני כמה חודשים נכנסתי לחמש דקות בלבד להופעה, והתאהבתי בלהקה. ראיתי אותם בלבונטין 7 בזמן שתיקלטתי למעלה, ובזמן שיר ארוך אחד רצתי למטה, שמעתי שיר אחד וחזרתי נחוש בדעתי לעקוב אחריהם. קראו להם Brain Candies, והיה בהם איזה קסם ורעננות שהצליחו להתעלות על סך השפעותיהם הברורות מסוף הסיקסטיז (בערך אותן השפעות שהיו לרוקפור בתחילת הדרך, פלוס סול אמריקאי). והיום, ממש היום, אלבום הבכורה המסקרן שלהם רואה אור בבנדקאמפ ויוצא רשמית לאור (אף על פי ש, אל תגלו, הוא ישב שם כבר כמה ימים – אבל היום התאריך הרשמי). אפשר להאזין לכל האלבום, שבהתאם לז'אנר לא עולה באורכו על שני צדדים של תקליט. [בנדקאמפ]
4. גם באביב נוימן, לשעבר מ"סמטת פחם", התאהבתי בזכות שני שירים בלבד בערב המחווה לטום וייטס ב-2009. מאז אני עוקב אחרי הגלגולים השונים של סמטת פחם, שהפכו לתזמורת הפחם, שהפכו פשוט לאביב נוימן. גם במקרה שלו, כמו אצל בריין קנדיז, יש בעיניי איזה קסם וישירות שמצליחים להתעלות מעל השפעותיו הברורות גם כאן. בקרוב יוצא אלבום הבכורה המסקרן שלו, "דוד", שלא שמעתי עדיין למרות הפצרות חוזרות ונשנות באביב שישלח כבר איזה מיקס סופי. עכשיו עלו לבנדקאמפ שלו שני שירים מתוך האלבום, לטעימה. אם אהבתם, סמנו לכם וחזרו להתעדכן. אני בוודאי אעדכן כאן כשיגיע האלבום המלא. [בנדקאמפ]
5. האלבום של נוימן הופק והוקלט אצל נדב אזולאי וגיל נמט בבאר שבע, וגם האלבום של צנזורה, להקה עם שם מהניינטיז וגם הרבה מאוד השפעות רוק ניינטיז שמבחינתי הן מבורכות לגמרי (לפחות על פי ההופעות שלהם שיצא לי לראות). גם הם בדרך להוציא אלבום, וגם הם נותנים טעימה מתוכו, "יששכר", שיר נהדר בעיניי. החיבור שלהם עם אזולאי+נמט נשמע נהדר, ומי שיקשיב היטב לאלבום של אזולאי, לאביב נוימן ולשיר של צנזורה יתחיל לזהות את טביעת האצבע שלהם בסאונד ובהפקה. [סטרים]

קרא/י את המשך הפוסט

בשורה עצובה: אתר ביקורות המוזיקה הפתוח "השרת העיוור" נסגר לאחר יותר מעשור של פעילות. האתר האהוב הזה, שמיומו הראשון ועד האחרון פעל תמיד רק למען המוזיקה, בלי קצה קצהּ של פרסומת או חסות, על ידי ולמען אוהבי מוזיקה סקרנים, נסגר "מפאת חוסר עיניין, ומחסור חמור באמצעים לשקם ולתחזק את האתר" כפי שנכתב באתר.

השרת העיוור היה, בשיאו, הלפיד הבוער של ביקורת המוזיקה בישראל. הוא הניף את נס הביקורת הלא ממוסדת הרבה לפני שהיו בלוגים, נתן תמיד קונטרה לעיתונות (כשזו עדיין שמה דגש על ביקורת אלבומים), היה הלב הפועם של סצינת המוזיקה האלטרנטיבית בארץ במשך שנים על גבי שנים, הצית ריבים, ערבי הופעות, מפגשים, רומנים, מגזינים מושקעים, פרויקטים מיוחדים, וכמובן רבבות על גבי רבבות של דיונים מוזיקלים, מטא-מוזיקליים ומטא-דיוניים על קוצו של אקורד, כמו שרק חולי מוזיקה אובססיביים אמיתיים יודעים. הוא אפילו נכנס לשיר של קוואמי.

