כרטיסים במתנה: Of Montreal (+מיקסטייפ!)
[פוסט אורח מאת נדב אפל, שהוזמן לערוך מיקסטייפ של אוף מונטריאול וחזר עם פוסט אדיר ומקיף הרבה יותר משיכולתי לייחל לו. בסוף הפוסט – הזדמנות לזכות בכרטיס להופעה של Of Montreal בשבוע הבא, 7 במאי, בבארבי תל אביב!]
"המוזיקה לא רוצה תחת שום נסיבות לגרום לך לעשות את מה שרוק'נ'רול אמור לרצות שתעשה: ללכת מכות או להזדיין"; כך מסכם מבקר המוזיקה ג'ואי סוויני את התרשמותו מפסטיבל שערך לייבל האינדי קינדרקור בשנת 2000 בעיר המחוז את'נס שבג'ורג'יה, ובעצם מתאר בצורה די מדויקת את איך שנשמעו כוכבי הפסטיבל ובני העיר, אוף מונטריאול, באותה תקופה. לא חייבים להסכים, כמובן, עם הטענה שרוק'נ'רול אמור לגרום לכם לרצות ללכת מכות או להזדיין, אבל כשמאזינים לחומרים של אוף מונטריאול באותה תקופה די ברור שמדובר בלהקה שיכולה לגרום גם לבל אנד סבסטיאן להישמע כמו חבר'ה די קשוחים. עשר שנים לאחר מכן, לעומת זאת, יהיה קשה למצוא איזשהו שיר של הלהקה שלא עוסק בסקס, אלימות, או הקושי להבדיל בין השניים.
במיקסטייפ הזה אנסה לספר איך זה קרה, ולסוג כזה של סיפור יש את המגבלות שלו: מבחינה עריכתית, הוא דורש שהשירים יופיעו פחות או יותר בסדר כרונולוגי, מה שלא תמיד מאפשר מעבר חלק בין שיר לשיר ולא בהכרח משרת את הזרימה של המיקסטייפ בכללותו. מבחינה היסטורית, הוא עשוי להעניק את הרושם שההרכב פעל בתוך איזשהו מסלול מוגדר מראש, שעבודתם המוקדמת לא עומדת בפני עצמה אלא היוותה רק סדרת נסיונות לא לגמרי מוצלחים להגיע אל אותו מקום שאליו הם הגיעו בסופו של דבר. אני מעדיף לחשוב על השינויים שעברה המוזיקה של אוף מונטריאול לא כהתפתחות הגיונית אלא כסדרה של מוטציות, רצף בלתי פוסק של שינויים אקראיים שמתגבשים פעם בשנה-שנתיים לכדי אלבום. בטקסטים הקצרים שמלווים כל שיר אני מנסה לספק איזשהו קונטקסט רחב יותר לכל שיר ושיר, וגם מציע לינקים לשירים טובים או מעניינים נוספים שלא היה להם מקום במיקסטייפ. אני משוכנע בכל אופן שהמוזיקה של אוף מונטריאול מספיק טובה כדי שהמיקסטייפ הזה יהיה מהנה גם עבור מי שכל זה לא ממש מעניין אותו.
לא מצליחים לפתוח? הורידו את 7zip, תכנה חינמית ופשוטה (אופן סורס!) לפתיחת כל סוגי הארכיבים
1. Everything Disappears When You Come Around
בדומה לרבים מחבריהם לקולקטיב המוזיקה אלפנט 6, אוף מונטריאול הציעו בשלהי שנות התשעים חזון של מוזיקת אינדי-פופ ששאב בעיקר מהפסיכדליה המוקדמת והמיינסטרימית יותר של שנות הששים, מפגש בין המלודיות והעיבודים הבארוקיים של הביץ' בויז, הזומביז והלפט בנק לאקצנטריות המנומסת של יוצרים כמו דונובן וסיד בארט. אולם, בניגוד לטוויסטים השונים שרוב הלהקות בקולקטיב ניסו לצרף למשוואה — האגרסיות התת-קרקעיות של ניוטרל מילק הוטל, הקצה האקספרימנטלי של אוליביה טרמור קונטרול — אוף מונטריאול נשמעו בתחילת דרכם די מרוצים משמירה על הנוסחה הבסיסית של שירים קצרים ומלודיים על פיות, חיפושיות ואהבה. ב-Everything Disappears When You Come Around, השיר שפותח את אלבום הבכורה של הלהקה משנת 1997, Cherry Peel, מתאר קווין בארנס (בשלב זה מנהיג הלהקה בלבד; בהמשך היא בעצם תהפוך לפרויקט סולו שלו), עם גיטרה אקוסטית והרמוניות קוליות יפות, כיצד הכל נעלם כשאהובתו בסביבה. רק דימוי חולף של ציפורים ערופות ראש מרמז אולי על הכיוון שאוף מונטריאול יקחו בהמשך.
