27 בדצמבר 2015

אלבומי השנה של רדיו הקצה ועונג שבת 2015

2015-title01

אני לא מאמין שזה נגמר. שנה שלמה של מוזיקה, חודש שלם של סיכומים, ויום שלם של שידור המצעד האלטרנטיבי השנתי של רדיו הקצה ועונג שבת [האזינו כאן לכל חלקי המצעד!], כולם מאחורינו. אני כותב את זה בשילוב של התרגשות ותשישות ובעיקר בסיפוק עצום. גם מהמצעד המשותף שהיה אחד הדברים הכי מרגשים שקרו לי סביב מוזיקה, וגם מהבחירות שלכם. איזו שנה. איזו שנה!

מבחינתי, זו הייתה שנה מוזיקלית מדהימה. גם מה שהגיע מהעולם ומהארץ לאוזניים שלי, גם התכנית שלי ברדיו הקצה שהייתה ועודנה חלום שמתגשם פעם בשבועיים, גם המצעד המשוגע הזה שבו הכרתם לי כל כך הרבה מוזיקה חדשה ונפלאה – כזו שלא שמעתי עליה בחיים, כזו שפספסתי, כזו ששמעתי אבל לא חלחלה אליי עד שקראתי את הנימוקים והבחירות שלכם, עד ששמעתי אותה דרך האוזניים שלכם.

הפוסט הזה מסכם את 30 הגדולים של מצעד האלבומים כפי שאתם – מאזיני הקצה וקוראי העונג – הצבעתם להם. אבל זה רק קצה הקרחון. המצעד המלא כולל 70 אלבומים, ועוד 70 שירים שאתם בחרתם לשירי השנה. את הרשימה המלאה אפשר למצוא ממש בתחתית הפוסט הזה, מעבר למקום הראשון.

זה גם הרגע להודות באהבה והערצה אינסופית לכל מי שהיה מעורב במצעד הענקי הזה, ובראש ובראשונה לשלושת הגאונים בקצה, בר זבדה, ליה שפיגל וקוואמי, שעבדו על המצעד הזה מדי יום ביומו במשך שבועות ארוכים, השיגו חסויות ופרסים, הכינו רשימות, ערכו שירים, כתבו פוסטים, דחפו ודחפו ודחפו מערך שלם של אנשים ורעיונות ואקסלים אינסופיים כדי שהדבר הזה יקרה. הם איבדו על זה שעות שינה ונתנו את הלב, וזה מורגש בכל דקה של המצעד. תודה.

תודה גם לקַצֵוֶות המורחב על המפיקים והשדרנים שלקחו חלק בכל חלקי המצעד וקיבלו אותי לשורותיהם כמו האח החורג המוזר שאני, ולכל נותני החסויות של המצעד – און.טור, דייגו סן, קילומבו, גו פרו, קולנוע לב, דוקאביב, לבונטין 7, אוזןבר, עשן הזמן, המון ווליום, צוללת צהובה בירושלים, שוקי וייס, קמע, לב גרופ מדיה, סלון תקליטים אורבך, וכמובן מכללת BPM.

ולאורנה בנאי. סיריוסלי, גירל. יו רוק מיי וורלד.

קדימה, חברים, יש לנו שנה לסכם כאן. בואו נתחיל!

רגע לפני: הערה
אני יודע, אני יודע – אתם כבר לא קונים דיסקים. וחלקם מגחכים עכשיו כי מילא דיסקים, אבל גם קבצים דיגיטליים אתם לא קונים. ובכל זאת, אנחנו כאן בשביל המוזיקה, ואנחנו אוהבים ומעריכים את האמנים שיוצרים אותה. אם אהבתם את האלבום – תמצאו דרך לרכוש אותו, דיגיטלית (בבנדקאמפ, באייטיונז או איפה שתרצו) או פיזית (ויניל זה הכי!), או שתקפצו לאתר של האמן ותקנו חולצה או מה שתרצו. זה חשוב. תשקיעו בתרבות שלכם.

ועכשיו…!

נווטו בהנאה!
מקומות 30-21 | 20-11 | 10-1 | הרשימה המלאה


ca90210
30 קין והבל 90210 – וידאודרום
סליחה, מה זה הרעש הזה? אפשר להחליש? על מה הוא צועייק שם כל הזמן? למה לא לשיר משהו נחמד, מה יש? – ככה אני מדמיין את עצמי מגיב לאלבום הזה אם הייתי מבוגר יותר בכמה שנים. כמה שמחתי לגלות השנה שהאוזניים שלי – והצוואר שלי – עדיין בכושר להדבנגינג הכי מוצדק של השנה. אני לא יודע בדיוק מה סוד הקסם של קין והבל 90210, שמנגנים ז'אנר שבדרך כלל לא מדבר אליי וגורמים לי לשמוע אותו בלי הפסקה, אני רק יודע שהאלבום הזה היה כפסע מלהיכנס לעשיריית האלבומים האישית שלי, ובימים מסוימים הוא לגמרי שם גבוה מאוד.

ביקורת חברתית, דאחקות משוננות, מדע בדיוני, שירה פסיכית, דיסטורשן כבד ועבודת תופים שמרעידה לי את הבית הופכים את האלבום הזה – כולה 5 שירים – לאחד הדברים הכי טובים שיצאו השנה, בארץ ובכלל, ובוודאי לאלבום הרועש ביותר במצעד הזה.

להאזנה לכל האלבום

tuna2015
29 טונה – גם זה יעבור
אני חושב שמאז שההיפ הופ הישראלי נולד, הספיקו להספיד אותו יותר מכל ז'אנר אחר שאי פעם הושר בעברית. אפשר להתווכח עם טענות המספידים לאורך השנים, אבל אני חושב שהשנה הם היו עסוקים בעיקר בלאכול את הכובע. 2015 הייתה שנה ענקית להיפ הופ הישראלי, עם קולות חדשים ומרתקים, שבעבעו בשוליים שנים והצליחו לשבור את תקרת הזכוכית ולפרוץ למיינסטרים, לפוצץ הופעות ובעצם גם לנסח מחדש את הסאונד של ההיפ הופ הישראלי. האחרון שעשה את זה בכזו סקאלה היה סאבלימינל.

אני מדבר כמובן על שני האלבומים הכי בולטים של ההיפ הופ הישראלי השנה, "גם זה יעבור" של טונה, והאלבום שנמצא שני מקומות גבוה יותר. איתי זבולון (לא להתבלבל עם איתי זבולון ההוא) בא כאילו משום מקום עם אלבום קורע: קורע מצחוק, קורע לב, קורע את הרדיו. גם אם אני לא מת על "סרט ערבי" וחושב ש"גם זה יעבור" היה יכול להרוויח מקצת פחות גאגים, אני לא באמת יכול לעמוד בפני האלבום הזה, בטח לא בפני הלב האמיתי שנשפך ב"גם זה יעבור" ויותר מכל ב"רוק 30", אחד השירים המרגשים שקיבלו השנה זמן אוויר ברדיו הישראלי. לא נראה שטונה יעבור לנו בזמן הקרוב.

להאזנה לכל האלבום

muse2015
28 Muse – Drones
מיוז אף פעם לא היו ממש בעניין של סאבטקסט. הכותרת של האלבום החדש שלהם, יחד עם העטיפה שלו, לא השאירו הרבה מקום לבלבול בנוגע לנושא העיקרי שמטריד את מאט בלאמי: הדרונז, האוטומציה של המלחמה, הקלות שבמעקב ובהרג מרחוק, בלי ללכלך את הידיים.

מצד אחד, מיוז הכריזו לפני יציאת האלבום הזה שהם עומדים לחזור בו לגיטרה-בס-תופים של שני אלבומיהם הראשונים, לפני שהם הפכו לאופרת רוק מתמשכת, ושירים כמו "Psycho" באמת מחזירים אותם לרזון יחסי, על גבול Queens of the stone age. מצד שני, הסינגלים שיצאו מתוכו הבהירו שהם עדיין לא ממש שיחררו את פנטזיות הפרדי מרקורי פוגש את דפש מוד שלהם, כשב-"Mercy" הם אפילו מזכירים לי קצת את הקילרז. ברררר.

כצפוי, המבקרים לא עפו על זה. גם את לד זפלין הם לא אהבו בזמן אמת. הקהל, לעומת זאת, הצביע בכיסים: האלבום הזה תפס את המקום הראשון במצעדי מכירות בכל העולם, כולל מקומות פחות צפויים כמו ארה"ב ופורטוגל, והאוזניים שלכם גם הן לא נשארו סנוביות. יאללה, שמישהו יביא אותם כבר לארץ כבר!

להאזנה לאלבום המלא

nechi2015
27 נצ'י נצ' – ברוכים הבאים לפתח תקווה
אלבום ההיפ הופ הישראלי האהוב עליי מגיע מפתח תקווה, עם גאווה מקומית שמשתווה רק ל"באים מיבנה" של שבק ס'. במובנים רבים, שבק ס' הם קצת הסנדקים של האלבום הזה, בטח שבק של "כנען 2000", לפחות ברוח שלו: הרבה נגינה חיה, גישה שבאה במנות שווה מראפ, מרגאיי, מרוק וממוזיקה מזרחית ישראלית (טוב, ההשפעה האחרונה חזקה הרבה יותר על נצ'י, אבל גם שבק נגעו בזה פה ושם).

אם אתם רוצים להבין את הכוח של נצ'י נצ' על הקהל הישראלי כרגע, לכו להופעה שלו. אם לא יוצא לכם, אולי תעזור לכם התגובה האהובה עליי שהושארה על האלבום שלו בבנדקאמפ: "לא שילמתי כסף על מוזיקה מאז שקניתי את הדיסק של אמינם לפני יותר מעשר שנים, הפעם הייתי חייב".

