עונג שבת: אנחנו לא בברצלונה
אהלן! וואלה, איזה מאי היה פה. חליתי בקורונה, החלמתי מקורונה, טסתי לישראל, חזרתי מישראל, פגשתי את כולם, לא הספקתי לפגוש אף אחד, תיקלטתי יותר מדי, לא תיקלטתי מספיק, אכלתי המון סביח, לא הלכתי מספיק לים, הבן שלי פגש את הסבים שלו והאחיינים שלו והדודים שלו, חיבקתי המון אהובות ואהובים – ברשימת הדברים שבזכותם אזכור את מאי 2022, נדמה על פניו שאלבום חדש לקנדריק לאמאר, שיצא יום לפני הטיסה שלי, לא יהיה בטופ 10. אבל הוא הכה כזה גל עצום בתוכי – וגם מחוץ לי, בעולם בכלל – שעכשיו כשפתחנו דף חדש בלוח השנה, כשסיימתי עם המסעות לעכשיו, רצתי מיד בחזרה לזרועותיו. בא לי לשים את כל האלבום הכפול הזה כשיר הפתיחה, כי לאמאר עובד קשה יותר מכל ראפר אחר בדורו (אולי בכלל) לשזור את השירים הבודדים לסיפור גדול יותר ככה שכל אלבום שלו הוא רומן שלם, לא אוסף סיפורים קצרים. יש מבנה, לרוב מורכב, יש קשרים בין הסיפורים, יש פסיפס שמורכב מהרבה רגעים קטנים ויוצר תמונה גדולה.
אני עם קנדריק מאז To pimp a butterfly, ומאז אני חושב שהוא הראפר הכי חכם והכי משוכלל בעולם, אבל כמו כל אחד יש לו בליינד ספוטס. אחת מרכזית הייתה מיזוגניה. לא בעיה חריגה בהיפ הופ, אבל מראפר כל כך חכם, מתקדם, מוסרי וחברתי ציפיתי שלא ישאיר בצד פמיניזם. באלבום החדש נראה שהוא סופסוף מכה על חטא, בין היתר, על זה, אבל כהרגלו עושה את זה בצורה מורכבת ולא פשטנית, למשל ב-"We cry together".
אבל השיר שהכי העיף לי את הראש באלבום של העפות ראשים היה "Auntie diaries". שיר חכם להחריד על דודו הטרנס וקרובת משפחה טרנסית צעירה יותר של לאמאר. הוא היה יכול לבחור בהרבה מאוד נקודות מבט לספר בהם את הסיפור שלהם ושלו, אבל הוא בחר בנקודת המבט הכי נפיצה ורגישה: של הילד שהוא היה, זה שקורא להומואים וטרנסים בשמות גנאי מתוך בורות, הומור או רוע ילדותי. הדובר ברוב השיר הוא הילד, כולל המילים שאדם בוגר לא ירגיש שמותר לו להגיד, כולל לקרוא לטרנסיםיות בשם הקודם (דבר שנחשב לפוגעני מאוד) או במגדר הקודם. רק בסוף השיר, עם כניסת כלי המיתר, הוא הופך את כיוון הסיפור, קם על רגליו כאדם בוגר ואז מפנה את המצלמה הביקורתית אל עצמו דרך עיניה של מרי־אן.
זה שיר כל כך מעיף, מסעיר, אמיץ וחצוף, שגוי וחכם, מורכב ומשוכלל. כמו האלבום במלואו, הוא מגרד פצע של טראומה כדי להגיע לתיקון וגאולה, אבל כאלה שאינם שלמים ונקיים. [סטרימים]
חמישי בחצות מפואר השבוע, עם שירים חדשים של, בין היתר,
אלילה דיאן, בסיסטיות, ביירות, קאט פאוור, צ׳אנס דה ראפר, צ׳ט פייקר, Cults, דמיאן ג׳ורדו, DJ Snake, ג׳ורג׳ עזרא, גון בן ארי, חוזה גונזלס, Jungle, Kasabian, La Femme, לולה מארש, מגי רוג׳רס, Muse, of Montreal, Phoenix, Purity ring, סעד למג׳רד, סיון טלמור, Sudan archives, ויל באטלר, וגם Yeah Yeah Yeahs עם Perfume Genius! [סטרימים]
יש לנו גם אלבומים חדשים השבוע! אבל ממש מעט.
