המון דברים יכולים לקרות ברווח בין הזמר לקהל
בעקבות הסרט המצוין "Pete Seeger: The power of song" שיוקרן בשבוע הבא בפטיבל דוקאביב בתל אביב (שעות הקרנה), ובעקבות תגובה כאן בעונג על התנהגות הקהל הישראלי בהופעות, עלתה לי מחשבה ורציתי לשתף אתכם בה.
אני זוכר שחברה טובה אמרה לי שההופעה של רג'ינה ספקטור בבארבי הייתה נוראית, כי מרוב שכולם סביבה שרו היא בקושי שמעה את רג'ינה. AP היה חריף יותר, ובתשובה לשאלה אם הוא מתכוון ללכת להופעה של לאונרד כהן, הוא ענה "הקהל הישראלי הוא הקהל הכי גרוע בעולם. זה הרי ברור לחלוטין, בלי שמץ של ספק, שכשכהן ישיר את 'הללויה' איזה פאקצה נוראית שתעמוד לידי (עם שער פזור שייכנס לי לפרצוף) תזייף את כל המילים, ושכל הערב הזה יהפוך לשירה בציבור".
ואני יושב פה בערב חמים פעור-חלונות וצופה בסרט על פיטר סיגר, גיבור מוזיקלי אמיתי בן תשעים, שהצליח להתגבר על בהלת הקומוניסטים ורדיפת המשטר, על עליות ומורדות במעמדו ובמעמד מוזיקת הפולק שהוא קידם ואהב, בזכות עקשנות והתמדה. הרגעים המרגשים ביותר בסרט הם כשלמרות אתגר כזה או אחר, סיגר עומד מול קהל נלהב ובקושי שומעים אותו. פשוט כי הקהל שר בקולי קולות. בקרנגי הול מלא לחלוטין או בקולג' אקראי מול 200 איש, זה לא משנה. הקהל לא בא רק כדי להתפעם מפיט סיגר על הבמה, הוא בא כדי לשיר. להשתתף. כי מוזיקת פולק היא מוזיקת עם, והעם צריך לשיר אותה.
לא מזמן הייתי בהופעה בה הווליום היה חזק הרבה יותר מדי. חשבתי על זה, ובעוד אני סותם את האוזניים כדי להגן על חוש השמיעה גם להופעה הבאה, התגלגלה מחשבתי. תהיתי למה, מלבד העניין הטכני (צריך לשמוע את הזמר מעל הרעש של התופים), אנחנו מגבירים כל כך את המוזיקה. כלומר, למה למוזיקאי שמולנו דרושה במה מוגבהת ועוצמת קול חזקה, כזו שמטביעה את הקהל. נכתבו מחקרים שלמים על האלמנטים הפולחניים של הופעות רוק, על אליל הרוק וחסידיו, בכולם יש הרבה מאוד חומר למחשבה והרבה מאוד אמת, אבל בעיניי הם מתנפצים כולם על זמר אחד שיושב עם גיטרה מטר ממך על הרצפה ושר שיר שאתה יכול להרגיש בעצמות. בעונג סשן עם חוזה גונזלס הרגשתי ככה. ישבתי על הרצפה באולפן "המערבל" והרגשתי את הוויברציות באוויר.
הנקודה שלי – אם יש לי כזו – היא שאני יכול להבין את AP ואת הרצון שלו להתמקד בפרפורמנס של האמן שעל הבמה. אם כבר הגיע אותו אמן מסוים, עם הכישרון המסוים שלו, ואם כבר הציבו אותו מורם מעם והגבירו אותו כך שכל העם יראה את הקולות – אז אני לא רוצה לשמוע את המעצבן שלידי שר לי באוזן. מצד שני, חשבו על זה כך: שירים אישיים לחלוטין כמו אלה של לאונרד כהן או רג'ינה ספקטור נגעו בכל כך הרבה אנשים, שבמובן מסוים הם הפכו להיות שירי עם. וזה בלתי הפיך, אתה לא יכול לנסות לנעוץ אצבע בסכר באמצע צונאמי. וזה מדהים, בכל כך הרבה מובנים, שהאישי הפך לקולקטיבי ולהיפך.
זה מתקשר לי לחווייה חוזרת אצל מי שאוהב מוזיקה שמקוטלגת כ"אלטרנטיבית" רק כי אין לה מספיק קהל. בתקופה בה יצא האלבום הראשון של רונה קינן הייתי משתתף קבוע בפורום שלה. כשיצאו הסינגלים והיא התחילה להצליח ולפוצץ אולמות, הרבה מעריצים ותיקים סובבו את הגב. הם לא רצו לקחת חלק במשהו ששייך לכולם, הם לא הבינו למה כולם פתאום שרים בקול רם שיר שהיה שייך רק להם. אני הייתי בעננים. עד היום, כשלהקה קטנה ומעולה פורצת פתאום, אני מאושר שמוזיקה טובה מגיעה להמון אנשים. מצידי שבכל הרחובות ישרקו את "Young folks", זה לא הופך אותו לשיר פחות טוב.
ההבדל בין זמר וקהל נובע משני דברים: ראשית, לאמן יש, לרוב, יותר כישרון מוזיקלי (לא תמיד, תלוי מי נוכח בקהל); ושנית, המחסום הבלתי נראה בין הבמה לקהל מבדיל ביניהם, ומציב את הזמר כמרכז ההתרחשות. אבל לא בשביל זה אנחנו באים להופעה או הולכים לקולנוע או יוצאים לאיצטדיון כדי לראות משחק כדורגל שיכולנו לראות בבית לבד. קהל הוא קהילה, וכשהקהילה מאמצת את ההתרחשות ולא רק צופה בה זה בעיניי נפלא ומדהים. תראו לכם שבניון יכניס גול ואף אחד לא יריע, כדי להישאר מנומס ולא להפריע לצופים שלידו. אז נכון, לקהל הישראלי יש הרבה מה לשפר. שיפסיק לעשן לאחרים בפרצוף איפה שאסור, למשל. מצד שני, קשה למצוא קהל חם ומחבק ממנו, שמרעיף כאלה כמויות של אהבה אל הבמה, שנכנס כל כך להתרחשות ולחווייה שהוא הופך לחלק ממנה.
האם זה רע? אני לא יודע. לפעמים זה מרגיז, אבל מאידך, יש משהו יפהפה בדרך בה אנחנו מחבקים כל כך חזק את המוזיקה שנוגעת בנו.
זו, פחות או יותר, המחשבה שעברה לי בראש. מה אתם חושבים?
"קהל הוא קהילה" הוא אולי ביטוי המפתח החשוב ביותר שלך כאן, וזה גם ההבדל בין הופעה בלייב לשמיעה של אלבום. חלק אינטגרלי מהופעה חייב להיות הקהל, שהרי בלי זה אין דיאלוג, ודיאלוג הוא המהות האמיתי של ההופעה עצמה. זה לא רק "לראות" את הזמר או "לשמוע" אותו, זה גם לקבל את האנרגיות מהקהל שסביבך, שמעצימות (ברוב המקרים,ובהנחה שהקהל איכותי ומתאים לסוג המופע בו הוא נמצא) את התחושה של הופעה, והרגשות שקשורים במוסיקה. בין אם מדובר בהופעה קטנה יחסית (ע"ע ההופעה של LOW בברבי) ובין אם בהופעת איצטדיונים (במיוחד זו המתקרבת עלינו לטובה..:), האנרגיה של הקהל היא שקובעת בסוף את טון ההופעה. ומאחר שמדובר בקהילה, הרי שכל אחד מאיתנו, כשהוא בהופעה, הופך להיות חלק מהקהילה הזו, וזה דבר נהדר בעיני, גם אם לפעמים השכנים לא ממש נאים בעינינו.
כמה שאני מבינה את זה, הפקאצה הזאת תמיד תעצבן אותך, תמיד תפגום קצת בהרגשה.
למרות שבהופעות של ברי האווירה מחשמלת, הקהל אוהב אותו, ומנסה לשיר יחד איתו, לא לגבור עליו.
זאת לדעתי המהות של ההופעה, הרצון להיות קרוב לאמן, לשיר איתו, לא לקחת את המקום שלו או משהו.
אתה רוצה "להתייחד" עם האמן? תשמע דיסק. רוצה לראות אותו בגודל מלא? כולם רוצים, כולם רוצי שהוא ישים לב אליהם, כולם רוצים להראות את האהבה שלהם, את הבקיאות שלהם בשירים או אפילו סתם לצאת ולבלות.