עם עיבודים אורגניים מבריקים של איציק פצצתי מתהילת "המופע של ויקטור ג'קסון", האלבום הזה שואב מהרבה מקומות אבל נשמע בעיקר כמו עצמו. אחרי 3 אלבומים, נצ'י נצ' נמצא בשיאו – מכירתית, ביקורתית, הופעתית – ומי שלא נסחף בגל הזה מפסיד אותו כשהוא בשיא הגאות. אם כי, כמו שזה נראה כרגע, אם נצ'י ימשיך להיות אמיתי, הרפתקן ופתוח-לב, הוא רק ימשיך לעלות.

להאזנה לכל האלבום

calexico2015
26 Calexico – Edge of the Sun
הופעת השנה? לדעתי כן, אבל מצד שני, לא הייתי בכמה מההופעות הכי מדוברות של השנה. מבחינתי, ברגע שהכריזו שקלקסיקו חוזרים לישראל, כל שאר ההופעות נמחקו מהזיכרון שלי. האלבום החדש שלהם לא התנגן אצלי בתדירות גבוהה מאוד עד ההכרזה על בואם, ולקראת ספשל קלקסיקו ששידרתי בקצה (רואים איך הכל מתחבר?) העליתי הילוך, וכמו תמיד אצל קלקסיקו, ברגע שפיניתי מקום בחיים לאלבום שלהם, התאהבתי בו לגמרי.

ב-Edge of the sun עושים קלקסיקו מהלך חכם במיוחד. לאורך הקריירה שלהם הם זגזגו לא מעט פעמים בין להיות בפרונט, לבין לסגת אחורה ולהיות להקת הליווי – למשל בפסקול של "אני לא שם", ובקאברים הרבים שהם עושים. באלבום הזה הם אוכלים מהעוגה ומשאירים אותה שלמה. בכל שיר מתארח זמר או זמרת אחרים שקלקסיקו אוהבים, החל מסם בים מ-Iron & Wine וכלה בזמרת המקסיקנית העולה קרלה מוריסון, וקלקסיקו זוכים גם לארח וגם להוביל בו זמנית.

זה לא מזיק, כמובן, שהם הביאו באלבום הזה פצצות כמו "Cumbia de donde", "Falling from the sky" ו-"Coyoacán". קלקסיקו אוהבים אותנו. הם באים לפה פעם אחר פעם, והם יודעים למה: הלב שלנו נתון להם. המקום ה-26 הוא הוכחה.

להאזנה לכל האלבום

beach-house-2015
25 Beach House – Depression Cherry
טוב, תקשיבו, מה אני אגיד לכם, יש לי צרות של עשירים, או יותר נכון צרות של מאושרים. השנתיים האחרונות בחיי היו נטולות דיכאון כמעט לחלוטין, ואני גם אופטימיסט חסר תקנה בצורה מרגיזה כמעט, אז אלבומים כמו זה של ביץ' האוס, שמתפקדים מדהים כפסקול ללילות בלי שינה, לדכדוכים למיניהם, אלבומים שאתה שומע כשאתה צריך משהו שיזכך אותך – פשוט מפספסים אותי לגמרי.

זו ממש בעיה. כי ממש ששמעתי מהאלבום הזה, מדובר ברצף כמעט בלתי חוקי של שירים יפים בטירוף. מאותה הסיבה בדיוק פספסתי השנה גם את האלבום של Low אהוביי, גם הם אלכימאים רבי עוצמה שמתמחים בהפיכת עצב ליופי מזוקק.

אתם חשבתם אחרת לגמרי, וטוב שכך. אנחנו צריכים קצת זיכוך.

להאזנה לכל האלבום

vaadat2015
24 ועדת חריגים – השעמום שוקע
אמיר כגן כתב לנו: "במונחים מקומיים, ועדת חריגים הם נס. להקה שהחליטה שהיא בעצמה הולכת להיות נושאת הדגל של השוגייז בישראל – ז'אנר שאולי יש לו מעט קהל, אבל אפס נוכחות בסצנה הישראלית – ומיום הקמתה לא מפסיקה לפעול בצורה אינטנסיבית כדי להביא את הסגנון הזה לכל אוזן בסצנה ומחוצה לה, ועוד מעיזה בחוצפתה לחלום (ולהצליח) גם בחו"ל – ועוד בעברית. כל זה לא מבוסס רק על הניסיון הרב של יובל, דן וגוטה בסצנה הישראלית וגם קצת בחו"ל – אלא בעיקר על כתיבת שירים מצויינת, סאונד עוצמתי ונהדר (שנשמע מעולה באלבום ולשמחתי בשנה האחרונה אפילו יותר טוב בהופעות) והמון רגש לפרטים הקטנים. יש להם מקום בעולם הזה".

אחת הלהקות הישראליות הכי מעניינות שפועלות היום הוציאה השנה את האלבום השני שלה, ורגע לפני שהיא יוצאת לעוד סיבוב אינסופי בחו"ל, היא נוחתת אצלנו במקום ה-24 המכובד והראוי, וזה זמן לווידוי ממש מוזר: אני חושב שזו להקת השוגייז האהובה עליי. כאילו, אי פעם. כשהשוגייז פרץ בתחילת הניינטיז, לא הייתי שם באמת. כשהרטרו אליו התחיל, האוזניים שלי לא התחברו. היית צריך לגדול על זה במובן מסוים כדי שהאסתטיקה הזו תדבר אליך. וככה צפיתי בחברים שלי עפים מדברים כמו The pains of being pure at heart או M83 ברגעים מסוימים שלהם, ולא הבנתי על מה המהומה. אולי הייתי צריך שידברו אליי בשפה שאני מבין – בעברית. איכשהו, דווקא העברית הסמיכה והמרוחה של יובל הרינג הצליחה להכניס את השוגייז לחיי יותר מכל להקה אחרת. איזה כיף שהם קיימים. נס.

להאזנה לכל האלבום

alabama2015
23 Alabama Shakes – Sound & Color

ברק דיקמן כתב לנו: "אחד האלבומים שעשו את דרכם הכי הרבה פעמים אל הנגן שלי השנה. זריקת סיקסטיז מענגת בכיכובה של אחת הזמרות עם הקול הכי גדול, ייחודי ומזוהה, קולה העצום של בריטני האוורד, שמובילה את אלאבמה שייקס בגאון". וירדן אבני הגדיל והכריז כי "אלבמה שייקס יצרו את אלבום הרוק הטוב ביותר של 2015, שמצליח להביא משהו חדש לז'אנר, ובעיקר מראה את כוחה של להקה אדירה שעובדת ביחד כדי ליצור גרוב שנותן בראש, ושעומדת בראשה אחת הזמרות הטובות ביותר שפועלות כרגע".

אני איתם, בריטני האוורד היא אחד הקולות הכי מעניינים שעומדים כרגע בחזית של הרכב גיטרה-בס-תופים מסורתי. אחרי אלבום בכורה מוצלח ומצליח, אלבמה שייקס גייסו את המפיק הנהדר בלייק מילס והרחיבו את הסאונד שלהם, הפכו אותו למעניין ומורכב יותר, בלי לאבד גרם מהישירות והאופי שגרמו לנו לאהוב אותם מלכתחילה.

להאזנה לכל האלבום

grimes
22 Grimes – Art Angels
גריימס סובלת, או אולי נהנית, מטעות בקיטלוג. ב-2015, המוזיקה שהיא עושה היא לא פחות פופ או יותר אינדי מדברים שבחורות כמו קרלי ריי ג'פסן או ליידי גאגא עושות בלב המצעדים. גריימס שואבת ממקורות דומים, מערבבת בצורה דומה אסתטקיה פופית ונגישה מאוד עם רעיונות ניסיוניים ורטרואיים. רק שאותה מקטלגים, משום מה, במצעדי האינדי.

ועל זה היה למאזיננו הוותיק אליסף דעואל תשובה תובה: "למרות שמדובר באלבום הכי קומוניקטיבי שלה", הוא כותב, "גם Art Angels לא יהפוך את גריימס לכוכבת פופ. הסיבה פשוטה, גריימס היא לא כוכבת פופ, היא אמנית פופ. היא משתמשת בשפה של מוזיקת הפופ, ומשבשת ומאתגרת אותה כאוות נפשה כדי ליצור משהו חדש לגמרי שלה".

ואלפרד כהן מתפייט: "אם גריימס הייתה לומדת איתי בתיכון היא הייתה מאלו שהייתי מפחד להתחיל איתן ורק בגלל ההערצה המטורפת אליה, רק בגלל שהייתי חושב שהיא מתוחכמת יותר ומוכשרת יותר ממני, אבל בסופו של דבר הייתי ניגש ומגלה עד שהיא בסך הכל בחורה מגניבה ואוהבת את אותם הדברים שאני אוהב. ככה זה בערך היחס שלי לאמני אינדי פופ שאני מעריץ. האלבום הזה שלה אכן מראה עד כמה היא מתוחכמת אבל מבלי להרים את האף גבוה. המוזיקה שלה נמצאת בצורה הכי טבעית שיש מלב של מוזיקאי אל לב של המאזין".

להאזנה לכל האלבום

kurtvile-2015
21 Kurt Vile – B'lieve I'm Goin Down
את מי אתם אוהבים יותר, את אמא או את אבא? את קורט וייל או את מאק דמארקו? הרוק הנונשלנט, הנכדים של פייבמנט, כבשו אותנו לגמרי בשנים האחרונות, ולא תמצאו אותי מתנגד. אני אוהב את זה איזי, נטול מאמץ, שירים בנויים היטב אבל מרושלים בפינות, באווירת "התעוררתי ככה".

קורט וייל השליך עלינו השנה בחוסר המאמץ האגדי שלו ערימה קטנה של שירים, כולם אפופים ב-daze הקבוע שלו, כולם כתובים נפלא, כולם עטופים בהגשה ההו-כה-קורט-ויילית שלו. מה היינו יכולים לעשות? לא יכולנו לעמוד בפניו. כישרון אדירים וחוסר מאמץ יקחו אותך רחוק מאוד, או לפחות עד למקום ה-21 במצעד שלנו.