◼︎ אנג׳ל אולסן חוזרת באלבום חדש, Big Time.
◼︎ אהוב לבי אנדרו בירד, שכבר עכשיו מחזיק באחד משירי השנה שלי, ממשיך את השיר באלבום מלא, Inside Problems.
◼︎ וריליסים מהשבועיים הקודמים שחבל לפספס: ◼︎ Cruel Country הוא החדש והנהדר של Wilco ◼︎ תן בראש וודו דאדי הוא אי פי הבכורה של וודו דאדי ◼︎ i wanna feel happy מגיע מהסינגר סונגרייטר הנהדרת רוזי קארני ◼︎ ו-Baby, we're ascending הוא אלבום עמוס ורועש של HAAi ◼︎ מה פספסתי השבוע?
רוב התיקלוטים שלי בביקור הקצרצר בישראל היו חתונות, אבל היו שניים שהיו פתוחים לציבור, ואני עדיין מרחף על ענן מהעובדה שכל כך הרבה מכם/ן הצטרפו ובאו למסיבות האלו. התיעוד של אלקטרובנק האחרון עוד יגיע, אבל בינתיים העליתי את שעת הפתיחה מהמסיבה שתיקלטתי סולו, ריקוד בלי בידוד. זה היה ערב מאוד, מאוד, מאוד מרגש בשבילי מהמון סיבות. זו גם הייתה החזרה שלי לעמדה אמיתית לראשונה מזה שנתיים וחצי, גם מפגש מחודש שלי עם המון חברות וחברים שלא ראיתי כל הזמן הזה, גם מפגש ראשון שלי עם רבות ורבים מכם ומכן (ותודה אמיתית ונרגשת לכל מי שבא/ה להגיד היי – סליחה אם הייתי קצר, קשה לנהל שיחה ארוכה בזמן תיקלוט), וגם התפוצצות של המון רגשות שהצטברו – געגוע, לחץ, חששות, עייפות, התרגשות, הכרת תודה. חלק גדול מהרגשות האלו התנקזו למוזיקה בשעה הראשונה, ואני מאוד מאוד מרוצה ממנה. הנה הקלטה שלי על העמדה בשעה של גוד וייבז שכללה את כל הרגשות שלי באותו הרגע, גם את הרגשות השליליים, והפכה אותם, עבורי, למתנה – דרך הקסם הזה שנקרא מוזיקה. תודה לכל מי שבא/ה וחייך/ה על הרחבה – פוצצתם/ן לי את הלב. [סטרים]
;
בראשון הקרוב אני חוזר לגלגלצ עם תכנית עמוסה בכל טוב! לפני שבועיים זכיתי לשדר את התכנית שלי מאולפן גלגלצ וכל כך התרגשתי שהתבלבלתי בשמות של המפיקים. אבל בחיי, אני מבסוט על התכנית הזו לאללה – מלא מלא מלא שירים שאני עדיין עף עליהם לגמרי.
על הדרך, גם פתחתי פלייליסט ספוטיפיי חדש שנקרא פשוט התכנית של גיא חג׳ג׳ בגלגלצ ואוסף כמעט כל מה שהשמעתי בתכנית (מינוס השירים שאין בספוטיפיי), פלוס כמה שירים שתכננתי להשמיע ולא הספקתי.