די להיות מפונקים.
בשתי מילים: מתי כספי.
הרי בהופעות שלו זה מאז ומעולם היה המצב: אמנם לא הייתי קורא לבנות שמסוגלות לזכור את המילים של "ביום מסה" פקאצות, אבל למה להיות קטנוניים. כל הופעה היא מפגש שירה בציבור.
ואתם יודעים מה? זה לא דבר רע.
יש הופעות שהם חוויה קולקטיבית. מופע פארק, למשל, הוא לא.
יש אנשים שבשבילהם אלו באמת הופעות שבהם אתה יכול לרקוד פוגו, להיות חלק מה'אירוע'.
ויש כאלה שבשבילם, ולא חשוב כמה זה יכגול להפריע להם כשהם לא חלק מהחוויה, מתפתחת איזו תגובה אוטומטית.
אותו האוטומט שגורם לך לפעמים לעשות קולות מיותרים כשאתה ברכבת הרים מוצלחתץ במיוחד. רק בשקט יחסי.
אותו האוטומט שיצר ילדי נרות בשעתו.
אז כן, כם אני אשמח אם זה יהיה יותר משהו כמו הופעה פרונטלית/אינטימית/רסיטל מהפנינג שירה בציבור. אבל בכנות? אני לא בטוח שאני מסוגל לקיים את מה שאני עצמי מבקש.
אני חושבת שכשמוסיקה הפכה להיות משהו ששומעים בחדר עם אוזניות, ולא בסלון בפטיפון עם כולם, היא הפכה להיות משהו פרטי הרבה יותר. יש שירים שמעולם לא שמעתי עם אף אחד אחר בעולם, ונראה לי שזו תהיה חוויה מאוד אינטימית, לשמוע עם מישהו אחר (ובהופעה זה יהיה מקביל ללהגיע לבית הספר בעירום, בערך).
יש קסם בלשמוע את באזניות בפול ווליום ולהתייחד איתו ולייחס לכל הברה ולכל הטעמה של כל מילה משמעויות שאיש מלבדי לא יוכל להבין. וללכת להופעה זה לנפץ את הקסם הזה, זה להפוך להיות חלק מקהל, מקולקטיב, וזה משהו שהתרגלנו מאוד לא לרצות להיות.
מאידך, יש גם קסם לא מבוטל להיות חלק מהקולקטיב הזה.
(אבל מעולם לא הייתי בהופעה של מוסיקאי שאני אוהבת באמת-באמת. אחד מהטופ, שיעלה דמעות לעיני, אז אני לא יודעת)
בדיוק אתמול הייתי בהופעה של וובן האנד בשטוקהולם וחשבתי על הנושאים האלו – לא היה שום פרסום להופעה ברחבי העיר ודאגתי מאוד שיבואו מעט אנשים, אבל האולם היה מפוצץ באלף איש בערך. שמחתי מאוד ובעצם מעולם לא הבנתי את הגישה הזו של אנשים להתבאס מזה שאמנים שהם אוהבים מתחילים לקבל הערכה והכרה נרחבות יותר – זה נראה לי אגואיסטי ומעיד יותר על בעיות אגו של אותם אנשים מעל כל דבר אחר, הבעייתיות נוצרת אם בעקבות ההצלחה המסחרית המוזיקאי מאבד את עצמו, אבל זה כבר עניין אחר…
בכל מקרה, אלף איש באו לראות את וובן האנד, ואני שבקושי זז בהופעות ותמיד מרגיש נבוך ממראית העין של האפאתיות שלי הייתי אולי הבנאדם הכי אקטיבי מכולם. מחיאות כפיים חלושות אל מול האנרגיות המטורפות של המופיעים, אין מה לדבר בכלל על "שירה בציבור", שום תנועות גופניות ובטח שלא אינטראקציה קצת יותר משובבת.
אז עם כל הבעייתיות של הקהל הישראלי כפוזאיסטי או מתלהב מדי, לפחות הוא מעביר אנרגיות כלשהן למופיעים: 50 ברי המזל שנדחסו לאוגנדה לראות את אום או 30 החכמים שבאו לראות את דאב-טריו בערב השני שלהם בלבונטין 7 חישמלו הרבה יותר את המופיעים מאלף הדגים המלוחים השבדים שהקיפו אותי אתמול (וזו לא פעם ראשונה שאני הולך כאן להופעה ומקבל בדיוק אותה תחושה). אני חושב שכמו בכל דבר בישראל, חסר קצת איזון ועידון הרבה (יותר מדי) פעמים, אבל דווקא במקרה הזה אולי עדיף להסתכל על חצי הכוס המלאה והבהחלט חיובית, זה לא במקרה שהרבה מהאנשים שמופיעים כאן נפעמו מהקהל.
אני חושב שלקהל הישראלי יש הרבה מה לשפר אבל יש הרבה גרועים ממנו.. לדוגמא, בעיר מגוריי אמסטרדם, הלכתי להופעה של אנימל קולקטיב בפארדיסו שזה בהחלט מקום מרשים להיות נוכח בו בהופעה… הקולקטיב נתנו הופעה מרשימה.. אבל רוב הקהל היה עסוק בשיחות חולין תוך כדי שתיית בירה, מעבר מחלק אחד של האולם לחלק השני.. או בקיצור.. עסוק במינגלינג ולא בהופעה.. אני חושב ששירה בציבור היא עדיפה, ואני חושב שבהרבה מקרים זה דבר שייתן לאומנים ביטחון מה שכנראה יזכה את הקהל בהופעה יותר טובה…
דבר נוסף.. יוחזר העישון בהופעות לאלתר!(מצטער גיא..) אחת הסיבות שאני מחרים את הזאפה מאז שהוא נוסד.
זה כמו לרקוד בהופעות. לפעמים אתה מגיע עם מטען של חודשים, מוכן לפרוק אותו בתנועות שאולי היו מתאימות על רחבה של דראם'נ'בייס/דאבסטאפ אבל לא יכולות שלא לצאת מול אביב גדג' למשל או לבּנוֹן, ולפעמים זה מפחיד לחשוב על "האם אני מפריע לאחרים" – אבל אני זוכר את הפנקיסטים המטורפים, בהופעות בקיבוצים לפני כבר עשר שנים כמעט, מסתובבים ובועטים אחד בשני, וזה היה חי, זה היה אדיר, אני זוכר את זה עד היום. ונכון שזה לוקח קצת אלכוהול וקצת טירוף לרקוד כמו משוגע, כאילו לא איכפת לך מאף אחד, לפעמים עד שסוף סוף באמת לא איכפת לך ממה יחשבו – אבל לדעתי זה חלק מההופעה, שאם נשטיח אותו ונמנע אותו מהמעטים שזקוקים לו, אם ננרמל גם את זה – אז בשביל מה, לעזאזל, אנחנו משתמשים במוזיקה? חכו יומיים ויהיה עוד פרק של 'הישרדות 2' ונגמור עניין בלי להזיע יותר מדי וזהו…
בקיצור – אני בעד להפעיל את הגוף בטירוף בהופעה שעושה לך את זה. וזהו.
אני מאד מאמינה באחווה האנושית וביכולת שלנו לחוות יחד חוויה שהיא אחרת – שונה, עצומה ומעצימה יותר מחוויה אישית (שאיני מזלזלת בה חלילה, אבל היא מתחילה להשתלט עלינו בעולם הפוסט-מודרני בו אנחנו מתנוונים לבד בחדר מול המסך, תוך כדי צריכת מוצרים שיהפכו אותנו להיות כמו כולם, קבורים בניכור העירוני שמפריד בינינו עד שאנחנו שוכחים שכולם מתרגשים בדיוק כמונו מאותם הדברים)
קהל הוא קהילה
וגם בלוג הוא קהילה
וחיבוק נשלח אליך על פוסטים שכאלה
יש עוצמת ווליום מסויימת ואישית מאוד שמעבר לה הגוף מגיב לצלילים, או יותר נכון לאנרגיות שמתרחשות סביב בצורה של יצירת אדרנלין ואנדורפינים וכו'.
ווליום שנמצא שבריר מתחת לסף הכואב ידוע בתור משהו שגורם לך לרצות לזוז טיפה, אפילו אם השיר בכלל לא היה מעניין אותך בווליום נמוך יותר.ש
אני חושבת שיש גבול לא כל כך דק בין חוויה קולקטיבית, אנרגיה שנוצרת בקרב הקהל וכל שאר הביטויים היפים שאנשים פה כתבו, לבין לצווח בזייפנות את המילים באוזן של מי שלידך.