2. My Darling, I’ve Forgotten
שירים שעוסקים בפרידות ואהבה נכזבת נוטים להיכתב מתוך הפרספקטיבה של הצד הדחוי או הננטש. על פניו זה נראה קצת חשוד, מאחר ולרוב האנשים יוצא במהלך חייהם להיות בשני הצדדים, אבל כנראה שבאופן טבעי יותר קל לשקוע ברחמים עצמיים על מה שמישהו אחר עשה לך מאשר לתת דין וחשבון על כך שפגעת בו. בכל מקרה, המצב הוא שבסך הכל די קשה למצוא יותר מדי שירים חזקים על פרידות שמוצגים מעיני הצד שיזם את הפרידה. אוף מונטריאול עושים את זה מעולה ב-My Darling, I’ve Forgotten מתוך אלבומם השני, The Bedside Drama: A Petite Tragedy, שיצא בשנת 1998. האלבום עצמו הוא מעין אלבום קונספט שמתאר מערכת יחסים שנפתחת בהתאהבות גדולה ונגמרת, כמובן, בשברון לב (אולי בהשראת סדר השירים בפט סאונדס). השיר די נשמע כמו דמו — חוץ מכמה קטעי סלייד וקצת קולות רקע הוא כולל רק את בארנס שר על רקע פריטת אקורדים בגיטרה חשמלית — אבל זה רק מעצים את תחושת הכנות והחשיפה האישית שהוא יוצר.
3. Tulip Barroo
4. Jacques Lamure
אם The Bedside Drama היה הניסיון של אוף מונטריאול ליצור גרסת אינדי לו-פיי לפט סאונדס, באלבום הבא, The Gay Parade (1999) נדמה שמודל ההשראה העיקרית הוא אלבומי הקונספט של הקינקס וכמובן סרג'נט פפרס, כולל שירי המיוזיק הול, תיאורי הדמויות המדוקדקים וההומור הילדותי-פסיכדלי. אין לאלבום ממש נראטיב, אבל שיר הפתיחה, שיר הנושא ושיר הסיום (שהוא בעצם ריפרייז לשיר הפתיחה) ממסגרים אותו כסדרת סצנות מתוך איזשהו מצעד עליז של דמויות אקצנטריות. Tulip Barroo הוא בעיקרו רצף של דימויים אבסורדיסטיים, כשבשיאו תופס הדובר את מושא השיר מחופשת לגבר משופם בעודה מוכרת סודות לעגבנייה משומרת, בעוד ש-Jacques Lamure הוא סיפור עצוב עם סוף אופטימי על לוזר חביב שמתנדב במכבי האש. דמויות של לוזרים מככבות גם בשירים מצוינים אחרים כמו The Miniature Philosopher ו-My Favorite Boxer, ולצידם ישנם גם מספר שירים אישיים יותר: My Friend Will Be Me האינטרוספקטיבי והקודר, ו-Neat Little Domestic Life, שיר ההלל הטוב ביותר לזוגיות בורגנית שקטה שנכתב מאז Our House של קרוסבי, סטילז, נאש אנד יאנג. העיבודים ב-The Gay Parade יותר עשירים מהאלבומים הקודמים, מה שבשילוב עם איכות הסאונד החובבנית, הנגינה הדי רופפת והחיבה לכלי נגינה עם סאונד צורם נוטה להוביל אותם לגבול הקקופוניה, אבל זה לא ממש מפריע. אולי להיפך: ככה בדיוק מצעד עליז אמור להישמע. כעבודה שלמה, זה כנראה האלבום הטוב ביותר מתוך התקופה המוקדמת (2002-1997) של הלהקה.
5. Let’s Do Everything for the First Time Forever
הקונספט של Coquelicot Asleep in the Poppies: A Variety of Whimsical Verse (2001) מופרך מדי בשביל שארחיב לגביו, אבל בגדול מדובר באיזשהו שילוב בין מלאכים בשמי ברלין, פיטר פן, המתים המהלכים והפעם הזו שהמוכרת בקופי שופ באמסטרדם אמרה לך לא לאכול יותר מספייס קוקי אחת אבל חשבת שזה לא משפיע ולא היתה לך סבלנות לחכות אז אכלת שלוש. מבחינה סגנונית האלבום קצת יותר אקספרימנטלי מ-The Gay Parade אבל לא ממש שונה, אם כי ישנו שיפור ניכר באיכות הסאונד ושיר סיום בן שמונה-עשרה דקות שמורכב ברובו מקטע פסנתר פסוודו-קלאסי. Let’s Do Everything for the First Time Forever הוא שיר אהבה די סטנדרטי אבל יפה; קטע הגיטרה בפתיחה מזכיר את הבלדות המוקדמות של הביטלס, בעיקר את הביצוע שלהם ל-Till There Was You.
6. Doing Nothing
אחרי סדרה של אלבומי נושא יומרניים יותר ויותר, מוציאים אוף מונטריאול בשנת 2002 את Aldhils Arboretum הנטול כל קונספט. למרבית הצער הוא גם קצת נטול השראה, כפי שהם אולי מודים בעצמם בשיר הפתיחה, Doing Nothing. למרות שהשיר לא חורג בסך הכל מהפרדיגמה של הפופ-רוק הפוסט-ביטלסי שהם עבדו בתוכה עד כה, יש בו אגרסיביות מסוימת שלא כל כך איפיינה את החומרים הקודמים שלהם, וגם השירה של בארנס טעונה באיזושהי מידה של לחץ ונוירוזה שלא ממש נשמעו אצלו לפני כן. שבע שנים וחמישה אלבומים (ושני אי פיז ואוסף סינגלים/בי-סיידס ואלבום הקלטות מוקדמות) לתוך הקריירה שלהם, אם זה היה האלבום האחרון שהלהקה היתה מוציאה, היה ניתן להתייחס אליה כעוד הרכב אינדי-פופ אמריקאי חביב אבל לא ממש משמעותי. החל מהאלבום הבא, כל זה הולך להשתנות.