יוגי הנפלא שבנפלאים קפץ לצלם Succulent Session מצוין, מגובה בלהקה שכוללת את אלון לוטרינגר, נומוק ויובל גרעין. הצטיינות לכולם 10 מתוך 10 תודה. [טיוב]
ושחר סאול, שהשתתף ב״מיליון דולר״ של נועה קירל, הקליט גרסה משלו לשיר עם מילים חדשות, בהפקה משותפת עם עדי אולמנסקי – גם זה קרה כחלק מ-Succulent sessions אז שוב, נשיקה במצח לכל המעורבים. [טיוב]
יש מאשאפים קקה, יש מאשאפים סבבה, ויש מאשאפים שממש מעיפים לי את המוח – כמו המאשאפ המושקע הזה בין "About damn time" החדש של ליזו לבין "In the end" הנצחי של Linkin Park. וכן, זה כולל תוספות חדשות בהפקת הדיג׳יי שעירבב אותם, אבל הן נשמעות כל כך טבעיות בשיר שזה ממש מושלם. [טיוב]
Yankee Hotel Foxtrot, האלבום האהוב במיוחד של Wilco, יצא לפני 20 שנה וטיפ טיפה, והחלקים ברשת שמחזיקים ממנו אלבום מופת הוצפו בתשפוכות – שזה כמו תשבוחות, רק כשהן נשפכות, דביקות ונמלצות. אני אוהב את האלבום הזה מאוד, אבל מעולם לא הבנתי את סטטוס ה״מופת״ וה״מכונן״ שדבקו בו בתקשורת הרוק והאינדי האמריקאיות. על כל פנים! ב-AV Club נקטו בגישה קצת שונה, ובכתבה שלהם על האלבום, כתבת ששמעה את האלבום לראשונה בקיץ 2021 והתאהבה בו קשות במנותק מ״הייתי שם בזמן אמת״ מספרת על הקשר החדש והרגשי מאוד שלה. זו זווית מרעננת ויפה, וגם תזכורת שאף פעם לא מאוחר לגשת לאלבומים יפים, במיוחד כאלה שאולי מפחיד לגשת אליהם כי יש להם הילה. [אנגלית]
אפרופו אלבומי מופת, ואנשים שלא שמעו אותם עדיין – לא שמעתי את, או על, Dr. John's Gumbo, עד שנתקלתי בכתבה הזו של עומר אסייס ותום יוגב על 50 שנה לאלבום במגזין קולומבוס. איזה מזל שיש עיתונות מוזיקה עצמאית בעברית! [עברית]
ועוד עיתונות אש בעברית: הכל מוזר ומרתק באלבום החדש של גיאגיא, כותב ירדן אבני במגזין הקצה. [עברית]
לפעמים כשאני יוצא לטיול עם הכלב ולא בא לי מוזיקה אני פותח את אפליקציית NPR One ופשוט נותן לה להשמיע לי דברים. NPR היא תאגיד של המון תחנות ציבוריות, וכדי להשתמש באפליקציה צריך לבחור ״תחנת בית״. בפעם הראשונה שפתחתי אותה פשוט בחרתי תחנה שהכרתי, KUT מאוסטין, טקסס, אז מדי פעם אני מקבל חדשות מקומיות או סיפורים מקומיים, לרוב קצרים מחצי שעה – כמו הסיפור על Treaty oak, עץ ספציפי באוסטין שיצא לו מוניטין סלאש שם אגדי בעיר, עד שיום אחד תקפה אותו מחלה מסתורית. זה סיפור קטן ומקומי אבל כל כך נהניתי להקשיב לו (בעוד מטייל בוונקובר וצופה בעצים יפים סביבי) שהייתי חייב להמליץ עליו פה. [סטרים]
