24 באוקטובר 2015

עונג שבת: בחזרה לבחזרה ל

    The Smashing Pumpkins - Mellon Collie And The Infinite Sadness (1995)

  1. openlineהיום, ממש היום לפני 20 שנה – 20 פאקינג שנה – יצא האלבום Mellon Collie and the Infinite Sadenss של The Smashing Pumpkins. אלבום כפול, גדול, עבה, יומרני, מלא פאתוס, דמעות, דם, זיעה, יש יאמרו הפסגה של הלהקה האדירה ההיא, יש יאמרו תחילת הדעיכה, יש יאמרו התפוצצות הבועה, אני אגיד אלבום ענק, ענק, שנעצר במרחק סנטימטרים ספורים בלבד מתואר אלבום מופת. אני זוכר אותו בזמן אמת, כי אני קצת זקן. הוא הגיע לחופים שלי במהלך 1996, כשהייתי בן 14, נשטפתי אל החוף מאהבה נכזבת של נעורים ובדיוק טעמתי לראשונה את טיפות השיכר המסחררות של אהבה לא־נכזבת ראשונה. ואז, נשיקה ראשונה, אהבה גדולה ראשונה, ואז האהבה הזו הפכה גם היא להיות נכזבת, כדרכן של אהבות בגיל 14. וכדרכן של אלו, סערת הרגשות, על פסגותיה וקרקעיותיה, הייתה טוטאלית, סוחפת, דרמטית, אובר־דרמטית, אפּית. זה היה הפסקול המושלם. זה היה פסקול מושלם מדי. מדי כי אני לא מסוגל לשמוע את האלבום הזה היום באוזניים נקיות, בלי לחזור לפחות ב-50% ממני להיות שוב בן 14, מאוהב, שבור לב, סחוף, נפוח מרגשות. הכל היה גדול מדי. קצת מוגזם, קצת כבד מדי, קצת נפוח מדי, קצת דרמטי מדי. לעולם לא אהיה שוב בן 14, ויש לי תחושה שמעט מאוד אלבומים העזו לעשות את מה שעשה האלבום הזה לפני 20 שנה: להתנפח ככה, להגזים ככה, להיות דרמטי בלי התנצלויות, רגשני בלי חיוך סרקסטי, emo בלי להיות מביך. זה מה שהפך את האלבום הזה להצלחה ענקית וגם לכוח תרבותי עצום, שדיבר אל מיליוני מתבגרים ומבוגרים שהרגישו כאילו בילי קורגן מזהה אותם, מדבר אליהם כחריג אל חריגים, כלב שותת אל לבבות שותתים. כשאתה שם, בין אם כי אתה בן 14 או כי ויתרת על ההגנות או כי אתה באמת מרגיש חריג – לאלבום הזה יש כוח עצום. זה גם כוח תרבותי עצום כי הוא הגיע בשלב שבו המפץ הגדול של נירוונה הפך את דמות הנער החריג לדמות המיינסטרימית הנערצת. קורגן, באלבום הזה במיוחד, לקח את האנטי־גיבור שהפך לגיבור, והזכיר לכולם שהוא עדיין אנטי. שהוא עדיין כואב וכועס ופצוע, אפילו אם כואב כועס ופצוע מצטלם עכשיו מעולה על שערי מגזינים בכרומו מבריק. זה בעיניי הרגע שילד מתוך האלטרנטיב את האימו (אף על פי ששורשי האימו המוזיקליים היו קיימים קודם. כמאסה תרבותית, זה אחד הרגעים הקריטיים). לפתיחת השבת, קחו את כל האלבום הזה לאוזניים. בואו אליו בלי ציניות. [טיוב]
  2. headlines
    בחמישי הזה אתקלט, לצד לאון פלדמן והצמד ריפלקטור (ניצן פינקו + תומר קריב) במסיבת רדיו הקצה באוזןבר! מה זה אומר? שיש לכם הזדמנות: א. לתת בחזרה לרדיו שאתם אוהבים (אם אתם אוהבים אותו) ולתמוך בו במעט הכסף של הכרטיס, שילך לטובת הפעלת התחנה. ב. לשמוע ערב שלם של בתזונה מוזיקה מחוץ לסקאלה של המיינסטרים. בעצם ההיפך הגמור ממסיבת הניינטיז שלי: רק מחוץ למרכז וכמעט רק חדש. בואו! איווענט בספרצוף. [שם, שם]
  3. תודה לכל מי שהגיע אתמול למסיבת הניינטיז! ותודה גדולה ליונתן קוטנר שתיקלט ברחבה האלטרנטיבית. אם אתם אומרים עכשיו "שיט! בכלל לא ידעתי שהייתה מסיבה", אז זה בדיוק הזמן שתירשמו למיילינג ליסט מהניינטיז, ותקבלו הודעה ישר למייל בכל פעם שמסיבה חדשה מתקרבת (וזהו – בלי נדנודים והצקות מיותרות). [זהו]
  4. Untitled