7. Disconnect the Dots
ל-Satanic Panic in the Attic, שיצא בשנת 2004, נהוג להתייחס כאלבום הקאמבק של אוף מונטריאול. ברמה האובייקטיבית, ישנם שני הבדלים משמעותיים בינו לבין האלבומים שקדמו לו: מעברה של הלהקה ללייבל חדש (פוליוייניל), והפיכתה למעין פרויקט סולו של קווין בארנס, שכתב והקליט את האלבום כמעט לגמרי לבדו (שיטת עבודה שתמשיך גם ברוב האלבומים שיצאו בהמשך). מבחינה מוזיקלית-ז'אנרית השינוי פחות ניכר ממה שיקרה באלבומים הבאים, אך מספר דברים עדיין בולטים, כמו השימוש (המוגבל יחסית בשלב זה) במכונת תופים והשינוי הקל בסגנון השירה של בארנס, ששומר על העדינות שלו אך הופך לאדיש יותר, עובר מההתחנחנות הילדותית שאיפיינה אותו עד כה למעין קור אנדרוגיני. Disconnect the Dots אולי משקף יותר מכל את המגמה הזו, אבל גם השירים שעדיין מזכירים את הסגנון האוף מונטריאולי המסורתי יותר, כמו Chrissy Kiss the Corpse או Your Magic is Working, שונים באופן מובהק מכמעט כל מה שהלהקה הוציאה בחמש השנים שחלפו בין The Gay Parade לבין האלבום הזה: הם פשוט הרבה יותר טובים.
8. Wraith Pinned to the Mist (and Other Games)
9. The Party’s Crashing Us
בהתחשב באינפנטיליות החביבה שהיתה מזוהה עם אוף מונטריאול במשך רוב הקריירה שלהם עד כה, זה לא לגמרי מובן מאליו שאחד השירים החזקים באלבומם השביעי, The Sunlandic Twins (2005), נקרא דווקא I Was Never Young. זה גם לא לגמרי בלתי הגיוני, מאחר ובאלבום הזה אוף מונטריאול בעצם ממציאים את עצמם מחדש כהרכב גלאם-סינת'פופ, שומרים על הדומיננטיות של ההרמוניות הקוליות אך מבליטים לצידן מכונות תופים, קלידים ובאס מסונתז, ובעצם נוטשים סופית את הפסיכדליה השמשית של הביטלס והביץ' בויז לטובת ניכור נוירוטי שמזכיר יותר את אולטראווקס או התקופה הברלינאית של דייוויד בואי. "בואי ונעמיד פנים שאנחנו באנטרקטיקה", מבקש בארנס בפזמון של Wraith Pinned to the Mist במה שיכול לשמש מוטו לאלבום כולו (במהלך שערורייתי ודי מצחיק, הלהקה הקליטה גרסה קצת שונה של השיר כפרסומת לרשת הסטייקיות אאוטבק סטייקהאוס). The Party’s Crashing Us, עם הגיטרה הפאנקית וסולו סינתסייזר שנשמע כאילו נלקח משיר של אמרסון לייק אנד פאלמר, הוא השיר הראשון של הלהקה שמדבר על אהבה רומנטית במונחים של גופניות ומיניות ולא של ילדים שמחזיקים ידיים, ומרמז בכך כבר על הטרנספורמציה הבאה של הלהקה.