סאונד סיסטמז הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה וההווה המוזיקליים בג׳מייקה, ומכיוון שלמוזיקה בג׳מייקה הייתה ועודנה ישנה השפעה אדירה על המוזיקה בעולם – ובמיוחד על תרבות הקלאב לגווניה – אז גם סאונד סיסטמז קיבלו מעמד מכובד, כמעט אגדי, בתרבות המועדונים. סאונד סיסטם, למי שלא מכיר/ה, היא סוללה גבוהה של רמקולים, לרוב בנויים לפי הזמנה, שנערמת גבוה ומועמסת פעמים רבות על טנדר או משאית כך שאפשר לשנע אותה ממקום למקום ולהרים מסיבה. במגזין הקלאב Resident advisor נותנים טעימה עם איך לבנות סאונד סיסטם, כתבה לא ארוכה ומגובה בתמונות מעוררות ריר של בנייני רמקולים שיכולים להרעיד בניין שלם. [אנגלית]
חידון לשבת: האם התמונה הזו נוצרה על ידי אדם או אלגוריתם ממוחשב? [פיקסלים, אנגלית]
אפל: אנחנו מפסיקים לייצר את האייפוד טאץ׳. העולם: רגע, המשכתם לייצר אותו עד עכשיו? [אנגלית]
מהרגע הראשון שנתקלתי במדור טיסות יוצאות / טיסות נכנסות במוסף הארץ, הוא הפך להיות המדור האהוב עליי. לא במוסף, בעיתונות העברית בכלל. מדי שבוע ליאת אלקיים והצלם תומר אפלבאום ביקרו בנתב״ג ומצאו סיפורים קטנים וגדולים אצל אנשים רגילים שעמדו לעלות על מטוס או כרגע ירדו ממנו. מסעות, כך נדמה שאמר המדור מדי שבוע, אף פעם לא מתרחשים בלי סיפור. התפיסה הזו הייתה בין היתר מה שהוליד את ״אתה נמצא כאן״, המגזין המודפס במהדורה מוגבלת שיובל סער ואנוכי ערכנו והוצאנו לאור (יש אחד נוסף בדרך), ולכן לא פלא שליאת אלקיים השתתפה באחד מגליונותיו. באותו גליון השתתפה גם דנה פרנק, שלא מזמן קיבלה את המדור ואת אפלבאום לידיה והמשיכה לפלות סיפורים מרתקים בכל ביקור ובכל שיחה עם נוסעות ונוסעים. המפגש הראשון שלי עם אותו מדור, מסתבר, קרה לפני 10 שנים. במלאת 10 שנים למדור שנדמה שתמיד היה פה, פרנק נברה בארכיון המדור ואיתרה אנשים שהתראיינו לו לפני עשור כדי לבדוק לאן המסעות שלהם לקחו אותם היום. אחת העצות הכי טובות שקיבלתי לראיונות היא לשאול ״מה חשבת שיקרה לפני שהתחלת ומה קרה בפועל״, כי תמיד כדי לענות על השאלה הזו צריך לייצר סיפור. במדור המיוחד הזה יש אצל כל מרואיין סיפור חדש על הסיפור הישן ומה שקרה מאז. זה מרתק, וכמו כל מהדורה של ״טיסות״, זה מרחיב קצת את העולם, את המחשבה, ולפעמים את הלב. [עברית! חומת תשלום]
המלחין מקס קופר יצר את הקטע המוצלח, אך הלא בלתי־נשכח, "Symphony in Acid". מה שהפך אותו לבלתי נשכח הוא האתר שמלווה אותו, שבו הקטע מתנגן בליווי סוג של קליפ משוגע עשוי הטמ״ל בדפדפן, שלוקח טקסט מתוך טרקטטוס לוגיקו־פילוסופיקוס של ויטגנשטיין ו… שם אותו על אסיד. זה מעיף. אם תזיזו את העכבר תוך כדי ה״קליפ״, הוא יגיב בהתאם. [אנגלית]
בעולם הדיגיטלי, שעון אנלוגי הוא עדיין פלא הנדסי מעורר השתאות. בעיניי, לפחות, ואני לא מגדיר את עצמי בחור אנלוגי וגו׳. הנה הסבר מאויר ואפילו מונפש לפלא שהוא כולה שעון מחוגים. לא יודע, רק בעיניי זה קסם? [אנגלית]