להאזנה לכל האלבום

deerhunter2015
20 Deerhunter – Fading Frontier
"דירהאנטר קרעו לי את הלב השנה, וגם עוזרים לי להתמודד לא מעט עם דברים שצריך, מאז שיצא האלבום שלהם Fading Frontier", כתב פה קוואמי בשירי השנה שלו.

פיצ'פורק, מצדם, קראו לזה "אמריקנה קוסמית", והתכוונו לזה כמחמאה. אולי האלבום הכי נגיש, עדין ונקי של דירהאנטר, נטול אגרסיות בולטות לעין, כמעט… עליז, לפרקים? גם המוזיקה שקוקס וחבר מרעיו שואבים ממנה באלבום הזה היא תפנית לא צפויה, ובעיניי משמחת: אמצע הדרך של הסבנטיז והאייטיז, "Breaker" נשמע כמו משהו שהתנגן ברדיו האמריקאי ב-1978, "Snakeskin" הוא הכי הסטרוקס-עושים-דיסקו שאי פעם שמענו ממישהו שהוא לא ג'וליאן קזבלנקס, "Living my life" נשמע כאילו Real Estate החליטו לשחק קצת עם ביטים, ו-"Carrion" הסוגר נשמע כאילו קוקס, שאי אפשר ממש לטעות בלחנים שלו, שלח את השיר לגרנדדי כדי שיעבדו אותו.

איפה זה ואיפה "Desire lines" או "Monomania"? כמעט עולמות נפרדים. התאונה שעבר קוקס ב-2014 שינתה אותו, זה בטוח. האם הריכוך הזה הוא חזרה הדרגתית לצלילים המוכרים לנו, או פתיחה של כיוון חדש? ימים יגידו. מה שבטוח, אצל קוקס התשובה אף פעם לא משעממת.

להאזנה לכל האלבום

julia2015
19 Julia Holter – Have You in My Wilderness
איכשהו קרה שנורא אהבתם את האלבום היפה של ג'וליה הולטר, אבל אף אחד מכם לא כתב עליו כלום. אז הלכתי לחבר שלנו, ניר גורלי, שבחר בו לאלבום השנה שלו בוואלה תרבות, והוא כתב דברים ממש יפים:

"כשהציפייה (שהולטר בעצמה אשמה ביצירתה) היא לשירים כמו שני הסינגלים, "Feel You" ו-"Sea Calls Me Home", האכזבה מגיעה מהר מאוד. האלבום עצמו מתנהל בקצב אחר לחלוטין. כמו האשליה הוויזואלית המפורסמת שבה באותו ציור אפשר לראות גם אשה צעירה וגם אשה זקנה, כל מה שצריך כדי ליהנות באמת מכל היופי שיש לאלבום להציע זה בסך הכל להקשיב לו אחרת. וכך, תוך סינון ודילוג על שני הסינגלים, התגלה אלבום אחר, יפהפה הרבה יותר משאפשר לדמיין. הייתי אומר שזה אלבום לילה מושלם, אבל יהיה זה בזבוז לא להיות במאה אחוז ערנות שכמקשיבים לו.

ההישג של האלבום הוא לא בגילוי שהולטר לא השתנתה, אלא בכך שהצליחה לדייק את קולה האמנותי לכדי שלמות. בסינגלים היא אולי שיווקה לעולם פנים אחרות, ואולי זה הצליח לה, בכל זאת זהו אלבומה המדובר ביותר עד כה, אבל באלבום עצמו היא נשארה נאמנה לאסתטיקה המוכרת שלה. כזו שאולי קשה למצוא לה השפעות מדויקות אבל ללא ספק תשפיע על יוצרים ויוצרות בעתיד. כזו שלוקחת את הזמן לחלחל פנימה אבל כשזה קורה זה מתגמל, ועבורי לפחות, יותר מכל אלבום אחר שיצא השנה. אחרי התלבטויות רבות ובחינת כל האספקטים האפשריים (ויחד עם האלבום של פונד) אני מוכן להצהיר ולהודות בלב שלם שמדובר באלבום השנה שלי".

להאזנה לכל האלבום

ibeyi2015
18 Ibeyi – Ibeyi
אוי, איזה כיף איזה כיף, איזה כיף שהתאומות לבית דיאז נכנסות לפלייליסט בגלגלצ, זוכות להזמנות לפסטיבלים בכל העולם, מגיעות לאוזניים של הקהל האנין של הקצה והעונג. מה שהתחיל כקליפ טורד מנוחה בקיץ 2014 המשיך באחד אלבומי הקרוסאובר הכי מעניינים של השנה, כזה שהביא מוזיקת "עולם" לאוזניים צרפתיות ומערביות, כזה שהביא ביטים של היפ הופ לאוזניים של מאזינים מבוגרים בחו"ל שמאזינים לדברים כמו אחינועם ניני, כזה שהביא שירים בשפה ניגרית לאוזניים ישראליות, כזה שחיבר היפים והיפסטרים, כזה שהביא בלדות פסנתר יפות לאוזניים של חובבי אינדי שהלכו בשביל הביטים העדינים והקולות היפים, ונשארו פשוט כי לא היה אפשרי לעזוב. איך אפשר להאשים אותן, כשהיופי כל כך גדול וברור?

המאזין אביעד ליפקין קלע בול: "אחרי שהן כישפו אותנו עם river ו- mama say בשנה שעברה, התאומות הצרפתיות-קובניות הוציאו השנה את אלבומן הכה מצופה. אלבום שאמנם אין בו עוד שיאים כמו שני השירים האלה אבל כשעוברת האכזבה מהגילוי הזה, מתגלה אלבום שכל כולו, מהתחלה ועד הסוף הוא פיסת יצירה מרשימה, נוגעת ללב ויפהפיה מאין כמותה. זה אלבום שחזרתי ושמעתי שוב ושוב לאורך השנה מהרגע שהוא יצא ועד עכשיו וכנראה אמשיך לעשות זאת לעוד הרבה שנים".

להאזנה לכל האלבום

joanna2015
17 Joanna Newsom – Divers

הנה הבעיה עם האלבום החדש ג'ואנה ניוסם: הוא תובע ממך את כולך. את האלבום הקודם, המשולש, הפלאי, היית יכול לשמוע גם תוך כדי שהכנת סלט. ברור, הרווחת עוד 200% אם הקשבת למילים וקראת אותן, אבל הוא עבד גם בשלל סיטואציות. לא כך Divers. צריך לצלול פנימה, צריך להפסיק הכל, צריך להתמסר. לעקוב אחרי המילים, לעצום עיניים ולהיסחף בעקבות המנגינות הנשזרות זו בזו, לכווץ מבלי משים את הזוויות של הפה יחד עם ההגייה המשונה של ניוסם, הדרך שבה היא מותחת קצוות של שורות, מכווצת ומפוצצת אותן לרצונה.

האמינו לי, ניסיתי. אני הולך שבי אחריה עוד מאז אלבום הבכורה המוזר ב-2004, כשחשבנו שהיא עוד מוזרה אחת מהחבר'ה של דבנדרה בנהארט ולא ידענו איזו רבת-אמן לא תיאמן שוכנת בתוכה ומחכה לפרוש את כנפיה ולעוף מעל כולם. וכשהאלבום החדש הגיע, הוא לא נכנס. הוא עבר שוב ושוב ליד האוזן, מעל הראש, מסביב ללב. לקח לי הרבה זמן להבין שזה מעולם לא היה הוא, אלא אני. הייתי צריך לדעת: צריך לצלול.

ואז, צללתי. בפעם השישים הנחתי את האוזניות על האוזניים שלי, ולחצתי פליי. 59 הפעמים הקודמות לא השאירו משקעים. אבל הפעם, ניקיתי הכל מהשולחן. סגרתי את הדפדפן. עצמתי את העיניים. והקשבתי. תוך ארבעים שניות כבר היו לי דמעות בעיניים. ג'ואנה ניוסם, פלא מוזיקלי שכמוה, יודעת לעשות הרבה מאוד דברים. היא אולי המשוררת הכי גדולה שעושה היום מוזיקה, היא מלחינה בחסד, היא זמרת כל כך מיוחדת שאף אחד לא נשמע כמוה. אבל מעל כל הדברים האלה, היא יודעת לפתוח לי את הלב במהלך פשוט של מנגינה, בפריטה מתרוננת של הנבל. לשלוח יד, לאחוז ישר בלב.

להאזנה לכל האלבום


16 Blur – The Magic Whip

כותב הקורא עידו כהן: "עברו 6 שנים מאז שבלר התאחדו (הייתי שם כשזה קרה), עברו 3 שנים מאז שהם התחילו להקליט מחדש ולהופיע בצורה מסודרת (הייתי שם כשזה קרה) ועכשיו, 12 שנים אחרי, סוף סוף בלר חזרו עם אלבום חדש.

למי שעוקב אחרי מעללי דיימון אלברן כבר שם לב שאת הצליל הייחודי של הלהקה הוא השאיר הרחק במילניום הקודם. מאז הספיק לצבור קילומטרז' מוזיקלי מאוד מגוון עם הגורילז ועם קריירת האופרות שלו, וההקלטות במאלי, והמשחק עם הצלילים האלקטרוניים ששולבו באלבום הסולו שלו משנה שעברה. או בקיצור… הרחק מפארק-לייף.

גם באלבום הנוכחי, The Magic Whip, יש עדויות לאיש העולם הגדול שהוא אלברן. אלבום שהוקלט במהלך שבוע סוער אחד בהונג-קונג ומושפע בצלילי מוזיקה אוריינטלית ופופ אסייתי, ובכל זאת, עמוק בפנים, בהפתעה מוחלטת, אפשר למצוא את פארק-לייף. הצליל הכה ניינטיזי של בלר צף מחדש מבין אורות הנאון המעטרים את עטיפת The Magic Whip, ובמיוחד בשיר המעולה הזה, שמזכיר לנו את פרברי לונדון, שאוהבת צלילי חריקת בלמים".