10. Heimdalsgate Like a Promethean Curse
11. Gronlandic Edit
12. Bunny Ain’t No Kind of Rider
במובן מסוים, כל המיקסטייפ הזה מיותר. סביר להניח שאם היה פונה אליי אדם שמעולם לא שמע אף שיר של אוף מונטריאול ושואל אותי מאיפה כדאי להתחיל, הייתי פשוט מפנה אותו לאלבומם משנת 2007, Hissing Fauna, Are You the Destroyer?. למען האמת, גם אם היה פונה אליי אדם שלא שמע אף פיסת מוזיקה שהוקלטה בעשור האחרון ושואל אותי מאיפה להתחיל הוא היה מקבל את אותה תשובה. מאחר ורציתי שהמיקסטייפ לא יהיה ארוך מדי וגם יהווה רטרוספקטיבה של כל הקריירה של הלהקה, נאלצתי לכלול רק שלושה שירים מתוך האלבום הזה, אבל באמת שאין שום סיבה טובה שלא להאזין לכל הפחות גם ל-Suffer for Fashion שפותח את האלבום בפרץ אנרגיה מפתיע, ל-A Sentence of Sorts in Kongsvinger — השיר השמח ביותר שנכתב אי פעם על התמוטטות עצבים — ול-The Past is a Grotesque Animal האפי, שנחשב בעיני רבים לשיר הטוב ביותר של הלהקה. האלבום בכללותו הוא פרויקט חצי-אוטוביוגרפי שאמור לתאר את קריסת נישואיו של בארנס בעת שהותו בנורבגיה והטרנספורמציה שלו לטרנסקסואל שחור בשם ג'ורג'י פרוט (זה כמובן החצי הפחות אוטוביוגרפי), אבל כמו במקרה של שאר האלבומים של אוף מונטריאול, עדיף להקשיב לו בלי לחשוב על הקונספט יותר מדי. Heimdalsgate Like a Promethean Curse, שכדאי גם לצפות בקליפ המעולה שלו, הוא כולו דינמיקה מאנית-דפרסיבית שיכולה לתאר מצב פסיכולוגי פנימי באותה מידה שהיא עשויה להיות אלגוריה לחברה המערבית העכשווית בכללותה, לעולם נטול נקודות אחיזה או כיוון ברור, בו כל מה שנותר לעשות הוא לסמוך על שרירות ליבם של אותם "כימיקליים" מסתוריים אליהם פונה בארנס בפזמון, בספק-תפילה, ספק-התרסה, ספק-הפעלת ילדים במסיבת יום הולדת. Gronlandic Edit נפתח בגרוב באס-תופים שמזכיר את Wraith Pinned to the Mist אך מתפתח במהרה לקליידוסקופ קולי עצום שמעט מאוד אנשים שאינם בריאן ווילסון מסוגלים לייצר באופן כה אפקטיבי. Bunny Ain’t No Kind of Rider מתעד את נסיונה הכושל של בחורה בשם איווה לפתות את הדובר, עם פזמון קליט ומעליב במיוחד – אך כנראה שלא מעליב מספיק, מאחר ואיווה הצטרפה ללהקה לביצוע השיר במהלך הופעה בעיר ילדותו של בארנס, את'נס.
13. For Our Elegant Caste
14. Gallery Piece
15. Beware Our Nubile Miscreants
ב-Skeletal Lamping (2008) מאמץ בארנס לחלוטין את הפרסונה של ג'ורג'י פרוט, שמתברר כטיפוס הסליזי ביותר בכל שכונה שפרינס לא נמצא בה באותו זמן. מילותיהם של רוב השירים עוסקות בצורה זו או אחרת בסקס או במגדר, והמרכיבים הגלאמיים יותר שבלטו באלבומים הקודמים נסוגים לרקע או מוחלפים בפאנק דיסקואידי-מוטנטי. רוב השירים בעצם מורכבים ממספר מיני-שירים שהקשר ביניהם נשמע די אקראי (כפי הנראה בהשפעת הפיירי פורנסז, שאוף מונטריאול גם הקליטו להם קאבר באותה תקופה), ובו-בזמן אין גם מרווחים בין השירים, כך שהאלבום כולו משמש בעצם כיחידה אחת, והחלוקה בין השירים השונים היא בסופו של דבר די שרירותית. כשהוא יצא היו אפילו שטענו שהוא נשמע הרבה טוב כשמנגנים אותו בסדר הפוך. מבחינה פורמלית, For Our Elegant Caste ו-Gallery Piece הם מהשירים הסטנדרטיים יותר באלבום, אך העיסוק שלהם במיניות (ובמקרה של Gallery Piece, גם באלימות) בוטה יותר מבכל מה שאוף מונטריאול עשו לפני כן. Beware Our Nubile Miscreants נדמה בחציו הראשון כשיר דמות—מסורת שננטשה על-ידי הלהקה לאחר Satanic Panic in the Attic — אך נדמה שהדמות שהוא מתאר, גבר אגוצנטרי ותאב מין – אינו אלא הדובר בשאר השירים, ובמובן זה הוא בעצם מספק ביקורת עצמית והסתכלות חיצונית על האלבום. באופן כללי, למרות שהאלבום זכה לביקורות מעורבות יותר מ-Hissing Fauna, Are You the Destroyer?, והוא בהחלט יותר אינטנסיבי ובעיקר יותר מוזר מרוב החומרים האחרים שלהם (אך, כפי שעוד נראה, לא מכולם), רוב השירים בו הם ברמה מאוד גבוהה. כדאי להאזין גם ל-An Eluardian Instance, שמזכיר יותר את החומרים משני האלבומים הקודמים, ול-Plastis Wafer שמתחיל כהמנון סליז שובה לב ומסתיים במונולוג סכיזו-פרנואידי די מטריד.