כן, אנרגיה זה חשוב, כפי שגיליתי על בשרי בהופעה של לורי אנדרסון בהיכל התרבות – אחת הנשים הכי מוכשרות בעולם עומדת על הבמה, וכל עשירי תל אביב האליטיסטים שבאו כי "אשתו של לו ריד מופיעה וזה מגניב" נרדמים להם בכיסאות או מרכלים עם החבר'ה.
מצד שני, כבר יצא לי להיות בהופעה אקוסטית ושקטה של שילה פרבר בימיה הטובים (להלן – לפני הרבה מאוד מאוד זמן), ולסבול "קהילת" מתבגרות שטופות הורמונים שאונסות את השירים בתשעים דציבל תוך הזלת ריר מאסיבית, וגם זו לא ממש אנרגיה חיובית או חוויה קולקטיבית שרוצים לזכור.
עניין של קונטקסט…
קראתי לאחרונה קטעים מהאוטוביוגרפיה של ראבי שאנקר והוא מתאר איך הוא נדהם ונעלב כשבפסטיבל הפופ במונטריי בשנות השישים, אנשים קראו בקולי קולות ומחאו כפיים, התנהגות שבהופעת סיטאר בהודו תחשב ברברית.
אני הייתי בשורות הראשונות של אותה הופעה של רג'ינה וגם אני התבעסתי על האנשים שצווחו את המילים. מצד שני, כן, הייתה אנרגיה מדהימה באולם ויש בזה משהו שמשנה את ההנאה שלי לטובה. התחושה שמשהו גדול מתרחש. לרגעים רג'ינה נראתה מפוחדת וחשבתי שאולי כל הסיפור לא היה לרוחה, אבל אחר כך היא סיפרה בראיון לקוואמי שהיא נורא התרגשה לנוכח ההתלהבות חסרת הגבולות (כן, הבחורה שהלכה על הבמה – מה זה?!) של הקהל הישראלי ושהיא ממש נהנתה להופיע כאן.
ומהזווית השנייה – בפברואר שעבר הלכתי להופעה של ג'ואנה ניוסם, ההופעה האחרונה בטור של "יס". היא הופיעה יחד עם התזמורת הסימפונית של ברוקלין והאווירה באולם הייתה מאוד *קורקטית*. הקהל ישוב באולם אופרה, כולם לבושים בהתאם… אז אתם יכולים לדמיין שלא הייתה את האנרגיה המשוגעת שהיה בבארבי עם רג'ינה, אבל זו הייתה האחת ההופעות העוצמתיות ביותר שראיתי ומה שהיה מדהים שבצורה נורא נורא שקטה ויפהפייה היה ברור לכולנו ביחד (הקהל) שצפינו במחזה מדהים.
נוצרה תחושה של קהילתיות מעצמה.
וידויה של פאקאצה:
נפגעתי.
ברמה המאוד מאוד אישית. אני רגילה להסתכל על עצמי כמי שהופכת,יחד עם רבים,את הקהל הישראלי למה שהוא. ולמה שהוא ידוע שבשבילו בכל העולם. חם,אנרגטי, מחבק, מתלהב, משולהב, מזיע.
לא הספקתי להגיב בפוסט שמספר את סיפורי ההופעות, אז הנה משהו קצר.
מכל ההופעות שהייתי בהן, ההופעה של גארביג' תזכר לדראון עולם.
היה מגניב ואחלה סאונד, אבל בעיקר, היו אנרגיות משוגעות. אי אשפר להסביר ואי אפשר לכתוב על זה (אולי כן אבל לא בקצרה) אפשר רק לומר.
חדר אחד. 4 אנשים על במה.למטה עוד מאות אנשים. מי קובע את האנרגיות שמסתובבות בו?
לא רק מי שעושה יותר רעש.
זה דיאלוג. סקסי. ומזיע, ומלא תשוקה של אנשים למוזיקה שלהם.
מעניין אותי אם יש מוזיקאים שקוראים את העונג ויכולים להגיב. תמיד בראיונות עם אמנים מחו"ל שהופיעו בארץ יש את פינת השאלה הזהה על הקהל הישראלי ואיך זה להופיע כאן, ואני אף פעם לא בטוחה שהתשובה הכי כנה בעולם כי יש מן רצון כזה לרצות (לפחות לרוב האנשים) אז אולי בעצם התשובה המתלהבת היא סוג של דיפלומטיה? זה יהיה מעניין לשמוע מישהו מקומי שגם מכיר את הקהל וגם משמש לעיתים חלק ממנו בהופעות של אמנים אחרים, ואין לו שום צורך להחמיא או לייפות את המציאות.
כל הדינאמיקה שבין אמן לקהל מוכרת לי משני הכיוונים. יצא לי להיות בדי הרבה הופעות של מוזיקאים, והחוויה הכי מעצבנת הייתה פרחה צעירונת שניסתה להתחיל עם אסף אבידן ערב שלם בבארבי, אבל גם עם זה יכולתי לחיות, כי האוירה של כל האנשים שמצטופפים כדי לעמוד קרוב יותר לבמה ולשיר בקול רם עשתה לי המון טוב בלב. מצד שני, יצא לי גם להופיע יחד עם מקהלה (לפני עידן ועידנים), ואמנם זו לא הופעת רוק שמזמינה ריקודים מטורפים וצלילות-קהל, אבל בהחלט הרגשתי את ההבדל בין סוגי קהל שונים והאנרגיות שקיבלתי מהם. כי אין מה לעשות, הופעה היא לא רק עבור הקהל היא גם עבור הלהקה / האמן. יש מן היזון חוזר של אנרגיות שתלוי גם בטיב ההופעה וגם בטיב הקהל. בין הופעה באולם אופרה מול כעשרת אלפים יפנים שקטים ומאופקים לבין הופעה בהיכל התרבות בנתניה מול כמאתיים נתניתיים שמוחאים כפיים ברגע שהם מזהים את השיר, כשהסולנית פותחת את הפה, כשהסולנית מסיימת לשיר וכשהמקהלה עומדת לסיים את הבית האחרון (שלא לדבר על הצטרפות זייפנית לפזמונים) – נתניה לוקחת. בגדול.
לפני זמן מה ראיתי את יהוא ירון בהופעה בירושלים. מספר חברי הלהקה והמלווים היה בערך חמישים אחוז ממספר האנשים בקהל שישב פחות ממטר מהלהקה (האוגנדה מקום מקסים אבל קלסטרופובי להחריד). במהלך ההופעה לא יכולתי שלא להתאכזב מכך ששאר האנשים יושבים מכונסים בעצמם ומוחאים כפיים בצייתנות בסוף כל שיר. איפה ההתלהבות? איפה השריקות? אני אדם שקט וביישן מטבעי, אבל באוירה הסוחפת של קהל מתלהב גם אני יוצאת מעורי ומתלהבת. ואני מרגישה שככה אני מעבירה טוב יותר לאמנים שעל הבמה את הערכתי והוקרת התודה שלי על המתנה שהם נתנו ונותנים לי. ככה אני יודעת שהם לא מתבאסים מהקהל היבש. והרבה פעמים אפשר לראות איך האנרגיות האלה מזינות את המוזיקאים ודוחפות אותם רחוק יותר. איך אני יכולה לצפות מאמן על הבמה שייתן את כל כולו אם אני לא נותנת בחזרה את מה שרק אפשר? ונכון, אצל חלק מהאנשים זה אומר לשיר בקולי קולות ולעשות דברים נוראיים למילות השירים או לדלג בין סולמות כמו עז הרים, אבל ברוב המקרים אפשר פשוט לעבור מקום, לא?
הופעה חיה ללא אינטראקציה עם הקהל היא כמו לשבת בבית לשמוע דיסק בתנאים שנקבעים על ידינו.
מתחברת לכל מילה שכתב/ה CANDY .
לי יותר מפריע עישון בהופעות,אבל גם אם מעשנים או מזייפים,אפשר לבחור לעמוד במקום אחר.
רוב האומנים שמופיעים פה ובוחרים לשוב להופיע פה זה בגלל הקהל,
יש פה אחלה קהל ווהגיע הזמן להפסיק עם ההלקאה העצמית הזאת,
גם את ההופעה של דפש מוד עומדים להקליט ולהוציא דיסק של ההופעה בזכות הקהל ולא בכדי.