  5. יש כל כך הרבה מה להגיד על אינדינגב 2015, אבל נדמה שבשוך ענני האבק ואחרי שש המקלחות הדרושות כדי להוציא את החול מכל תעלות האוזניים, נשארת רק תובנה עיקרית אחת, שחוזרת ומהדהדת אצלי אחרי כל אינדינגב ואחרי האינדיפדה הנוכחית במיוחד: מדובר בנס מתמשך. נכון, זה לא הפסטיבל היחיד בארץ, וגם לא הפסטיבל העצמאי היחיד בארץ, ואפילו לא הפסטיבל העצמאי היחיד בארץ שמטרתו העיקרית – לפני, אחרי ודרך המוזיקה – היא לרומם את הנפש ולחבר את מבקריו למשהו גדול יותר. ועם זאת ,זה הפסטיבל היחיד שאני מכיר שמצליח לעשות את זה שנה אחרי שנה כבר תשע שנים מיוזעות, פצועות, שנים של מאבקים ומלחמות ונפילות חוזרות ונשנות עם הפרצוף לתוך החול ומדי שנה הפסטיבל הזה קם כמו בראד פיט במועדון קרב עם חיוך מלא דם ואומר בואו נעשה את זה, בואו פשוט נעשה את זה. ומדי שנה הפסטיבל הזה גדול יותר, ורחב יותר מוזיקלית, ומקיף יותר ויותר קצוות ארץ. הוא התחיל לפני 9 שנים עם חופן של מוזיקאים עצמאיים מהמרכז ומהדרום מתוך סצינה יחסית קטנה. השנה היו בו מוזיקה אתיופית וקלאסית מודרנית ודאב וסרף ותימנית ויהודית־דתית ופולק אמריקאי אמיתי מאמריקה ובלוז כנעני ודאבסטפ אינסטרומנטלי וראגטיים ושוגייז ואלקטרוניקה ניסיונית ומטאל ואלוהים יודע איך קוראים למה שאינגה דינגו מנגנים. מי שטרח והגיע לפסטיבל הזה (מצד אחד היו אלפים כאלה, ומצד שני נדמה שמ"וותיקי" האינדי של העשור האחרון הנוכחות הולכת ומתמעטת משנה לשנה) בהכרח יצא ממנו עם התחושה הזו, של נס מתמשך. גם אם בשנים מסוימות אני לא עף מוזיקלית לחלל (וזה תמיד תלוי במסלול שאתה בוחר לעשות בין הבמות בכל רגע נתון, כי על כל הופעה שאתה רואה אתה מפסיד 2 עד 4 אחרות), אני תמיד חוזר הביתה בתחושה שקרה עכשיו משהו גדול, גדול מאוד. השנה זה היה חריף במיוחד. בלב הרציחות והפיגועים והחרא הטוטאלי שעף לכל עבר, איזה 6,000 איש נפגשו במגרש חול ענקי והשפריצו טוּב אחד על השני ולכל עבר. זה לא היה (רק) אסקפיזם, זה היה… נס מסוים. נס שהתחולל מתוך עקשנות, סירוב להיכנע לאיך שהמצב נראה ביומיום. מוזיקה היא רק במקרה חומר הסיכה הכי טוב לזה. אז במקום להגיד לכם איך היה ואיזה הופעות הכי אהבתי וממה התאכזבתי וכמה כיף היה לשדר לייב מאינדינגב ברדיו הקצה, אני נשאר עם הרצון העז להגיד פשוט תודה: תודה לאנשים שמאפשרים את זה, שלא רק יוצרים את התנאים אלא שופכים את כוחם וחלומותיהם עד טיפת הזיעה האחרונה כדי לגרור את העגלה הענקית הזו בחול הכבד של המדבר. אינדינגב השנה היה אולי היפה והמעורר והמנקה ביותר שאני זוכר מהשנים האחרונות. הרבה אנשים, בוודאי אני, היינו צריכים את זה. מאוד. תודה. [זהו]
  6. כן!!! Divers, האלבום החדש של אהובת העונג הנצחית Joanna Newsom, סוף סוף כאן. וכשאני אומר כאן אני מתכוון להאזנה חופשית לזמן מוגבל באתר של NPR. סגרו מסכים ואולי גם עיניים, והתמסרו. המוזיקה של ניוסם היא לא משהו לשמוע ברקע תוך כדי. אם לא מתרכזים זה לא עובד. [סטרים]
  7. אחרי קסיו מטונף, אלון עדר חוזר עם עוד אלבום שכולו הוקלט על הקסיו שלו, והפעם הוא פחות מטונף ויותר זועם. קסיו זעם עדיין לא הגיע לרכישה בבנדקאמפ אבל אפשר להאזין לכל 38 דקותיו ביוטיוב של עדר. עדר הוא אחד היוצרים הכי מכשפים ופוריים בארץ, ותענוג לעקוב אחריו בכל הפניות שלו. הראפ שלו בשיר הפותח מזכיר קצת את האלבום הראשון של קוואמי רק בגמלוני. אוהב במיוחד את "קפק", אבל אני רק באמצע. [טיוב]
  8. הידעתם? אפשר להתקין Shazam על המחשב שלכם (הורדה למק), והוא מזהה את המוזיקה שמתנגנת סביבכם. השבוע שמעתי את In rainbows בסלון, והשאזאם שלי התבלבל לרגע, ובמקום לזהות את "All I need", הוא זיהה את "Petrified time", קטע ראפ חמוד של Stainless Steele שמבוסס על הקטע של רדיוהד. לא רע בכלל. [בנדקאמפ]
  9. [מתוך זיקוקים] כל מה שרציתם לדעת על ג'יין אוסטן כדי לנצח בשיחות סלון לנצח, בווידאו של 7 דקות. [טיוב]
  10. עד שישי הבא אפשר להירשם לחלוקת הכרטיסים למופע המיוחל והמחרמן של Rhye, בבארבי ב-2 בנובמבר! יש גם פוסט אורח נהדר של בר זבדה הנהדרה. [כאן בעונג]
  11. [מתוך זיקוקים] ניקולאס פלטון, מחלוצי ה-Quantified self, התחיל למדוד כמעט כל מדד אפשרי של חיי היומיום שלו ולפרסם דוחות שנתיים מפורטים: איפה הוא היה, מה הוא אכל, עם מי הוא דיבר, למי הוא שלח הכי הרבה מיילים, על איזה סרטים הוא דיבר יותר. החודש הוא פרסם את הדוח השנתי ל-2014 והכריז כי זה יהיה הדוח האחרון שלו. [עברית, אנגלית]
  12. כתבה מעניינת של (גילוי נאות: ידידי) רום אטיק בגלריה של הארץ, על הפעפוע ההולך וגדל בין זירת המוזיקה החרדית לזירת המוזיקה החילונית, ועל המניעים הכלכליים והתרבותיים שמאחוריו. הכותרת היא כמובן שטות מוחלטת, אבל הכתבה נהדרת. [עברית]
  13. 7114

