[עד שלישי בערב, תוכלו גם להשתתף בהגרלת הכרטיסים של ?Why]

מארק לנאגן חוזר לישראל [כרטיסים], ויש פה 2 כרטיסים וטקסט+ראיון כל כך טובים, שאין לי מה להוסיף ואני מעדיף שלא להפריע בכלל. שיר בן-אור ונטע קובלנץ אחראיות למה שלפניכם. קחו את זה, נטע ושיר:

"I've tried to free myself / But it's been hard to break away" – Mark Lanegan Band

השוו אותו לג'וני קאש ולטום ווייטס, ללאונרד כהן ולניק קייב; אחרי קרוב ל-30 שנות פעילות מוזיקלית ענפה, הגיע הזמן להפסיק עם זה: מארק לאנגן הוא ענק בזכות עצמו.

הקלישאות לגבי מארק לאנגן ידועות, במיוחד לקהל הישראלי שכבר ראה אותו מספר פעמים בהופעות סולו או בהופעות עם הרכבים אחרים (Twilight Singers, איזובל קמפבל, וכמובן, ה-Gutter Twins). הוא גבוה, אפל ועם קול חורך; משתף פעולה עם כל מה שזז; נוטה להפחיד אנשים מסוימים; אך על אף (ואולי בזכות) חיים סבוכים ומסובכים ועבר בעייתי, לאנגן ממשיך ליצור מוזיקה משובחת וללא פשרות.

הביוגרפיה והדיסקוגרפיה שלו ידועות לא פחות מהקלישאות: ההתחלה באמצע שנות השמונים של המאה שעברה באלנסבורג, מזרח מדינת וושינגטון, עם ה-Screaming Trees שניגנו גאראג'-רוק-פסיכדלי כבד, והתפרקו לקראת סוף שנות ה-90 לאחר שבעה אלבומים; חמישה אלבומי סולו של אמריקנה-בלוז-פולק מינימליסטיים, כמעט אקוסטיים באופיים, לאורך שנות ה-90; עוד שלושה אלבומים לאורך עשר השנים האחרונות שהוקלטו תחת השם Mark Lanegan Band, על אף שמעולם לא היה מדובר בלהקה אורגנית, ושאופיים היה רועש, ניסיוני ותעשייתי יותר; ושורה ארוכה של שיתופי פעולה שהבולטים שבהם הם שלושת האלבומים לצדה של איזובל קמפבל, מקום קבוע בשורות Queens of the Stone Age, שני אלבומים עם הצמד האלקטרוני Soulsavers, ושיתוף פעולה עם מציל נשמות גדול בפני עצמו, גרג דולי, ועם ה-Twilight Singers שלו וההרכב המשותף לשניהם, ה-Gutter Twins. כל זה בלי לאזכר בכלל אינספור גרסאות כיסוי והופעות מחווה ואורח על פני מי-יכול-לספור-כמה אלבומים והרכבים.

ביצירתו ובאישיותו לאנגן מגלם שתי מערכות דימויים רבות עוצמה: זו של המערבון, וזו הדתית-נוצרית. אלנסבורג היא עיירת מערבונים קטנה שהאירוע השנתי המרכזי בה הוא הרודאו. זו טריטוריה של גברים שותקים וגרומים, שיעדיפו לבלות לילה לבד ליד מדורה בחברת בקבוק בורבון וטבק מגולגל. כבר לאלבום הסולו השני שלו מ-1994 קרא לאנגן "Whiskey for the Holy Ghost", וכל הדימויים שילוו אותו לכל אורך שנות יצירתו כבר נמצאים שם. הרבה לפני סדרת הטלוויזיה המהוללת, הוא שר על ה-Carnival: על הירידים הכפריים (Shooting Gallery), על הקרקסים הנודדים והפריק שואוז המתקיימים בשולי החוק ובשולי החברה, על ג'ק הזקן שנורה ונקבר באישון לילה (Judas Touch), על הילביליז ותזמורות כפריות של נגנים נודדים, ועל כל המוזרויות והאימה והיופי הגלומים בקרנבלים האלה. הוא שר על גאות הנהר והזריחה, על פריחת היקינטון בשדות וארגזי התפוחים (Field Song). הוא שר על נוודוּת חיי נדודים: על המוטל המרופט בחוארז, מקסיקו (Juarez), על מלון נידח בעיירה עלומה ליד הגבול (When Your Number Isn't Up) ועל מסילות ברזל ורכבות (Deep Black Vanishing Train) שחוצות את המרחבים העצומים והדלילים הללו.