לא יודע מה איתכם, אבל מבחינתי, אם הלכתי להופעה ומצאתי את עצמי צועק את המילים בעודי מוקף בעוד כמה מאות אנשים שצועקים את המילים, כנראה שהייתי בהופעה אדירה.
יצא לי לאחרונה לתהות על הקשר המוזר הזה בין קהל לזמר.רוב ההופעות שראיתי לאחרונה היו בחמדת ימים, מקום קטן ומקסים ואינטימי ( מדי? ) והקהל – אנשי בית צפוניים מנומנמים משהו, עוד בשוק מעצמם שנחלצו בערב חורפי לראות הופעה כמו בעיר הגדולה (יוני רכטר, פורטיס, גבע אלון, אסף אבידן).
קהל שקט מנומס, די מבוגר ואני כל הזמן התבעסתי בין אם בשביל עצמי ובין בשביל המופיעים על הנימוס המאופק, האירפואי הזה.
פורטיס ממש יצא מעורו לעורר אותנו ובסוף עוד מצאתי עצמי באה אליו מודה על ההופעה ומתנצלת על השקט הביישני של הקהל…
והחלטנו שההופעה הבאה – בעיר הגדולה עם אנרגיות כמו פעם בצמח… (שלום חנוך מול קהל ששרד את ה3 שעות הראשונות נותן את עצמו לחלוטין…)
הופעה, במיוחד הופעת רוק, לא שווה כלום אם אין אנרגיה,
שרים יחד עם האמן, קופצים, רוקדים, מזיעים.
באים בשביל להרגיש באסים בבטן, ולא לקונצרט.
לא הייתי בהופעה בירושלים בשנתיים האחרונות אבל ממה שזכור לי ואני אומרת את זה כירושלמית בדם, ירושלמים הם קהל די מבעס. אדיש ולא מפרגן.
יצא לי לסבול בהופעה של דן תורן ממישהו שישב מאחוריי ושר איתו כמעט את כל השירים. בהופעות שקטות וקטנתו זה ממש קריטי. אני בעד לשיר בלב עם הזמר, אם אתה ממש לא מסוגל להימנע מהעניין. אני יודעת ומודעת לכך שאני זייפנית נוראית. אם לשיר עם הזמר שאני אוהבת – רק ברכב עם חלונות סגורים או ברחוב שומם עם קצת יותר מדי אלכוהול בדם. בהופעות גדולות ורועשות כשאתה בקושי שומע את עצמך – אפשר, אבל בהופעות צפופות וחד פעמיות כמו פול מקרטני – עדיף להימנע לדעתי.
יודע מה? אני מוכן לזרום עם הקטע של השירה בציבור. אמנם הרבה פעמים זה הרגיז אותי וחשבתי שזה ממש לא מתאים, אבל מצד שני יש רגעים שזה כן יכול להתאים (כמו בפולק, זה נכון), אז אני אוותר בנקודה הזאת.
אבל זה לא חשוב. הקהל הישראלי הוא עדיין הכי גרוע בעולם, מהרבה סיבות אחרות.
טאשה – "איך אני יכולה לצפות מאמן על הבמה שייתן את כל כולו אם אני לא נותנת בחזרה את מה שרק אפשר?" – צודקת לגמרי, וזה משפט יפה ונכון.
אני מקווה מאוד שכמה מהמוזיקאים שקוראים כאן יבחרו להגיב, כי באמת יהיה מעניין לשמוע את דעתם. לגבי מוזיקאי החו"ל – פעמים לא מעטות שמעתי ממקורבים או מארגנים על התרגשות כנה והתפעמות אמיתית של המוזיקאי מהקהל בארץ. וגם מהתגובות כאן של חבר'ה שראו הופעות באירופה אפשר להבין שיש הבדל ניכר. כך שאני לא חושב שהם יוצאים ידי חובה כשהם מחמיאים לקהל הישראלי.
אגב, זה קורה גם עם מוזיקאים ישראליים – פגשתי פעם את עמיר לב אחרי הופעה בקיבוץ דן, בפאב עם קהל סטודנטיאלי קבוע ומאוד, מאוד נלהב. הוא היה נרגש באמת ובתמים מהתגובה לה זכה.
אורית – למיטב הבנתי, ההופעה בארץ לא תצא כריליס רשמי של הלהקה למכירה בינלאומית. באי ההופעה יוכלו לשלם באיצטדיון על דיסק, אותו יקבלו לביתם תוך כשבועיים.
יש לשיר, ויש להיות מעצבנים
כמו שיש אנשים שמדברים בנייד בקול רם ולא אכפת להם ממך – באוטובוס, במעלית, בהצגה…
כך יש את אלו שבשירים השקטים והעדינים פתאום יתנו בליווי היסטרי וצווחני,
שאומר הכל, אבל הכל חוץ מקהילתיות.
אני מסכימה עם הדברים לכאן ולכאן.
זכורות לי הופעות בהן "פאקצות" הפריעו לי ממש (זכורה ממש הופעה של הבנות נחמה ממש לאחר פירסומן ב"רדיו בר" בבית קשת בה קיוויתי למעט מן השקט והשלווה של ההופעות המוקדמות שלהן, והתאכזבתי קשות לגלות בקהל בנות 16 צווחניות שהרסו את ההופעה…)
אבל גם בהחלט זכורות לי הופעות מעולות (BBB, איזבו, איטליז ועוד כ"כ הרבה…) בהן אני שיחקתי את תפקיד הפקאצה (והפעם בלי מרכאות…מה איכפת לי…) ושרתי בגרון מלא (הי! זה שליש מהכיף!!!)
אבל מה?…
תמיד יש אופציית ביניים.
תיגשו לפאקצות
(שיתבררו ב90% מהמקרים כסתם בנות חמודות שבאו להנות,הי,מה אתם יודעים, בדיוק כמוכם!) תבקשו מהן לשיר בשקט (בנחמדות!!! לא בצורה מגעילה).
לפעמים זה מוביל לשיחה כייפית, ולעיתים לא עוזר בכלל.
אני יודעת שעלי זה עובד.
מעניין שהזכרת את רונה קינן. גם אני שמחתי כשהיא החלה לפרוץ לקהל רחב יותר. ואני לא מאלה שליוו אותה לאורך כל הדרך – ההופעה הראשונה שלה בה נכחתי היתה דווקא השקת האלבום הראשון בבארבי, מאוד לא מאפיינת. ועדיין, בהופעות האינטימיות בתמונע חרו לי המאזינים החדשים שלא הבינו את התחושה של כל הותיקים יותר. ההופעות שלה התבדלו באופן שבו השירים פרצו מתוך הבועה של האמנית על הבמה, ונחתו כמו שמיכה של צליל ורגש על הקהל. החוויה המשותפת נבעה מההאזנה השקטה, כשכל אחד מתייחד עם האמנית ועם המוזיקה אך גם מתאחד עם אלה שסביבו. חדשים שהגיעו להופעות והתחילו לשיר ולדבר באמצע השירים הפרו את המרקם השביר הזה וגזלו, בעיני, את החוויה שבגללה כל כך אהבתי את ההופעות.
היום אני כבר מסוגלת לקבל שירה בהופעות של רונה באופן אחר, כי גם הקהל, השירים והעמדה ממנה היא באה להופעות עברו מהפך. בהחלט יש מקום לשירה של הקהל בהופעות בכלל: אבל כמו שכתבו פה, זה מאוד תלוי בהקשר. דווקא בהופעה של לאונרד כהן אני מצפה שהקהל ישיר ושעצמות ה"הללויה" ימיסו כל לבב.
צודק גיא, ההופעה של דפש מוד תוקלט ותשלח למזמינים כשבועיים אחרי, אבל הנקודה היא שיש פה קהל מעריצים שרופים של הלהקה,
חברי הלהקה פוגשים אותם גם בחו"ל ובקשר אישי והדוק עם חלקם,
הם נותנים אוקיי להוצאת הקלטה כזו כמחווה מיוחדת וזה מה שבעצם חשוב ומדבר בעד עצמו.
לא מבינה למה כשאמן כזה או אחר עולה על במה ועושה סימן עם הידיים או המיקרופון לעורר את הקהל ולקבל ממנו פידבקים זה לגיטימי
וללא סימנים מוקדמים זה נחשב פקאצי וברברי?
אמן שמופיע באיצטדיונים ובמקומות מקורים גדולים לא מתייחס להופעה שלו כאל מופע אינטימי,אלא שואב ממנו אנרגיות ואדרנלין ולסיים עם יותר מהדרן אחד.