נוטו הוא גופן, או משפחת גופנים, שפיתחו בגוגל במטרה לשרת את כל עמי העולם, גם אלה שנכחדו. יש לו גרסאות באנגלית, עברית, יפנית, ערבית (כמה סוגים), אמוג׳י, תווים למוזיקה, בנגלית, סוגי כתב היסטוריים כמו גותית או כתב חרטומים מצרי או אנטולי. [עבר… כל השפות]
הסיפור המבאס של התקופה: הברזילאי ששבר שיא עולם בכך שעבד 84 שנים באותה החברה. אחי, אתה בן מאה. תנוח, למען השם. [אנגלית]
סוג הראיונות השנוא עליי הוא ראיונות שבהם המרואיין הוא רק כלי עבור המראיין לשאול על על החברים המפורסמים יותר של אותו מרואיין. זה מה שקורה בראיון של ג׳ימי פאלון עם פושה טי, ראפר ענק שנאלץ לדבר חמש דקות רק על קנייה ווסט ופארל שהפיקו את האלבום החדש והנהדר שלו. אבל אני ממליץ על הראיון הזה מסיבה אחרת: אני מאזין כבר כמה שנים לפושה טי והוא ראפר חד שיכול להיות אכזר ודייקן כשהוא רוצה, אז מדהים לשמוע אותו מתראיין: פתאום הוא כזה מתוק ועדין. להיפ הופ הדס, קפצו לבודגה לראיון ארוך יותר, מעניין יותר וקשוב יותר. [טיוב]
אם ביקרתם/ן בארה״ב וירדתם/ן מהכבישים המהירים, תמצאו פנים מוכרות בחשבון הטוויטר Rural indexing project, שמתעד ארכיטקטורה של בניינים רגילים, לא סקסיים, חנויות, מסעדות, תחנות דלק, כולן בעיירות קטנות בארצות הברית. [אנגלית]
Polo & Pan הופיעו ברמת גן ביומולדת שלי וזו הייתה הופעה מושלמת: יפהפיה, מרימה, משמחת, ועם הסאונד הכי טוב ששמעתי בהופעת חוץ בימי חיי – ויש כבר 40 שנה של ימים כאלה. רגע לפני הם התראיינו לבן שלו ב״הארץ״.
"אנחנו מנסים לייצר אנרגיה חיובית ובאותו זמן להקפיד שהמוזיקה לא תהיה צ'יזית. מוזיקה אופטימית שיש לה הצדקה אמנותית — זאת המטרה. אין הרבה אמנים שעושים את זה. בדרך כלל אם אתה שואף לעומק, אתה הולך למקומות אפלים כדי לשאוב מהם השראה. קשה ליצור משהו שהוא גם עמוק וגם שטוף שמש. זה מה שאנחנו מנסים לעשות"
[עברית; חומת תשלום]
פעם נוספת מתן שרון כותב את מה שאני חושב: טיפקס היא הלהקה הישראלית ביותר. הדעה שלי יותר קיצונית: טיפקס היא הלהקה הישראלית הטובה ביותר. [עברית]
״ישראל״ הוא שיר חדש ומבריק מאוד, מהסוג שרק גון בן ארי יכול לכתוב בעברית החדשה שלו. [טיוב]
אם אתם/ן נהנים/ות מעונג שבת ורוצות/ים להבטיח שהוא יישאר, דרך מצוינת לעשות את זה היא לתמוך בעונג שבת באתר פטריאון, שמאפשר לכם/ן להשאיר טיפ קבוע של כמה שקלים שתרצו – מאחד ומעלה – בכל פעם שמתפרסם עונג חדש. לא עלה עונג? אין טיפ. עלה עונג? לא תצטרכו לחשוב פעמיים, הטיפ שביקשתם להשאיר יושאר אוטומטית, ויאפשר לי להמשיך לעשות את הדבר הפסיכי הזה שאני עושה, וואו, עוד מעט 20 שנה. [תודה!]