להאזנה לכל האלבום

bjork2015
15 Björk – Vulnicura

אני הכי אוהב את ביורק כשהיא בקצוות שלה. אני חולה על Volta הנויזי, האלים, ואני מאוהב ב-Vespertine המינימליסטי והגליצ'י וב-Homogenic המלודרמטי והחם. כל השאר הם קצת באמצע מדי בשבילי, קצת מזה וקצת מזה. כל הפרויקטים המשוגעים של ביורק, ויזואליים ואמנותיים, הם באמת מרשימים. אבל הם לא נכנסים ללב שלי. כמה הלב שלי שמח להיפתח מול האלבום הזה.

האלבום הזה, בדיוק כמו Homogenic, עוטף את המלודיות הגליות שלו בכלי מיתר משיים (יעני, כמו משי) ומנקד אותם בביטים שבורים. אבל הוא הולך צעד רחוק יותר ממנו, או בעצם קרוב יותר, ומגיש לנו את ביורק הזמרת, הכותבת, קרובה, אינטימית, פתוחה, ובניגוד לעטיפת האלבום – היא פה עם הכי פחות איפור ותחפושות שהיו עליה מזה כמעט שני עשורים. היא לא מציגה לנו אגדה יפה שהיא רקמה על בסיס חוויותיה, היא מגישה לנו את הלב שלה, חתוך ושותת.

נועה ארגוב הסכימה איתי פה בעונג: "ביורק הוציאה השנה את האלבום הכי אישי, הכי חשוף והכי כואב שלה. הוא לא תמיד קל להאזנה, אבל אחרי כל האקספרימנטים המוזרים שעשתה בשנים האחרונות, היא חזרה לכלי הקשת שאפיינו חלק מהחומרים המוקדמים שלה. כמה יופי וכמה כאב יש בשירי האלבום. יצירה מופלאה".

שי אצלן כתב נפלא על "Black lake", הסנטרפיס של האלבום, בסיכום שירי השנה של אנדי: "נטולת שטיקים, פומפוזיות ואקסצנטריות, אך עם קול עדין שנמצא על סף שבר, ביורק מטיחה בבעלה לשעבר את כל הרוע, כל הכאב וכל הרפש של הרגשות בהם היא שוחה מאז הפרידה הקשה. לשמוע את השיר הזה זה כמו לקרוא את המכתב הזועם שכתבת אבל אף פעם לא שלחת כי זה היה חשוף מדי, יצרי מדי".

להאזנה לכל האלבום

foals2015
14 Foals – What Went Down

מעביר את השרביט למאזינים ולקוראים, יען כי הסייחים הם פחות כוס התה שלי. "עם אלבום סוחף ואנרגטי, שמכיל כמה מהשירים הכי יפים שיצאו השנה, פואלז מבססים את עצמם כאחת הלהקות האהובות עליי שפועלות בשנים האחרונות", כותב ברק דיקמן. "עם שירים נהדרים כמו שיר הנושא העוצמתי; כמו Albatross היפהפה עם המקצב ועבודת התופים המכשפים שלו; כמו Lonely Hunter המרגש. אחלה אלבום".

ואלפרד כהן יקירי כותב עליהם כמו שרק אלפרד כותב: "אני עוקב אחרי הלהקה הזאת מהיום הראשון שלהם, לא בדיוק עוקב, אי אפשר לעקוב באמת אחרי כל כך הרבה להקות ואז בא האלבום השלישי הזה שלהם ועם מלא פאתוס ורגשנות במינונים מדויקים הבדיל אותם משאר להקות האינדי רוק שאנחנו עוקבים אחריהם במרכאות. הפולס יצרו אלבום שלם מבלי פספוס אחד, שמצליח לטלטל כל איבר וכל תחושה שהנפש מכירה. יצירת להיטים לא זרה להם, אבל הפעם הם הצליחו ליצוק לתוך הלהיטים ערך מוסף והוא התשוקה".

להאזנה לכל האלבום

neworder-2015
13 New Order – Music Complete

"זה פשוט לא ייאמן בעיניי שהאלבום הזה נעשה ע"י הרכב כל כך ותיק, כי הם נשמעים כל כך טריים, רעבים ויצירתיים, שלחלוטין הייתי יכול להאמין שמדובר באלבום ביכורים של להקה צעירה שרוצה לטרוף את השוק (קצת כמו שדיסקלוז'ר עשו באלבום הבכורה שלהם). אלבום סוחף, המנוני, מוזיקלי מאוד, עם לחנים נהדרים ונגינה עשירה ויצירתית מאוד", כתב לנו ברק דיקמן היקר.

"ניו אורדר היו שם לפני כולם. הם הקדימו את זמנם עם סאונדים חדשניים, עם חיבור בין דאנס אלקטרוני לרוק אלטרנטיבי בתקופה בה זה כמעט ולא קרה והיה כל כך רחוק מלהיות מובן מאליו. אבל הגדולה שלהם, יותר מהכל, הסיבה שבגינה אנשים מקעקעים על לוח ליבם את הלהקה הזאת, היא שבמקום הראשון של כל מה שהם עשו ועדיין עושים כל כך נפלא, נמצאת כתיבת השירים", כתב קוואמי בשירי השנה שלו, והוסיף בשידור: ""האלבום שניו אורדר הוציאה השנה הוא קאמבק השנה, הוא אחד המרגשים של השנה, והוא לגמרי אחד האלבומים הדאנסיים הכי מרגשים של השנים האחרונות".

להאזנה לכל האלבום

sol-invictus
12 Faith No More – Sol Invictus

אני מפנה את הבמה באלבום הזה להילה דגן, כי היא כתבה כל כך קולע ויפה: "פיית' נו מור שבו אלינו השנה, עם הקאמבק של כל הקאמבקים – לאחר היעדרות של 18 שנה עם האלבום Sol Invictus ׁ(אל השמש). זה אולי לא הרגיש כמו 18 שנים, כי נדמה שמייק פאטון תמיד איתנו, תמיד הוא פעיל עם כל הפרויקטים השונים ואפילו הגיע לכאן בשנים האחרונות עם פיית' נו מור בהופעת האיחוד ועם הרכביו השונים כמו טומהוק ומונדו קאנה, אבל אלבום חדש של פיית' נו מור לא יצא מאז שנת 1997. בסוף השנה שעברה יצא הסינגל "Motherfucker", שכבר ממנו היה ברור שכאילו לא עברו כמה שנים טובות מאז Angel Dust.

ואכן האלבום החדש שיצא השנה מכיל את כל מה שאנחנו אוהבים בפיית' נו מור – את כל מנעד 6 האוקטבות של פאטון (הזמר בעל המנעד הרחב ביותר כיום!), השילוב בין fאנק לpאנק, בין פופ לרוק והקלידים שמתפרקים בזעם נעים. האלבום שנקרא "אל שמש" נפתח בשיר הנושא, שנשמע כמו תפילה קודרת, שמושכת אותנו אל הבית שבו אמונה היא לא עוד, גיבורי־על הם מזויפים, העצמי שלנו הוא כמו גרגר של חול בחוף הים, בין כל שאר הגרגרים ולא פלא שאנחנו חווים חרדת נטישה או שאנחנו בוחרים להתעטף בבושה, עוברים חיים של עליות וירידות, מאביסים את עצמנו בקניות כדי לשכוח או להבטיח עתיד שכבר ישכח ובדיוק כשאנחנו מסוחררים מכל הכאוס הזה, FNM שבים אלינו בדמות המטדור, הם עולים כמו השמש וכפי שהיו איתנו בעבר, הנה הם שוב לצידנו. "We served you well, now we're coming back".

ובשיר שסגור את האלבום From The Dead, שהוא שיר שכולו תהלוכת ניצחון, במקום שאנחנו נברך אותם, הם מברכים אותנו, "Welcome home my friend". ואכן זהו סיום מושלם של המסע, כאשר בתחילת האלבום צעדתי קצת בהיסוס לתוכו ועברתי במהלכו תהפוכות ומאבקים ובסופו של דבר מצאתי את עצמי בבית. איזה כיף שהם שוב כאן".

להאזנה לכל האלבום

pandabear2015
11 Panda Bear – Panda Bear Meets the Grim Reaper
מעתיק בלי בושה מאלבומי השנה שלי:

הנה וידוי לא כל כך פופולרי: אני לא משתמש בחומרי משני תודעה. לא אלכוהול, לא סמים קלים, לא סמים קשים. הדבר היחיד שמתקרב לשם הוא קפאין, וגם בו אני משתדל למעט. יש לזה הרבה סיבות, אבל הסיבה הכי חדשה היא: אם אני רוצה לצלול להזיות, אני פשוט שם את האלבום החדש של פנדה בר.

חבר מוזיקאי הסביר לי פעם שהרבה מהקסם של מוזיקה כמו שאנחנו רגילים לשמוע אותה (כלומר, לא מוזיקה שבטית עתיקה אלא מוזיקה בת־זמננו) הוא הדינמיקה שבין חזרתיות להשתנוּת. אם המנגינה תשתנה בלי הפסקה מתחילת השיר ועד סופו, נרגיש שאין פה ממש שיר, שיש מין יצירה אוונגרדית משונה שאין מה לאחוז בה. אם לא תהיה השתנוּת בכלל, נתלונן שהמוזיקה משעממת ומונוטונית (זה מה שאומרים שונאי טכנו רבים, שלא מקשיבים מספיק קרוב). מי שישמע שירים כמו "Boys latin" או "Butcher baker candlestick maker", או לצורך העניין כמעט כל שיר אחר של פנדה בר או של להקת האם שלו, אנימל קולקטיב, עשוי לטעון שעל הספקטרום שבין חזרתיות להשתנות, המוזיקה הזו קרובה מדי לחזרתיות, תקועה במקום. אני מרגיש שהגאונות של נוח לנוקס היא בכך שהוא משתמש בדפוסים, patterns, כמו שמשתמשים בהם לבגדים. כן, כל הבד שהוא משתמש בו לשיר הספציפי הזה נושא את אותו ההדפס בדיוק, שוב ושוב ושוב. אבל תראו איזו צורה מלאת דמיון הוא יצר לשמלה הזו, ואיך היא יושבת על הגוף, וכמה מהפנטת היא כשזזים בה. פנדה בר תופר חלומות.