אמן שיבוא בטענות לקהל שלו זה בדיוק כמו לירות לעצמו בראש,
הקהל הוא זה שקונה ,בא להופעות ומתדלק את הקריירה שלו.
אם דעתו של אחד כמו AP שיש פה חרא של קהל,אני חושבת שהוא חוצפן ובעצם מצא לנכון להעליב גם את הכותבים כאן.
אני כן מפרגנת לקהל ותודה לכל אחד ואחת שמגיעים להופעות,בעיקר של אמנים ישראלים שבקושי שורדים פה.
לא הספקתי לקרוא את כל התגובות המלומדות, אבל קשה לי להאמין שמישהו היה כאן בהופעה של דיירסטרייט . זה היה מיד לאחר יציאת האלבום ברדורס אין ארמס, עוד אף אחד לא הכיר אותו. כולם הכירו את אלכימיה. בכל מקרה זה לא העיקר היה פשוט זוועה. בגדול: השתוללות. ומאז אנחנו משתפרים. מאד אבל מאד לטובה.
כמו כל דבר בחיים, זה תלוי. יש רגעים שיפה להם השירה בציבור ויש כאלו שלא. הבעיה היא לרוב יחידים בעלי קול נורא ואיום – שאיכשהו תמיד הטבע חנן אותם גם בווליום מרשים במיוחד – שפתאום בהופעה שקטה ומינורית מזייפים בקולי קולות שעולים על מערכות ההגברה המשוכללות בתבל. זה קרה לי באיזו הופעה של יהודית רביץ כשהיא אירחה את יוני רכטר. כשמדובר בזייפנית על בקהל, כזו שאפילו האחיות פיק יגידו עליה "ווי, זה נורא", ב"עטור מצחך", זה נחשב מפגע סביבתי ממש.
לפעמים האנרגיות של השירה בציבור מפעימות. יש משהו מדהים בקהל של אלפים, לפעמים עשרות אלפים, ששרים בקול אחד. זה יכול להרים הופעה קטנה למימדי משחק כדורגל בלה בוקה, ארגנטינה (רק בלי השוטרים והגז המדמיע). לפעמים זה אוטומטי מדי. מישהו הזכיר מלמעלה את ברי סחרוף – אני שונאת שהוא מבצע את "ניצוצות" לייב. הטקסט הוא הדבר הכי רחוק משירה בציבור ונדמה שהקהל שר בהתלהבות שלא תואמת לרוח השיר כי זה בא כאוטומט, גם מצדו של ברי (שפעם התוודה שדי נמאס לו מהשיר בהופעות ובאמצע הוא מתחיל לחשוב על רשימת הקניות למחר), וכל הרגש שבו נעלם.
אפרופו שירה בציבור, זה מזכיר לי קטע של שרהל'ה שרון וגלי עטרי שראיתי לזוועתי פעם בזפזופ בטלוויזיה, כשהן והקהל שרים בצווחות ובפרצופים צוהלים לגמרי אאוט-אוף-קונטקס "אין לי! ארץ! אחרת!! כולם ביחד!!! גם אם אדמתי!!! רק הבנות!!! בוערת!!!". בלעע.
לפעמים החום של הקהל נהדר. ע"ע מופע הארנבות של ד"ר קספר. מצד שני, לפעמים חוסר הגבולות והפתיחות הישראליים הם איומים, בכך שאנשים בשורות הראשונות לא יהססו להתעסק שלושה שירים בסמסים כי "אנחנו לא מכירים את השירים הללו" כשבגבם לאמן המופיע (ואיכשהו, הטבע חנן אותם בגובה של מטר תשעים. מה נסגר עם הטבע הזה?), ידברו בקולי קולות כשמופע החימום לא לרוחם גם אם הם סנטימטרים ספורים מהבמה ומדובר בהופעה אינטימית ושקטה וכן הלאה. ושלא אתחיל לדבר על הפעם היחידה שטעיתי ובאתי לטקס יום הזיכרון בכיכר רבין. כמה גברות לידי הוציאו באמצע יזכור פיתות עם חומוס ופחיות חמוצים, כי הן לא הספיקו לאכול בבית.
אני חושבת שהפתרון תמון בהקצבה. לא ייתכן שתרכוש כרטיס להופעה ובמשך כל ההופעה תאלץ לשמוע אנשים שרים סביבך. החלק החשוב ביותר בחווית ההופעה מבחינתי הוא לקבל מהאמן משהו אחר ממה שאני מכירה, לשמוע לאן הוא יכול לקחת את זה. האמנים המענינים ביותר מעבירים בהופעות שלהם משהו שונה לחלוטין מאשר בגרסאות המופקות והמהוקצעות ואת זה אני באה לחוות.
הייתי בלבונטין לפני כמה ימים וירדתי למטה לשמוע קצת את ההופעה של אביתר בנאי. נתקלתי במקרה הכי נורא של חוסר רגישות מצד הקהל לאמן. ראו כמה הוא ניסה לתת, איך הוא ניסה להעביר משהו בכל שיר. את ה"משהו" הזה לא ממש יצא לי לקלוט כי הקהל הנלהב השתלט על ההופעה לחלוטין, הכתיב את האווירה של כל שיר. זה לא היה הוגן כלפיו. אנשים שרו את מה שהם הכירו בדיוק מוחלט- לא היה שום מקום לאמירה אחרת מצידו של בנאי. כי מה זה קול אחד עם פסנתר (מוגבר ככל שיהיה) לעומת 150-200 איש ששרים במלוא גרונם במרתף סגור?
אני לא רוצה לסתום לאף אחד את הפה- אני שרתי בהופעות של מתי כספי וגם בהופעות של אינפקציה (מן הסתם לא באותו ווליום), אבל צריך קצת שליטה עצמית.פרגנו לעצמכם כמה שירים עם כל הנשמה אבל קחו הפסקה מדי פעם. לא כדי להתחשב בקהל אלא כדי לראות אם יש מקום לחוויה אחרת שאולי אתם מפספסים ואולי אתם גם מונעים מהבן אדם הזה שנמצא שם על הבמה.
תגובה באמת קצרה :
לא ממש הבנתי מה זה חרא קהל עד שהייתי באפטרגלנג (מדהים מדהים וממלא השראה), כמעט כולם היו שם תל אביבים שלומדים אומנות כלשהי ומדברים עליה ולא מתעניינים במוזיקה וממש הייתי נבוך כשעמדתי מול להקה גאונית ליד קהל כמעט שלם של חארות שרק רוצים לראות להיראות ולהגיד שהיו שם. אז לסיכום
זילזול באומן זה קהל מגעיל
לשדר אהבה לאומן, בכל דרך שהיא , זה אחלה.
נ.ב., מצטער על זה שחברה שלי דרכה על הכוס בירה שלה בהופעה של LOW , באמת זה היה בטעות 🙂
אני חושב שזה תלוי באמן ובמקום של ההופעה, לפעמים ההתנהגות הזאת מתאימה יותר ולפעמים פחות
(אבל לשיר ולרקוד זה עדיף)
בכל מקרה כתיבה מדהימה גיא!
לי לא מפריע ששרים בהופעות אם זה בגבולות הסביר. למשל, לא צריך לשיר כל שיר, אם הקהל קשוב לאמן הוא יכול לדעת מתי צריך לשיר. פעמים רבות אמנים מאפשרים לקהל לשיר סולו חלקים מהשירים שלהם (כאלו שירים שהם ממש המנונים). בדרך כלל עיקר הסיבה במיקום של המופע, בישראל נוטים לשים הופעות בצורה גרועה שהקהל בכלל לא רואה את האמנים בצורה טובה והקהל בהתאם לכך מתפזר.
אבל!!! עיקר הבעייה מתרחשת כאשר הללו ששרים בעצם לא שרים אלא צועקים במטרה לשמוע את עצמם. וזה נשמע באמת רע. אם שרים בצורה סבירה ושקטה אבל כל הקהל בצורה אחידה זה יכול ליצור אפקט של קולוסאליות כזאת של קהל.
אבל הקהל הישראלי לא למד את זה כל כך, אפילו בכדורגל קהל שמפצח גרעינים מידי שבת הם לא נשמעים כמו מקהלה אלא כמו בבונים. שבת אחרי שבת אותו דבר. הפועל תל אביב ומכבי חיפה לא שומעים את הקהל שלהם בכלל שר יפה במקהלה. מכבי תל אביב שומעים אותם קצת יותר יפה, כנראה יותר מאורגנים בקטע הזה וביתר ירושלים אפילו יותר.