16. Sex Karma
ואז מגיע השלב שבו רעיון יצירתי ממצה את עצמו ומה שפעם נשמע מבריק הופך לפרודיה עצמית. ב-False Priest (2010) אוף מונטריאול ממשיכים לחקור את המיסטיקה של המוג'ו השחור, כשההשראה העיקרית מגיעה הפעם מקרטיס מייפילד, מרווין גיי, אייזק הייז ושאר זמרי הסול הגדולים של שנות השבעים. הבעיה, במידה רבה, קשורה לכך שקווין בארנס אינו זמר סול שחור משנות השבעים. כל עוד הוא בנה לעצמו פרסונות שהושפעו מיוצרים כמו פרינס או דייוויד בואי, יוצרים שבפני עצמם עסקו בבניית והחלפת פרסונות, היה בכך היגיון וגם פוטנציאל יצירתי. אבל כשהוא מנסה לבנות פרסונה שמבוססת על יוצרים שכל הווייתם זועקת אינטימיות ואותנטיות, זה נשמע במקרה הטוב לא כל כך משכנע ובשאר המקרים כמו פלייט אוף דה קונקורדס ללא המודעות העצמית. הבחירה לחזור ולנגן באלבום הזה בתופים ובאס אמיתיים, כנראה בניסיון ליצור סאונד יותר חם ואורגני, רק גורמת לאלבום להישמע קטן וחלול, ואפילו ההפקה של ג'ון בריון, שעבד בעברו עם קניה ווסט, לא ממש מצילה את המצב. למרות זאת, האלבום עדיין כולל מספר שירים ראויים, ביניהם Sex Karma, דואט אלגנטי עם סולאנז' נוולס.
17. Dour Percentage
אלבומם האחרון של אוף מונטריאול לעת עתה, Paralytic Stalks, יצא לאור לפני חודשיים. בארנס סיפר בראיונות סביבו שההשפעות העיקריות עליו היו The Age of Adz של סופיאן סטיבנס ועבודתם של מספר מלחינים קלאסיים בני המאה העשרים, ואני מאמין לו, אם כי אני לא ממש שומע את זה. למען האמת, זה האלבום הראשון והיחיד של אוף מונטריאול שקצת קשה להצביע בדיוק על מקורות ההשפעה שלו. זה כפי הנראה האלבום האישי ביותר שקווין בארנס הקליט, ללא פרסונות או שירי דמויות, וללא ספק האלבום הפסימי והקודר ביותר. מבנה השירים הפרגמנטרי אמנם מזכיר את Skeletal Lamping, אך בניגוד לאלבום זה יש ב-Paralytic Stalks מעט מאוד רכיבים פאנקיים, ולמרות החזרה לסאונד המסונתז, אין בו ממש גם שום דבר רקיד. מילות השירים די מופשטות, אך עמוסות בדימויים של שנאה, אלימות וכאב, גם בשירים המלודיים וה"נעימים" יותר להאזנה, כביכול, כמו Dour Percentage. רק הקטע שמסיים את השיר האחרון באלבום, Authentic Pyrrhic Remission, בו מכריז בארנס על בואה של ההארה, מרמז שאולי האלבום כולו תיאר תהליך של זיכוך והיטהרות, ושלמרות הכל, יש לסיפור לעת עתה סוף טוב.
שיר בונוס
18. I Felt Like Smashing My Head Through a Clear Glass Window
אין כמעט הופעה של אוף מונטריאול שבה הם לא מבצעים איזושהי גרסת כיסוי — מנהג שאני די מחבב — וגם רוב האי פיז שהם הוציאו כוללים לפחות קאבר אחד (בניגוד לאלבומים השלמים, שמורכבים תמיד מחומר מקורי בלבד). סוג השירים שהם בחרו לכסות השתנה עם השנים בהתאם לשינויים באסתטיקה המוזיקלית של ההרכב: אם בתחילת דרכם הם הקליטו וביצעו קאברים בעיקר ללהקות משנות השישים, כמו הזומביז ודה וו, בשנים האחרונות הבחירות נוטות יותר לכיוון של יוצרים כמו פרינס ו-MIA. I Felt Like Smashing My Head Through a Clear Glass Window, מתוך האי פי The Bird Who Continues to Eat the Rabbit’s Flower (1999), הוא קאבר לביטל האהובה עליי, יוקו אונו.
מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו מי המוזיקאי הכי צבעוני ומשוגע שאתם מכירים). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה ושמם יחכה ברשימה בכניסה למופע. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לערן!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!
תודה רבה לנדב אפל! כנראה שהצבעוני ביותר הוא דיוויד בואי, אני לא מקורית… תודה 🙂
פרנק זאפפפה כמובן..למרות שיותר מחובר לבואי,גבריאל,בנהארט,מרקורי והרשימה עוד לא קצרה.בחר אותי אקראית,אנא ממך.אני עני ואוהב הופעות טובות.תודה מראש @מאמין עיוור
בעיניים עצומות weird al yankovic
אני רוצה!
הכי ציבעוני/ת….GPO אנד ליידי ג'יי
חווה אלברשטיין
אני חושב שלא נתקלתי עוד בצבעונות מוזרה ומגניבה כמו של הpolyphonic spree. אבל בשנים האחרונות קמו להם מתחרים, דוגמת tune yards והמונטריאולים.
שולץ האיום. לא ככה?
הכי צבעוני?
ג'ק וויט!
זה מעט צבעים אבל הוא הלך עליהם חזק 🙂
כמה שמח פה לאחרונה. אני אכתיר את מייק פאטון למלך הצבעוניות והשגעון.
תודה על המיקסטייפ ושאר ההפתעות.
