כרטיסים במתנה: M83 (+ראיון!)
לפני הכל: אני מודע להודעת האזהרה שקופצת כשמנסים להיכנס לאתר. אפשר להתעלם ממנה – המרכיב המרושע והמזיק שהסתנן לאתר נמצא ומוגר. פרטים נוספים כאן.
בניגוד לשמועות שמגיעות אליי מדי פעם מפה ומשם, אני לא שומע את כל המוזיקה בעולם – רחוק מכך. עם זאת, אני חושב שאם נצרף את כל קוראי העונג ביחד, נכסה בסך הכל שטח מוזיקלי נרחב למדי. נגיד, חמש מתוך שבע יבשות. כשהציעו לי לראיין את M83, שמגיעים ארצה להופעה ב-1 ביולי (בארבי תל אביב), התרגשתי מאוד ואז נזכרתי: רגע אחד, אני לא מכיר אפילו שיר אחד שלהם!
נו, מכשלה קטנה כמו זו לא תפריע לי, ובימים כתיקונם הייתי בונה לעצמי מרתון האזנה בן מספר ימים להכרת הדיסקוגרפיה. אלא שלא היה לי זמן, לכן זרקתי לטוויטר שאלה: מי רוצה לראיין את M83? קורא העונג שי רינגל זינק על ההצעה, ושאלותיו נשלחו במייל לאנתוני גונזלס, האיש מאחורי הכינוי. לפניכם הראיון במלואו, ובסופו – הזדמנות לזכות בכרטיס להופעה!
[מאת: שי רינגל]
כשגיא ביקש עזרה בהכנת השאלות ל-M83, קפצתי על ההזדמנות כמוצא שלל רב. בכל זאת, מדובר באחד ההרכבים (שבעיקרון מורכב כיום מאיש אחד- אנטוניו גונזלס) הכי מרתקים, מקוריים ומצמררים שאפשר למצוא במוסיקה העולמית. כפי שעולה בראיון, גונזלס לא אוהב לתת שמות ז'אנר למוסיקה שלו, ולכן גם אנחנו נשתדל שלא להכליל את המוסיקה שלו לתבנית ספציפית – כל אלבום הוא עולם בפני עצמו, ובכל זאת, תמיד בולטת גם מחשבה על קונספט כולל שמחבר את כל האלבומים. אחרי שהוציא ב-2005 את Before the dawn heals us, הפסקול הכי טוב שוואנגליס לא כתב לבלייד ראנר, הוציא גונזלס בדיוק לפני שנה את Saturdays= youth והרעיד את המעריצים באלבום טינאייג'רס חולמני.
כל כך הרבה שאלות היה לי לשאול את גונזלס, רק מה, פעם אחר פעם אנטוניו מתגלה כמרואיין פשוט נוראי. האיש לא יודע לנסח את המחשבות שלו במשפטים. זה כבר מעבר לאנגלית רעועה, לכל ראיון שראיתי שקיימו איתו היה וייב מביך, קצת כמו בן טיפש עשרה שיודע שהיצירות שלו מעניינות ומסקרנות אנשים, אבל לא ממש רוצה לדבר עליהן או על איך הוא עשה אותן.
החלטתי לפתוח בשאלות על קולנוע. די ברור שהקולנוע מהווה השפעה מהותית על המוסיקה של M83 מתחילת דרכה וזוהי דרך מצויינת לפתוח את גונזלס לדבר על ההשפעות שלו. אנטוניו סימן את הסרטים של ג'ון יוז כהשפעה מאוד גדולה עליו, ודיבר על כך שהוא רואה בראשו תמונה ויזואלית בזמן שהוא כותב את המוסיקה. אולי ג'ון יוז הוא המפתח להבנה של אנטוניו גונזלס, ובמיוחד להבנה של האלבום האחרון שהוא הנפיק – "שבתות הם הזמן הכי חשוב לי, ובטח שלכל נער מתבגר", הוא עונה לנו בראיון. בדיוק כמו לדבר עם המתבגר הממוצע – אפשר להשתגע מהעובדה שהוא מסוגל לענות לך במשפטים כל כך סתומים וטריוויאליים, אבל רגע הקסם קורה כשאתה מצליח להבין אותו ואת העולם הפנימי והמוגן שהוא יוצר. זה עולם עמוס באובר דרמה, בקיטש ובחיוּת נערית שובבה שיכולה להרטיט לך את הלב. וממש כמו הסרטים של ג'ון יוז, גם המוסיקה של M83 תחזיר אותך לימי בית הספר – לתקופה שבה חשבת שאתה יכול לשנות את העולם, לרגע שבו התאהבת לראשונה ולרגע שבו נשבר לך הלב ורצית לצעוק על כל העולם.
ב"נערת בתי הקברות" שר גונזלס:
Death is her boyfriend"
She spits on summers and smiles to the night
She collects crowns made of black roses
But her heart is made of bubble gum"
איזה אוסף משפטים דרמטי, מרגיז, ילדותי, ובאיזו פשטות הוא בונה עולם שלם של ילדה, שמחפשת בכל דרך אפשרית לסמן את עצמה בעולם הזה בעזרת אימוץ סמלים מוגזמים של מוות. אבל הלב… הלב עשוי ממסטיק.
אז עזבו אותכם משיעורי בית, מההורים המעצבנים, מהמורים שמטיפים לכם מוסר בבית הספר כל היום. אנטוניו גונזלס וחבורתו מבטיחים להרקיד אותכם ובאותה הזדמנות – לשבור לכם את הלב.
עטיפת האלבום האחרון שלך הושפעה מהסרטים האהובים עליך, ולאלבום כולו יש תחושה קולנועית מאוד. תוכל לספר לנו על ההשפעות הקולנועיות שלך? על הקשר שאתה רואה בין המוזיקה שלך לסרטים?