הסיפור המפתיע על אוסף התקליטים המגניב של הבית הלבן. [אנגלית]
לליקי לי יש אלבום חדש, עדין ויפה. במגזין Interview היא יושבת לשיחה עם חברה הטוב מארק רונסון על מוזיקה, סמים פסיכדליים והצלחה. [אנגלית]
אולי פספסת באייטם של חמישי בחצות, אבל יש בעולם שיר חדש, ראשון מזה 9 שנים, של Yeah Yeah Yeahs!!! אם זה לא מספיק, יש ב-"Spitting off the edge of the world" גם את אהוב לבנו Perfume Genius, והוא חלק מאלבום חדש שיגיע בסוף ספטמבר. הללויה! [טיוב]
וואלק אני לא 100% יודע להסביר מה ראיתי עכשיו, אבל הסשן החי הזה של המוזיקאית האניה ראני פשוט העיף לי את המוח, והלב, וכל הבכלל. [טיוב]
ההסכת שאין לומר את שמו, כלומר ההסכת של שיר ראובן ודור סער מן על סדרת הספרים הארי פוטר, מסכם את העונה של ספר 6 עם אורח מפתיע: נעם רותם. [סטרים]
יש לי לא מעט ביקורת על ההסברים הגרועים של Vox, אתר שמתגאה בכך שהוא מצטיין בהסברים של חדשות ותופעות. דוגמה טובה היא סדרת הסרטונים שלהם על מוזיקה, שכל אחד מהם מכיל בעיות, בלבולים, השמטות והגזמות. אבל השבוע הגיע וידאו חדש מהם שקיבל מבחינתי חותמת הכשר כי הוא הופק ביחד עם The Pudding, אחד האתרים הכי מוצלחים באינטרנט בניתוח דאטה והפיכתו לסיפור. בווידאו החדש, הפודינג ו-Vox בודקים ביחד מה קורה כששיר הופך ללהיט ויראלי בטיק טוק – אולי התופעה המהפכנית והמשפיעה ביותר בתעשיית המוזיקה של השנים האחרונות. [טיוב]
תודה ענקית לכל תומכות ותומכי עונג שבת, ותודה עם אקסטרה קיק לתומכות ותומכי העל, איציק, ספיר, יניב, מעיין, מעין, ותומך שביקש להישאר מסתורי. [תודהההההה]
את רוב שיר הפתיחה קנדריק לאמאר שר בקול נמוך, כמעט חרישי. הוא יודע לצעוק, לעלות גבוה יותר, לאמץ את הקול שלו לדמויות שונות. אבל את השירים הכי חשופים וכואבים באלבום הזה הוא שר חלש, שטוח, כמעט לחישה ממולמלת. כמו "Mother I sober", שהוא בעיניי שיא האלבום. ברגע שהעפתי מבט על רשימת השירים שם אחד הבהב לעיניי כמו צ׳קלקה: בת׳ גיבונס. הקול האלוהי של פורטיסהד? באלבום החדש של קנדריק? אלוהים תן לי את הכוח לשמוע את האלבום במלואו ולא לרוץ קדימה לשיר הלפני אחרון. הצלחתי, וגיליתי שגיבונס רחוקה מלהיות הדבר הכי מרגש בשיר הזה.
כחלק מהטיפול הפסיכולוגי שאנחנו עוברים יחד איתו באלבום הזה, כחלק מהכרה בפגמים ובטעויות שלו ושל הקהילה שלו, כחלק מהכרה בצורך להיות פגיע, חשוף, כדי לגעת בטראומות שלו שמשותפות לכל כך הרבה א.נשים – הוא מוציא שיר על טראומה מינית בקהילה האפרו אמריקאית. אני לא מכיר אף ראפר ששר על הנושא הזה, בטח לא בצורה כזו, אז כשזה מגיע מאחד הראפרים עם הפרופיל הכי גבוה בעולם זה לא פחות מרגע מכונן.
אני לא הולך להכביר עוד מילים על השיר הזה, אלא לשלוח אתכם/ן לשמוע אותו, ואת כל האלבום. אם יש לכם/ן סבלנות, אני ממליץ לשמוע הרבה יותר מפעם אחת, ולפחות פעם אחת לצד מילות השירים. קיבלנו השנה שני אלבומי מופת כפולים שמעיזים לומר דברים כואבים ומכאיבים על החברה שלהם ועל עצמם. אחד הגיע מיהוא ירון. השני הגיע מקנדריק לאמאר. אשרינו שזכינו. [סטרימים]
עוד מזה? הירשמו ותקבלו כל עונג חדש ישר למייל. עדכונים כמעט יומיומיים אפשר למצוא בטלגרם של העונג ובסטוריז באינסטגרם שלי. נתקלתם בלינק נפלא? הפליאו לי אותו למייל. שתהיה שבת שבוגי! איזה כיף.
טוב לקרוא שוב
איזה כיף לנו שחזרת 😘
״אתה נמצא כאן״ חדש בדרך!!!!!
איזה חדשות משמחות ואיזה כיף לקרוא העונג שוב, טוב שחזרת.
גם אתה חוזר וגם yeah yeah yeahs 🖤