ולכל אורך הדרך מתקיים אצלו מאבק האיתנים שבין חטאי הבשר ורצון הנפש בגאולה. אינספור איזכורים לישו והאם הקדושה, רוח הקודש ותחיית המתים, הכלבים המשוטטים מהגיהינום (The Winding Sheet) והצלבים התלויים בכל פינה (Kingdoms of Rain), בנו של הממזר שמתאהב בבת המטיף. פרסונת הבן האובד שלו היא ארכיטיפ עתיק של חטא וגאולה, ועדיין נותרת לגמרי אישית, אינטימית ופרטית שלו. אפשר להאמין לו כשהוא שר שהוא ניסה לשחרר את עצמו, אבל קשה מאוד לברוח מתבנית נוף הולדתך.

הוא כבר לא האיש הצעיר שהוביל להקת גראנג' מימי סיטאל הלא כל-כך עליזים לפני למעלה מעשרים שנה. הוא כבר כמעט בן 50, ודווקא משום כך הוא יכול להציע את הידע הנצבר והחוכמה של מי שעבר כל כך הרבה בחיים. של מי שידע צער ואובדנים ונדודים ורוחות רפאים והעדר הכרה או הצלחה ואהבות גרועות ופרידות עוד יותר גרועות והחמצות ואכזבות. כבר כמעט אי אפשר אף פעם לדעת אם השירים שלו הם מקוריים או גירסאות כיסוי, בגלל שהם נשמעים בני מאה לפחות, עתיקים כמו הבלוז ורלוונטיים כמוהו. מאגר מי התהום שלו הוא עמוק ואפלולי, אבל זו תהום מבורכת, מנחמת ומלאת השראה.

ומעבר לכל, הקול: קול הבריטון המלא נשמה עד כאב כמעט, קול הוויסקי והסיגריות, הציאניד והדבש, הקול שבשלב הזה של הקריירה שלו הוא נקי ומזוקק לגמרי, בן בלי גיל כמעט, מדויק ועגול ומלא, מלא נשמה ונחמה וחמלה. מי שראה אותו עומד על הבמה ונאחז במיקרופון כאילו הוא נאחז בחייו, יכול להיות די בטוח שיותר מערב אחד, ויותר מפעם אחת, המוזיקה אכן הצילה את חייו.

***

תודה שחזרת לכאן. זה יהיה תענוג לראות אותך כאן שוב.

אני שמח לחזור לישראל. נהניתי בכל פעם שבאתי.

אתה מגיע מרקע דתי מילדות. היתה לזה השפעה כלשהי על הביקור הראשון שלך בארץ, עם הטווילייט סינגרז ב-2006?

כשהייתי בירושלים זה היה… [משתהה] מפעים. התקשרתי לאחותי בארצות הברית באמצע הלילה שלה, רק כדי לספר לה איפה אני [פורץ בצחוק]. אין עוד מקום כזה עלי אדמות.

סימבוליקה ודימויים דתיים ככלל ונוצריים במיוחד נפוצים בשירים שלך. בראיון עבר אמרת שאתה אוהב את האסתטיקה שלהם, אבל אתה לא מזדהה עם תפיסת העולם שממנה הם מגיעים. תוכל להרחיב בנוגע לכך, או מה יש בהם שמושך אותך לשימוש בהם?

כשגדלתי, הרבה אנשים מהמשפחה המורחבת שלי היו נוצרים. לא המשפחה הקרובה שלי, אבל המשפחה המורחבת היתה אדוקה מאוד. זה פשוט היה סביבי, כילד. שמעתי הרבה מהמוזיקה וישבתי בהרבה דרשות כנסייה. איכשהו, יחד עם הבלוז והגוספל ששמעתי כשהייתי צעיר יותר, יצא שאימצתי לעצמי את השפה הזו. זה הפך לחלק מהיצירה שלי.