  14. [מתוך זיקוקים] מוזיאון הטבע בלונדון עורך מדי שנה תחרות בינלאומית של צילומי טבע, וגלריית הזוכים של 2015 היא תאווה לעיניים לכל חובב טבע ו\או צילום. בין הזוכים גם צלם ישראלי, שזכה בקטגוריית צילומי הציפורים. [פיקסלים, אנגלית]
  15. [תודה לשיר] מגזין המוזיקה FADER חוגג 100 גליונות ונותן לנו מתנה חגיגית ומבורכת: כל הגליונות שהם הוציאו אי פעם, בחינם. [אנגלית, טורנט]
  16. אקסטרה אוהבינג את הביצוע הכה-ג'יימס-בלייקי הזה של ג'יימס בלייק ל-"The sound of silence" של פול וארט. [טיוב]
  17. קצת מאוהב בקליפ הזה של RYSY הפולנים. טריגר אפילפסיה רגישה לאור. [וימאו]
  18. אני אוהב מאוד את המדור כלבלבי העיר במרפסת, שמתעדים באופן כמעט קבוע כלבים תל אביביים עם הבעלים שלהם והסיפור שלהם. לאחרונה הם הגיעו לכלב ולבעלים שקרובים ללבי, קוסטה קפלן מ"חיה מילר" והכלב שלו אין. [עברית]
  19. [מתוך זיקוקים] אני מודה, לא ציפיתי לגלול בהשתאות את גלריית הזוכים בתחרות העולמית השנתית לעיצוב אקווריומים. למעשה, לא חשבתי שיש כזו תחרות. [פיקסלים]
  20. עברו שבועיים מאז התכנית האחרונה שלי בקצה אבל מאחר והייתה זו תכנית שניסתה להתמודד עם קדרותו של מצב הרוח והמצב בכלל – ולפי תגובות שקיבלתי גם הצליחה במידה רבה – אני מרגיש שהיא עדיין רלוונטית גם עכשיו. פלאס, השמעתי בה 5 שירים מתוך אלבום המחווה הישראלי ל-Kid A שהתחלתי להפיק לפני חמש שנים וטרם הצלחתי להביא לכדי סיום. האזינו לכל התכנית פה. [סטרים]
  21. מקבל בצהלולים את מדור ביקורת הקולנוע הפמיניסטית של הגר רבט וגל כהן, שהולכות לסרטים הוליוודיים וחוזרות עם מחשבות לא רק קולנועיות. ומעירות: "זה שסרט פמיניסטי לא אומר שהוא טוב; יש סרטים פמיניסטיים גרועים, כמו שיש טבעונים מניאקים". הנה טור לדוגמה. דרוש לינק לכל האייטמים במדור! [עברית]
  22. [תודה לאיתמר], שמפיק את התכנית שלי ברדיו הקצה ויוצא איתי להרפתקאות מוזיקליות על בסיס קבוע, ששלח לי את הגירסה היפהפיה הזו של Hayajan ל-"Nude" של רדיוהד, בערבית. ערבית באמת, לא כמו הקריקטורה המביכה ההיא. נשמע טוב, גם אם מוזיקלית זה העתק די נאמן למקור, הזמר מעניין. יש גם גירסה מתורגמת לפינק פלויד. [טיוב]
  23. reo