סרטים חשובים לי הרבה יותר ממוזיקה אז כן, זה קטע חשוב בשבילי, לא יכולתי להקליט את האלבומים שלי בלי לצפות בסרטים. אחת ההשפעות הגדולות שלי היה ג'ון יוז וסרטי הנוער שלו משנות השמונים, כמו "מועדון ארוחת הבוקר" ו"יפה בוורוד". כשהייתי בן נוער צפיתי בכל הסרטים האלה של יוז והם השפיעו עליי מאוד.
תוכל לספר לנו על הקונספט מאחורי האלבום האחרון [Saturdays = Youth]? אנחנו יודעים שלא השתמשת במחשבים בזמן ההקלטות, אלא רק בכלי נגינה משנות השמונים. תוכל לספר על התהליך הזה? איך יוצרים צליל מודרני במובהק בעזרת מכשירי הקלטה ישנים? למה היה לך חשוב כל כך להקליט בלי מחשבים?
ידעתי שאני רוצה ליצור משהו שונה מאוד מהתקליטים הקודמים שלי, לכן השתמשתי בחוויות שלי מגיל ההתבגרות ובתרבות הפופ משנות השמונים כמקור השפעה עיקרי. ההחלטה לא להשתמש במכשירים דיגיטליים היא ספציפית לאלבום הזה. לפעמים אני כן משתמש בהם. היו כמה צלילים שנוצרו במחשב, אבל רוב מה ששומעים ב-"Saturdays" נוצר בכלים אמיתיים וציוד אנאלוגי.
אני לא אוהב לשמוע את הקול שלי לבדו, אז העברנו את הקולות דרך אפקטים של Chorus ו-Reverb כדי שיישמע מעוות, אבל הוא לא מעוות. זה אותו הקול, מוכפל כמה פעמים. יש אמנים שחושבים שקל ליצור מוזיקה במחשב ושאפשר להוציא תקליט שהוקלט כולו על המחשב. אבל בעצם זה לא קל; אם אתה לא מוכשר, קשה מאוד לעבוד עם מחשבים. תוכנות לא יכולות לעשות הכל, ואני לא מספיק מוכשר כדי להקליט את האלבום הבא שלי על מחשבים בלבד.
בקשר לכותרת האלבום – יום שבת הוא היום הכי חשוב לי בשבוע, והוא בטוח היום הכי חשוב לכל המתבגרים.
M83 ידועים בעובדה שכל אלבום הוא ייחודי ושונה מקודמיו. האם אתה רואה כל אלבום כיצירה בפני עצמו? האם אתה חושב שהמוזיקה שלך מתפתחת, או שאתה פשוט אוהב להתנסות בצלילים חדשים בכל אלבום?
היא בהחלט מתפתחת. אני אוהב להשתנות בכל אלבום. אין טעם לעשות את אותו הדבר שוב ושוב. ב-"Saturdays" ידעתי שאני רוצה לעשות משהו שונה מאוד מהאלבומים הקודמים שלי, לכן השתמשתי בחוויות שלי כנער ובתרבות הפופ של שנות השמונים כמקור השפעה עיקרי. רציתי משהו שונה באלבום הזה. אני בטוח שבאלבום הבא יהיו הרבה דברים דיגיטליים.
גונזלס בהופעה. "אני לא אוהב לשמוע את הקול שלי לבדו"
איך אתה מצליח לשמור על קהל מעריצים קרוב, אחרי הכל? אחרי הכל, ל-M83 עדיין יש צליל מאוד מובחן. מה מקשר בין כל האלבומים, לדעתך?
אני לא יכול לומר שיש משהו מסוים שמקשר, אבל אני בטוח שיש חותם אופייני לכל דבר שאנחנו עושים, וכל מה שנמצא באלבום נמצא שם כי עליו להיות שם.
האם פחדת שהאלבום החדש שלך ייחשב "פופי" מדי עבור המעריצים הוותיקים שלך? אתה חושב שהקהל שמגיע להופעות שלך השתנה לאורך השנים? האם יש לך ציפיות כלשהן מהקהל הישראלי?
זה טוב לשמוע שגם כשאתה מנסה לשנות דברים במוזיקה שלך, אנשים עדיין עוקבים אחריך ותומכים בך וזה מה שאני אוהב באלבום הזה – ניסיתי לעשות משהו שונה ונראה שזה מתקבל באהבה. אני לא שם זין על הגדרות וקטגוריות. מה שחשוב הוא שניצור את האלבום שאנחנו רוצים ליצור. אם אנשים מחשיבים את זה כפופ או שוגייז או מטאל – זה בסדר מבחינתי.
זו תהיה הפעם הראשונה שלי בישראל ואנחנו מתרגשים מאוד. דייב סיפר לי שתל אביב היא עיר ממש נפלאה, והאנשים מצוינים בתור קהל. אני מת להגיע.
———————————————————————————————————-
מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (ספרו גם איזה אלבום חרשתם בנעוריכם עד שהוא נשחק – מביך ככל שיהיה!). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה ושמם יחכה בכניסה. איזה כיף לקבל מתנות! לא מצליחים להשאיר תגובה? נסו להשתמש באקספלורר.
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה רק עד יום חמישי בערב!
זיגי סטארדאסט של בואי. הייתה לי קלטת שירשתי מאבא וגיליתי באחד ממסעותיי הארכאולוגיים במעמד הקלטות שלו, ומאז שחקתי אותה עד דק ואפילו הספקתי להקליט קטע קצר של שקט על אחד השירים.
🙂
יופי של ראיון.
הלהקה שהכי חרשתי בנעורי המוקדמים הייתה אופספרינג, בדיוק כשהם הוציאו את אמריקנה. איזה אלבום אדיר זה היה 🙂
nevermind, נירוואנה – קלאסי, קלישאה, – יש שם הכל והכל נכון…
אוסף של הדייר סטרייטס,
האוסף הראשון של הקיור,
האוסף האדום והאוסף הכחול של הביטלס,
שני אוספים של הסמיתס והאוסף הראשון של קווין.
כל אלו לא הפריעו לי כמובן, לבוז בפרהסיה לאנשים שקונים אוספים 🙂
אליטיסט דמיקולו מאז ולתמיד.