הכי צבעוני? לוק סטילי מ-Empire of the Sun שום דבר לא דומה לקרקס שלו ושל שותפו בהרכב ניק ליטלמור
גם אני רוצה!
אחת הלהקות הכי מגניבות ששמעתי לאחרונה!
Let's pretend we don't exist, let's pretend we're in antarctica
נדב המליץ לי על Hissing Fauna לפני מספר חודשים וזה האלבום היחיד שלהם שאני מכיר.
בהתחלה Heimdalsgate היה תקוע אצלי על לופ אינסופי וזה השיר היחיד שהאזנתי לו, אבל אט אט נפתחתי לשאר האלבום ועכשיו אני בשלב בו אני לא יכול להאזין לאלבום שלא בשלמותו. זה ללא ספק האלבום שגיליתי השנה והכי אהבתי עד כה, ויש סיכוי טוב שישאר כך עד סופה.
תודה נדב!
izabo!
and thanx for the mixtape
דיוויד בואי או אלטון ג'ון קופצים לי ישר לראש.
המוזיקאי הכי צבעוני הוא ללא ספק ג'וזף ליימן מאומללה
אריאל פינק!
Tnx
אולי Do me bad things??
סייקו מדופלם בקרב הצועדים במסדרונות שמרניים בעליל: דורי בן זאב
ג'רמי פוגל
אני תמיד מגיב ואף פעם לא זוכה.
אפילו שזה היה על דברים קטנים
פעם אחת אני רוצה לזכות! במיוחד כשזה על להקה כל כך כל כך טובה כמו זאת… (את האמת שתכננתי לקנות כרטיס, אבל משהו התבטל ברגע האחרון ולא היה לי מספיק כסף כרגע..)
בכל מקרה, המוסיקאי הכי צבעוני?
אממ הכי קל להגיד בואי..
ואת האמת שאני לא מוצא דוגמה טובה יותר 🙂
רק בגלל שאני רוצה להיות מקורי MGMT
קווין ברנס, ברור
אמממ… ביורק.
כזה אני רוצה!
אין יותר צבעוני מ-Les Claypool (פרימוס)…
יהורם גאון
גם אני רוצה!
היי, אשמח לקבל כרטיסים.
המוזיקאי הכי צבעוני ומשוגע?
כנראה Electric Six, אבל התחרות קשה.
Great post and mixtape! I would love to win a ticket!
Flaming lips, frank Zappa and sun ra
מרגלית צנעני.
אנשים טבעוניים שאוכלים ביצים מדי פעם : צבעוניים
רובין היצ'קוק
יו! איזה יופי של מיקסטייפ!
המוּזיקאים הכי צבעוניים ומשוגעים בעיניי הם הטייגר ליליז ואני מתחרטת מעומק לבי על שפספסתי את ההופעה שלהם בארץ. או גוגול בורדלו, ואני נוצרת לעד את זכר ההופעות המעולות שלהם בארץ ^^
פיטר גבריאל. אבל באופי פרנק זאפה.
יופי טופי של מיקס-טייפ.
ובכלל.
Stephin Merritt? LOL… Well, his songs can break you into colorful pieces
אחלה פוסט! אחלה מיקסטייפ!
אחלה מיקס! 🙂
אני אני אני
ביורק! תמיד צבעונית, ולא יכולה לשעמם גם היא תנסה ממש בכוח.
אפשר מוזיקאי אפל ומשוגע במקום? אדווארד קה-ספל
כי אפור זה יפה
הכי צבעוני? רוברט סמית
הכי צבעוני? התפוחים
כשאני שומע את המוזיקה שלהם, אני לא יכול להפסיק לדמיין כלי נשיפה בכל מיני צבעים
ההיא מטיון יארדז היא הצבעונית האהובה עלי לשנת 2012. ואני רוצה כרטיס!
קפטן ביפהארט, נו
אלי לוזון כמובן
כן!!! ההופעה ב NPR עושה חשק
צבעוני? אולי על דרך האפל של הצבעוניות דייוויד יוג'ין אדוארדס
פרווה חמה כמובן!
פרדי מרקורי? קווין מישהו?
גוגול בורדלו!
אנתוני הגרטי מאנתוני אנד דה גונסונס, יש יגידו שהוא אפרורי ושחור אבל אני רואה שם המון צבעוניות
רוצה!
צביקה פיק!
Animel Collective
טום יורק או מייקל ג'קסון
כל אחד בדרכו שלו
בא לי ממש!
אוטו וון שיראק, ואני חושב ששני הסרטונים שלמטה מההופעה האחרונה שלו בלוס אנג'לס מסבירים הכל –
http://www.youtube.com/watch?v=7W8f0RF7WKU
אני רוצה כרטיס! Soul Power!
לא יודע,
אולי בוטניק?
אני רוצה!
מתלבט בין Tiger Lilies ל monotonix………
יה… איך בא לי כרטיס זוגי לאוף מונטריאול…
פליז? 🙂
ביורק, tune yards או ארקייד פייר, לא החלטתי עדיין (ואולי רדיוהד בגלל העטיפות שלהם לאלבומים).
המוזיקאי הכי צבעוני? הממ…
דיוויד בואי, מייק פאטון, ליידי גאגא
אני רוצה !!
הכי משוגע וצבעוני (גם אם בעיקר מדובר בצבעי אדום וחום) הוא ג'י ג'י אלן
פוסט מאוד מוצלח. ואשמח לכרטיס.
הלוואי שזאת תהיה אני!
יוקו אונו
אנדרה 3000 או הגורילז
אני ממש אוהב את הבארבי!
לא יודעת אם 'צבעוני', אבל פרנק טרנר. כי הוא מעולה ושווה אזכור תמיד.
הכי צבעוני זה מייקל ג'קסון ז"ל כי הוא היחד שהחליף צבע באמת.
אבל הכי מגניב ולוהט זה כמובן נדב אפל ,הכי מעריצה.
מרילין מנסון
סופיאן סטיבנס בסיבוב האחרון שלו עם Adz שם רף חדש למילה צבעוני
http://style.mtv.com/wp-content/uploads/2011/08/sufjan-stevens-wings.jpg
דייוויד בואי ובמיוחד בימי זיגי = צבעוני ואדמוני
מייקל ג'קסון, הוא היחיד שהחליף צבעים. והיה גם די משוגע, לא?
me me me me 🙂
(וברור שדבנדרה)
רוצה כרטיס!!
גם שניים יתקבלו בברכה
כבר הזכירו פה את Animel Collective. הם תמיד מהלכים על הקו הדק הזה בין ססגוניות לקקופוניה, לרוב מהצד הנכון של הגבול.
חוץ מזה, אוף מונטריאול היא אחת הלהקות האהובות עלי בשנים האחרונות, במיוחד "היסינג פאונה", עם העבר הגרוטסקי שלו. יהיה כיף.
קייט בוש בשבילי.
מייקל ג'קסון, לא ככה?
איזה כיף! כרטיס!
צבעוני ומשוגע? כבר נכתבו המון רבים וטובים ומשוגעים…
אז אתרום את Meat Loaf לרשימה. חזק בעיקר בחלק המשוגע.
אני חייב להסכים עם meat loaf. הוא פשוט גדול!
תודה
לעזאזל עם המקוריות – דיוויד בואי!
MF DOOM
ג'ורג' קלינטון. רק השיער שלו מנצח שורה ארוכה של מתחרים חיוורים.
רוצה כרטיס!
דבנדרה בנהרט – בגלל הקאבר הבלתי נשכח ל"אני לא זמין" ביחד עם איציק סוויסה. אמיתי.
כןכןכן אני רוצה!!
Animal Collective
והביטלס כמובן…(:
כמובן שסופיאן סטיבנס 🙂
הצבעוניים ביותר ICP – Insane Clown Posse
ג'ון טותח בנד ואנימל קולקטיב כמובן
סופיאן סטיבנס, למרות שכתבו את זה כבר
ואולי בגלל
וויין קוין מהפליימניג ליפס.
וו-הו! אוף מונטריאול!
ותודה על המיקסטייפ, בדיוק היום שאלו אותי מי אלה ומה אלה, ועכשיו אני יודעת בדיוק לאן להפנות.
אוסף מצוין! תודה נדב!
ארתור בראון!
פוסט מעולה! סחטיין
ברור שניקי מינאז'!!!
מי משוגע וצבעוני? אינגה דינגו!
אינגה דינגו
קווין בארנס 🙂
פוסט מעולה
שרי צוריאל או מוטי גלעדי
האמן הכי צבעוני לדעתי הוא בריאן מקראסל
אני מאוד מאוד מאוד אשמח עם כרטיס.
דץ ודצה! אנד יו נואו איטס טרו
Kevin Barnes!!
: /
סופיאן סטיבנס. אין יותר משוגע מהרבה אלקטרוניקה. הרבה גיטרות אקוסטיות. והרבה קולות מלאכיים.
אין יותר משוגע מהרבה.
תודה על המיקסטייפ, אני גם מסכים ש-Hissing Fauna הוא אחד מהאלבומים הגדולים של העשור, אבל לא יצא לי לצלול לכמה מהאלבומים הישנים של אוף מונטריאול. הזדמנות מצויינת להשלים פערים…
tenacious D
!!!
אמרו את זה קודם לפני… אבל בכל זאת – דיוויד בואי
אחד הדברים המשוגעים שראיתי עד היום – anthrax. (הנקודה הציונית – הבה נגילה בריף הפותח: http://www.youtube.com/watch?v=ZDQJRq0zHPQ)
זה בטח לא יישמע חכם, אבל קווין בארנס. מה אני אעשה, זה באמת הוא!
Wayne Coyne מהפליימינג ליפס.
תודה רבה על ההזדמנות! הלוואי ואזכה!!!!
ממש בעניין
ללא ספק – מייקל ג'קסון. החליף הרבה צבעים 🙂
עונג אמיתי
הבארבי מביא את ההופעות הכי טובות בארץ! עובדה! הלוואי עלינו
אדיר! תודה! אל ינקוביץ!
תודה!
ואקסל רוז, כמובן
הכי צבעוני, ולא במובן הגזעני חס וחלילה, הוא ראשן רולנד קירק, סקסופוניסט וירטואוז עיוור שמנגן בשלושה כלים בו זמנית.