  24. ריו – זואי פולנסקי ואור אדרי – מתמחות בפופ שנשמע כאילו הוקלט ב-1984, ועכשיו הן קפצו עשור והוציאו ל"אולי" קליפ שנראה כמו פתיחת לסדרה מ-1992. [טיוב]
  25. סטריאוגם משיקים את עונת הסיכומים עם בחירת 50 הלהקות החדשות הכי מעניינות של 2015. מקור סמי-אכזב למציאת מוזיקה חדשה טובה! [אנגלית]
  26. טקסט לא פחות ממעולה של רבקה סולניט על הבחירה המודעת להביא או לא להביא ילדים, ועל השאלות העמוקות יותר שפותחת ההתלבטות הזו, לגבי הדרכים שבהן התרגלנו למדוד אושר פוטנציאלי ואמיתי. חכם, מנומק, מעורר מחשבה. מה עוד צריך לבקש מטור במגזין? [אנגלית]
  27. הניו יורק טיימס שלח 6 צלמים ל-6 מסעות שונים. לא תופתעו לגלות שהתוצאה יפהפיה ומרתקת. [אנגלית, פיקסלים]
  28. חייב להודות שהתרגשתי מהקליפ החדש של theAngelcy ל-"My baby boy" שביים נוני גפן. [טיוב]
  29. ל-Tree יש אלבום חדש! אפשר לשמוע את כולו! עמיר לב מראיין אותם! [עברית, סטרים]
  30. [תודה ליניב] רוצים לעבוד בגוגל מוזיקה? זה תלוי: האם תצליחו לעבור את מבחן סוזן בויל? [אנגלית]
  31. איך לטייל בחו"ל עם הילדים בלי לאבד את דעתכם? לאט יותר. אוהב את הבלוג הזה, סלואו. [עברית]
  32. יבגני צ'רטקוב מציג: מיקס חדש ובו מבחר מההפקות הפחות ידועות (אך לא פחות מוצלחות) של פארל וויליאמס וצ'אד הוגו = הנפטונז. [סטרים]
  33. [מתוך זיקוקים] מתן שטאובר, שהגיש לבית הספר בצלאל פרויקט סיום מפתיע: גרף אינטראקטיבי שמנסה לכלול את כל האירועים בהיסטוריה הידועה לאדם (או לוויקיפדיה), מהרגע שבו קופים הזדקפו על שתי רגליים ועד החודש שעבר. כל נקודה בגרף היא אירוע אחד, ואפשר להמשיך ממנו לאירועים קשורים, או למיין את כלל האירועים לפי תקופה או נושא, או להצליב בין השניים (התנקשויות בעידן הברזל!). פנטסטי! [אנגלית]
  34. אוהבינג את "נקודת מבט", השיר הראשון ב-EP החדש של זיו בן פורת (גילוי נאות: אני מכיר אותו ממעגלים אחרים). צ'ק איט אאוט. [בנדקאמפ]
  35. Art Brut שרו פעם "Modern art makes me want to rock out", ואני חושב שבקליפ החדש של "Dot net" עונים להם Battles בשפה שרק הם מבינים. [טיוב]
  36. שיר חדש ל-Tindersticks!!! הא. לא חשבתי שהם עדיין קיימים. מעניין אם זן המלנכוליה הספציפי שלהם עדיין מוצא מקום ב-2015. [וימאו]