זאת הסיבה ש 1000 אוהדים אנגלים באנגליה או גרמניה או כל מקום אחר נשמעים יותר יפה ויותר חזק מ45000 אוהדים ישראלים באצטדיון רמת גן וזה רק בגלל שהם מקהלה מאוחדת ששרה יפה והקהל הישראלי לא למד את זה גם בכדורגל.
הישראלי חושב שאם יצעק יותר חזק זה יעשה את הקולוסליות אבל במציאות מדובר בעבודת צוות שזה המפתח להצלחה!
אני חושב שכשמישהו קונה כרטיס להופעה של אומן שהוא מעריץ/עוקב אחריו או מסוקרן לגביו יש לו זכות מסוימת להפוך את ההנאה, במקרה שיש כזו, למקסימלית. אם זה לזייף את המילים בקולי קולות בשורה הראשונה או להאזין בשקט ליד הבר. פרפורמר טוב יבין את הדינמיקה הספציפית לאותו ערב ויזרום איתה (למרות שאני לא אוהב את הביטוי "לזרום") … יש כמה דרכים לחשמל קהל.
אנקדוטה קטנה שיצא לי לקרוא בחוברת של דיסק האוסף של "בלי" (!?) – טניה דונלי מתוודה שהיא בכתה על הבמה (בפעם הראשונה והיחידה) בהופעה בתל-אביב מרוב התרגשות על כך שהקהל שר איתה את המילים (המאוד אישיות) של SWEET RIDE…
(http://www.bbc.co.uk/music/reviews/5m54)
אני בהחלט נגד דגים מלוחים.
בתור אחד שמלווה את גבע אלון די מתחילת דרכו,אני חושב שזאת הדוגמא הקלאסית לקהל הישראלי.
בתור אחד שפקד כמעט כל שבוע את הרוטס המיתולוגי (כיום הצוזאמן) התוודעתי להתפתחות של האמן ושל הקהל ביחד. אולי זה נשמע קצת תמוה, אבל עד לפני מספר שנים לא רבות, היה לי ממש מוזר לבוא להופעה שלו בתשלום מאחר ויכולתי לראות כל שבוע הופעה שלו בחינם ברוטס (עם עוד כמה שקלים סמליים לכד שעבר).
אני זוכר שבועות שהיינו אולי 10 אנשים בלחץ במקום, כולל הברמנים וגבע עצמו. לא תקבלו הופעה אינטימית יותר מזו. כמובן שהיו שבועות בהם גם היו את אלה שסתם באו לשבת , לשתות ועל הדרך לראות הופעה בחינם. המצב היה כל כך בלתי נסבל, שהאנשים האלה יושבים מילימטר מהאומן ולא מפסיקים (ותסלחו לי על הצרפתית שלי) לזיין את השכל במשך כל ההופעה עד כדי כך שגבע בעצמו נאלץ להעיר להם כמה פעמים. בהחלט לא לעניין.
נראה לי שאז אחרי אלבום הסולו השני והקאבר למודרן לאב של בואי פתאם גילה אותו קהל חדש (שבעיקר הכיר את השיר מגלגל"צ והפרסומות של הוט, אוי האירוניה) וההופעות התחילו להתמלא. מה זה להתמלא? אני לא זוכר את הבארבי מפוצץ ככה כבר הרבה זמן. ואתם שואלים אם זה הפריע לי שהחל להגיע קהל חדש? ממש לא. אני מפרגן לאומן שאני אוהב וההיפך הוא הנכון-אני דוחף את הדיסקים שלו לכל מי שאני רק מכיר וגורר חברים להופעות. אני לא זוכר שמישהו אחד התלונן אחרי זה. 🙂
בעצם זה מה שאני עושה עם כל אומן שאני אוהב- אם יש משהו שכל כך עושה לי את זה למה לשמור את זה לעצמי? זה סנוביזם לשמו, והייתי רוצה לשתף את החוויה הזאת כמה שיותר אנשים. הבעיה היחידה שהפריעה לי בהופעות הללו היא שהיתה סוג של הרגשה שהצטרף גם קהל חדש. קהל שמנסה להעביר עשרה שירים עד להדרן, מחכה למודרן לאב, או במקרה הטוב גם לדייס אוף האנגר, לדפוק קופה וללכת. אבל אני מתאר לעצמי שזה לגטימי, כל עוד "זונות גלגל"צ" ישמעו מוסיקה חדשה וטובה בעקבות שיר אחד שטוחנים להם במח ,מי אני שאתנגד לכך?
אבל באמת, לפעמים אין על הקהל הישראלי. אני זוכר שבפעם האחרונה שהוא חזר מטור ארוך בארה"ב, בהופעה הראשונה שלו בארץ, אנשים פשוט נעמדו בסוף על הרגליים ומחאו כפיים במשך דקות. לאומן מקומי. בלי ציניות, מזמן אני לא זוכר שהתרגשתי ככה.
ובלי קשר, זה חצי קשור לכאן וחצי לפוסט הקודם על סיפורי הופעות.
הייתי עם עוד שני חברים בפאב נידח ביהוד (קל"ב,אין מה לעשות) בהופעה של בני בשן. זה היה שבוע בלבד אחרי זהוא דפק חתיכת הופעה בלבונטין עם אירוח של ברי סחרוף וקיבל ביקורות מחמיאותבכל מקום.
היינו בהופעה שלושתינו, בני בשן והלהקה, הברמנים ועוד אחד שהגיע לבדו לבאר. באמצע ההופעה בני עשה ביננו סבב הכרויות, כל אחד אמר את השם שלו וסיפר מה הוא עושה בחיים, ואפילו ברוב חוצפתי ביקשתי בקשה מיוחדת (" אני בני בשן" , אלא מה? ).אפשר להגיד שזה נתן נופך חדשה להגדרה "הופעה אינטימית" .
וואו, קראתי את הפוסט אתמול לפני שהלכתי לישון (רציתי לכתוב "אתמול בלילה", אבל בעצם הלכתי לישון בחמש לפנות בוקר כך שזה כבר עניין סמנטי), והרהרתי ביני לביני על תגובה הולמת ואז קראתי את התגובות פה, ומה אגיד ומה אומר, קטונתי, כל אשר רציתי לכתוב כבר כתוב. לא נותר לי אלא לחזק את קודמיי – אני חסידה גדולה של הופעות חיות ותצוגות חיות באופן כולל (למשל, בכל הקשור לחוויה התיאטרונית). (אני בדיוק קוראת עכשיו קצת בארת' וריעננתי את זכרוני במעט המידע שיש לי על סמיוטיקה) (סגור סוגריים). יש באמת סוג של קסם חד פעמי שנוצר במפגש בין יוצר לקהל, שהוא מנת חלקם של אומנויות המופע בלבד, ומתעלה על סך חלקי המופע (כלומר, הופעה חיה היא לא המקום לשמוע מוזיקה בצורתה הטהורה, את זה, אפשר לעשות נהדר בבית, לבד)
מן הסתם יש מופעים שמתאימים לזה יותר ויש כאלו שפחות – אני, שאת מיטב שנות הפז"מ שלי ביליתי בסצנת הפאנק, מעדיפה את ז'אנר ההופעות הרועש יותר. כמה קשה היה לי בהופעה של גבע אלון בברזילי לפני כמה חודשים כשהקהל רק עמד ועמד (והסתיר והסתיר) וכמה קשה היה לי להתאפק מתזוזה (לא חיננית, על סף האפילפטית) בהופעה האחרונה של אסף אבידן בה נכחתי (לפני כמה חודשים, בצוללת) כאשר אנשים בהו בי במבט שכולו איחולי מוות. ומה אנצור לי מהופעותו של מוריסי? לא את בגדיו או את קרבתו הפיזית אלא את הסינג-אלונג האקסטטי (קומפלט עם הנפות ידיים משיחיות) שלי ושל סובביי.
קהל יכול להרים או להפיל הופעה, ולעצב את חוויית הקהל – מובן שהיו הופעות בהן הייתי אני מוכנה לחנוק במו ידיי את הפקאצה התורנית (לכי לעזאזל, בלונדינית עם יותר מדי שיער שהסתירה לי מופע שלם של אספבידן בשבלול!) ואני מניחה שהכל עניין של "בטוב טעם" – אם יש רק בנאדם אחד שמשתולל, יש כנראה משהו לקוי (בקהל או במופע) שיעיב על החוויה כולה… פתאום נהייתי סקרנית/מפוחדת לגבי הקהל בליאונרד כהן…
וואו, כל תגובה מגילה.