ירדן אבני כתב יפה: "אני זוכר שתמיד חשבתי על אנימל קולקטיב שהמוזיקה שלהם מבוססת על תמימות גמורה של תינוקות, כזאת שאנחנו לוקחים כמובנה מאליה, ושהייתה חלק מכולנו כאשר נולדנו. פנדה בר עושה דבר נורא דומה במוזיקה של האלבום החדש שלו – הוא הולך ומפרק את המוזיקה שלו עד שהוא מגיע לבסיס הכי בסיסי שלה, לאחר מכן פנדה בר מחבר את המרכיבים האלה בחזרה למוזיקה קצת יותר נגישה (יחסית לפנדה בר, כמובן), ומזכיר לכולנו שהמוזיקה הכל כך מיוחדת הזאת באה בסך הכל מהדבר הכי פשוט ומובן מאליו בחיים שלנו – אוויר. ואז אנחנו שוב פעם חוזרים לתמימות הזאת שהייתה לנו פעם, לפני שידענו הכל ורק רצינו לגלות עוד ועוד על העולם שאנחנו חיים בו ועל איך שהוא פועל. פנדה בר מתעסק במשך כל האלבום שלו בנושאים האלה של ילדים ומבוגרים, התבגרות מול תמימות, וביחד עם המוזיקה היפייפיה, הוא יוצר את האלבום הכי אנושי ומרגש שהוציא עד כה".

להאזנה לכל האלבום


טם טם טאאאאאאאם


10 Susanne Sundfør – Ten Love Songs
"חשבנו שאהבה תשנה את שמנו ותשחרר אותנו מכבלי העולם הזה. רצינו להאמין בה, רצינו להאמין בה", שרה סוזן סנדפר על רקע אורגן כנסייתי של הלווייה, בפתיחת אלבום ששמו "עשרה שירי אהבה", ואתה יודע שהלב שלך לא יצא מזה שלם. למעשה, העיניים מתלחלחות כבר בקטע הפתיחה הזה. בשיר הבא הרגליים כבר מובילות אותך, והיכן שלא תהיה כשהשיר הזה מתנגן, אתה כבר רוקד, ובשיר השלישי שני הדברים כבר מתערבבים, מכאן ועד סוף השיר העשירי אתה בזרועותיה של סנדפר, רוקד עם דמעות בעיניים.

הקול של סוזן סנדפר הוא הוריקן, ואם באלבום הקודם היא הלכה על עושר ודינמיקה, כאן היא הולכת על ישירות ויעילות, על סינתפופ רקיד אבל לרגע לא נטול משקל. העוצמה של האלבום הזה ממוטטת חומות. הישירות שלו. הכוח. סוזן סנדפר היא הוריקן, ואני הפסקתי לחזק את הביצורים כנגדו, אני לוקח סירת גומי ואני רוכב על הגלים, שואג עם הרוח "This is the kind of love that never goes out of style".

קוואמי כתב על "Delirious" משהו שנכון לגבי פחות או יותר כל האלבום: "הוא פופ באמת כמו שאני אוהב אותו. רציני כמו האייטיז, מוזר, מתפוצץ מרוב רגש, מושר מדהים, משתמש בסאונדים הלא בהכרח אופנתיים של הרגע, קצת מעוות, הרואי כמו שרק אנטי-גיבורים יכולים להיות, קצת קלסטרופובי ומאד רוצה לפרוץ לחופשי. אני מדמיין את סוזאן שרה אותו על הר מושלג כשהיא עוצרת מהטיפוס שלה בדרך לפסגה, כשקפוא לה והיא מתגעגעת הביתה ולא ברור אם היא תצליח במשימה שלה או לא".

ואביעד ליפקין כתב: "הוורסטיליות שלה מדהימה. רגע אחד היא פופית, רגע אחר היא דאנסית, פתאום יש מפלים של סינטיסייזר ועוד שנייה היא תנחית את התזמורת שתעשה פה עשר דקות של מוסיקה קלאסית. זה מדהים ומהפנט ומרשים ושובר את הלב ומאחד אותו מחדש. האלבום ששמעתי הכי הרבה השנה. אתם יודעים מה… יאללה… אלבום השנה!"

להאזנה לכל האלבום

courtney2015
09 Courtney Barnett – Sometimes I Sit and Think, and Sometimes I Just Sit
"בפשטות", כתב קוואמי בשירי השנה שלו על "Pedestrian at best" של קורטני בארנט, "הפעם הראשונה בה שמעתי את השיר הזה הזכירה לי את הכאפה שחטפתי מהפעם הראשונה בה שמעתי את Sheela Na-Gig של פיג'יי הארווי". והולי שיט, זו חתיכת אמירה. כמו עם הזמרת הבאה ברשימה, גם על ראשה של קורטני בארנט האוסטרלית קשרו לא מעט כתרים השנה, כתרי קוצים של מושיעת הרוק הנשי.

אישית, לא הצלחתי להיסחף בזרם. לפני שבכלל הספקתי לשמוע את האלבום, הספקתי לראות אותה בהופעה קצרה ולא ממש התרשמתי, חוץ משיר אחד שהפיל אותי לגמרי, "Pedestrian at best". חבר נדנד לי שהיא הרבה יותר משכנעת באלבום, אז נתתי לו כמה האזנות, ולרשימת האהובים הצטרף גם "Depreston". והיי, אני לא מערער לרגע אחד על מעמדו המוצדק של "Pedestrian" כאחד השירים הכי מסעירים, מצחיקים, חדים וסוחפים של 2015. אבל האלבום כולו אף פעם לא ממש כבש אותי.

אבל מה אני מבין? אל תקשיבו לי, תקשיבו לאמיר כגן, שכתב לנו: "יש לי וידוי: ברוב המקרים, כשאני שומע מוזיקה אני מתעלם לגמרי מהמילים. משהו בצורה שבה אני חווה מוזיקה מקשה עלי להיות קשוב למילים בשיר, לקלוט אותן בזמן השמיעה בלי להיעזר בחוברת מילים או באינטרנט. גם במקרה של קורטני בארנט התאהבתי קודם כל במוזיקה – אבל משהו בקול הספק-מדבר-ספק-שר של קורטני ובמבטא הנהדר שלה גרם לי לרצות להקשיב יותר טוב למילים. ובמקרה הזה, המילים הם לחלוטין חלק אינטגרלי מהחוויה: קורטני היא לא רק מוזיקאית, היא גם מספרת סיפורים מצטיינת, והאלבום שלה מלא בסיפורים ואנקדוטות ציניות, מצחיקות ועצובות, שמחמיאים למוזיקה בדיוק כפי שזו מחמיאה למילים".

להאזנה לכל האלבום

hila
08 הילה רוח – רופאה במערב
זו הייתה השנה שבה הילה רוח שברה אותי. אני מודה, הייתי הייטר. לא התלהבתי מהלהקה הקודמת שלה, ואף על פי שהתמוגגתי מההתארחויות שלה אצל מוזיקאים אחרים שאני אוהב – חיה מילר, אביב גדג', יהוא ירון – לא מצאתי את עצמי נסחף אחרי השירים שלה. עד שהגיע האלבום הזה, קיבינימט, ומה אני אגיד לכם, הכובע שאכלתי היה טעים. הופעת ההכתרה באינדינגב לא הזיקה.

הכי אהבתי את מה שכתב עליה ממש כאן בעונג תומר קריב, בסיכום השנה שלו:
"הילה רוח היא שם מוכר לכל מי שמתעסק ומתעניין במה שקרוי ״סצינת האינדי המקומית״. אם זה כסולנית של כלבי רוח, ואם זה כמלווה של מוסיקאים כמו יהוא ירון וערן צור. השנה סופסוף הגיע אלינו אלבום הסולו הראשון שלה – ״רופאה במערב״. לאלבום הזה יש שתי גיבורות – אחת היא תל אביב, השניייה היא השפה העברית. הילה רוח מספרת כאן, שכבה על גבי שכבה, את הסיפור על החיים בעיר הגדולה. מקו החוף דרך סיפורי אהבה, פנטזיות, דיכאונות, שוטטות, הרהורים על החיים ועל הגיל ועד לשיר המסיים, ״תל אביב״, אולי השיר הכי יפה שנכתב על העיר ההיא בדורנו. לתוך החוויה העירונית, רוח מנקזת את הגיבורה השנייה – העברית. היא לא מתביישת בשפה ולא מחביאה אותה. היא שרה כל מילה, כל דגש, כל הברה, ומשלימה את תהליך הקבלה המחודש של העברית באינדי העכשווי. הרבה נכתב על הדרך שבה הילה רוח ממשיכה את הדרך שפרצו מוסיקאיות כמו קורין אלאל או המכשפות, אבל ״רופאה במערב״ הולך צעד אחד קדימה. זאת לא ממש בעיטה או מרד. הילה רוח היא סינגר-סונגרייטרית שלא מתביישת להיות אינטימית, מצחיקה, כואבת, רומנטית, צינית וחולמנית, שכותבת סיפורים קטנים ומדויקים על עצמה".

להאזנה לכל האלבום

fatherjohn2015
07 Father John Misty – I Love You, Honeybear
מכל הדברים הרבים מאוד שיש להגיד על האלבום האדיר הזה של ג'וש טילמן, הדבר שהכי דחוף לי להגיד הוא: אוף, התגעגעתי. לא לטילמן עצמו, שאני מודה שלא הייתי מודע לקיומו עד השנה (גם לא כמתופף של פליט פוקסז), אלא לאלבום כזה, אלבום שלא דורש מהאוזניים שלך כמעט דבר – אנחנו רגילים לצלילים הסבנטיזיים האלה מאז, ובכן, הסבנטיז – אבל נותן לך כל כך הרבה. אלבום שאתה יכול לחבק בלי להתאמץ, לשיר בקולי קולות בלי להכביר עליו מילים, אלבום שכל כולו מלודיה ואישיות.