  37. closelineבנדקאמפ הוא יקום נפלא לאוהבי מוזיקה, אבל בניגוד לציפיות, הוא לא מיטיב רק עם חובבי המוזיקה החדשה שיכולים לצוד שם את הלהקה המופלאה הבאה לפני שיש לה בכלל מאזינים. כמה וכמה לייבלים ומוסדות מעלים לבנדקאמפ על בסיס קבוע אוצרות מוזיקליים פלאיים מהעבר הרחוק – עד כמה רחוק שיכול להיות העבר בכל הנוגע למוזיקה מוקלטת, יעני ממאה וקצת השנים האחרונות [חלק גדול מהלייבלים האלה הכרתי בזכות פינת אוצרות השבת של אודיו קאמפ]. אחד הלייבלים החביבים עליי בתחום הזה הוא Death is not the end, שמתמקד בבלוז וגוספל אמריקאיים מוקדמים מאוד, ואחד אחר הוא Canary Records, שמשחרר באופן קבוע צרורות של אוצרות מפעימים ומרגשים עד אינסוף. Canary מתמקד במוזיקה מתחילת המאה ה-20 בשפות שאינן אנגלית, אף על פי שחלקה הגדול הוקלט בארה"ב מוצפת המהגרים של המחצית הראשונה של המאה. מוזיקה הודית, מזרח תיכונית, אסיאתית, כורדית ובלקנית, ואפילו תקליט שלם של שירי צחוק ובכי. אחד האוצרות החדשים ביותר שלהם הוא To what strange place, אוסף של מוזיקה עות'מאנית-אמריקאית מ-1916-1930. בין 55 הקטעים שנאספו שם, אחד מהם יהיה מוכר לכל אחד ואחת מהקוראים כאן, לא משנה מה מידת הקשר שלו לאימפריה העות'מאנית ולתרבותה: "Miserlou", בביצוע של טטוס דמטריאדס, יווני־עות'מאני שעבר מאיסטנבול לניו יורק ב-1921, ושש שנים מאוחר יותר הקליט את הגירסה הזו לשיר העם הזה, שהיה נפוץ בגרסאות שונות בכל רחבי יוון, טורקיה ומצרים. למעשה, שם השיר מבוסס על המילה "מיסיר", מצרי (כמו "מָסרי"), ובהקלטה עתיקה יותר שלו הוא נקרא "בינת מיסר", נערה מצרית. רובנו, אם לא כולנו, מכירים את הקטע הזה בגירסת הסרף-רוק הפנטסטית שהקליט דיק דייל ב-1962. לפי האגדה בוויקיפדיה, דייל, גיטריסט עם שורשים לבנוניים, הכיר את השיר דרך המשפחה שלו בגירסת העוּּד. כשאחד ממעריציו התערב איתו שלא יוכל לנגן שיר שלם על מיתר אחד, שלף דייל את "Misirlou" (כך באיות שהוא בחר לו), והביא את העיבוד הרצחני הזה. כל הדרך מתחילת המאה באימפריה העות'מנית ועד ל… בלאק אייד פיז. דרך ארוכה. [בנדקאמפ; טיוב]