כרטיס?
אין לי סבלנות לחשוב על מי משוגע יותר או פחות !! מספיק החיים שלנו מטורפים.
אני לא מאמין שאזכה בכרטיס אבל … רוצה מאוד
המוזיקאי הכי צבעוני הוא מי אם לא פורטיס!
וגם אני אשמח לקבל כרטיס
אשמח 🙂 תודה
וויין קוין מהפליימינג ליפס, מאוד צבעוני ובהחלט משוגע.
Flaming Lips or Belle n' Sebastian
מה זה צבע, בעצם? מגוון אמנותי? חריגה מנורמות תרבותיות מקובלות באותו זמן ומקום? כי כשאני חושב על הביטלס, למשל, המגוון שלהם מפיל לסתות אבל הם נחשבו פרועים ופורצי דרך רק לזמנם, היום הם האמא של המיינסטרים.
ביוהזארד מלאי דיו, אולי זה צבעוני?
הבחירה שלי כרגע נופלת על שלמה גרוניך. שאל אותי עוד כמה דקות ואולי התשובה תשתנה.
קארן או (יא יא יאזזזז)
הינדוס גנטי של טום וויטס עם מייק פאטון יהיה המנצח הבלתי מעורער!
SELF. מזכירים את אוף מונטריאול לפרקים, אך יותר קלילים.
נראה לי שמייק פאטון לא?
לפחות הצעקות שלו ב Naked City זה הדבר הכי משוגע שיש.
סופיאן כמובן!
רציתי למצוא משהו שעוד לא נכתב אבל עם הופעה כזו וכמות התגובות בעקבותיה הסיכוי הוא אפסי.
הדבר הראשון שקפץ לי לראש היא tUnE-yArDs, אז נלך על זה.
רוצה רוצה רוצה ולו רק בגלל שפעם (במסגרת עבודתי) העזתי לומר לחבר להקת MGMT שחבל שהם לא הביאו איתם את אוף מונטריאול לארץ להופיע איתם, כי אני אוהבת אותם יותר
יש עוד מישהו שהולך ל-2 ההופעות של ליסה ג'רמנו ולמרות המחיר הזול יחסית של ההופעות שלה התקמצן לקנות כרטיס לאוף מונטראול או שזה רק אני?
Devendra Banhart
מונוטוניקס!
וובן הנדס ולא אחר. מהקעקוע, דרך מצמוצי העיניים ועד לשורשים האינדיאנים-מסיונריים.
רציתי להגיד שדייויד בואי כי הוא טיפוס צבעוני (לפחות בזמנו) אבל אני לא באמת מכיר אותו אז לא יודע אם זה נחשב… :\
אוף מונטריאול הם משוגעים! בהופעה שלהם בה נכחתי (מקווה שזה לא פוגע בסיכויי הזכייה שלי) קווין ביצע את ההדרן (The Past is a Grotesque Animal) כשהוא מגיח מתוך ארון קבורה מלא בקצף גילוח!! ואז מרח את כל הקצף על הקהל. משוגעים אמרתי?
David Thomas
איך מתאים לי הופעה עכשיו =)
בטח שגם אני רוצה כרטיס. והמוזיקאי הראשון שקפץ לי לראש כשראיתי את המילה צבעוני- בק. כנראה שזה בגלל שהאלבום הראשון שלו שרכשתי היה מידנייט וולצ'רז
אני מת לכרטיס!!
פראנק זאפה!! אחד הקיצוניים
איגי פופ !!!!
אוף מונטריאול!! הלוואי..
לשם התגובה – המוזיקה של tiny fingers !!
וכמובן eatliz!! צבעוניות מוזיקלית במיטבה.
zebra katz
המוסיקאית הכי צבעונית, שגם כשהיא לא צבעונית היא צבעונית – פולי ג'ין המהממת לבית הארווי. אז נכון, יש גם את ביורק, שלובשת בגדים מטורפים ובט פור לאשס שנראית כמו אינדיאנית, וסינדי לאופר, שבאייטיז עשתה הרבה ניסויים כימיים על השיער שלה, אבל פי ג'יי היא הקשת בענן!
אני? אולי? הפעם?
מצויין!
ולדעתי הצבעים של דייויד בואי הכי חזקים
פרנק זאפה
דיויד בואי ללא ספק…
אולי הפעם
קדאפי. לא זמר אבל היה צבעוני!!!!
ניקי קייב
תודה על ההורדה
הכי נדוש אבל "פאקאיט". הוא #1
ניל יאנג הגדול שמתחדש ומתחדש וצובע את העולם בצבעים יפים
כנראה ההוא מבראיין ג'ונסטאון מאסאקר
איזה כיף שאוף מונטריאול מגיעים
אשמח לקבל כרטיס
Les Claypool
beastie boys 🙁
מייד חשבתי על Animal Collective,
זה כבר לא מקורי אז-
Rain Machine
לו ריד
לא דוהה עם השנים
א.ב. דן
פראנק זאפה המלך, אמן אני זוכה.
סיד בארט, שכל הצבעים שלו התערבבו במחול מטורף עד שנהיו אפור…
שממל!