אבל, כן, חייבים להגיד משהו על אבא ג'ון מיסטי, הפרסונה שהיא לא בדיוק אבל בעצם כן אבל ממש לא ג'וש טילמן עצמו: מאוהב, אבל בעיקר בעצמו. שונא, אבל בעיקר את עצמו. רומנטיקן, אבל מחבל בכל אינטימיות. ציניקן מיזנטרופ מתנשא ומריר, אבל מלא ברגש שמחפש אוזן קשבת, שמוכן לעשות בשבילך הכל. הנחמה שהביאה המוזיקה של טילמן – מוכרת, חמה, מלודית – נמצאת במשיכת חבל מתמדת מול הפרסונה שהוא מצייר כמעט בכל שיר. היופי, הנחמה והאינטימיות מול החמיצות, המרירות והלעג. היד של מי נמצאת על העליונה בסוף האלבום? מי מנצח, האוכל המנחם שטילמן מגיש לנו, או טעם הלוואי המתעתע שלו? או אם לצטט את דוני דארקו, האהבה או הפחד?

אני רוצה לחשוב שהאהבה, זו שפותחת וסוגרת את האלבום, היא המנצחת. היא פותחת את האלבום בהפוך על הפוך, אהבה מיזנטרופית, שנינו נגד העולם הבוער בחוץ, שיזדיין, שיתפורר. והיא סוגרת את האלבום, בסיפור הפשוט של ההיכרות בין טילמן לאשתו, ובחלומות לעתיד שלהם, עתיד מלא אהבה, נטול כאב.
אבל היי, אני רומנטיקן אופטימיסט, בלי כל הציניות והמרירות של טילמן, אז הפרשנות שלי טובה כמו שלכם. וכמוכם, גם לי היה קשה להרפות השנה מהאלבום הזה.

להאזנה לכל האלבום

zabari2015
06 שי צברי – שחרית
ככה נשמעת ישראל ב-2015, או לפחות הצד בה שעדיין מתעקש להקשיב. תנו לי לתקן: ככה צריכה להישמע ישראל של 2016: פתוחה, מקבלת, אוספת לתוכה את כל מה שחי ופועם ומרגיש, מאהוד בנאי עד ציון גולן, מיהודה עמיחי עד בלקן ביט בוקס, ממוזיקה אפריקאית עד פיוטי סליחות, מנעם רותם עד ג'ז, מאברהם חלפי עד עוזי רמירז, מאתיופיה עד כרם התימנים, מטורקיה ועד אינדינגב. לשי צברי יש לב רחב מאוד, אוזניים קשובות ועירניות וגרון, אללה יוסתור. ויש לו סבלנות, ואמונה, ואת הלהקה הכי טובה בארץ.

שחרית הוא בו זמנית אלבום קטן, כולה 10 שירים, בלי הצהרות גדולות, וגם אלבום ענק, שאומר כל כך הרבה על תרבות ישראלית של אז, עכשיו ומחר. הוא מקפל בתוכו חילוניות ויהודיות, ישראליות ולבנטיניות, ההיסטוריה ועתיד. מדברים השנה לא מעט על אלבומי קרוסאובר – יש שטענו שהאלבום של קנדריק לאמאר הוא כזה, אולי זה של טיים אימפלה. אני חושב ש"שחרית" הוא אלבום הקרוסאובר האמיתי של 2015. הוא האלבום שלא רק חצה את הגבולות אלא הקריס אותם לגמרי – מוזיקה מזרחית? אינדי? פופ? חילוני? מאמין? מקומי? גלובלי? כן וכן וכן.

בעיניי, יש אך ורק צדק בכך שזה האלבום הישראלי שצועד הכי גבוה במצעד הזה. אי הצדק היחיד הוא בכך שהוא לא במקום הראשון.

להאזנה לכל האלבום

להרחבה: השעתיים המדהימות של קוואמי עם שי צברי בקצה | כתבה שלי מהקלטות האלבום

UMO
05 Unknown Mortal Orchestra – Multi-Love
"אבולציה של אלבום שאתה ממש אוהב בדרך כלל בנויה מכמה שלבים", כותב הקורא והמאזין אלפרד כהן, "מקשיבים פעם אחת, פעם שנייה, לא מפסיקים להקשיב ואז מניחים לזה לרגע ואז הלהקה של האלבום מגיעה להופיע בעיר ואז אתה חוזר להקשיב ואז שוב ואז אתה מקשיב לספיישל רדיופוני ואז שוב מקשיב ואז רואה אותם לייב את כל השירים שאתה אוהב והם חלק ממך כבר, אבל שם באותה הופעה ידעתי שאי אפשר לקחת את האלבום הזה ממני, הוא חלק ממני מכל קלאסיקות מכל מיני תקופות, במצעד של המצעדים של הלב שלי".

שיט, אלפרד, איך אפשר לכתוב עוד משהו על לאהוב אלבום אחרי השורה המסיימת הזו שלך? פירקת.

והילה דגן הנפלאה כותבת: "יש מישהו שמצליח לא לחייך כשהוא מקשיב למולטי-לאב? אני פשוט לא מצליחה שלא לחייך, זה קורה באופן אוטומטי, כמו רפלקס בלתי מותנה. האלבום המעולה של UMO, שנפתח עם הלהיט הזה, מתגלה כולו כרווי ממתקים לאוזניים והקשבה מלאה לו היא כמו עיסוי נעים לרקות, עונג מושלם. לדעתי מולטי לאב הוא יותר אחיד ומגובש מהאלבום הקודם שלהם, והתחושה היא שהם כאן נמצאים בשיאם, שיא שאני מקווה שימשיך באלבומים הבאים. רובן נילסן, הסולן וכותב השירים של הלהקה, מספר כאן על חווית ריבוי האהבות שעבר בגילוי לב, כשאני בהתחלה חשבתי שמדובר על אהבה גדולה במיוחד של ריבוי לבבות, אבל זה מולטי לאב ליטרלי, ואווירת הסבנטיז של אהבה חופשית מתבטאת כאן גם במוזיקה וגם במילים פלוס כמה השפעות משמחות של פרינס. זה היה כל כך משמח לראות אותם שוב והפעם בארץ, כשאיתי גם חברים טובים ובתחושה שההופעה כאן הייתה עוצמתית, השאירה טעם של עוד, כי רק התחלנו ליהנות מהמסיבה, קצת כמו האלבום, שכל הזמן רק גורם לרצות להקשיב לו שוב ושוב".

להאזנה לכל האלבום

jamiexx
04 Jamie xx – In Colour
מעתיק מעצמי: מעט מאוד אלבומים מצליחים לדבר בכל כך הרבה קולות ועדיין להישמע כמו אלבום שלם, מובהק, כמו דרך ברורה. ג'יימי xx הצליח גם להשתחרר מהסאונד שהכי מזוהה איתו – הסאונד של The xx – וגם לארח באלבום את שני שותפים ללהקה ההיא בלי לדרוך איתם במקום (איזה לדרוך, את רומי הוא לקח גבוה עד השמיים עם "Loud places"). הוא הצליח גם להקליט אלבום שהוא במובנים רבים מחווה רחבת היקף למוזיקת המועדונים הלונדונית שעיצבה אותו משנות נעוריו ועד היום, וגם אלבום שנשמע הכי 2015, אולי כי הרעיונות המוזיקליים של ג'יימי עיצבו חלק גדול ממוזיקת הפופ של 2015 (רק תחשבו על איך השימוש שלו בשקט, בחלל שלילי, במוזיקה של ה-xx פתחה את הדלת לאלבום של ג'יימס בלייק, שפתח את הדלת בתורו לאלבום של Lorde, שהתפוצצה על המיינסטרים בצורה שלא השאירה אף מפיק פופ אדיש). הוא הצליח לייצר אלבום אלקטרוני שלא מרגיש מכני באף רגע שלו. הוא נשמע אורגני, כאילו אנשים חיים מנגנים בכל הכלים, כאילו הכלים מדברים בעצמם.

אמיר כגן כתב: "בחודש יוני, דיי בסמוך ליציאת האלבום של ג'יימי xx, יצא לי להעביר שבוע בלונדון. האלבום הזה היה בכל מקום – בכל חנות שנכנסתי אליה, פוסטרים בכל לוח מודעות ברחבי העיר, וכמובן שגם באוזניות שלי במהלך רוב הטיול. כששומעים את האלבום, קל להבין למה – זה אלבום כל כך לונדוני – הסאונד הקר והאורבני שנשמע כמו הליכה בעיר, עם הרבה שכבות של היסטוריה ומטען תרבותיים (השפעות רייב, UK גאראג', רגאיי, ומה לא) – אבל עם זאת כל כך אוניברסאלי, שמזקק את סך ההשפעות שלו לשירי רחבה המנוניים ומדוייקים. לא סתם Good Times הוא "שיר הקיץ" הכי טוב של השנה".

להאזנה לכל האלבום

sufjan2015
03 Sufjan Stevens – Carrie & Lowell
אני לא יודע מה מאכילים אותם שם בחוגים הנוצריים של מישיגן, אבל משהו בגנים, או בחינוך, או בתזונה של סופיאן סטיבנס הפכה אותו לסוג של גיבור על מוזיקלי. החל מנקודה די מוקדמת בקריירה שלו (האלבום השלישי כולה!), הוא פשוט… איבד את היכולת לפספס. הוא מוציא אלבום מושלם אחרי אלבום מושלם, מלאים בשירים שלוטשו עד שלמות. בין אם מדובר בקרנבל הצבעוני המתפוצץ של שירי Illinoise או בכמוסות הכאב האינטימיות של Carrie & Lowell, האיש שופך מאה אחוז כישרון ועוד מאה ועשרים אחוז לב לתוך כל שיר ושיר. מה הסוד שלו? מה יש לו שאין לאחרים? למה הוא מצליח איפה שכל כך הרבה אחרים, כולל הגדולים והאגדיים שבהם, נכשלים? הילה דגן כתבה את אחד הדברים הכי יפים ומדויקים שקראתי סופיאן: "קולות תמיד מצטיירים לי בצבעים שונים או מפעילים כל מיני רגשות שונים – אדום, כחול, חם, קר, שמח, עצוב, סקסי, ענוג וכו'. הקול של סופיאן סטיבנס הוא היחיד שמצטייר לי כחד-קרן, לא שייך לעולם הארצי שאנחנו חיים בו, אלא בא מעולם הפנטזיה שבו כל החלומות והצבעים קיימים".