שיתפת פעולה עם מגוון אמנים בשנים האחרונות. מה למדת, או לקחת איתך להמשך משיתופי הפעולה האלו?

הסיבה שאני כל-כך נהנה משיתוף הפעולה היא שאני זוכה לראות דברים מנקודת המבט של מישהו אחר. אני מצליח להסתגל, ואולי זוכה לעשות משהו שבדרך-כלל לא הייתי עושה לבדי. זה מה שכיף בשיתופי פעולה. יותר מכך: אפילו אם האלבום שאני עובד עליו הוא אלבום "שלי", עם השם שלי עליו – אני עדיין משתף פעולה עם מישהו כדי להקליט אותו. כל דבר שאני עושה במוזיקה, בסופו של דבר, הוא סוג של שיתוף פעולה. אני בהחלט מקווה שאני לומד משהו חדש מכל שיתוף פעולה ומכל מצב חדש, ומקווה שאני לוקח משהו איתי משיתוף פעולה אחד לאחר, משהו שמתגלגל באופן טבעי. סביר להניח שזה קורה בדרך שאני לא מודע אליה, וסביר להניח שאף אחד אחר לא יזהה את הדברים האלו במוזיקה שאני מעורב בה.

מה תוכל לספר על שיתוף הפעולה שלך עם Mad Season?

הם מוציאים מחדש את האלבום שהם עשו בשנות התשעים. אני חושב שהם גם מצרפים לזה אלבום מהופעה חיה, ואולי גם DVD, ועוד דיסק עם חומרים שלא שוחררו בעבר. היו להם הרבה הקלטות של מוזיקה ללא שירה, והם שאלו אם ארצה לשיר על ההקלטות האלו, והסכמתי.

יש שני שירי דיסקו ב Blues Funeral שהם יוצאי דופן לא רק מבחינת ההיסטוריה המוזיקלית שלך, אלא גם מהבחינה שהם צובעים את המוזיקה הזו, שלכאורה שייכת לז'אנר שמח וקליל, בגוונים מלנכוליים. איך השירים הללו – Ode to Sad Disco ו Tiny Grain of Truth – נוצרו?

Ode to Sad Disco – יש סרט דני שנקרא Pusher II. באחת הסצינות שם יש קטע אינסטרומנטלי בשם "Sad Disco". אהבתי את הסרט, אהבתי את פס הקול ובמיוחד אהבתי את הקטע הזה, הוא מסתורי ואניגמטי, ויש תחושה של גאולה בסוף הסרט. לקחתי את המוזיקה וכתבתי את השיר על-פיה. זו מחווה לסרט ובמיוחד לקטע המוזיקלי הזה.
Tiny Grain of Truth – בדרך-כלל אני מלחין על הגיטרה, אבל באלבום הזה הרבה מהשירים התחילו עם הקלידים, מכונת תופים או סינתיסייזר. אם אני זוכר נכון, התחלנו עם מכונת התופים והוספנו שכבות לזה.
לגבי הגוונים וצבעי הלוואי – ובכן, אני חושב שזה בטח נמצא בכל השירים שלי [צוחק].

ציינת בעבר ששיטות ההקלטה שלך השתנו עם הטכנולוגיה – מאנלוגית לדיגיטלית, מסלילי טייפים לתוכנות מחשב. האם זה השפיע על הגישה שלך ליצירת מוזיקה, או על הדרך שבה אתה מעדיף ליצור?

כש- ProTools הגיעה הייתי מאוד סקפטי לגביה, בעיקר בגלל שפחדתי לנסות משהו חדש. התרגלתי אליה כשהזמן עבר, ועכשיו אני מחבב אותה בזכות הנוחות. כשהתחלתי [ליצור מוזיקה] הקלטנו על 8 ערוצים, מכונה אנלוגית. כשמיקססנו ישבו ארבעה אנשים מסביב לזה, עובדים וזזים, ולמרות שזה אולי נשמע די משעשע או כיפי בראייה לאחור, זה לא באמת היה כיפי או משעשע בזמן אמת. אני חושב שההקלטה הדיגיטלית טובה כמו האנלוגית כיום. ברוב הפעמים אני עדיין מקליט את הקולות על טייפ, ולפעמים גם את התופים. אולי אני מזדקן, אבל אני באמת כבר לא יכול לעמוד על ההבדלים בין הצליל האנלוגי והדיגיטלי.

אולי ההבדל הוא בתוצאה הסופית, בהשפעה על הסאונד.

בהחלט ייתכן שכן. אני לא מפקפק בתהליך היצירה, מכתיבת שירים דרך הקלטה ומיקסינג ועד להופעה. אני עושה את מה שמרגיש טבעי באופן אינטואטיבי, או מה שנראה כמו הגישה הישירה ביותר ליצירת מוזיקה. פשוט נותן לדברים להתגלגל.

יש חדש בנוגע לאלבום הבא של ה- Gutter Twins?

לי ולגרג יש תוכנית: שנינו הולכים לעשות פרוייקטים נפרדים, ואז, על-פי התוכנית לכאורה, אנחנו אמורים להיפגש ולעבוד על האלבום הבא של ה- Gutter Twins יחד. אני לא באמת בטוח מה גרג אמור לעשות בפרוייקט הבא שלו – אלבום סולו, אלבום של ה-Twilight Singers או של ה- Afghan Whigs.

באלבום הראשון של הסולסייברז יש לפחות שתי התייחסויות לספרות: ציטוט של בוקובסקי ואזכור לספרו של ג'ון פאנטה, "שאל את האבק" (Ask the Dust). האם יש ספרים עם משמעות מיוחדת עבורך?

היחס שלי לספרים הוא כאל כל דבר אחר – אני משתדל להיות פתוח להשראה, ולא משנה מנין תגיע. לפעמים היא יכולה להגיע מסרט, לפעמים משיחה עם מישהו, לפעמים מקריאה של העיתון, לפעמים ממשהו שראיתי או נזכרתי בו. אני מנסה למצוא השראה בחיים, באופן כללי.

מה תוכל לספר על Dark Mark Does Christmas? איך התגלגלת להקליט את האי.פי הזה?

[צוחק] יש לי שתי הופעות אקוסטיות לפני חג המולד בהולנד ובבלגיה. מנהל סיבוב ההופעות שלי אמר יום אחד, "היי, זה לא יהיה ממש נהדר אם יהיה לנו אלבום עם שירי חג מולד למכור בהופעות האלו?" [צוחק שוב]. עניתי לו "[נאנח עמוקות], אתה יודע, אין לי מושג". אז הלכתי לחפש, ומצאתי כמה שירים שחשבתי שהיו ממש מוצלחים, ופשוט הקלטתי אותם ביום אחד. זה היה מהיר ונהניתי מזה.

יש מגוון של תגובות למוזיקה – שלך ושל אחרים – במיוחד בהופעות חיות. מה דעתך על אנשים שהתגובה שלהם היא לחייך ולרקוד לשירים אישיים מאוד ועצובים או אפלים, כאלו שתגובה כזאת אליהם נראית כמעט כמביכה?

מה אני חושב כשאני רואה קהל שמחייך ונהנה בהופעות שלי? אני חושב שזה נפלא. זה מה שאתה מקווה שיקרה, שאנשים יהנו מהמוזיקה שלך. אני יודע שעבורי, באופן אישי, מוזיקה שלאנשים נראית אפלה או דכאונית יכולה להיות מרוממת רוח; הכל באמת בעיני המתבונן. אני יוצר מוזיקה כי זה מה שמניע אותי, אבל אני יוצר מוזיקה גם כי אני יודע שמישהו יקשיב לה. ומסך האנשים שיקשיבו לה יהיו אנשים שיתחברו אליה וימשיכו לחזור אליה, ואלו האנשים שעבורם אני מופיע. אז אם מישהו נהנה מזה, אני מוצא בזה הרבה סיפוק. זו חלק מההגשמה ומהברכה שביצירת מוזיקה.

[תודה, שיר ונטע!!!]

מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו הדביקו בתגובה לינק לקליפ משובח). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה ושמם יחכה ברשימה בכניסה למופע. איזה כיף לקבל מתנות! תודה למרב, שיר ונטע!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!