טוב שהזכרת את חוזה גונזלס, ההופעה שלו הייתה חווייה דתית מרוממת רוח. שילוב של קהל אוהב ומכבד, בלי לתת הרגשה של יובש או כבדות.
לדעתי, בגדול הכל תלוי באיזה מצברוח אתה מגיע להופעה. אם באת אחרי יום מבאס זה באמת מעצבן לגלות שהאקראי שלידך הורס את המוד.
אבל זאת לא הדרך ללכת להופעות, תמיד צריך אנרגיות מעל הממוצע כדי להנות באמת – וזה מה שאני הולכת לעשות עם דפש וMGMT [שמגיעים ביום ההולדת שלי. הוריי!]
התלבטתי אם להוסיף משהו, כי זה קצת פחות נוגע לפוסט המקורי ויותר לדיון שהתפתח בתגובות. בגלל שאנשים ממשיכים להוסיף לנושא, הבנתי שהוא עדיין לא מת ואולי אפשר להעלות שאלה נוספת.
מה נסגר עם אכילה באמצע הופעה מוזיקלית?
אני מבינה קפה או בירה, זה קצת מתבקש בחלק מהסיטואציות, אבל נכחתי בכמה הופעות, קטנות כגדולות, בהן אנשים ישבו לאכול ארוחת ערב והיו צריכים להניח את הסכום בכל פעם שנגמר שיר כדי למחוא כפיים בנימוס. איזה מן דבר זה?? זה קורה במקומות אחרים בעולם?
כי איש אחד שאוכל צ'יפס בבארבי באמצע הופעה אולי נעלם מן העין ו/או בטל בשישים, אבל זוג שאוכל ארוחת ערב שלמה (תוך התלחשויות רמות עם המלצרית, כדי לא להפריע..) בשולחן הקדמי בקפה ביאליק זה פשוט מזעזע אותי.
אם הייתי האמן על הבמה (בכמה מקרים כאלה זה היה גבע אלון, שיבורכו הוא וסבלנותו) הייתי מרגישה כמו זמרת חתונות, או לפחות צוות בידור במלון באילת מול וועד עובדים מעיק. גם אם ההופעה מתחילה מוקדם מהרגיל – אי אפשר לאכול לפני כן? זה כל כך לא מנומס לדעתי. הרי אף אחד לא היה מעלה בדעתו לאכול בתיאטרון (טוב, חוץ מהסוכריות בעטיפה המרשרשת אבל זה כבר זניח).
מצד אחד אני מבין את הסלידה ממשהו שפתאום כולם אוהבים, יש בזה הרגשה של משהו מחולל, שלקחו משהו שהיה מקודש בעיני ושיכולתי להתחבר אליו ושהוא יהיה מאוד אינטימי בשבילי ושפתאום כל אחד ברחוב ישיר את זה וזה יהיה כל חצי שעה בגלגל"צ זה לא כייף, זה מרגיש כמו חילול אבל אם מדובר בלהקה שאני מאוד אוהב אני שמח שסופסוף אנשים מגלים אותם וזה עושה לי נעים בלב בשביל הלהקה..
לגביי ההופעות, הייתי בורכטר שנה שעברה, בהופעה של ניל יאנג הייתי מקדימה כדי שאני אוכל להיות הכי קרוב שאפשר ולידי עמדו הרבה אנשים כולם שרים יחד את השירים זה לא הפריע לשמוע את האמן (לא את ניל ולא אף אמן אחר בפסטיבל) הבעיה שהייתה היא שהיו כמה אנגלים שיכורים שלא רק שהם עשו בלאגן והיו מאוד לא סימפטים הם גם שרו בצעקות ובזיופים חלק מהשירים וזה היה מציק, בארץ לא יצא להתקל בשום דבר שהוא חריג ושהפריע לי בצורה קטסטרופלית לשמוע את האמן
עם כל ההערכה, מחשבות ואופן חשיבה של גיל 16 .
קהילה היא אכן מילת המפתח.
אנחנו מחפשים, בכל השונה הזה (שבעצם לא כ"כ שונה, רק הוסט למסלול אחר. עזבו, אני קוראת הרבה יותר מדי דברים אקדמיים על התנהגות של עצמים ואנשים בינם לבין עצמם במרחב זמן-חלל), משהו שדומה לנו. מקום בו אנו משתקפים.
והמקום הזה יכול להיות שירה אדירה של הקהל; מבט מהאמן שמופיע ותופס את הלב בצבת אימתנית של יראה, הוקרה ומסירות; או החלפת מבטים נרגשת עם האדם שעומד לצדכם בתור, לפני שפותחים את הדלתות. זה לא ממש משנה: כשמשהו מרגש/תופס מישהו אחר באותה מידה שבה הוא תופס אותנו, זה מרגיש מוכר וטוב (וכאן הקאץ': זה צריך להיות באותה המידה). וזו התחושה הבסיסית של קהילה. כשערימת זרים נפגשת, ולרגע אחד הופכת להיות קרובה יותר מכל אלבום שינוגן במערכת באישון לילה, וזה כבר לא משנה באיזו סיטואציה הזר הזה, שפתאום כבר לא כ"כ זר, הכיר אותו לראשונה.
כי זו לא המוזיקה גרידא שמשתקפת במקום הזה בין הקהל לאמן ולמוזיקה. זה אנחנו.
מוקדש באהבה ל*הכנס קללת פיירפליי רנדומלית* ששנייה לאחר שהגאטר טווינז ירדו מהבמה, במקום להשאיר אותי מרחפת עם צלילים אחרונים של Number Nine, החליט להצמיד אותי באגרסיביות לבמה ולא לתת לי לזוז או כמעט אפילו לנשום, משום מה. רק אחרי 48 שעות הייתי במצב להפסיק לקחת משככי כאבים אחרי מה שההצמדה הזאת עוללה לגב שלי, ומאז אני כבר לא ששה להגיע לקדמת הבמה, עם החוסר-גובה שלי, כדי לראות משהו בהופעות עמוסות, מיוזעות ונפלאות. בעיה. אבל זה באמת הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו בהקשר של קהל בעייתי.
וואו, איך אני מבסוט מכמות התגובות (ואורכן!).
שיר – נראה לי שלכדת את זה היטב – זה עניין של מידתיות. אם ההתלהבות של הקהל שסביבך גוברת על ההתלהבות שלך, והם שרים בטירוף כשאתה רק רוצה קצת להסתכל על הגיטרה, אז זה מבאס. כנ"ל להיפך, כפי שהראו כאן לא מעט תגובות: כשאתה בא לרקוד ולהשתחרר וכולם מסביבך עומדים כמו בולי עץ, זה מבאס. אז בסופו של דבר זה עניין של ציפיות.
אלון – אם אתה כבר מגיב רק כדי לצאת מתנשא ומגעיל, לפחות תטרח לנמק או לתת את דעתך האישית. סתם לזרוק הערה מבאסת לכל מי שמשתתף בדיון בלי לתרום שום דבר מלבד פרובוקציה זו סתם התנהגות של בן 16. אפילו לא אחד חכם במיוחד.
גיא, אני מאחלת לך שתישאר לנצח עם ההתלהבות של בן 16 שעבורו מוזיקה היא הדבר הכי חשוב בעולם, ולו רק לכמה רגעים ביום. כשמוזיקה היא לא האמצעי, לא דרך תקשורת עם אחרים, אלא המטרה בפני עצמה.
תשוקה שכזאת, והגמול שהיא לפעמים מקבלת, לא יסולאו בפז.
בהמשך לתגובה של אסף אחד – בראיון של 'בלי' ביום ההופעה לגלצ, סיפרה דונלי שהם הופתעו לגלות שמישהו מכיר בכלל את sweet ride, שיצא רק כבי סייד וכלל לא נכלל על רפרטואר ההופעות שלהם. הם ביצעו את השיר בשידור ולא היו ממש סגורים על כל המילים.
בהופעה של אפטרקלנג רוב האנשים לא הכירו את המוזיקה, והפסד שלהם – אכן היתה חוויה מדהימה.
ו"יש לי סיכוי" של אביתר בנאי הוא דוגמה טובה לשיר כ"כ אישי שבהופעות שלו כולם שרים יחד…
לדעתי הצנועה והלא מבינה, אם יצא לך פעם לשבת ליד זמר על הרצפה ולשמוע אותו שר ומנגן כי עכשיו בא לו, כי משהו עורר בו תחושה לשיר עכשיו שיר מסויים, כמעט כל הופעה אחרת שתראה לא תשווה לזה אם בכלל. יש משהו טהור בעובדה הזו, טהור כלכך עד, שכמו שאמרת, אתה לא שומע שיר אלא וויברציות. אין לזה שום תחליף.