Downward Spiral של NIN. אחח, ימים טובים…
נעורים זה דבר יחסי ולכן אין לי ברירה אלא לחלק את זה לתקופות:
בחטיבה טחנתי בעיקר את U2 ונטאשה הראשון.
בכיתה י' את the good son.
ובי"א י"ב, את פינק פלויד והמון המון המון נירוואנות למיניהן כלומר כל מוזיקת סיאטל ודומיה(מדובר על 92-93).
צבא נחשב נעורים? כי אם כן אז סימנים של חולשה…
כל טוב.
pearl jam- ten
אבל כבר קניתי כרטיס (משולב עם WHY? )
שמעתי כמו משוגע את פצעים ונשיקות של מוניקה סקס, ועד היום האלבום הזה עושה לי משהו.
בליצ' של נירוונה,
אנפלאגד של נירוונה
ועוד כמה דברים שאני מתבייש בהם כמו: יזהר אשדות בהארד רוק קפה (יזהר אשדות עוד יקבל את מה שמגיע לו) הו, כן. מואההההההההההההההההההה. אהההה אההה (שיעול קל) אהההה…
מביך?
באדי קאונט וקלופינגר, אבל שרוליק איינהורן אשם!
והמון גראנג', מטאל וגבעטרון.
היו הרבה מאז, אבל הראשונים שחרשתי, עד לאבקה דקה –
Rage against the machine
הזבובים
שבק ס' (השני, לצערי, אבל הראשון קיבל את מה שהגיע לו בהמשך)
שמעתי אותם אולי איזה 500 פעם או יותר. עד היום כל פעם שאני נתקל במשחק מסדרת final fantasy אני לא יכול שלא להריץ את האלבום של הזבובים בראש.
(*… וכל הדרך, שר שירים. וכל הדרך, זרזירים. וכל הדרך… אני עף ל… סנטה פייייי!…*)
שמעתי הרבה את "טקניק" ו"ריפאבליק" של ניו אורדר, ואת "דארקלנדס" של ג'יזס אנד מארי צ'אין, אני עדיין מאוד אוהב את האלבומים האלה.
Slippery When Wet של בון ג'ובי. מביך? כן, קצת… אבל אלו היו ימים של רוקנרול ושיער פרוע 🙂
קווין – נייט אט דה אופרה
מופע הארנבות של ד"ר קספר
ואחר כך את בחזרה לשבלול של רוקפור
ואת המכשפות.
הייתי מקשיבה שוב ושוב ל-Under The Pink של טורי איימוס ול-The Sensual World של קייט בוש…
צריך לתקן –
הסרט הוא "יפה בורוד" ולא ככתוב
"איפה בוורוד" ?!
מממ… זה באמת הולך לפי תקופות…. דיסאינטגריישן של הקיור, מהרגע שהוא יצא, ועד שהסלילים הסתבכו בטייפ דאבל-קאסט; אמא לב אטום מהרגע שאבא שלי נתן לי את הקלטת בכיתה ד' (וגם אחר כך שרכשתי אותו בתקליט, והיום גם התקליט חבוט לחלוטין); ווללוווט אנדדרגראונד וניקו (לשמוע את סאנדיי מורניניג בכל יום ראשון שקמים בחמש וחצי בבוקר לצבא…); אבל הכי שחוק – ברי סחרוף, סימנים של חולשה. מסוג האלבומים שמוצדק היה לרכוש בקלטת ולחרוש באוטו עם קבלת הרשיון, ועד שמבינים חבל שאת לא…
ואני נורא אשמח לכרטיס!!!
חטיבת הביניים: הרבה ביורק, והפסקול של Faraway, So Close
אחרי שהורי היקרים גררו אותי לסינמטק ירושלים וגילו לי את וים ונדרס
^__^
עונג
אולי קצת מביך אבל
Goo Goo Dolls – Dizzy Up The Girl
K's Choice – Cocoon Crash
עקב מצבי העגום חרשתי בעיקר על קסטות של אביב גפן -עכשיו מעונן (בגלל זה אני נראית כמו שאני נראית ? )
יופי של ראיון וכל הכבוד שאיפשרת לאחד מהקוראים שלך לכתוב אותו.
טחנתי הרבה מוזיקה בילדות שלי אך למיטב זכרוני סטינג ופוליס (דיסק אוסף) ניצחו את כולם.
אני אפילו זוכר שלדיסק של פוליס ישבתי וכתבתי עם חבר את כל המילים לשירים (ב-Qtext אם מישהו זוכר את המעבד תמלילים הזה) שבאותם ימים לא היה בדיוק איך למצוא אותן.
הדיסק הראשון שקניתי בכספי וחרשתי היה "אוסף 30 שנה לסרטי ג'יימס בונד",
כילד אני מניח הסרטים השאירו עליי רושם אחר. עם השנים אתה מתייחס לבונד די בזלזול.
אבל מבחינת שירי הנושא אפשר להסכים שגם 40 שנה אחרי חלק מהם ממשיכים לשמור על הפאסון.
מגיע לי כרטיס רק על הפאדיחה שבלגלות שחרשתי על
Jagged Little Pill של אלאניס.
הראשון של אייפל 65, שאותו דמיינתי כאלבום קונצפט מארץ פלאות עתידנית.
והראשון של בומפאנק אמסיז, שהיה בשבילי פסגת המגניבות.
חוץ מזה היו פייתלס, ארה, שר, דיג'יי יהל ולימפ ביזקיט.
זה היה עולמי המוזיקלי בכיתה ט'. יאפ.
בסוף אותה שנה גיליתי את רדיוהד והטעם המוזיקלי שלי עבר ריסט.
קלטות של להקת אבבא ובוני אם. אפילו לכתוב את זה מרגיש קצת מביך.
🙂
אני רוצה רוצה רוצה
חרשתי על כל הסמשינג פאמפקינס באופן חריג .. כל בי-סייד כל בוטלג , ה-כ-ל
Change Giver של Shed Seven. בקלטת.