אני כתבתי לאתר ובמשך כשנתיים הייתי העורך הראשי שלו, שנתיים שבלי להגזים (למרות שרק לפני שבוע אמרתי את זה על "הקצה" כך שזה בטח נראה כבר לא אמין) שינו את מסלול חיי. בהמון מובנים. החל מהעמקת הידע, הטווח והעניין המוזיקלי שלי דרך הבנה עמוקה יותר של תרבות רשת והדרך בה היא שונה מתרבות, התנהלות ומודלים ארגוניים שאינם ברשת, ועד לימודים לא תמיד נעימים אבל תמיד מאלפים וחשובים על פלורליזם, דמוקרטיה, קהילות והחלטות עסקיות (שתמיד הגיעו לאותה החלטה בדיוק: חינם) – כמה מאבני הדרך של תרבות הרשת שלנו.

גם העונג שבת נולד בשרת העיוור, התחיל שם כמדור שבועי בפורום הראשי, עבר למדור החדשות ומשם זינק לדומיין משלו שאתם קוראים בו כרגע.

ומעל הכל, לפני הכל ובתוך הכל היה הדבר העיקרי, הראשי, היחיד: המוזיקה. כל דבר באתר סבב סביב מוזיקה, אהבתה והעיסוק בה. הגילוי והחידוש, ההמלצה וההטפה, המיון והסיווג. תמיד כשחשבת שהגעת לקצה הגיע כותב חדש עם חיבה מופרזת לדת' מטאל יפני או להיפ-הופ ניסיוני מעיר ספציפית בארה"ב ושינה לך קצת את העולם, הרחיב אותו. אחת הסיבות שאני מת על תמונת הכותרת של השרת שמופיעה כאן למעלה (ועיצבה שני קדר) היא שתמיד היה לי נדמה שהילד מצביע כדי לומר לילדה: בואי! את לא מאמינה איזה עולמות נפלאים יש שם מעבר להר הזה. בשרת לא הפסקתי לגלות עולמות מוזיקליים חדשים.

אני עצוב מאוד מאוד לראות שהאתר הענק הזה, שבשנים האחרונות כנראה משך פחות ופחות גולשים, הגיע למצב שבו אין ברירה אלא להחליט לסגור. אני יכול להבין את זה וזה לגמרי לא באשמת אנשי השרת המתחלפים, שתמיד השקיעו שעות וימים ולילות ללא שום ציפייה לתמורה או תודה, מתוך אהבת המוזיקה והעשייה בלבד. זה לא באשמתם כי התרבות משתנה, כי מוקדי העניין והכוח התקשורתי משתנים, ואפילו "השרת", שהיה במשך שנים האלטרנטיבה התקשורתית לעיתונות הממוסדת, הפך למקום ממוסד ואוטוריטי מדי בעולם שבו בפייסבוק ובבלוגים כל אחד יכול לחרוץ דעה בלי לעבור את עורכי השרת בשביל זה, או במילים אחרות – לא צריך להגיע למקום מרכזי אחד שבו קוראים כולם כדי להישמע.

קצרה היריעה אפילו לרפרף על האלבומים, האמנים והז'אנרים שנחשפתי אליהם אך ורק בזכות השרת, כותביו ודיוניו. במשך השנים הקפדתי לקפוץ לשרת מדי פעם, גם כשהייתי כבר מנותק מהקהילה שמשתנה שם תמיד. בכל פעם מצאתי את עצמי שוקע בביקורות מעכשיו ומפעם, וההחלטה של אנשי השרת להשאיר אותו כארכיון היא נהדרת ואני מקווה שהוא יישאר באוויר לנצח.

תודה וגעגועים גדולים לכל מי שאי פעם לקח חלק באתר, כתב, ערך, תרם, התווכח, הגיב, השקיע – ומעל לכל, תודה מכל מעמקי הלב למני, האיש הטוב שהיה ונשאר האבא האמיתי של האתר הזה, השאיר אותו בחיים גם ברגעים הקשים ודחף ותמך בהרבה מאוד רגעים בלי לצפות לרגע לתהילה או אפילו קרדיט. אוהב אותך, מני.