אני אומר לכם, נראה לי שזה הכל גנים. באלבום האחרון שלו, סטיבנס מפנה את המבט אחורה, אל המקום ממנו הוא בא. לא מישיגן, יותר ספציפי, ברמת הרחם. וכאן הלב מתחיל להיסדק. "אולי זה האלבום הטוב ביותר שסופיאן הוציא עד היום, אבל אזהרה", כתבה הילה דגן, "כל היופי הזה הולך לשבור לכם את הלב". סיפור החיים הקשה והעצוב של אמא שלו, קארי, שסבלה מהפרעות נפשיות והתמכרות לסמים, עזבה אותו כשהיה תינוק, חזרה ועזבה שוב, ומתה ב-2012, הוא לא הרוח שמרחפת מעל האלבום, הוא האלבום עצמו, פרונט אנד סנטר. ואצל סופיאן כמו אצל סופיאן, הוא ניגש לסיפור שלה בעדינות ובכנות שקורעים את הלב לגזרים.

לואל הוא אביו החורג. הוא משחק תפקיד שולי יותר בסיפור של האלבום, אבל רק למראית עין. לואל היה מי שהקים עם סופיאן ב-1999 את Asthmatic Kitty, הלייבל שלו, הלייבל שבו יצאו כל האלבומים האחרונים של סטיבנס, הלייבל שבו יצא האלבום הזה. לואל סיפר שכששמע את האלבום בפעם הראשונה, הוא בכה לכל אורכו. קשה להאשים אותו. אני בטוח שחלק גדול מהדמעות שזלגו באותו יום היו דמעות של גאווה.

להאזנה לכל האלבום

קנדריק!
02 Kendrick Lamar – To Pimp A Butterfly
עוד רגע, במקום הראשון, יטען תומר קריב ש-2015 הייתה שנה של מישהו אחר לגמרי, אבל אם תשאלו את רוב המגזינים בעולם דובר האנגלית – השנה הזו הייתה השנה של קנדריק לאמאר. מילא מקום ראשון בבילבורד, מילא ערימת מועמדויות לגראמי, מילא המקום ה-1 ברוב רשימות סיכום השנה. מילא המספרים – העוצמה של "לסרסר פרפר" (חה!) בעולם הגדול היא העובדה שאי אפשר להישאר אליו אדישים. הנה דוגמה למה שאני מתכוון אליו: במרץ, כשהוא רק יצא, הייתי בטקסס. דיברתי עם גבר לבן וממושקף בגיל של ההורים שלי, יש לו שני ילדים בוגרים ובית של שתי קומות. הוא שאל במה אני עובד, וסיפרתי לו. אז הוא אמר: "וואו, שמעת את החדש של קנדריק לאמאר? בחיי, תשמע, הבחור הזה ממש פרש כנפיים, כאילו, אהבתי את good kid m.A.A.d city, אבל זאת עליית מדרגה רצינית". ואם מבוגר לבנבן בפרברים של טקסס מדבר על החדש של קנדריק לאמאר, רק דמיינו כמה שיחות היו עליו בשכונות השחורות בכל רחבי אמריקה. זה אלבום מכונן ברמה התרבותית.

אבל, היי, גם אם כל הצד החברתי, התרבותי והפוליטי לא מעניין אתכם (ולשמוע אותו בלי להתייחס לצדדים האלה זה כמו לצפות בחומות של תקווה ולהתעלם מכל הסיפור עם הכלא), אחת הסיבות שכולם מדברים על האלבום הזה היא המוזיקה שלו. בשנה שעברה, "i" נכנס לרשימת שירי השנה שלי. אז, הוא נראה כמו יציאה, חריגה סגנונית מרחיקת לכת מהסגנון המזוהה עד אז עם הכוכב העולה בשמי ההיפ הופ. אף אחד לא ידע אז ש-To pimp a butterfly, בנוסף לכל שאר הישגיו, הוא האלבום שיהפוך את לאמאר מהבטחה מעורפלת למושיע המוזיקלי של ההיפ הופ, בדרך שבה The Love Below של אנדרה 3000 היה מושיע, בדרך שבה The Roots מנסים להושיע את ההיפ הופ בכל אלבום חדש שלהם – בדרך שבה אמן אחד מזכיר לכל עולם ההיפ הופ שהאופקים רחבים הרבה יותר מהנתיב הצר שבו התרגלנו ללכת.

האופקים האלה, כאמור, לא רק מוזיקליים. תקשיבו לירדן אבני, שכתב לנו: "הכל ענק באלבום הזה – הוא יותר יצירה ספרותית מאלבום היפ-הופ, לכל מילה שקנדריק אומר יש אלף ואחת משמעויות, וכדי להבין אותו באמת צריך להשקיע ולשמוע הרבה – אבל כל זה שווה את זה. כי זה אלבום שמצליח להתעסק בכל כך הרבה נושאים ולהציג כל כך הרבה נקודות מבט, דמויות וסיטואציות שונות, ועדיין איכשהו להיות אחיד ושלם יותר מכל אלבום אחר שיצא השנה. זה גם האלבום היחיד ששמעתי השנה שאני יכול להגיד שעדיין אף אחד מאיתנו לא יכול להבין אותו עד הסוף, ועם הזמן הוא רק יהפוך לרלוונטי יותר ומשפיע יותר, ואולי גם יהפוך למובן יותר. בשנה שבה עלו כל כך הרבה נושאים לשיח הציבורי דרך המוזיקה, זה האלבום שעשה זאת הכי טוב – הוא יותר מהתעסקות בחיים של אדם שחור באמריקה של 2015, זה אלבום שמסתכל קדימה, שואל שאלות שעדיין אין עליהם תשובה, ונותן לנו את המשימה לענות עליהם. הוא נותן לי את ההרגשה שמשהו גדול הולך לקרות, בין אם זה בהיפ הופ או באמריקה או בכל דבר אחר שהאלבום הזה נגע בו וגרם כבר עכשיו לאנשים לפעול למען שינוי – מה שבטוח הוא שהאלבום הזה משמש כנקודת המפנה, ובעוד כמה שנים נסתכל על האלבום הזה ונגיד "מכאן הכל התחיל"."

להאזנה לכל האלבום

YASSSS
01 Tame Impala – Currents
מוקדם מאוד באלבום, קווין פארקר פונה ישר למצלמה. אם ציפיתם לעוד אלבום של פסיכדליית גיטרות כמו שני האלבומים האחרונים והמעולים של טיים אימפלה, כדאי שתדעו משהו: "כן, אני משתנה", הוא שר ישר למאזין באחד השירים הכי יפים של השנה, "כן, אני מבוגר יותר ואני מתקדם הלאה. ואם אתם לא חושבים שזה פשע, אתם יכולים להצטרף אליי".

פעם אחר פעם אנחנו מניחים את הגיבורים שלנו בין פטיש המיתולוגיה לסדן החדשנות. אנחנו רוצים שיתנו לנו עוד מהקסם הספציפי שמיוחד רק להם, שלמדנו לאהוב ולצפות לו מהם – ואם הם נותנים לנו בדיוק את זה פעם אחר פעם, אנחנו משתעממים. מצד שני, פעמים רבות כשמגיע השינוי, אנחנו מתאכזבים. הסאונד הזה לא מתאים להם, זה לא מה שציפיתי. אבל מה היה קורה אם כולם היו נוטשים את הביטלס בסרג'נט פפר? את פורטיסהד ב-Third? הרגע שבו אמן גדול, שחצב לעצמו סאונד וסטייל משל עצמו, עושה פנייה חדה, הוא רגע ציר מפחיד. קנדריק הסתכל על רגע הציר הזה ושאל אותנו: האם תישארו מעריצים? פארקר עוצר ומודיע: אם אתם לא חושבים ששינוי זה פשע, אתם יכולים להצטרף אליי.

והצטרפנו, וואלק כמה הצטרפנו, באיזו חדווה הצטרפנו. מהרבה סיבות הצטרפנו, אבל הסיבה הפרטית שלי היא זו: גם היום, אחרי שהאלבום הזה מתנגן באוזניים שלי בתדירות גבוהה כבר חצי שנה, יש עדיין עונג פיזי אמיתי לגמרי שמתלווה אליו, הגוף שלי מגיב אליו, נענה לו, למרקמים האווריריים שהוא יוצר, לסאונד התופים המדויק הזה, שעולה רק בידיהם של גאונים אובססיביים, שיודעים לחבר בין שירים טובים לבין מלאכת מחשבת של סאונד, עיבוד והפקה, שיודעים שנוף הצלילים שעוטף את המאזין חשוב לפעמים יותר מהמילים שנשלחות ישר ללב שלו.

באלבום הזה, כתבתי כבר בעבר, השירים של טיים אימפלה נוצקים לתוך מכונות ובוכנות: מקצבים מדויקים כמו שעון דיגיטלי, אפקטים מסונתזים וממוחשבים. אבל מה שיוצא בצד השני של המכונה הוא עדיין שירים אנושיים, מלאי לב, רגש, תשוקה, בדידות. ההישג הגדול של האלבום הזה הוא לא הסאונד שלו – הוא השירים שלו. הסאונד לבדו, מרתק, מתוק ונפלא ככל שיהיה, לא מספיק. באלבומים הקודמים היה קל לפספס, מתחת לשכבות הפסיכדליה וסינוור הגיטרות, את יכולת כתיבת השירים של פארקר. ב-Currents, פארקר מצליח להביא לכדי שיא את שני הצדדים הגדולים שלו, בלי שאחד יאפיל על השני: זה אלבום עם אובססיית סאונד חולנית מבחינת רמת הדקדוק בפרטים, שאפתנות הרעיונות והיכולות הטכניות, אבל זה קודם כל ואחרי הכל אלבום מלא בשירים בני זונות, אחד אחד להיטים מנצחים, אחד אחד המנונים, אחד אחד שירים עם לחן ומילים שמרעידים משהו בפנים. וזה, זה כבר עולם אחר לגמרי.