אני עודי בנעוריי, וממש ממש אשמח לכרטיס 🙂
what's the story morning glory של oasis,
זה תוך כדי קריאת "התפסן בשדה השיפון" לדוח קריאה בשיעור ספרות
והרי לכם הרגשה של חוסר שייכות במקביל למגניבות טוטאלית- פרו עזרים חיצוניים לשידרוג המרד,
וואי… אני זקנה..
הנה, מביך:
אני ילדת פופ במסווה של רוקנרול, אבל לזכותי יאמר שגדלתי בבית שמש. הווה אומר – בקסטריט בויז, ספייס גירלז, סוואג' גרדן ועוד כל מיני דברים גרועים יותר וגרועים פחות (אבל היה גם אמריקנה של אופספרינג איפשהו באמצע…). בין החטיבה לתיכון שמעתי הרבה רובי וויליאמס ולמזלי התאהבתי בדייב גרוהל, חרשתי את כל הדיסקים של פו פייטרז ומצאתי את הגאולה.
מגונזלס הלקוני יותר משתי מילים!
האלבום שטחנתי יותר מכל pixis-surfer ruza
(וכל אלבום אחר שלהם).
מגיל 13,14 ועוד שנים רבות לאחר מכן-
זמן סוכר מנע ממני מלעשות את הפעולה המתבקשת בגיל זה ולחתוך את הוורידים…
המביך (וזה באמת מביך אותי):
puff daddy & the family – no way out
ואלבום שבאמת הכי חרשתי הוא סוף עונת התפוזים של תמוז! שהוא ממש ממש לא מביך אלא האלבום הישראלי האהוב עליי ביותר!!
יאללה כרטיס!
אני מניח שאין מביך מזה, ובכל זאת-חרשתי את הקלטת של הג'ינגלים של הליכוד והעבודה בבחירות 96. כל מידע על סכיזופרניה ומצוקות מוזיקליות ברכבים יתקבל בברכה.
אני בת 16 עכשיו (עניין מביך כשלעצמו), אז תשאלו אותי שוב בעוד כמה שנים. בכל מקרה ההופעה הזאת נראית לי מגניבה, אז יאללה.
בגיל עשר בערך – hard days nights של הביטלס שההורים קנו בקלטת שנשחקה עד דק.
פינקרטון של וויזר!
השנה היתה 97. אני הייתי בת 12. ושמעתי ללא סוף את הפסקול של טיטניק.
זהו. i'm clean.
שינויים בהרגלי הצריחה – החברים של נטשה
הייתי הולך לישון עם הקלטת הזאת כל לילה.
פעם אחת האזנתי לה בשעות היום וגיליתי שאני לא מכיר את השירים האחרונים שבסוף האלבום – כנראה שתמיד הייתי נרדם לפני סופו…
גנבתי לאח שלי את – The Queen Is Dead של הסמיטס וחרשתי עליו, עד שהוא תפס אותי ואיים עלי במוות ביסורים.
באמת קצת מביך, אבל האלבום שחרשתי בנעוריי הוא "The Man Who" של טראוויס.
מה שיותר מביך זה שגם היום אני חוזר להאזין לו מדי פעם, ואני אפילו חושב שזה
אלבום ממש טוב.
אפשר לזכות בכל זאת?
הדיסק הראשון של מופע הארנבות של דוקטור קספר – ימי בית הספר היסודי העליזים !
קווין…..אבל מאז השתניתי
הלהקה שהכי חרשתי עליה בנועריי הייתה האילז, ועד היום אני מתרגש בכל פעם שהיא מוציאה אלבום חדש.
הכי אהבתי את דולי פארטון, היא מקסימה, מתוקה וחייכנית. ממש כיף לשמוע את הקאנטרי שהיא עושה 🙂
בילדותי – משינה
הייתי עושה עם אח שלי הופעות וירטואליות עם מחבט טניס…
בנעורי – מטאליקה…(צמרמורת)
בכל מקרה, אני מת לראות את M83, אבל למי יש כף לכל ההופעות האלה.
אז אודה אם תזרוק איזה כרטיס לכיווני.
חשבתי שאני אביך את עצמי עם הפסקול של אלאדין (שאני עדיין זוכר בעל פה כל שאיפת אוויר בו של רובין וויליאמס),
אבל אם הייתי יכול לבחור את הזוכה, אז אני חושב שברק הרוויח את הכרטיס הזה בצדק ובזכות שריטה עמוקה שתרדף אותו כל החיים, (והמצוקה שאני מדבר עליה היא לא מוזיקלית…)
אני מקווה שאתה לפחות לומד היום מדעי המדינה או משהו באיזור…:)
האלבום השחור של מטאליקה, בסביבות גיל 13. עד היום אני יכול לזמזם את כל הסולואים note-for-note
באופן לא מפתיע – פצעים ונשיקות של מוניקה סקס.
אח, האהבה הראשונה.
culture club – kissing to be clever
(ועדיין אוהבת לשמוע את האלבום הנפלא הזה)
Minor Threat – Discography
החומה, פינק פלויד. לא מביך, אבל קלישאה.
בהתחלה חרשתי על paradise in me של k's choice- לא מפתיע זה הדיסק הראשון והיחיד שהיה לי. בכיתה י"ב אני שמחה לומר שאחד האלבומים החרושים היה scenes from a memory של dream theater ואיזה כיף ונוסטלגי זה היה לראות אותם פה בהופעה!
דוראן דוראן – Seven and the Ragged Tiger
הו.. כמובן רדיוהד the bends. מכל הכיוונים ובכל צורות מזג האוויר.
גיאחה בשם יעל שלא מצליחה להגיב:
האלבום הראשון שקניתי וחרשתי עליו בטרוף, מביך ככל שזה יהיה (כרגע לפחות. אז זה היה מבחינתי ה-דבר) היה lest we forget של מרלין מנסון. בהמשך השתפר לי הטעם המוזיקלי ונוספו once more with feeling של פלסיבו, wave of mutilation של פיקסיז ואלה רק מה שקפץ לי לראש עכשו, בתכלס יש הרבה יותר. אבל נו, אני עדיין בנעוריי (כולו 17) אז הרשימה עוד ארוכה ומשתנה תדיר
מה, ברור שד"ר אלבן, האוסף.