מה ת'ה אומר ?
מאה אלף איש בהופעה מתנהגים כל אחד לפי ראות עיניו וזאת בלי נימוקים מר גאיחה חכם.
אפשר לדון על זה, אין בעיה, אבל הדיון פה ילדותי ביותר לדעתי. אין מה לנמק.
טוב, באיחור עצום אתרום את שני הגרוש שלי….אני לא אכנס לדיונים עקרוניים של מה עדיף ולכל מיני קביעות של "קהל זה קהילה" וכדומה (אגב – דומה שעשו פה קישור בין קהילה לבין שירה בציבור…קהילה לא יכולה להתקיים בשקט יחסי?). רק אשתף בחויה האישית שלי – חזרתי מכמה שנים בחו"ל לאחרונה, במהלכם ראיתי עשרות הופעות שונות ומשונות – מלהקות ענק באצטדיונים, פסטיבלים הומי אדם וכלה בהופעות אינדי זניחות בפאבים אפלוליים (או בסלון של בית, במקרה אחד…). ראיתי סינגר-סונגרייטרס ענוגות ומלחששות, וראיתי את גוגול בורדלו והפוגז ודומיהם. אני זוכר שני מקרים בלבד בהם שירה של מישהו בקהל הפריעה לי – שיכור שעמד מאחורי בהופעה של קייק, ועדר פקאצות מניו ג'רסי בהופעה של איימי וינהאוס. זהו.
מאז שחזרתי לארץ הייתי בפחות מעשר הופעות – לפחות במחציתם נתקלתי ב"שירה" ו"התלהבות בלתי מרוסנת" (שאני מפקפק באותנטיות שלה) ברמה כזו שזה היווה מיטרד. גם חברים שלי שחיו בחו"ל מסכימים בנקודה זו (מדגם מינימלי ולא מייצג). זהו, כמו שחותכים אותך בכביש כאן, ומעשנים עליך במקום ציבורי, אז גם צווחים לך (ולזמר) באוזן בהופעות.
יכול להיות שאני מגזים, יכול להיות שאני סנוב, אני מסכים שיש משהו בחום של הקהל הישראלי שקשה למצוא במקומות אחרים, אבל עדיין – זו החוויה שלי. אני מגיע להופעות כאן בחשש מה מהמטרד התורן, משהו שכלל לא היה קיים אצלי בתודעה בהופעות בחו"ל.
בעיניי זו חזון אחרית הימים לקרוא כאן איזשהו איזכור על פיט סיגר, אז כמובן ברכותיי גיא. את הסרט על פיט סיגר שעם האיזכור למועדי הקרנתו בסימנטק, בחרת לפתוח את עונג שבת הפעם, רכשתי מחו"ל מיד כשהוא יצא. סרט מומלץ בחום, שאני מקווה שבעקבותיו יצטרפו עוד כמה למעגל מעריציו בארץ. בתחילת השבוע חגגו לו במדיסון סקוור גארדן ערב מחווה עם אמנים רבים שבאו לשיר משיריו. אני לצערי לא יכולתי להיות שם, אבל כפיצוי על כך רכשתי קופסא של 5 דיסקים שיצאה לאחרונה. לפני כחודש פתחתי פודקאסט בשם "קולטים אמריקה" והקדשתי את התוכנית הראשונה למוסיקה שלו שאין מה לומר, כמה שהיא ישנה היא נשמעת טוב גם היום.
דיון ענק
צרובה לי היטב בזיכרון טראומה משנות התיכון… בחור שיצאתי איתו לקח אותי להופעה של שלמה ארצי בקיסריה וכולי התרגשתי לשיר את "ירח" באמפי… ישבנו מחובקים במדרגות, אני על מדרגה נמוכה ומכונסת בין רגליו כשראשו על כתפי מאחור (התיאור הציורי הכרחי, חברים, סבלנות). כל ההופעה הדביל שר וזימזם עם "לה לה לה" בתוך (אבל, בתוך) האוזן שלי.
מאז לא שמעתי יותר בכוונה את שלמה (לא חסר. התבגרנו והשתכללנו) ואת הדביל הזייפן במהרה זרקנו.
הייתי בעוד הופעות בהן נתקעתי ליד פקאצות (כפי שאמרו קודמים וחכמים לי) ושאר מריעין בישין זייפנים שלא יודעים את המילים אבל מתעקשים לשתף פעולה ולהרוס לאחרים את החוויה…
אבל אני חייבת לומר שיש קסם עצום בהופעות האלו שאתה עומד ועומד והרגליים כבר נכנסות לך לתחת מרוב שלבירכיים אין כוח לשאת אותך וכשאתה חושב על זה לרגע – אתה מבין שאתה מצליח להישאר עומד זקוף ואיתן רק בזכות ים דגי הסרדינים שלוחצים אותך מסביב ותומכים בך יציב 🙂
אין כמו גל קפיצות מתוזמן של הקהל המשולהב… בהופעה של מוריסי – הקהל היה קסום. ברור לי ששיר ההדרן האלמותי היה מגיע גם ללא השלט של אחד המעריצים, אבל זה היה רגע קסום וסיפור מעניין לספר לנכדים …
מקריאת התגובות כאן, כנראה שאני לא הולך למספיק הופעות בארץ. לא זכור לי שהייתי בהופעה שבה שמתי לב לזיופים או סתם שירה חזקה מדי של היושבים לצידי, ולעומת זאת הרבה פעמים הייתי בהופעות שהקהל היה אדיש מדי. ודווקא בחו"ל היו רוב ההופעות האנרגטיות יותר שהייתי בהם.
וטאשה – יצא לי לראות הופעות בחו"ל שבהם אוכלים באמצע (אפילו בהופעת פולק אחת, למרבה האירוניה). וגם שם זה היה מגעיל באותה מידה שזה בארץ.
הדבר היחידי שנשכח הוא שאין הופעה בלי קהל (נכון די בנאלי) אבל הבעייה היא לא הקהל אלה הפרפורמר, כל הופעה שהייתי ואהבתי את הקהל זה בגלל שהאומן עשה בנו כרצונו וכל דבר מציק אחר נשכח לשעתיים שלוש (הלוואי).
6. Last year's Know Hope
http://www.flickr.com/photos/urizeraviv/2783070817/
אני חושבת שצריך לעשות הבחנה רצינית בין לרקוד בזמן ההופעה ולמחוא כפיים בטירוף או לצעוק בין השירים ולשיר בצעקות את השיר. בין השירים זה לא מפריע, זה הכי לגיטימי (ובשביל זה הם גם שם) ואני בטוחה שגם המוזיקאים שמחים לקבל פידבק מהקהל.
בקיץ האחרון, בהופעה של מוריסי שבהחלט היתה מדהימה אך מתישה (לפחות בשבילי, אחרי 6 שעות על הרגלים), אחד השירים האחרונים היה שיר של הסמית'ס שחיכיתי לו כל ההופעה. כמובן שבמקום להנות מהשיר השקט והיפיפה הזה, שמעתי איזה פוסטמה שצועקת לי באוזן. כי בשביל זה באתי.
נכון, זה נחמד לזהות שיר, להכיר אותו כאילו הוא שלך ולשיר עם הזמר אבל אפשר גם בשקט. תאמינו לי, לא יוריד מההתלהבות, גם בהופעות של רונה קינן (מכירה את הסוגיה מקרוב).
לפני שנה היתי בהופעה של טורין ברייקס בלונדון, באולם שבד"כ מארח קונצרטים. סאונד מדהים, קהל בריטי, כולם יושבים אבל עדין אחת ההופעות המדהימות. היה כל כך מדהים שבסוף הסולן עשה שיר אחד עם גיטרה, בלי מערכת הגברה ושמעו אותו בכל האולם. אני בטוחה שהלהקה כולה ידעה כמה הקהל נהנה מההופעה, היה קשה להתעלם מההתלהבות.
אני מניחה שבארץ זה לא היה קורה, או שהיה קורה אבל לפחות חצי מהקהל לא היה שומע ורק שואל "מה הם שרים?".
אז בתור בחורה ביישנית, אני באמת מבקשת מכל המתלהבים למיניהם – תשתוללו, תרקדוֿ אבל בבקשה לצעוק ולשיר ב-י-ן השירים. זה לא כוכב נולד.