וזה גם אלבום שבו התמה הכי גדולה של פארקר מתפוצצת לכל עבר: הבדידות. אחרי שלאלבום הראשון שלו הוא קרא "רמקול פנימי" ולשני "בדידותיזם", באלבום הזה פארקר שינה את הצליל מתוך מחשבה מכוונת: שישמעו אותו ביחד, ולא לבד. שירקדו אותו, שישמעו אותו בקבוצה. אחד הרגעים הכי יפים שלי השנה היה כשתיקלטתי את "Let it happen" באחת ממסיבות הקצה, ורקדנו אותו, מההתחלה ועד הסוף. זה הרגיש נכון. אבל, כמה אירוני, כדי להשיג את הצליל הזה, הצליל שמכנס ביחד אנשים, פארקר התכנס והתבודד באולפן הביתי שלו במשך חודשים. הרצון של המתבודד לחיבור אנושי מתממש רק כשהמוזיקה נשלחת הרחק ממנו, כשפארקר כבר לא נוכח. אנחנו רקדנו ביחד, אבל הוא לא היה שם.

"יותר מכל דבר אחר, 2015 היא שנת הטיים אימפלה", הכריז תומר קריב בסיכום שלו כאן בעונג, "השנה שבה הרכב האינדי האוסטרלי המופנם הפך למפלצת פסטיבלים, ליקיר הבלוגים וללהקה שמושכת את תשומת הלב של הקהל המיינסטרימי הרחב". וגם הלא מיינסטרימי, תומר. זה קרוס-אובר אמיתי.

"האלבום מדבר על שינויים ובתור בן 23 שכל שנייה יש לי שינוי כלשהו בחיים שמרגיש מחריב או בונה עולמות אני לא יכול שלא להתחבר לטקסטים באלבום. המוסיקה שונה מהאלבומים הקודמים, על פטריות מקשיב לבי ג'יז, פארקר תיאר איך הוא דמיין את האלבום לראשונה. זה נכון, הסאונד האייטיזי המשוכלל שמביא קהלים חדשים בלי שום ניסיון לדעתי לשמור על הישנים, נשמע מודרני ותפור על הלהקה ועל פארקר. חוץ מזה שכל אלבום שיש בו את Let It Happen יוכל להיכנס למצעד לדעתי כי את השיר הזה אני באמת לא יכול לתאר במילים, הרגשות שצפים כשאני מקשיב לו הם משהו שרק מי שמתחבר כמו מאזיני הקצה למוסיקה יוכל להבין". תודה על המילים האלה, גל שרייטר. שנה טובה.

להאזנה לכל אלבום השנה של רדיו הקצה וקוראי עונג שבת 2015

שנה שבוגי מכולנו! מה פספסנו? איפה קלענו בול? ספרו לנו בתגובות.

והנה שירי ואלבומי השנה של רדיו הקצה ועונג שבת, במלואם:

אלבומי השנה 2015:

70. Fuzz – Fuzz II
69. Belle and sebastian-girls in peacetime want to dance
68. Shamir-ratchet
67. Drake-if you're reading this it's too late
66. Son lux-bones
65. Pond-man it feels like space again
64. Hot chip-why make sense?
63. John grant-grey tickles, black pressure
62. גלעד כהנא-אפריקה שלי
61.Death cab for cutie-kintsugi
60. Leon bridges-coming home
59. Sexwitch-sexwitch
58. The weeknd-beauty behind the madness
57. Editors-in dream
56. Viet cong-viet cong
55. Ryley walker-primrose green
54. Beirut-no no no
53. Other lives-rituals
52. Purity ring-another eternity
51. Dr. dre-compton
50. הקליק-אני לא בפסקול
49. Mark ronson-uptown special
48. The maccabees-marks to prove it
47. Tatran-soul ghosts
46. Django django-born under saturn
45. Cut out club-cut out club
44. Kamasi washington-the epic
43. Patrick watson-love songs for robots
42. Wolf alice-my love is cool
41. A-wa-habib galbi
40. D'angelo-black messiah
39. Vince staples-summertime '06
38. Mac demarco-another one
37. Low-ones and sixes
36. רמי פורטיס-תולדות הכותרת
35. ffs-ffs
34. Chvrches-every open eye
33. Tiny fingers-the fall
32. Sleater-kinney-no cities to love
31. florence + the machine-how big, how blue, how beautiful
30. קין והבל 90210-וידאודרום
29. טונה-גם זה יעבור
28. Muse-drones
27. נצ'י נצ'-ברוכים הבאים לפתח תקווה
26. Calexico-edge of the sun
25. Beach house-depression cherry
24. ועדת חריגים-השעמום שוקע
23. Alabama shakes-sound & color
22. Grimes-art angels
21. Kurt vile-b'lieve i'm goin down
20. Deerhunter-fading frontier
19. Julia holter-have you in my wilderness
18. ibeyi-ibeyi
17. Joanna newsom-divers
16. Blur -the magic whip
15. Bjork-vulnicura
14. Foals-what went down
13. New order-music complete
12. Faith no more-sol invictus
11. Panda bear-panda bear meets the grim reaper
10. Susanne Sundfør-Ten Love Songs
9. Courtney barnett – sometimes i sit and think and sometimes i just sit
8. הילה רוח- רופאה במערב
7. Father john misty – i love you honeybear
6. שי צברי- שחרית
5. Unknown mortal orchestra- multi love
4. Jamie xx- In Colour
3. Sufjan stevens- carrie lowell
2. Kendrick Lamar – To pimp a butterfly
1. Tame Impala – Currents

שירי השנה 2015:

70. Kutiman – Inner Galactic Lovers
69. Pussy Riot – I Can't Breathe
68. New Order – Restless
67. הילה רוח-דובה גריזלית
66. ריו-אומץ
65. קין והבל 90210– המכונה
64. Noel Gallagher – The Girl With The X-Ray Eyes (David Holmes Rework)
63. Joanna Newsom- Leaving The City
62. Thundercat – Them Changes
61. הקליק-אני לא בפסקול
60. Grimes – REALiTi
59. Vince Staples – Norf Norf
58. Sufjan Stevens – Death With Dignity
57.Kendrick Lamar – The Blacker The Berry
56. Vaadat Charigim – Ein Li Makom
55. Protomartyr-why does it shake?
54. Alessia cara-here
53.Tame impala-yes i'm changing
52. Julia holter-feel you
51. New order-tutti frutti
50. Natalie prass-my baby don't understand me
49. Foals-what went down
48. Youth lagoon-the knower
47. Calexico-cumbia de donde
46. !!!-Freedom! '15
45. Grimes-flesh without blood
44. Courtney barnett-depreston
43. Florence + the machine-what kind of man
42. Lil dicky-professional rapper
41. טונה- גם זה יעבור
40. Red axes feat. hamasach halavan-hamem oti
39. Foals-mountain at my gates
38. Unknown mortal orchestra-can't keep checking my phone
37. Tame impala-cause i'm a man
36.Eagles of death metal-save a prayer
35. Sleater-kinney-no cities to love
34. ffs-piss off
33. Alabama shakes-don't wanna fight
32. Unknown mortal orchestra-necessary evil
31. שי צברי-אבוא בגבורות אדיר
30. Faith no more-sunny side up
29. טונה-רוק 30
28. Jamie xx-gosh
27. Florence + the machine-ship to wreck
26. Father john misty-i love you, honeybear
25.Julia holter-sea calls me home
24.Beck-dreams
23.Bjork-stonemilker
22. גלעד כהנא-אפריקה שלי
21. Tame impala-eventually
20. שי צברי-לווי אותי
19. The weeknd-can't feel my face
18. Panda bear-boys latin
17.Jamie xx feat. young thug and popcaan-i know there's gonna be (good times)
16.Major lazer-lean on ME
15.A-wa-habib galbi
14.Tame impala-the less i know the better
13. Kurt Vile – Pretty Pimpin’
12. Saul williams-burundi
11. Sufjan stevens-fourth of july
10. David bowie blackstar
9. Drake – Hotline Bling
8. Jamie xx loud places
7. Kendrick Lamar-alright
6. Susanne sundfor- delirious
5. Sufjan stevens – should have known better
4. Courtney barnett- pedestrian at best
3. Kendrick Lamar- King kunta
2. Unknown Mortal Orchestra- Multi love
1. Tame impala- Let it happen

6 תגובות על “אלבומי השנה של רדיו הקצה ועונג שבת 2015”

  1. מאת יותם:

    איפה חסידה צחורה של נצ'י נצ???!!?שערוריה!

  2. מאת מאור:

    יש טעות ברשימת שירי השנה: קורטני ברנט רשומה גם שלישית וגם רביעית, בזמן שקנדריק הגיע שלישי ומולטי לאב של UMO הגיע שני והושמט.

  3. מאת עידו:

    אני חושב שהגדולה האמיתית של השנה הזאת היא שיצאו בה אלבומים שאפשר באמת להאמין שיהפכו לקלאסיקות על-זמניות (currents ו-to pimp a butterfly). עושים פה היסטוריה. באמת באמת.

  4. מאת שגיאB:

    שיר 62 היה השיר של גלעד כהנא עם עדי אולמנסקי ולא אפריקה שלי.

  5. מאת יוני:

    מחפש גם הדירוגים האחרים שעשו מאזיני הקצה, כמו סרט השנה, וסדרת השנה

כתיבת תגובה