סינג הללויה.
יושב על הגדר של אריק המלך . קיבלתי את זה מתנה מאבא שלי כמה שעות בזבזתי על העטיפה היפה של החברה מהכתר והמוזיקה נצחית ,אלבום שנישאר איתי לכל החיים
הכל או כלום של ברי סחרוף. גם היום הוא נראה לי לא רע בכלל.
שלום חנוך – רק בן אדם
מתכתי ורגיש בעת ובעונה אחת
אחר כך הוא הצטער על בחירת הסאונד – אני לא!!
ברי סחרוף-סימנים של חולשה
מתנה לגיל 12 יחד עם הקומפקט הקוראני הראשון שלי
פתאום המעבר מקסטות לדיסק והמוזיקה של סחרוף ומוכיח סימנו לי שהעתיד כבר כאן
אוסף של פרדי מרקיורי
גאנז. כולם. אפילו הספאגטי
אלבום ילדות אהוב –
wu-tang clan – 36 chambers
למרות שאני עדיין נהנה לשמוע אותו מדי פעם, הוא מייצג תקופה חשוכה שבה מוזיקה שחורה שלטה לי בפלייליסט…
אני חרשתי על מלון קולי אנד דה אינפיניט סאדנס של הסמאשינג פאמפקינס.
את האלבום קניתי כשרק הגעתי ללוס אנג'לס ולא הכרתי אף אחד בחטיבת הביניים. הייתי הולכת בבוקר ללימודים, אחרי שעתיים מתבאסת מהבדידות ומתלוננת על כאבי ראש. מגיעה הבייתה ושמה אוזניות.
וואו. חטפתי פלאשבק לא כייפי כרגע.
היתה לי פעם קסטה שהכילה כל מיני הקלטות רדיו ובה היה ביצוע אקוסטי הזוי במיוחד של איפה הילד ל"השמיים הגבול", כפי ששרו לפוליטיקאי כלשהו איתו התארחו בתוכנית משונה ברשת גימל, כולל חיקויי תרנגולת באמצע. היה לי טייפ ממש ישן וגרוע והוא קרע את הסליל באחת ההאזנות.
לא התייאשתי. ישבתי וחיברתי את הקרעים בדבק, חתכתי פה ושם כשהסרט היה פגום מכדי להיות שימושי – בעצם, אפשר לומר שערכתי מיקס של ממש אולד סקול.
התוצאה: השיר נוגן ברובו לאחור, בתוספת סאונד משונה שנשמע כאילו הלהקה שוחה מתחת למים וטרקטור רודף אחריה. בעיניי זה היה הרבה יותר מוצלח מהמקור, אגב.
Ugly Kid Joe – America's Least Wanted
זה מה שהיה בבית בזמנו
היום יש הרבה יותר,אפילו את העותק המקורי של האלבום מאותה תקופה!
בהצלחה!!!
מתאים
גארבג' (בתחילת דרכם, כן?), ונהניתי מכל רגע.
עד היום אני חושבת ששני הראשונים שלהם הם אחלה אלבומי נהיגה.
לא מעט צ'ילי פפרס, נירוונה, פיקסיז, לואי ארמסטרונג עם אלה פיצ'ג'רלד, פרל ג'אם. לרוב באסופות אקראיות של שירים, במנותק מהאלבום.
המממ… קסטה עתיקה (מקסוול) עם הופעה חיה של בוב דילן. אמיתי לגמרי! ילד בן 10, כן?? 🙂
היו מספר אלבומים שזכורים לי כאלבומי ילדות שחוקים, הראשון מבינהם הוא בטח אוסף שירים של הופה היי, שנשחק עד כדי הרס.
פדיחה לא קטנה
תודה רבה.
עידו
הראשון של רעש
יליד ניינטיז, מה לעשות, linkin park-hybrid theory
תודה רבה!
קסטות של דני סנדרסון וכוורת
שאלות חכמות.
אשמח לכרטיס להופעה.
תודה
korn – untouchables
The Snow Goose של קאמל לא יצא מהמערכת שלי יותר מחצי שנה אני חושב.
לא מביך מי-יודע-מה, אבל בכל זאת – יכולתי לגוון קצת יותר… 🙂
תודה!
במבט לאחור, עצוב לי לכתוב את זה אבל איני זוכרת שבאמת חרשתי על אלבום כלשהו בעודי טינאייג'רית. את עולם המוזיקה גיליתי מאוחר מידי, בשלהי נעוריי, כשכבר לא נשאר הרבה זמן לחרישות אשר יתקשרו ברבות הימים עם זכרונות נעורים, וכך נשארתי עם תחושת החמצה אדירה על הזמן היקר שאבד ונותר ללא שום פסקול תקופתי שיזכיר לי נשכחות.
use your illusion 2- משום מה את השני אהבתי הרבה יותר מהראשון
40:06 גידי גוב. עדיין ענק
brothers in arms
אה, גם final cut כמובן. ונטשה הראשון .
הייתה לי קסטה של שירים ישראליים כאלה של תחילת שנות ה-90.. היה לונדון לא מחכה לי וזו ילדותי השנייה… אני רואה לך בעיניים של אתי אנקרי ועוד כל מיני… מתי כספי ודיוד ברוזה
הדיסק הראשון שרכשתי וטחנתי עד דק
RHCP – blood suger sex & magic
וכמובן נוורמיינד של נירוונה…
שופן- קונצ'רטו שני לפסנתר ותזמורת. לא זוכר מי ביצע.
גם Who's Next והרביעי של הזפלנים.
תודה
אמ, אני עדיין צעיר (היי, חוגג 20 ביום חמישי!) והילדות שלי די עשוקה, אבל כשהתחלתי רק לשמוע מוזיקה חרשתי קשות על אלבומים של Goo Goo Dolls. נו, פעם הם היו שווים משהו.
אממם זיגי סטארדאסט..
חרישה מאסיבית…
🙂
בנעוריי הייתי חובב מוזיקה אלקטרונית די מחורבנת (מה שקוראים לו טראנסים..) באופן בלעדי, אז אין איזה אלבום ספציפי שאני יכול להצביע עליו.
אבל האלבום שהוליד אותי בפעם השנייה בכל הקשור למוזיקה, והתחיל אצלי שינוי טוטאלי בהרגלי השמיעה הוא די חדש – Silent Alarm של Bloc Party…
בוטלג ש"שאלתי" מאחותי – אוסף של קטעים של דילן שהכיל כל מיני שירים מוכרים וגם שירים משונים שלדעתי עד היום לא יצאו בדיסק רשמי.
שמעתי כמיליון פעם את האלבום הראשון שניתן לי על ידי האלים הטובים, בצורת קלטת –
bleach של נירוונה.
Kate Bush – The Kick Inside. איזה שער נפלא.
עדין בנעורי, אבל SURFER ROSA של פיקסיז מתאים להגדרה.
איזה טעם טב יש לקהל הקוראים שלך גיא, אני בניגוד אליהם חרשתי על ונילה אייס ווורלד פאור של סנאפ , שהטעם שלי התחיל להשתבח עברתי לפאבליק אנמי וטו לייב קרו.
היום הקסטות מתגלגלות באיזה פח ירוק במושב והדיסקים מעלים אבק אצל ההורים.
הקסטות של נוער שוליים – ציירי לך שפם, אר.אי.אם – אוטומטיק טו דה פיפל, בעשור הראשון לחיי.
בחזרה לשבלול – רוקפור, בחטיבה.
קיור בתיכון.
נושאי המגבעת בצבא.
אני בן 25 ואף אחד לא הכריז על סוף הנעורים אז אני מקשיב לפאטי סמית.
אהה… וקניתי את כל הכרטיסים- וואי?, מגמט, פיית נו מור על כל מחממיהם, לא רע בשביל מובטל.
אני חורש עכשיו על ונילה אייס
כיתה ח'- Fugees-the score
ולמרות שאולי זה ממש לא הסגנון שלי, אני גם היום מאמין שזה אלבום מעולה ושעבר את מבחן הזמן (ואולי האלבום השחור היחיד ששמעתי מתחילתו עד סופו)
נראה לי בי"א הייתי בין הראשונים שקנו את קיד איי של רדיוהד (דווקא הדיסק הראשון שקניתי שלהם) ודי התאהבתי באלבום, לעומת המבקרים דאז שהיו די חלוקים בדיעותיהם. מזל שיש דבר כזה שנקרא פרספקטיבה.
ולסיום י"ב- תקופת פינק פלויד. החומה ודרק סייד אוף דה מון. אני עדיין שומר חסר נעורים לחומה, אבל דרק סייד מלווה אותי עד היום. פשוט לא ייאמן כמה פעמים הדיסק הזה עבר במערכת שלי (להערכתי, לפחות 150 פעמים). וכן, לא שאני מעודד כאן משהו, אבל מדובר באלבום הג'וינטים הטוב ביותר בכל הזמנים.
Dangerous של מייקל ג'קסון.
וגם האלבום של אייס אוף בייס עם האפי ניישן ודה סיין וליבינג אין פאשן.
בחופש הגדול של שנת 1990 בסוף כתה ז' קיבלתי קסטה של העמותה לחקר התמותה בצד אחד ולד זפלין 4 בצד שני. המטרה היתה לשמוע את החדש של משינה, אבל המציאות הוכיחה שהלהקה שאת שמה מעולם לא שמעתי גרמה לי להתמכרות קשה. הביטוי של אותה התמכרות היה הרצה אחורה של צד ב' בקסטה כל פעם שהיא הגיעה לסוף מבלי לשמוע את צד א' (הצד של משינה). ככה זה נמשך כמה חודשים. לאחר מכן הגיע לד זפלין 1….המשך יבוא….
חחח…
לפני גיל בר מצווה, שזה לפני 1981! לא היה שום דבר קול, האמינו לי, היו לי באוזניים התקליטים (וינילים) שהיו בבית כמו הבי ג'יז (ג'יז…), ברברה סטרייסנד, סטארס און פאקן פורטי פייב, אוספים וזבל נוסף וכמו כן מצעדי פזמונים ותכניות נוספות ברדיו. הכל השתנה כששמעתי במצעד הפזמונים את אבאקאב של ג'נסיס, והתחלתי לרכוש וינילים, וכשהתחלתי להקליט על קסטות תקליטים של פינק פלויד מאח גדול של חבר טוב. אז הכל התחיל להשתנות. כן.
suede
זה קל –
נוורמיינד
והשתמש באשלייתך II של רובים ושושנים
אני לא אשכח את ההתקלות הראשונה ב"קומות קרקע ומטה" של סאבווי סאקרס.
בגיל 14 חלשתי על כל החנויות בחיפה והקריות במטרה למצוא את הדיסק אחרי ששמעתי חבר צורח בכיתה "אני רעב! אני רעב !!!!!". לא מדובר באיזה טקסט עמוק, אבל משום מה זה עורר את סקרנותי ויצאתי לחפש.
כשמצאתי אותו סוף סוף, גיליתי שהוא בקאט-אאוט. הבנתי שהאלבום הזה עומד להכחד-והלהקה איתו. הפסדתי הופעה שלהם באיזה שישי אחד באיזה מועדון שכוח-אל בקריות כי לא היה לי עם מי לבוא.
אמרתי לעצמי "חפיף, יהיו עוד הופעות". מיד אחרי זה הם חדלו מלהתקיים.
האלבום נשאר עד היום מנת חלקם של כל מי שרצה לקבל קצת רעש בעברית, אבל נטו. טקסטים הרסניים, אמיתיים וקשים של אנשים קשי יום.
"להקת פועלי הבמה" קראו להם.
עמי שליו מתחרע ב"מונוטוניקס" אחרי שהוא עשה סאונד לבערך חצי מדינה, אביב מארק עדיין עימנו, ניסים אליעז מסר את נשמתו לבורא ואין לי מושג מה עלה בגורלו של ליאור מיכל (יכול להיות שיש לו חנות גיטרות?)
רכשתי עוד עותקים מהאלבום הזה בכל הזדמנות שיצא לי למצוא אותו. ככה , סתם. "שיהיה".
רוצים משהו באמת מביך?…
אז קבלו!
כן.
הדיסק הראשון של היי פייב (שאת שמו אני לא זוכרת) נחרש על ידי בתקופה האפלה של כיתה ז', גיל 12.
זה! מביך…
יאללה..מכ'פת לי..
הראשון של כנסיית השכל
הדיסק שחרשתי עליו ואני די גאה שזה היה הדיסק הראשון שרכשתי הוא Nirvana Unplugged
שעד היום הוא מדהים ומצמרר כל פעם מחדש…
פאלפ- דיסקו 2000- זה היה הדיסק הראשון שלי
אלאניס הראשון (אני עדיין חושבת שהוא טוב למדי.)
גרין דיי- dokey
וגם הקרנבריז שני אלבומים שלהם על קלטת אחת שקיבלתי מבת דודה שלי… everybodt else is doing it so why can't we U ואחד נוסף שאת שמו אני לא זוכרת…
והיו גם כמה שנלקחו מארון תקליטי הויניל של אבא (איזה חינוך מוזיקלי משובח:) אפילו יותר מוקדם מאלה:
ג'ניס גו'פלין, ג'ימי הנדריקס ודיפ פרפל…
u2 -achtung baby
the cure-disintegration
אני לא זוכר אם זה היה סאבסטנס של ג'וי דיוויז'ן או דיסאינטגרשיין של הקיור.
אני לא כל כך מבין מה מביך בקלאסיקות, או במה שהפך כמה שנים אחר כך לקלאסיקות.
אני חושב שהכתם המוזיקלי הגדול בעברי הוא הדיסק של Emilia ששרה את Big Big World. שמעתי אותו כל כך הרבה ומיהרתי להדחיק. היום אני לא זוכר אף שיר.
והסקרנות שלחה אותי לויקיפדיה ומתברר שהיא הוציאה דיסק השנה. מוזר.
אחד ההרכבים היותר מעניינים
לא מכיר הרכב מקורי יותר \ דומה להם
המממ…
עד גיל 10 בערך אמא שלי טחנה לי את פינק פלויד יותר משהיא נדנדה לי לקחת סוודר (וזה די הרבה) מה שגורם לי כעת לא להיות מסוגלת להקשיב להם בכלל. עצוב. אבל נכון.
אבל עד גיל 18 כמעט ולא חרשתי על מוזיקה (והמוזיקה שכן חרשתי עליה מיינסטרימית להחריד ומביכה- סטייל הספייס גירלז, פחות מביך- ביטלס וישראלי של תנועות הנוער…שלום, שלמה, קורין אלא ושות' )
מה שכן- בהיותי גיקית של ספרים- חרשתי על כל מה שאפשר למצוא בסיפרייה.
הספר החרוש ביותר- צ'ארלי והשוקולדה (כמה הולם) שעד גיל 16 בערך חרשתי עליו:
הייתי מתעוררת בערך כל לילה שני ב12 בלילה, וקוראת אותו עד שהייתי מסיימת את הספר ב4 בבוקר . זכרתי חלקים ניכרים ממנו בע"פ.
הממממ…מפל שוקולד ודשא מסוכר…
מה שכן- אם במקרה הגורל נופל עלי והכרטיס הוא שלי- אני מצטרפת לאביב ומעבירה אותו לברק שבהחלט מגיע לו אותו הרבה יותר ממני…
אני מתחננת ברק- תספר כאן איך לעזאזל הגיעה אליך הקסטה הזאת ומה בדיוק הגורם שגרם לך להיתפס עליה ככה (אני מניחה כמובן, שהלכת לפסיכולוג לבדוק את העניין…)
אולי תתנחם בכך שאח שלי במשך 3 שנים ראה שוב ושוב את קלטת הטיפול בVOLVO של סבא שלי. מה שגרם לי לראות אותה מאות פעמים. חצי שעה משמימה בצורה שאי אפשר לתאר.
לפחות עכשיו אני יודעת לבדוק שמן-מים ולהחליף צמיג.
stone temple pilots – core
מצחיק, כשאתה בנעורייך אתה בטוח זהמוזיקה שאתה אוהב תלווה אותך במשך כל החיים.
היום אני לא מסוגל להתקרב לאלבום הזה, למרות שהוא לא נוראי או משהו
ערן – גם אני אהבתי את הדיסק הזה מאוד, ולאחרונה חזרתי אליו להאזנה חפוזה ומהנה. הנה פרט טריוויה שולי ומשעשע: את הקעקוע שלי עשיתי לצלילי האלבום הזה (אחרי שנים שלא שמעתי אותו, אבל המקעקע שאל מה לשמוע, וזה היה בערימה.
אחד הדיסקים הנטחנים ביותר בהיסטוריה שלי היה the head on the door
של להקת הרפואה (the cure) וכמובן שהסמיתס היו איתם בתחרות קשה גם המלכה המתה וגם הדרכים המוזרות (כנראה שחטפתי איזה פלאש בק של רשת גימל) יום דובדבנים לכולם
כשהייתי בכיתה ו' ,הייתי עמוק בבריט פופ ושייכת למחנה oasis והדיסק שחרשתי עליו היה What's the Story Morning Glory?.מאז התפכחתי וכיום אני בצד של הטובים blur 😉
היו כל מיני שחרשתי, אבל אף פעם לא עד כדי שחיקה… אני שומר על האלבומים שלי טוב. הראשון היה כנראה זמן סוכר של איפה הילד (בקסטה, שעדיין קיימת ונשמעת טוב!)