כמה טקסטים בשרת שאני אוהב במיוחד – רשימה מאוד לא ממצה:
כמעט כל דבר שנטע כתבה, אבל במיוחד טרילוגיית הגראנג': גרין ריבר, מאת'ר לאב בון, טמפל אוף דה דוג
עשרה שצריך – פסיכדליה ישראלית, פאנק, גאראז' רוק, אסיד פולק – אבות המזון
אוספי פולארויד
כל המגזינים
ריי על אליוט סמית' ועל גראנדדי
עינב שיף על ברייט אייז, על סמוג, עמיר לב
יאדו על ג'יי-זי אנפלאגד
אנדרטו על Low
שגיא ב על גבריאל בלחסן
ויש עוד המון, עשרות, מאות.

היה שלום, שרת יקר. אהבתיך.

[הלו, לא לפספס גם את חלוקת הכרטיסים לסאן רא ארקסטרה]

Ah, Paris!
עיר האורות, המבטא, הבגט והזימה נמצאת תמיד במרחק כרטיס טיסה קצת יקר מדי מאתנו. גם מי מאתנו שלא ביקר מעולם בפריז יודע לזהות אותה מיד לפי סימנים מוסכמים: הנוף, הצלילים, הצבעים, האווירה (שמן הסתם הופכת מתקתקה הרבה יותר בסרטים הוליוודיים). יש לה איזה טעם מובחן, לבירת צרפת, עם הסטריאוטיפים והפנטזיות שמרכיבים אותה במידה שווה. ועכשיו כדי לקבל מנת פריז מרוכזת לא צריך אפילו כרטיס טיסה, כל מה שצריך הוא כרטיס כניסה.

שני הערבים של Bonsoir Tel Aviv, פסטיבל מוזיקה צרפתי-ישראלי, יתקיימו בבארבי ב-11 וב-12 בנובמבר (שישי ושבת של השבוע) ויפגישו מוזיקאיות נפלאות מצרפת עם מוזיקאים נפלאים מישראל שיש בהם טוויסט בינלאומי.

בערב הראשון, ביום שישי, תופיע Umlala המצוינת, שהפכה בשנתיים האחרונות לתופעה שאי אפשר, וגם לא כדאי, להתעלם ממנה. אלבום הבכורה המצוין שלהם שיצא לפני כמה חודשים אמנם לא מכיל אף שיר בצרפתית, אבל בכל המובנים הם היו יכולים לקום גם בפרברי צרפת. אחריהם יעלה ההרכב לילי ווד והפּריק, צמד צרפתי-ישראלי של נילי חדידה ובנג'מין קוטו, שלא הכרתי עד עכשיו, ואחרי ששמעתי אשמח להכיר עוד.

בערב השני, ביום שבת, תייצג אותנו על הבמה הפנומן המהפנט ריף כהן, מוזיקאית ישראלית מצוינת שגרה תקופה בצרפת ושאבה את המסורות המוזיקליות הצרפתיות-צפון-אפריקאיות שלה, ובמחי שיר ממכר אחד עם רביד כחלני מ-Yemen Blues הפכה לשגרירה החדשה של יחסי ישראל-צרפת. אחריה תעלה Hindi Zahra (הינדי זארה), ילידת מרוקו צרפתיה שיש בה השפעות של המוזיקה הבֶרברית של מולדתה, קצת בלוז וסול אמריקאי, והרבה מאוד מהמורשת המוזיקלית הצרפתית.

אחרי שהעברתי כמה שבועות עם הדיסקים הבאמת נהדרים של הינדי זארה ולילי ווד אנד דה פריק, וכמובן שאלבום הבכורה של אומללה והשיר הגדול של ריף כהן מתנגנים אצלי כבר חודשים – הכנתי לכם פלייליסט קטן של שירים, שיכניס אתכם לגרוב המוזיקלי הנכון. יש פה את השירים שהכי אהבתי מארבעת האמנים המשתתפים, ומיד אחרי הפלייליסט – תוכלו גם לזכות בכרטיס.

מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו מה השיר הצרפתי, או שמזכיר לכם את צרפת, שאתם הכי אוהבים). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה ושמם יחכה ברשימה בכניסה למופע. איזה כיף לקבל מתנות! ותודה גדולה ללירון!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום חמישי בערב!