icecreamנהנים? קנו לי גלידה!
הפוסט הזה, כמו כל פוסט שבועי של העונג, דרש שעות על גבי שעות של איסוף, בחירה, האזנה, כתיבה, מחיקה וכל מה שכרוך בזה. העונג תמיד יישאר חינמי, אבל אם אתם נהנים ממנו באופן קבוע, אולי תרצו לתמוך בו בטיפ קבוע של כמה שקלים, שיהפוך אתכם לתומכים אמיתיים בקיומו של העונג בסכום של עודף בפלאפל. תודה!

שתהיה שבת שבוגי!

weeklink

4 תגובות על “עונג שבת: בחזרה לבחזרה ל”

  1. ליאור הגיב:

    עבורי Mellon collie and the infinite sadness היה מופת של דבר אחד: חשיבות עצמית מוגזמת. אחרי Siamese dream הנושק לשלמות ניגשתי בלב הולם לאלבום הכפול הזה מתוך מחשבה שאם מדובר בעונג כפול ומכופל אזי הלב והמוח שלי לא יעמדו בתועפות העונג והסבל, אבל לצערי התבדיתי: הדבר היחיד שלא הצלחתי לעמוד בו הוא כמות השתן שעלתה לבילי קורגן לראש.

  2. maoz הגיב:

    גיא,
    שירסיום בטור הנוכחי הוא אחד המבריקים שהיו!!!
    סחתיין!!! ותודה!

  3. O.R. הגיב:

    Misirlou story was great
    Thanks

  4. הליברוב הגיב:

    מלון קולי> דה וול
    🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *