כרטיסים במתנה: פסטיבל תחנה מרכזית
ב-17.9, ראש השנה, אחרי שתגמרו לעכל את כל האוכל של הדודות מליל אמש, מחכה לכם פסטיבל אינדי עירוני מעולה: יום שלם של הופעות מהבוקר עד הלילה, עם ליינאפ אדיר שבאדירים, במאה שקל, שזה כמו שלושת-רבעי הופעה בזאפה.
היום התבשרנו שהפסטיבל יורד כמה קומות, מהגג של התחנה המרכזית, למועדון הבלוק המעולה ולמתחם שצמוד אליו (גם הם בתוך התחנה המרכזית, כך שהקונספט והמקום נשמרים, וגם לא תהיה עליכם שמש כל היום). זה פסטיבל עצמאי לחלוטין, שמאורגן על ידי האנשים הטובים מהבלוג אפרכסת, מפסטיבל שוליים רחבים. קפצו לאתר הפסטיבל לעוד פרטים.
אם נדמה לכם שאני כותב בקיצור, אתם צודקים. וזה רק כי אני יודע מה מחכה בהמשך הפוסט. איל פדר, ממארגני הפסטיבל, ביקש מכמה מהאמנים המשתתפים לספר על קווי האוטובוס החשובים בחייהם. הבחירות מעניינות, ונותנות לנו להציץ קצת לחיים של אנשים שאת המוזיקה שלהם אנחנו אוהבים. אה כן, וכרטיסים בחינם? בסוף הפוסט.
אורי מרום (TheAngelcy) – קו 25
קו 25, ערב של יום ארוך באוניברסיטה. יושב עם אוזניות ופרטיטורה ומתאמן לקראת שיעור ניצוח. או בעברית – מבט מרוכז ונפנופים מוזרים בידיים. אולי בתוספת המהום או שניים. בזווית העין קולט בחורה. חמודה. חיוך הדדי. ממשיך בטקס המוזר שלי. כמה תחנות מאוחר יותר, היא קמה ממקומה ומתקרבת אלי, מחזיקה פתק מקופל. לפני שאני מבין מה קורה, הדלת נסגרת והיא בחוץ. פותח את הפתק בתקווה, ומופתע לגלות שם ציטוט:
"It's like singin' to empty tables
Or a gallery full of ghosts"
זהו. רק ציטוט. אף לא ספרה אחת.
וכך, באותה פתאומיות שבה הגיחה אל חיי, היא יצאה מהם.
ארור תהיה, פרנק סינטרה.
נדב לזר (The Raw Men Empire) – קו 271
כיליד נהריה, לקו 271 (קו נהריה-חיפה עם עצירות בקריות) הייתה משמעות מיוחדת עבורי. זה היה הקו שנמתח בין הפרובינציה של הפרובינציה לבין שאר העולם. זה היה הקו שהוציא אותי לסרטים בסינמטק חיפה (עותק מקרטע של The Meaning of Life של מונטי פייתון גילה לי את טרי גיליאם), לבילויים בקריות (סרט ופיצה בקריון, הבילוי האולטימטיבי ליום שישי), לקניות דיסקים בפיקדילי המיתולוגית (בזכות ארגז המציאות ב-10 ש"ח שלהם הכרתי בטעות את דני אלפמן) וגם לדייטים בגן האם (omer17 מהריאלי בחיפה, אם אתה קורא את זה – אתה עדיין חייב לי 5 ש"ח). אה כן, והוא גם הוביל אותי לבקו"ם, אבל נסלח לו על זה. בסך הכל היו לנו ימים יפים, ל-271 ולי. אלא שהרומן ביננו הסתיים באחת כשגיליתי את אחיו הצעיר והמהיר יותר – קו 270 (נהריה-חיפה אקספרס)…
רותם אור – קו 501
קו 501 הוא הקו שהייתי לוקחת כמעט כל יום במשך שנתיים מהתחנה המרכזית החדשה בת"א לצומת גלילות. הייתי עולה לאוטובוס במצב נמנום קשה, בוחרת את הצד החשוך והקריר יותר, שמה אוזניות, ועוצמת עיניים. יש אלבומים שאתה שומע בתקופה קריטית מסוימת בחיים שלך, שתמיד יחזירו אותך לאותה סיטואציה, ועד היום כשאני שומעת את האלבום הראשון של הדרסדן דולז, או השני של קלירלייק, או הרביעי של קאלקסיקו, אני חושבת על האוטובוס של קו 501 והרגע שהוא מתניע ויוצא מהתחנה המרכזית.
נועם הלפר (FOLO) – קו 154,155
כשהייתי ילד גרתי במבשרת ציון, מין פרבר חורי כזה ליד ירושלים. במקום עברו רק 2 אוטובוסים – 154 ו155 שלקחו אותנו לירושלים, והם היו השער שלנו להרפתקאות. כמעט כל יום 154 או 155, עד שגדלנו והבאנו שיש גם אוטובוס לתל אביב 🙂
אופיר טובול – (DJ ומנהל הבלוג קפה גיברלטר) – קו 312 תל אביב לאשדוד
יוצא מתחנה מרכזית בת"א. לתחנה המרכזית הגעתי פעם ראשונה בגיל 15. שמעתי שזה מקום מדהים, ענק ושיש בו את על המוזיקה החדשה מ- MTV בדיסקים מזוייפים באוספים. אתה קונה דיסק אחד ב- 20 שקל, ויש לך את כל הלהיטים הכי חדשים. הגעתי לתחנה והסתובבתי בה יום שלם. היה לי בכיס איזה 50 שקל, קניתי דיסק של שבק ס בהופעה ושמתי בדיסקמן. בדרך חזרה, שאל אותי רוסי מבוגר על פשר המכשיר שאני אוחז ומה הוא שווה כי הוא רוצה לקנות כזה לבן שלו. שמחתי, כי רציתי שאנשים יקלטו שזה קול שאני עם דיסקמן ודיסק של שבק ס.
בכל אופן, כיום מדי פעם יוצא לי לעלות על 312 בדרך להורים באשדוד. הקו הזה מסריח בעיקרון, בגלל שהוא מסוג הקווים האלה שמפזר את האנשים בתוך העיר ולא נוסע ישר לתחנה מרכזית. אבל אני מוצא בו משהו יפה, כי הוא נשאר כמו שהוא מאז שאני ילד, ובכלל לא מעניין אותו שהעיר כבר לא אותה עיר. תחנה ראשונה באשדוד באזור התעשייה – המקום שפעם היה מקום העבודה של אבא שלי, והיום הפך למקום שיש בו 4 מתחמי קניות, חדרי כושר, מסעדות ואולמות אירועים. מצד שמאל הבית קברות וליד זה שכונות העוני והחרדים. לשם זרקו את ההורים של אמא שלי כשהגיעו לפה מאוראן ב-62. תחנה שניה, המשטרה – איפה שממול חוגגים כל שנה את המימונה. באשדוד המימונה זה יום חופש בכל העיר, כאילו זה חג לאומי של העם האשדודי. תחנה הבאה – מרכז ב', איפה שפעם היו בתי קפה שיושבים ומנגנים מרוקאית שעבי. ליד זה היו חנויות דיסקים של כל העדות ולמטה שוק אוכל. סבא שלי היה קונה שם אבטיחים והולך איתם ברגל הביתה. הייתה שם גם ספריה עירונית שהיית צריך לשים שקל בכניסה. זה הזמן להתוודות שבכיתה ה' גזרתי מהבריטניקה לנוער את הציורים והדבקתי על העבודה השנתית על גוף האדם. היום במרכז ב' יש סנדביצ'יות, המון סודנים ואריתראים, ספריה עירונית ישנה ומלא חנויות שלא ברור אם מישהו קונה בהן. המספרה של ז'וז'ו נסגרה, הבית כנסת של יהודי אוראן עוד שם ומשמש לאזכרות. תחנה הבאה – מרכז א', איפה שהרחוב הראשון של אשדוד. מאחורי העצים ובירידה לים יש בתי קרקע שמסתתרים מאחורי עצים שמעולם לא הבנתי מי גר שם. לאחרונה גיליתי שבנו את הבתים האלה לאשכנזים שיבואו להקים באשדוד את תחנת החשמל. אני גדלתי מעל מרכז א', ברחוב רוגוזין, על שם הבחור שפתח את מפעל רוגוזין, שבו סבא שלי היה עובד 10 שעות ביום בעטיפות ניילונים. במרכז א' היו חוגגים את יום העצמאות, ובמוצאי שבת היה שם מדרחוב שהיינו מסתובבים בו. הייתה שם גם את החנות "עידן המוזיקה" שבה קניתי את הדיסק הראשון שלי, מלא בתי קפה וחנויות וכמובן המזרקה. כיום על המזרקה יש חניון, ולידו יש קיוסק גדול של רוסים. מהיום שבו פתחו את הקניון הראשון באשדוד, באזור התעשיה, כל המרכזים של כל האותיות ידעו שהם הולכים למות. התחנה הבאה – מרכז ד', איפה שעמדה פעם העירייה, איפה שהייתה גרה סבתא שלי, איפה שהיה הבית ספר יסודי שלי ולידו הגן שסבתא שלי הייתה בו סייעת גננת (הכי טובה בעולם). הייתה שם אישה גרוזינית בשם "לוביה" שכילדים פחדנו ממנה וזה המקום להתנצל בפני לוביה שבשמיים שצחקנו עליה. במרכז ד' היינו קונים לפני פורים נפצים ממוכר מכולת שהיה מוכר לנו בשושו. תחנה הבאה – הכניסה לאשדוד החדשה, לרובע ה"סיטי" מה שנקרא ולא בכדי – קניון מימין, קניון משמאל, מגדלים, מתחמים, פארקים ענקים. מותגים, חדרי כושר. מתחם תרבות שראש העיר קרא על שם עצמו. בניין העירייה החדש. עוד מתחם קניות חדש. ותחנה מרכזית.
טל א. אברהם (1,2, MANY) – קו 301
נסעתי לבית של ההורים שלי באשקלון בקו 301, אמרו שהוא מאסף אבל לא היתה לי ברירה כי הוא היה האוטובוס האחרון. חוץ מזה, כמה ארוכה יכולה להיות כבר הנסיעה מת"א לאשקלון? נרדמתי והתעוררתי, מצאתי את עצמי בנס ציונה, נרדמתי שוב וראיתי את היום בכיוון הלא נכון של החלון. לא הבנתי מה קורה, אבל הבנתי שאני לא יודע איפה אני – כנראה שהנהג החליט לקצר דרך טבריה וערד גם… מדי פעם אני רואה את קו 301 עובר ואיזה חייל מסתכל החוצה במבט אבוד ואני נזכר בחוויה.
מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו על קו אוטובוס משמעותי בחייכם, וספרו גם למה). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה ושמם יחכה ברשימה בכניסה למופע. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לאיל!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!
אני גר במקום בלי אוטובוסים 🙁
לכן אשמח לכרטיס 🙂
274, האוטובוס שלא הפסתי להשתמש בו החל מהצבא עד היום ללימודים
אם כן, הקו המשמעותי בחיי הוא ללא ספק קו 7, הקו הנדיר שעל שמו נקראה להקת העבר שלי – "פוקסים של קו 7". ניגנו bedroom punk.
אשמח לכרטיס!
תודה!!
קו האוטובוס הכי משמעותי בשבילי הוא 371 (והאלטר-אגו שלו – 369) שהוביל אותי במשך שנים לבאר שבע בזמנים שמחים ועצובים.
השני הכי משמעותי הוא 274, שמלווה אותי בדרכי לתל אביב מימי הצבא ועד היום.
🙂
אשמח לכרטיס, תודה!
921
בגלל השיר של סגול!
תודה
"…178 קו יבנה תל אביב,
אווווווווווו אני באתי להכאיב…"
קו האוטובוס הכי משמעותי בשבילי הוא קו 12 של נתיב אקספרס, הוא הקו היחיד שנמצא בחור שאני גר בו והוא הדרך היחידה (חוץ מההורים) לצאת מפה.
אם להיות נוסטלגית, קו חמש באשקלון, הקו שחיבר אותי למעט הציוויליזציה שהיתה בילדותי בעיר. הקו שהגיע לכל מקום שיש לי מה לעשות בו, ספריה, קניון, בית ספר, קולנוע, סבא-סבתא, חברות, חוגים, מגדל. וגם אוטובוס וגם מקום מפגש חברתי.
קו 1 של דן, השם-יקום-דמו.
כלכך אשמח לעלות בגורל.
בשבילי קו 5 הוא קו ילדותי. עם הדלת מאוחרה והכרטיסן בקבינה הקטנה.(זה היה עד כיתה ד'…)
מממ… לצלצל בפעמון עם החוט… יאמי!
אשמח לכרטיס 🙂
קו 501 היה לוקח אותי לחברה הראשונה שלי
המספר הוא גם תאריך היומולדת שלי
5 בינואר
קו 430: חיפה-טבריה.
הקו שגרם לי כשנתיים וחצי, וימשיך לגרום לי לעוד כחודשיים נוספים להבין שהנוף משנה את המוזיקה. להבין שמה שאני רואה משפיע על מה שאני מרגיש בנוגע למה שאני שומע. שכרון חושים אמיתי היא יכולה לגרום לנו – מה קוראים אותה – מוזיקה.
קו 274 לרחובות, פשוט כי הוא מציין שסופסוף הסתיים יום עבודה נוסף. ואני אשמח לכרטיס!. שתהיה שנה טובה!
קו 29 הרצליה, הדבר היחיד שמחבר ביני לבין העבודה שלי…
קו 13 של דן – פעם ראשונה שנסעתי לבד באוטובוס
קו 505, 8:50 מרעננה לאוניברסיטת בר אילן
הנהג עם הלב הכי גדול באזור השרון (שמוליק!!)
ממש רוצה כרטיס!
קו 18! לפני ששינו אותו.
יאפ.
קו 845, צומת עמיעד – תל אביב, כאן התחילו כל ההרפתקאות שלי בתור ילד
קו 842 ת"א – קרית שמונה היה מספק לי 3 שעות ועוד קצת של אינטימיות עם הווקמן ועם כל הגיבורים של אז (שנשארו גיבורים גם היום). מה שנקרא Magic Bus…
הייושים , הקו המשמעותי ביותר בחיי הוא קו 11 כי אני הולך הרבה ברגל , עכשיו ברצינות אם עוד מישהו יספר את הבדיחה הזאת על קו 11 אני קופץ מהגג של תחנה מרכזית ! יש גבול לבדיחות שהייתי מספר לדינוזאור שלי לפני השניה .
כרטיס
יש לי כמה קווים שגורמים לי געגוע,986 מטבעון לירושלים. לגינג'י שחיכה לי בתחנה מרכזית לקראת סופ"ש בקיבוץ העירוני.
הקו הוחלף ב960 המהיר בין חיפה ירושלים,אבל הגינג'י כבר לא מחכה לי יותר, רק הזיכרונות ועיקולי הדרך.
קו 480 ירושלים תא
אני איבדתי קייס דיסקים עם 72 דיסקים מקוריים (!!!) על האוטובוס בטיול לפולין בכיתה י"א.
גיאחה, גם ציונות, גם טרגדיה אישית וגם אוטובוס, והכל בתגובה אחת.
בדרך כלל אני לא מנסה את הדברים האלה… אבל יאללה למה לא.
ולא רוצה לדבר על קווי אוטובוס! 🙂
826, נצרת – תל אביב, שמאפשר להגיע לתל אביב בשעה סבירה במוצ"ש!
24 תמיד לוקח אותי לאן שארצה, גם אם לוקח לו פי שניים מהזמן שלוקח לרוב האוטובוסים.
קו 947 (חיפה-ירושלים) שהיה אמור לקחת אותי לצו ראשון בירושלים, אבל בטעות הגעתי איתו עד נתניה.
קו 149, מכפר סבא, עיר שינה חולמנית, ללב תל אביב.. שנות התשעים המוקדמות, גיל התבגרות, הרבה רוק כבד, גם מטאל גם סיאטל, אז כל דיסטורשן היה בון טון. הקו שהוציא אותנו לסיבובים בעיר, חולצות ופוסטרים בתומר, דיסקים בחור בשחור ועוד הרבה הפתעות שאז, ואולי גם היום, היו רק בתל אביב.
נשמע פסטיבל מעניין, אשמח לכרטיס 🙂
קו 405 ת"א-ירושלים
אשמח לכרטיס -תודה
קו 17 שלוקח אותי הביתה כל יום מהבית ספר. מעבדות לחירות.
קו 19 להר הצופים בירושלים עיצב את הבקרים שלי במשך ארבע שנים
הרבה מתחרים על התואר- 961 שהיה מעביר אותי בין שנת השירות שלי לבית שלי וחזור דרך הבקעה, ואז עוד היו חלונות מוגני ירי קשים שגזלו ממני שינה. 843, שהיה מביא אותי מהבית בגולן לת"א, כשלב ראשון בדרך לבסיס שכוח האל שלי ליד אילת, והיה מספק זמן השלמת שינה נפלא. או 392, בין מחנה סיירים לב"ש- כמובן שהדרך למחנה היתה ארורה, אבל הנוף של הנגב, כל האזור שמדרום למצפה רמון, שעדיין היה ממגנט אותי גם בשנה השלישית של השירות שלי. וכמובן שתמיד יש את הדרך חזור. אבל אין ספק שהמנצח הוא קו 470, ב"ש- ירושלים. כי אם הייתי צריך לנוח, הייתי נוסע לגולן. אבל אם רציתי לחיות, הייתי נוסע לירושלים. לאויר הקר שהיה כמו מנה של שפיות אחרי שבועיים במדבר. ולעלות עליו היה נותן הרגשה שלפחות ביום וחצי הקרוב הדברים יהיו בסדר.
תודה!
קו 63 מקרית אתא בדרך לכל מקום אחר שהוא לא קרית אתא….
11.
תודה!
הבחירה קשה על פניו, ואני כל כמה שנים מחליף קו שמלווה את ימי:
70 (חדרה בנימינה) בשנים האחרונות,
700 מבית אליעזר לתל אביב (האחרון יוצא ב6:30 בבוקר) לפני כן,
התאומים 370/380 בתקופת באר שבע,
312 שאופיר כתב עליו כל כך יפה בתקופה האשדודית,
392 בצבא, הוא ועוד קווים מופרכים כמו 468, 486 ודברים שרק הצבא מפגיש אותך איתם…
אבל את הבכורה, גם בין כל הקווים האהובים המהירים שלקחו אותי מק"שטאון לת"א, שמורה ל841, או שמונה ארבע לאט בשמו האמיתי- ק"ש-ת"א דרך כל השאר, במיוחד לאחרונים שלו-
קו חצות הלילה מת"א לק"ש- אחרי הופעות של להקות שהתחילו את דרכן ושלחו מלא כרטיסים חינם לרדיו ולפני עוד יום לימודים עייף במיוחד…
וקו 841 האחרון של שישי למרכז- קו שנוסע עמוק אל תוך השבת (יוצא ב16 מק"ש, מגיע לתא כשהנרות ליד שולחנות השבת כבר מתחילים לכבות)- שמתחיל במירוץ מטורף להגיע בטרמפים מהקיבוץ לתחנה רלוונטית ומסתיים ברגיעה של שקיעת יום שישי בכבישים בלי מכוניות כמעט, שקט, נהג קבוע ונחמד ואנשים מיוחדים ומוזרים…
אז לזכר 841 של שישי אחר הצהריים, שמחבר בין כבישי הגליל, השדות והכינרת לבין המפלצת האורבנית האולטימטיבית של ישראל- התחנה המרכזית החדשה-
בא לי כרטיס!
480 מת"א לירושלים, בשעות הזויות יותר או פחות.
בגיל 16 הייתי לוקח בלילות את קו 201 או 301 לתחנה המרכזית כדי לחפש אלבומים מוקדמים של אר אי אם. באותם ימים עוד פעלה שם חנות מוזיקה סבירה. הייתי מאוהב מרחוק (מאוד) במישהי שגרה באחת המדינות הדרומיות של ארצות הברית. בעצם הייתי מאוהב בלא להרגיש שייך. השירים באלבומים הראשונים האלה של הרביעיה מג'ורג'יה סיפרו סיפורים על מקומות ואנשים מוזרים, בקול השברירי מלא החרטה של מייקל סטייפ, על רקע צלילים פסטורליים של גיטרות מצלצלות. צרצרים. שלטים מתנדנדים. טנדרים. דיירי קווין ופיגלי וויגלי. זה היה המקום שבו רציתי להיות. במקום זה ספרתי את המטבעות ולקחתי את הקו האחרון חזרה לרחובות.
קווים 320 ו312 שמקשרים בין ת"א לאשדוד. העברתי עליהם המון שעות, שבפעמים הראשונות היו מלוות בהתרגשות של נערה צעירה שיוצאת מהפריפריה (ועוד לבד!). עדיין נוסעת בהם מידי פעם 🙂
461
קו 55- קו דו-משמעי שמסמל את היינג-יאנג. מצד אחד קריית אונו, זאת אומרת שירות צבאי בתל השומר, ומצד שני ים שמסמל חופש ושמחה. הקו עצמו כמובן לא מתאפיין בדבר מיוחד חוץ מהיעלמותו הפתאומית כאשר רוצים להגיע הביתה מן המקום שבו אתה נמצא.
35. הקו מהתחנה הישנה, עם סככות הבטון היפות, והריח הלא תמיד נעים, הביא אותי תמיד הביתה בשעות רגילות, מוזרות, מוקדמות והפוכות. יום אחד התכתבתי עם מישהי שפגשתי דווקא ברכבת, ואחרי חודש הסכימה לבוא לביתי, לסופ"ש. אח"כ נהייתה אשתי אבל לפני החתונה אמרה לי שבזמן שנסעה ב-35 בפעם הראשונה דאגה שאולי אני גר בשכונות העניות שבדרך, ובו ברגע התגברה על המחשבה ואמרה לעצמה שזה לא משנה. ואז הגיעה לשכונה היוקרתית שגרו בה הוריי… ובעצם ליבי שם, בשכונות ההן שבדרך
קו 20 – היה של דן, של אגד ועכשיו של מטרופולין. הקו הכי יעיל שעובר ביישוב.
כשמתבטלים שיעורים, כשחוזרים מבילוי או כשרוצים לנסוע לעיר הגדולה (כפר סבא) קו 20 הוא הקו!
בנוסף, הנהג החביב שלו ישמח לשמוע שהקו שלו זיכה אותי בכרטיס 🙂
קו 20 שליטעעע!!
הקו המשמעותי בחיי הוא קו 4 בתל אביב שאפשר לי להכיר את תל אביב נסיעה בקו סמלה חגיגה
תגובההה הגרלהההה כרטיסיייםםם קו 845.. אחח איזה נוף
קו 66 היה פעם הקו היחיד שמגיע לקיבוץ שלי ומחבר אותו לשאר העולם (או לחיפה והקריות) אבל בינתיים גם הוא בוטל, או צומצם לפעם ביום בשש וחצי בבוקר שזה כמעט אותו דבר.
לא קצת אירוני, הפוסט הזה, בהתחשב בעובדה שביום הפסטיבל לא פועלת תחבורה ציבורית כדי לאפשר לקהל הלא תל אביבי להגיע אליו?
קו 480 מת"א לירושלים. מעבר מעולם אחד לאחר.
תגובה
394
רכבת.
קו 4!! כמעט כל יום לבית ספר וחזרה
קו 4 לעיר- כיתה ד בחזור צחקתי וקולה יצאה לי מהאף בלי ספק אירוע מכונן בחיי..
37……מבית הספר לבית….מהצופים לבית……כמה ארוך זה היה נראה אז…..
קו 5 בדרך אל הים
48 – להתפלח מבית הספר כדי לנסוע לשינקין לעבור על דיסקים באוזן.
הקו שלי הוא 274, שתמיד מצליח לשלב סטודנטים עם חננות מהנדסאים, סנובים מתיכון חדש, רוקרים משבח מופת ומשופמי בר מצווה במדים מהולץ! קסם!
פעם בקו 43 בדרך הביתה מהתיכון, ישב זקן ליד החלון וחבר שלי לידו. בכל תחנה הזקן קם וחבר שלי קם אחריו כדי לתת לו לרדת. הזקן חזר לשבת בכל פעם וגיחך לעצמו. עד היום (יותר מעשור אח"כ) אני מבסוט מהזקן הזה.
נשמע פסטיבל מגניב, אפשר כרטיס? זוגי?
🙂
קו 8 בתוך באר שבע. אני שומר לעצמי את הסיפור.
קו 841 הידוע בכינויו:
"שמונה ארבע לאט"
אתה נמצא עליו כל-כך הרבה זמן, שאין מצב שהוא לא יהיה משמעותי לך.
כמה ממחשבותיי הטובות נחשבו על אותו קו.
קו 1 המיתולוגי שנפטר בטרם עת מחולון לתל אביב. נוסטלגיה.
קו 480, שהחזיר אותי הביתה כל שישי. כל שבוע מחדש נשמתי לרווחה את האוויר המפוקפק של ת"א.
קו 380 נהג לקחת אותי במשך שנים לא מעטות מבאר שבע לתל-אביב בימי ראשון, אל הצבא ואח"כ אל האוניברסיטה ובחזרה בימי חמישי מתל-אביב לבאר שבע. שעות רבות העברתי בו בהאזנה למיטב אלבומי אמצע הניינטיז ותחילת הנוטיז של רדיוהד, הסמאשינג פאמפקינס, נירוונה, גארבג' וכו' וכו', בהתחלה בווקמן ואח"כ בדיסקמן (נגן המפי 3 כבר הגיע בתקופת הרכבת…).
היום, למרבה השמחה, אני כבר עושה את הדרך הזו באופן הפוך ובאוטו. עדיין עם מוסיקה.
400 מירושלים למסובים בתקופת הצבא. לא ארחיב הפעם.
572, שכבר כמה פעמים נמנמתי בו בדרך חזרה ופספסתי את התחנה הנכונה, מה שאילץ אותי לקחת אוטובוס אחר לכיוון השני..
תמיד אותו הקו
קו 361 מכרמיאל ללב המפרץ…הקו הראשון שהכרתי. חיבר אותי לעכו- משם לתל אביב- להפניות הראשונות של הצבא- ומשם לדיסק סנטר שפתח בפניי עולם ומלואו!
גם אני, כמו נועם הלפר, מגיעה ממבשרת ציון וגם לי קו 155/4 זכור לטובה. כשעבדתי בטאוור רקורדס , ייצא לי לראות את נועם הנ"ל עובר בחנות מדי פעם, וגם האנשים של לורנה בי. זה נורא דודתי: אני גאה בהם.
אני רוצה כרטיס!
הקו שלי הוא קו 5 של דן, שלוקח אותי תמיד לכל מקום שאני רוצה בתל אביב 🙂
קו 115 בחיפה, כי זה הקו שאני צריך לקלל כל בוקר שאני לוקח את הילד שלי לבית ספר ועוד 1000 אבות וילדים החליטו לעלות עליו באותה שעה.
קו 247 מאריאל לתל אביב, באמת צריך להסביר? 🙂
קו 300. החופש מהפריפריה לתל אביב 🙂
קו 25, ברור! הדרך המהירה ביותר להגיע לדיזינגוף סנטר, הבית שלי לאורך התיכון. גם היום אני מקפידה לא לגור יותר ממרחק שני רחובות מהקו.
קו 47 הכיר לי את תל אביב, 230 החזיר אותי מהופעות גם בלילות, 504 עושה פלאים כשמצליחים לתפוס אותו.
402.
קו שמפריד בין עולמות.
קו שמדגיש הבדלי תרבות.
קו שחוצה השקפות עולם.
קו 402 הוא הקו שלקח אותי מהפרבר המרכזי שבו הוריי חיים לעיר שלמדתי לאהוב כל-כך בשלוש השנים האחרונות. הקו שפתחתי כלפיו יחסי אהבה-שנאה כי איך אפשר לטעון לרוחניות כשאתה לא מסוגל להסתכל בעיניים של אישה מבוגרת שרק רוצה להעביר את הנסיעה הארוכה בישיבה?
קו 5 בת"א ("קו העיר" לשעבר), שהיה מגיע לתיכון ולסבא וסבתא
קו 73 ז"ל, שכבר לפני מהפכת האוטובוסים אפשר היה לראות את תהליכי הגסיסה האיטית שלו בתדירות הנמוכה בימי הקיץ החמים (45 דק' מיוזעות בצומת "על פרשת דרכים"!!)
312 מסיע בזמן
יום אחד בקו 19 בירושלים, בדרך לאוניברסיטה, הבנתי שאני לא לומד את מה שאני אוהב. ירדתי באוניברסיטה, תפסתי קו 19 לכיוון הבית, וזאת הפעם האחרונה שהייתי על הר הצופים.
אתה עומד על דרך נמיר, ליד רכבת אולרוזרוב, נוטף מחום. על פני התחנה חולף קו 532, עמוס בחיילים כמעט עד אפס מקום – לעיתים עוצר ומעמיס עוד כמה חיילים, עד שהוא מתפקע באפס מקום. ואתה רק מקווה שיגיע אוטובוס אחד ריק שהמספר 532 כתוב עליו.
פתאום, בזווית העין, אתה שם לב לאוטובוס ריק הנושא את הספרות 532 עומד בצומת. הוא עוצר בתחנה, אתה עולה בנחת, מתרווח במזגן הנעים, מוציא ספר ויוצא לדרכך לעוד יום בעבודה.
קו 480, המגיע מתל-אביב לכיוון ירושלים.
משמעותי כי הוא מביא אותי מהמרכז אל החברה הנהדרת שלי, שגרה במבשרת… ויש לרוב אווירת חשמל כזו של סופשבוע, ונופים יפים להסתכל עליהם מהדרך.
ותכלס, אם אני ככה חולם בהקיץ ומפליג במחשבות,
אני נזכר באיך אני והיא הכרנו, וזה תמיד מחזיר אותי לאיל ולאפרכסת.
אז פדר, שוב תודה.
^_^
שונא את התחנה המרכזית
רוצה כרטיס
תודה
קו 170 מירושלים לבית אל, לקח אותי לארץ אחרת. כבר לפני 10 שנים, וביחד עם שביזות יום א' הנוף של איו"ש יצר איזו מציאות מוזרה של ארץ אחרת שהיתה בדיעבד כמו חלום מוזר ולא ברור עם תחושות מעורבות.
קו 947 קברניט חטף שבץ.
קו מירושלים לחיפה שעם קצת מזל אולי נשב על הרצפה ובתקווה שנגיע ביממה הקרובה.
בדרך לצבא בשביל להגיע לאוטובוס של שמונה בבוקר אתה מחכה בתור לאוטובוס של שבע
כשאתה עולה הכי רחוק שאתה מגיע זה גג לתת כיף לנהג הג׳ינג׳י השמן המיואש שכל הדרך אוכל בורקסים עוגיות וכוס קפה גדולה. לפחות אני מצליח להשקיף לסוף האוטובוס בשביל להביט בתאומות היפות שעלו ראשונות בירושלים. בד״כ האוטובוס כבר נתקע בכביש מס׳ 1 ושהוא מסתדר סוף סוף מתחיל הטיול סביב ערי המרכז המסריחות ביותר הלוא הן פתח תקווה ונתניה אם לא עשינו תאונה עד עכשיו זה מזל. עכשיו נשאר רק לשוט בפקקים של כביש 2 ולהגיע.
אחרי שירדתי סוף סוף מהאוטובוס לאח.ר 4 שעות ואני בטוח שאני באילת אני יכול לומר ש
947 הוא קו ללא ספק המרגש ביותר
כרטיס כרטיס כרטיס
קו 1 של דן מחולון לת"א בימי התיכון. אין מה להוסיף
בקו 5 קבוע אל הים
מסכים עם קו 1 של דן
מונית שירות נתניה – תל אביב שתיקח אותי לתחנה מרכזית ב17.9
האוטובוס המשמעותי בחיי הוא אוטובוס הקסמים. בלי אוטובוס הקסמים לא הייתי פוגש את גברת פריזל. אם לא הייתי פוגש את גברת פריזל, לא הייתי מעביר דירה עם הבן שלה, משה. אם לא הייתי מכיר את הבן שלה משה, בחיים לא הייתי פוגש את שמחה אשתי שתחיה, אם לא הייתי פוגש את שמחה אשתי שתחיה, לא הייתי טועם את העמבה הכי טעימה בהסטוריה! הבעיה עם אוטובוס הקסמים שאתה יודע איפה אתה עולה, אבל לא תדע איפה תרד…
הרוטובוס המשמעותי בחיי הוא אוטובוס הקסמים. באוטובוס הקסמים פגשתי את גברת פריזר.
אם לא הייתי פוגש את גברת פריזר לא הייתי מעביר דירה עם בן שלה משה.
אם לא הייתי פוגש את הבן שלה משה, בחיים לא הייתי פוגש את שימחה אישתי שתחייה.
אם לא הייתי פוגש את שמחה אישתי שתחייה, לא הייתי טועם את העמבה הכי טעימה בהסטוריה!
הבעיה עם אוטובוס הקסמים היא, שאתה יושע איפה אתה עולה אבל אתה לא תדע איפה תרד…
הקו המשמעותי בחיי הוא קו העוני.
קו 480, ירושלים-תל אביב. הקו שהוביל אותי אל החיים החדשים שלי
קו 29 – הדרך הארוכה ביותר להגיע אל הים…
כמו כל הירושלמים קו 480 המופלא, בתקופות ונסיבות שמחות יותר ופחות… וקו 14 הישן, שמעבר ללקחת אותי למרכז העיר, גם לבי״ס יום יום במשך שנתיים עם קייס מלא בדיסקים ווקמן… אז מה אם נסיעה של רבע שעה לקחה שעה וחצי איתו? שמעתי אחלה מוזיקה בדרך…
אני מעדיפה רכבות. הן נוסעות רחוק יותר, מהר יותר
וכמובן שאשמח לכרטיס
קו 55, שבגללו הפסדתי הזדמנות להיות בקליפ של איפה הילד, כי אי אפשר לפספס את האוטובוס האחרון מדיזנגוף לקרית אונו.
קו 149 שלקח אותי מכפ"ס לתל-אביב.
קוים 1 ו-2 שלקחו אותי מחולון למרכז תל-אביב בתקופת הצבא.
קו 474 שהטיס אותי לחו"ל ב150 קמ"ש בכבישי יו"ש המתפתלים, ובו שמעתי פעם חרדי מעמנואל מקפיץ את הבת שלו על הברכיים ושר לה "צריך להרוג את כל הערבים" שוב ושוב ושוב. זה קו שתמיד יש מישהו שמקיא בו (מהסיבובים) והפעם זו הייתי אני (באופן פיגורטיבי, לפחות). אגב, אוטובוסים בשטחים זולים בחצי מאחיהם שבתחומי הקו הירוק. תמהתני?
קו 51 שלקח אותי לבי"ס יסודי מקריית חיים לחיפה.
קווי לילה! פתרון גדול לשעות הקטנות, באמת.
תל אופן.. בתקווה שיקחו אותי למרכזית
קו 16 לתל אביב. נסיעה מרחוב הטייסים דרך שכונת התקווה והתחנה המרכזית שתמיד היתה הזויה ומרתקת, לצפות מחלון האוטובוס על שוק התקווה העמוס, שלטי החנויות המצחיקות ברחוב אצ"ל, ערסים דופקים שווארמה בבוסי,תנועת העובדים הזרים/החיילים/התיירים/הנרקומנים בתחנה המרכזית, ועד לסטריליות והטיפוח של רוטשילד. לחלוף על פני מלא עולמות בנסיעה של רבע שעה.
605 נתניה-ת"א כמו שנאמר פה באמת צריך לפרט למה?
קווי 18 בירושלים, או לפחות מה שנותר מהם. זה היה קו פיצוץ, מלא בחתיכות שהעיפו לי את המוח, שלא לדבר על זה שהוא פיזר בכל העיר.
תחרות צמודה בין 480 (תל אביב-ירושלים) ל-170 (ירושלים-בית אל). קווי האוטובוס בהם נסעתי במשך שנתיים, בזמן שירותי הצבאי. פוי.
961 (בית שאן-ירושלים, אבל אני עולה באמצע לאחד הכיוונים), עם הבחילות שתמיד מלוות אותו, הפעמים שהוא פשוט לא עצר והשאיר אותי לחכות שעה בחום של הבקעה, והנהגים הקבועים שלומדים להכיר עם השנים, והם לומדים להכיר אותך.
הקווים שתמיד חלפו על פני
202 שעבר מתחת לבית הורי בזכרון ותמיד הייתי יוצאת מהבית בדיוק בזמן לראות אותו עובר
קו 5 שעבר מתחת לבית של סבתא וכשצפינו בו עובר בערגה היא חזרה ואמרה שכל עוד יש לנו רגלים כדאי שנשתמש בהן
קו 70 לת"א
(קודם ת"א, אחר כך העולם!)
אה, ואני רוצה כרטיס
הקו האהוב עלי הוא קו תל אביב לונדון.
אשמח לכרטיס (:
הקו האהוב עלי הוא קו תל אביב – לונדון.
אשמח לזכות בכרטיס (:
845 אקספרס קרית שמונה – תל אביב. 3 וחצי שעות איומות ונוראיות שבסופן העיר הכי מרגשת ומלחיצה שזכורה לי. ויש גם להקה כזו:
וואו. נוסטלגיה. איך אפשר לבחור? היו כל כך הרבה חשובים. קו 5 באשקלון הוציא אותי מהבית לכל מקום אליו רציתי להגיע. עם קו 842 הצלחתי להגיע לבן זוגי בצפון (4 שעות נסיעה לכל כיוון, 4 שעות בהן האזנתי לכל המוזיקה החדשה שמצאתי וגיליתי באותו שבוע, שוב ושוב, ושוב), קו 37 הלוך ושוב מהכרמל לעיר התחתית של חיפה- עליות, ירידות, עיקולים ופיתולים, הרבה מעבר למה שהקיבה הרגישה שלי יכולה לשאת, כל נסיעה חוויה של ממש, זה הקו ששבר אותי סופית וגרם לי להוציא את מיטב הכסף שלא היה לי על טוסטוס קטן, כתום, ובלתי ניתן להחלפה. כל אחד מהם ותפקידו וכל אחד מהם בלתי נשכח בדרכו 🙂
63 הנצחי כמובן
הוא לוקח אותי לבית הספר, לים, לעזריאלי ופחות או יותר לכל מקום בעולם.
61. הוא פשוט בכל מקום.
בתור שכנה של התחנה המרכזית (החדשה בתל אביב) – יש לי חיבה לכל קו הלוקח אותי הרחק ממנה!
יש לי יחסי אהבה-שנאה מורכבים עם אוטובוסים כי גדלתי בגולן וכל מקום (הש"ש, הצבא והחיים בכלל) הוא רחוק, ועד היום לא הצלחתי להיגמל מההרגל לרוץ כשאני צריך להגיע לתחנה לתפוס אוטובוס- כי אם איחרת ב5 דקות בב"ש, תצטרך לחכות 45 ד' עד האוטובוס הבא לת"א ותאחר את האוטובוס המהיר לצפון…
אז אני בוחר ב870 (מהיר ב"ש-עפולה). לא יצא לי לסוע בו כמעט (הוא התחיל בדיוק אחרי שהפסקתי לסוע לדרום לש"ש ולצבא) אבל הרעיון לדלג על המרכז והפקקים מאוד מוצלח בעיני (=
קו 69, בגלל המספר.
סתם לא, קו 42 : דבר ראשון זה הקו הראשון שלקחתי בחיי והמשכתי לקחת יום יום בשירותי הצבאי. וגם כי זה קו של אנשים מוזרים והזויים , אין נסיעה אחת בקו הזה בלי שקורה משהו הזוי.
והכי חשוב, הוא נשאר באותו המסלול אחרי כל השינויים שעשו בשנה שעברה!
קו 37 בחיפה שבגיל 11 הלכתי עליו לאיבוד
אשמח לכרטיס 🙂
כעזבתי את אילת ועברתי ודרום תל אביב, הייתי נוסעת המון עם קו 26 לתחנה המרכזית או לשדה התעופה כשהיה לי אפשרות לבקר בבית באילת
מבין כל הקווים ששימשו אותי בתקופת התיכון ואחרי, קו המלכים האהוב היה תמיד קו 21, הביא אותי כמעט לכל מקום שחפצתי בת"א. מבין הנסיעות הרבות זכור לי במיוחד יום שישי חם אחד בו פספסתי את האוטובוס האחרון ונאלצתי ללכת הביתה, סביבות השעתיים וחצי הליכה 🙂
אין ספק שזה היה קו משנה חיים ומעצב ילדות, חבל שכבר לא קיים יותר…
אשמח מאוד מאוד לקבל כרטיס (כמו כולם כאן ככל הנראה :))
כמתכנן ויועץ תחבורה ציבורית למשרד התחבורה מזה קצת יותר משנה,
תמיד יהיה לי Soft Spot לקו הראשון שתכננתי – קו 378 המהיר מת"א לשדרות, נתיבות ואופקים. לא רק קו חשוב המקשר פריפריה ללב הארץ, אלא גם קו עם סיפור יפה על בחור צעיר כבד ראיה מנתיבות שנלחם לפתיחתו והשיג את התקציב ליישומו.
קו נוסף היקר לליבי הוא קו 149, האוטובוס האדום של דן (בעבר) שהיה לוקח אותי כנער לעיר הגדולה מתי שרק יכולתי לברוח מהישימון הפרברי
קו 92 מחולון לתל אביב
לקח אותי לגלות את העיר הגדולה
קו 63 תל אביב-רמת גן.
בגיל 15 היינו חבורה של בנות. 8 בנות. חברות. מכל רחבי הארץ.
היינו חברות טובות.. אפשר להגיד שהן היו החברות הכי טובות שלי באותה התקופה.
מוזיקאיות כאלה, מגניבות, קצת ריענון מהחברים והשגרה במקום מגוריי.
פעמיים בשבוע, בימי שני ורביעי, היינו נפגשות בתל אביב. לא משנה אם זה היה לוקח שעה כל כיוון נסיעה, לא משנה אם היה לנו מבחן יום אחרי או יומולדת לחבר.
אלה היו הימים שלנו. הימים הקבועים והכי כייפים בשבוע.
הייתי מגיעה כל פעם ברכבת לעזריאלי ומשם לוקחת קו 63 לסנטר. בכל פעם היינו מסתובבות במקום אחר, מפזרות את הטימטום והשטויות שלנו ברחבי תל אביב.
אבל הייתה לנו שעה קבוצה, 15:10 בסנטר.
לא משנה כמה גדלתי, וכמה אני מבינה שיש דרכים הרבה יותר יעילות להגיע לסנטר מאשר לקחת רכבת ואז קו 63. זה תמיד יהיה הקו שלי, ותמיד שאגיע לת"א ואצטרך להגיע לאיזור אני אעלה עליו.
200 (מודיעין-תל השומר) שלוקח אותי כבר שנתיים מהבסיס הביתה בתוך שעה, אם אני בר מזל לצאת עליו (הדרך החלופית כוללת שלושה אוטובוסים יותר). נשארו לי עוד 5 פעמים לעשות את המסלול הזה, בתקווה שבכולן אספיק אליו…
קו 24/48/47 שהוביל מהמושבה הקטנה רמת השרון לעיר הגדולה.
כרטיס יתחיל את השנה בצורה הטובה ביותר
קו 4 בצפון תל האביב – האוטובוס נוסע דרך השכונות של הילדות של האבא שלי, וסוף סוף עכשיו, הוא מדבר על חייו הבוגרים הצעירים שלי
קו 63, BY FAR.
קו 371 ראשון – קרית גת, קרית גת – ראשון. זה הקו הבינעירוני הראשון שנסעתי בו לבד (כילדה). עוד לא היו אז טלפונים סלולריים, לי עדיין היה ווקמן (!). היה מפחיד ומרגש בו זמנית.
קו 73 – החיבור בין כל טבורי העולם של נערותי: בית -> הספריה העירונית -> קולנוע מגדל -> קולנוע רינה ומרכז העיר (חולון) -> חנויות המשומשים באלנבי -> משחקי הוידאו בככר דיזנגוף. האם היה עוד משהו בעולם שיש בו צורך מלבד הקו הזה? ספק גדול.
מונית שירות קו 51 – קו ההופעות שלי
קו 11 שהיה לוקח אותי אל הים.
קו 5. שאיכשהו נמצא בכל מקום שאני מחפש אוטובוס בתל אביב. אולי זה קשור לזה שהוא קו חופר.
קו 480 מארלוזרוב לירושלים. זוכרת כל פעם שנסעתי בו; לחברים, לבסיס, לטיול-פרידה-לפני-קורס-קצינים עם חברה… וכמובן, את הפעם בו ניסיתי לחזור באותו קו והוא נתקע באמצע הצהריים ביציאה מירושלים, והותיר אותנו להתייבש בשולי הכביש עד שיגיע אלינו אוטובוס חלופי (כעבור כ-45 דקות).
378 – מת"א לאופקים. מקצר לי את הנסיעה לבסיס בשעה שלמה!!
הסיפור על קו 301 הרג אותי. אני אף פעם לא מבינה איך הנהג מצליח לזכור את המסלול שלו
53 – קרית חיים-קרית ביאליק. "עוד סיבוב אחד והגענו". ככה שעה!
קו 24, מרמת השרון לתל אביב.
ליווה אותי כל הילדות..
48/248/247 שלקחו אותי לת"א וחזרה בנעורי
501 היה לוקח אותנו לעיר הגדולה
קו 45 בתוך ירושלים מבי"ס למרכז העיר. הקו עבר (אולי גם היום) בתוך השכונות החרדיות גאולה ומאה שערים, רגעים בהם כל העולם מתנהל בתפאורה אחרת וניצבים שונים.
411
תא כל העולם ובנותיו סוף העולם ימיננה ואז בית שמש
רוב הנסיעות באוטובוס הן די שגרתיות, הן משמשות מעבר ממקום אחד למקום אחר, שנייה אחרי שירדת כבר שכחת את הנסיעה, ואתה מחפש את היעד הבא, אבל לפעמים, רק לפעמים גם נסיעות באוטובוס יכולות להיות קסומות. אחרי הצבא עשיתי מועדפת באילת, תקופה שיש רק פעם בחיים, אחרי משמרת במלון, משתכרים למוות, בלי דאגות ומחשבות מהותיות על המשך החיים, חוזרים לבקר בנס ציונה פעם בחודש/חודשיים תלוי בתקופות, ולמשך שנה לא דואגים מהעתיד שמתקרב ובא, באחת הפעמים בהן חזרתי הביתה מאילת, עם תיק קטן שכולל בתוכו דיסקמן (כן, אני די זקן, פעם היינו משתמשים בזה) עם דיסקים מקוריים של הסמיתס הלהקה האהובה עלי בעולם עד היום, וספרים של פאולו קאולו מהתקופה שלא הבנתי בספרות וחשבתי שהאלכימאי זה הספר הכי טוב בעולם. למי שלא יודע, בשביל שיהיה לך מקום לשבת על האוטובוס מאילת אתה צריך להזמין כרטיס מראש, יש בזה משהו מאוד רומנטי בעיניי, תמיד קיוויתי שירצה הגורל ודווקא לידי תשב אשת חלומותיי ויתפתח סיפור אהבה קסום, כמובן שהחיים האמיתיים אוהבים לנפץ כל אשליה לרסיסים, ותמיד ישבו לידי אנשים שמנים או זקנות שלא הפסיקו לדבר כל הנסיעה, אך דווקא בנסיעה ההיא, בחצות ערב ראש השנה לפני 9 שנים, כשעליתי על האוטובוס בשנייה האחרונה לפני שהוא יצא, והתיישבתי במקומי, ראיתי בחורה ממש חמודה נשענת על החלון, מזיזה את תיקה מחייכת אלי ונותנת לי לשבת. טוב, כמובן שאיך שהאוטובוס התחיל לנסוע שאלתי אותה אם זה האוטובוס לירושלים נכון? היא ממש נחלצה ואמרה לי שלא, לאחר שהבינה שאני עובד עליה ונשבר הקרח, התחלנו קצת לדבר, מתברר שהיא אילתית במקור שלומדת ברחובות בפקולטה, כשהיא סיפרה לי שהספר האהוב עליה הוא האלכימאי, הרגשתי כ"כ בר מזל שסחבתי איתי את הספר בתיק, ברגע שהוצאתי אותו החוצה, היא הסתכלה עלי בהלם, ושנינו הבנו שזאת לא הולכת להיות סתם נסיעה, למרות השעה המאוחרת לרגע לא הייתה שתיקה, דיברנו על הכול, אהבות, חלומות, עבר, עתיד, את השיחה מרתקת עצר ויכוח קולני, בין אחד הנוסעים לנהג, כאשר הראשון האשים אותו בחוסר זהירות וכמעט תאונה, הנהג עצר בצד את האוטובוס וטען שהוא לא יכול לנסוע כל עוד מישהו מציק לו, הייתה מאומה גדולה, לבסוף אני החלטתי להתערב, לא יודע אם זה בגלל שרציתי להרשים את הבחורה לצידי, או שסתם ריחמתי על שאר נוסעי האוטובוס ששבויים להם באמצע המדבר בשתיים לפני בוקר, הצעתי שנעבור אנחנו לשבת מצד ימין לנהג, ונפקח עליו, לאחר שעברנו מקום, השיחה כבר לא קלחה כל כך, אני הייתי יותר מדי מרוכז בכביש, פתאום הרגשתי אחריות על חיי עשרות בני אדם שרק רוצים להגיע למשפחות שלהם בערב ראש השנה, אחרי כמה דקות זה עבר לי, אבל היא כבר נרדמה לי על הכתף, היא נראתה כ"כ יפה ושלווה לא היה לי לב להעיר אותה, הוצאתי בעדינות מהתיק את הדיסקמן, והקשבתי לסמיתס כהרגלי, ואז רצה הגורל
ודווקא בשיר " יש אור שלא נכבה", בפזמון הבא And if a double-decker bus
Crashes into us
To die by your side
Is such a heavenly way to die
And if a ten-ton truck
Kills the both of us
To die by your side
Well, the pleasure – the privilege is mine
התנגשנו במשאית, לדעתי הנהג שלנו נסע יותר מדי מהר ולכן שנהג המשאית האט קצת, הוא נתקע בו, בסופו של דבר כולם יצאו בסדר, ומלבד ההלם והשוק, לא קרא שום אסון, כשיצאנו החוצה לשאוף אוויר, בזמן שהנהגים החלו להאשים אחד את השני בקולניות וכמעט באלימות, שמתי לב שהיא קצת נסערת, ביקשתי ממנה רשות להשמיע לה את הקטע ששמעתי באותו הרגע של התאונה, שמתי לה את האוזניות על האוזניים, היא הקשיבה והתחילה לבכות, ואז חיבקה אותי במשך דקות ארוכות, ואמרה לי שאני מיוחד, אבל יש לה חבר שהיא גרה אתו, לא הבנתי איך כ"כ הרבה צירופי מקרים קרו לשווא, לבסוף היא ביקשה ממני את הטלפון שלי, מאחר שלא הרגישה נוח מבחינה מוסרית להביא לי את שלה, ואמרה שאם ירצה הגורל בשבילה דרך אחרת, היא מבטיחה להתקשר, לאחר שבוע, קיבלתי טלפון משיחה לא מזוהה שלא הספקתי לענות, לעולם לא חזרתי לאותו מספר, ועד היום אני תוהה אם זאת הייתה אותה בחורה מנסיעת חצות שיצאה מאילת לנס ציונה.
התגובה שמעליי כל כך יפה ומקיפה, שהתרוקן לי המוח ובמילא אין לי סיכוי.
אני בכל זאת אשמח לכרטיס
קו 40 מנהריה למצפה אבירים- תמיד מוריד אותך בכפר הערבי נוצרי הקרוב בתירוץ שהוא לא נכנס למצפה אבירים- גם כשיש גשם ואתה צועק על הנהג ויורד להירטב בין השלוליות….
אז על כל הימים בגשם… כרטיס יפנק אותי… ו… אאההה… אני אוכל גם ארוחת חג שני ! ככה שהכרטיס יעזור לי להוריד את האוכל יותר טוב…
עדיין?
אם כן, כנראה שזה יהיה קו 948, ירושלים- בקעת הירדן, מהבירה ועד לבסיס, חום אימים כלול.
קו 370 מתל אביב לבאר שבע, מחיי המשפחה לחיים הפרטיים וללימודים.
קו 26 ממזכרת בתיה לעיר הגדולה רחובות זה סבבה, אבל מה שיפה זה שלמזכרת יש גם קו ישיר לירושלים 434, שזה רייז רציני לקדושה.
הכי שם, אירוע חובה !
והזוכים הם:
גיל ו-Liroyz!
מזל טוב! תציצו בתיבות המייל שלכם.
תודה לכולם על הסיפורים הסופר-מרגשים ונפגש ביום שני!
https://www.facebook.com/events/481932518486029/
קו 66 פתח תקוה תל אביב. לעלות, ליסוע, לקנות דיסק או שניים וכל הדרך חזרה למזמז את העטיפה ולקרוא כל פרט בה ולדמיין איך זה יישמע לפי רשימת הנגנים והכלים – עד שמגיעים הביתה לשמוע. היתה בזמנו גם להקה מדהימה על שם הקו הזה.