אני יושב ובוהה מספר שניות וחושב על משהו שחרשתי, ולא ממש זוכר אבל מה שעולה לי לראש וזה רלוונטי לזמננו זה האלבום באלינגוול(הצהוב) של פט שופ בויז שגם בקרוב בארץ. התרגשות
אני מנצלת את הפוסט הזה כדי לפנות לכל מי שיש ברשותו כרטיס מיותר למופע של MGMT. עקב ביש מזל מתסכל שהשתרך כחודשיים לא הצלחתי לקנות כרטיס על אף שממש ניסיתי. מוכר יקר, אנא, הודע לי ואקנה ממך את הכרטיס בהקדם. תודה
היו כמה אלבומים שהרצתי בלופ, אבל מכיוון שזה לא לעניין להריץ כאן רשימה אבחר בקלטת מקורית אחת שנשחקה, עוותה ולבסוף נקרעה והוחלפה בדיסק.
הייתה זו קלטת של "סימנים של חולשה" של ברי סחרוף, שהיה כישלון מוחץ בזמנו. בכיתה שאלו אותי על "כמה יוסי", מה זו המוזיקה המוזרה הזו שאני שומע. הנוסטלגיה, כמה שאני שונא אותה.
מאז שנקנה הדיסק פחתו דרסטית כמות ההאזנות לאלבום.
Sign O' the Times – Prince
בתקופת התיכון הייתי חורש על הקסטה הזו ,עד היום היא זרוקה בבגז' של האוטו החבוט שלי
Purple Forever
אני חרששששששששששתי את Appetite for Distraction בתחילת דרכי, ללא ספק הדיסק הכי נטחן אצלי ומה שעיצב לי את רוב נטיותיי המוזיקליות, למרות שהיו עוד הרבה. הכי מביך, ללא ספק היתה העובדה, שעד היום אני לא מבין אותה, כאשר קניתי בחופזה סינגל של בויזון. אני לא אשכח את זה בחיים. הצטערתי על זה אחרי שבוע.
אני רוצה להיות ב-M83 !!!
חרשתי על כל כך הרבה דיסקים בגיל ההתבגרות, שאני לא יודעת מאיפה להתחיל, אבל ללא ספק יש לי חולשה לזמרות: סוזן וגה, קייט בוש, הת'ר נובה, טורי איימוס, ת'יאה גילמור ואפילו אלאניס
כולן ניטחנו אצלי עד דק:-)
חרשתי על הדיסקים Adore של ה-Smashing Pumpkins ו – Version 2.0 של Garbage
קשה לומר על איזה דיסק הכי חרשתי,
כי באיזשהו שלב כשאלבום מתקבע, אתה פשוט חייב לשמוע אותו שוב.
בתקופה הנוכחית מדובר ב-Deltron 3030 וב-DANGERDOOM, שהם כל כך טובים,
שהרגשתי מחוייב לא להיות חרא של בנאדם (כמאמר גיאחה) ורכשתי אותם דרך אוגנדה.
ועכשיו טוב ונעים לי בפנים 🙂
נראה לי שאני המועמדת המובילה כאן לתואר הדיסק הכי מפדח, (יותר נכון קלטת). הקלטת הראשונה שקניתי אי פעם הייתה של ה"קומדי סטור", בכיתה ה' או ו', ופשוט חרשתי עליה בטירוף. כן, כן, אני יודעת.
אם זה לא מספיק מביך, אז בנוסף חרשתי גם על "אייס אוף בייס", מייקל ג'קסון ו"היטמן 7" (בכלל, חרשתי על כמה "היטמנים" בזמנו..)
רק בכיתה י' הטעם המוזיקלי שלי עלה מדרגה (או במקרה שלי, טיפס 20 קומות)…
בכיתה ו' חרשתי על האלבום good morning club trance של אייל ברקן
עד כמה שזה מביך .. אני חושב שזה לא רע בכלל..
פוסט אדיר. נראה שהוא לא מרואיין כל כך נוראי 🙂
אם הזוכה היה נקבע ע"פ הדיסק אותו חרש, הייתי נותן את הכרטיס לבחור עם הג'ינגלים של העבודה והליכוד.
אואזיס – what's the story (morning glory)g
עד העונג הבא של מכשפות
בתור טוחנת אלבומים סדרתית, היו לי הרבה אלבומים שטחנתי.
אבל אחד האלבומים שבאמת היו לי לנקודת מפנה (אני זוכרת שבכיתי ב-lover you should've come over), ובטח אתם כבר יודעים – היה האלבום grace של jeff buckly.
כבר לא כלכך מסוגלת לשמוע אותו היום, מרוב שטחנתי אותו, אבל ישבתי חודשים רבים, הקשבתי, למדתי את המילים, למדתי את האקורדים…
זה האלבום שזכור לי כהטחון ביותר
לא מביך במיוחד, אבל OK Computer של רדיוהד הוא אלבום נפלא שאני כבר (כמעט) לא מסוגל להנות ממנו מרוב שחרשתי עליו. זה האלבום הראשון שממש ישבתי והקשבתי לו, ותקופה ארוכה הקשבתי רק לו ונהניתי מכל רגע. אחר כך היתה תקופה ארוכה אף יותר שבה הקשבתי בלעדית לכל שאר השירים של רדיוהד, וממש פחדתי לנסות מוזיקה אחרת כי חשבתי שהיא בטוח תהיה פחות טובה בהרבה, אז למה לבזבז את הזמן שלי? עד שיום אחד גיליתי את הסמית'ס, ומשם זה התגלגל הלאה.
הייתי שומע בעיקר את שוטי הנבואה
Tiesto – In Search of Sunrise II
הייתי כל כך נהנה להאזין לאלבום הזה, שבא לי להוריד אותו שוב עכשיו, תשע שנים אחרי!
אלבום ההופעה של ג'נסיס מתחילת שנות ה-90. מאסטרפיס של פופ, הרבה לפני שידעתי שפעם היה איתם איזה אחד, פיטר גבריאל, ושהם עשו פרוג רוק ושיר של 23 דקות…
הייתי שומעת את Houses of the Holy של לד זפלין + כל מה שקשור אליהם ,
ccr ,ג'יימס בראון ג'ימי הנדריקס.
אוף בגלל הבעיות באתר רק עכשיו ראיתי את הפוסט הזה ואני מבינה שנגמרה ההגרלה גרררר