15 בדצמבר 2015

2015: אלבומי השנה הפרטיים שלי

איזה כיף, את זה לא עשיתי הרבה זמן: לבחור ולנמק את 10 אלבומי השנה הפרטיים שלי, האלבומים ששמעתי הכי הרבה השנה, שנכנסו הכי עמוק, לקחו אותי הכי רחוק, לימדו אותי משהו חדש או הזכירו לי משהו יקר שאבד.
כל שנה אני מפנה את המקום לבחירות שלכם, והשנה, דווקא השנה, כשהבחירות שלכם יקבלו כל כך הרבה מקום – במשדר המצעד המשוגע שלנו ב-27 בדצמבר, מ-10:00 בבוקר ועד 21:00 בערב (!!!) ובמקביל גם פה בפוסט מושקע בעונג – ובשנה שבה אני מנוע מלהצביע למצעד של הקצה כי הוא גם המצעד של העונג… נו, אתם מכירים אותי. אני חייב לספר מה אני אוהב.
הרשימה המקורית, כמובן, הייתה ארוכה הרבה יותר. אבל 10 זה מספר טוב. עגול, שלם, יציב, והרי צריך לחתוך היכנשהו. אז סלחו לי, קין והבל 90210, לאון ברידג'ז, ורבים ומעולים אחרים – לא היה מקום. זו לא אשמתכם, זו אשמתם – הם פשוט היו הכי הכי טובים. בואו נתחיל.


jamie xx in colourJamie xx: In colour
אחרי האלבום של שי צברי, אני חושב שהאלבום הזה, דווקא האלבום הזה, הסתובב סביב עור התוף שלי הכי הרבה פעמים ב-2015. חברתי הטובה הילה הבחינה שהוא נשמע מעולה תמיד, וזה נכון: זה אלבום שנשמע מעולה דבר ראשון על הבוקר, בסוף הלילה, בשמש הצהריים, בתנועה ברחובות, בשכיבה במיטה עם עיניים עצומות, זה אלבום לסקס, זה אלבום ללב שבור, זה אלבום לשבת עם חברים, זה אלבום לשתוק עם זרים, אלבום לאוזניות ואלבום לרמקולים בגודל קיר שלם.
מעט מאוד אלבומים מצליחים לדבר אליי בכל כך הרבה קולות ועדיין להישמע כמו אלבום שלם. ג'יימי xx הצליח גם להשתחרר מהסאונד שהכי מזוהה איתו – הסאונד של The xx – וגם לארח באלבום את שני שותפים ללהקה ההיא בלי לדרוך איתם במקום (איזה לדרוך, את רומי הוא לקח גבוה עד השמיים עם "Loud places"). הוא הצליח גם להקליט אלבום שהוא במובנים רבים מחווה רחבת היקף למוזיקת המועדונים הלונדונית שעיצבה אותו משנות נעוריו ועד היום, וגם אלבום שנשמע הכי 2015, אולי בין היתר כי הרעיונות המוזיקליים של ג'יימי עיצבו חלק גדול ממוזיקת הפופ של 2015 (רק תחשבו על איך השימוש שלו בשקט, בחלל שלילי, במוזיקה של ה-xx פתחה את הדלת לאלבום של ג'יימס בלייק, שפתח את הדלת בתורו לאלבום של Lorde, שהתפוצצה על המיינסטרים בצורה שלא השאירה אף מפיק פופ אדיש).
לא היה קל לצמצם את השנה הפלאית הזו ל-10 אלבומים. אחד הקריטריונים שכל עשרת האלבומים כאן היו צריכים לענות עליו כדי להיכנס לרשימה הסופית שלי, היא שלא משנה כמה אנסה, אני פשוט לא מצליח להתחייב על השיר האהוב עליי מתוכם, כי הוא משתנה מדי שבוע. זה תמיד היה סימן לאלבום גדול, ו-In colour הוא אלבום קטן, שהוא גם אלבום גדול מאוד.
האזינו לאלבום המלא

Panda Bear: Meets the grim reaper
הנה וידוי לא כל כך פופולרי: אני לא משתמש בחומרי משני תודעה. לא אלכוהול, לא סמים קלים, לא סמים קשים. הדבר היחיד שמתקרב לשם הוא קפאין, וגם בו אני משתדל למעט. יש לזה הרבה סיבות, אבל הסיבה הכי חדשה היא: אם אני רוצה לצלול להזיות, אני פשוט שם את האלבום החדש של פנדה בר.
חבר מוזיקאי הסביר לי פעם שהרבה מהקסם של מוזיקה כמו שאנחנו רגילים לשמוע אותה (כלומר, לא מוזיקה שבטית עתיקה אלא מוזיקה בת־זמננו) הוא הדינמיקה שבין חזרתיות להשתנוּת. אם המנגינה תשתנה בלי הפסקה מתחילת השיר ועד סופו, נרגיש שאין פה ממש שיר, שיש מין יצירה אוונגרדית משונה שאין מה לאחוז בה. אם לא תהיה השתנוּת בכלל, נתלונן שהמוזיקה משעממת ומונוטונית (זה מה שאומרים שונאי טכנו רבים, שלא מקשיבים מספיק קרוב). מי שישמע שירים כמו "Boys latin" או "Butcher baker candlestick maker", או לצורך העניין כמעט כל שיר אחר של פנדה בר או של להקת האם שלו, אנימל קולקטיב, עשוי לטעון שעל הספקטרום שבין חזרתיות להשתנות, המוזיקה הזו קרובה מדי לחזרתיות, תקועה במקום. אני מרגיש שהגאונות של נוח לנוקס היא בכך שהוא משתמש בדפוסים, patterns, כמו שמשתמשים בהם לבגדים. כן, כל הבד שהוא משתמש בו לשיר הספציפי הזה נושא את אותו ההדפס בדיוק, שוב ושוב ושוב. אבל תראו איזו צורה מלאת דמיון הוא יצר לשמלה הזו, ואיך היא יושבת על הגוף, וכמה מהפנטת היא כשזזים בה. פנדה בר תופר חלומות.
האזינו לאלבום המלא

BMD'angelo and the Vanguard: Black Messiah
היום, בדיוק היום לפני שנה, יצא האלבום הזה לאור. פורמלית, זה משייך אותו לסיכומי 2014. בפועל, הוא נופל בין הכיסאות. מאוחר מדי לסיכומי 2014, מוקדם מכדי שמישהו יזכור אותו בסוף 2015. חוץ ממי שהתאהב בו כליל, ולא הפסיק להקשיב לו כל השנה. מכירים מישהו כזה? רק על עצמי לספר ידעתי.
אני מודה – לא ממש הייתי בעניין של די'אנג'לו עד האלבום הזה. האלבום הקודם שלו יצא ב-1999, ואף על פי שנחשב לקלאסיקה בתחומו, איכשהו מעולם לא ממש התחברתי אליו. אבל אז הגיע דצמבר 2014. גופות של שחורים שכבו ברחובות ארצות הברית, רק שלושה שבועות קודם לכן שוטר ירה למוות בתמיר רייס, נער שחור בן 12 ששיחק לבד על נדנדה בפארק עם אקדח צעצוע. בתי משפט החליטו לזכות שוטרים שירו בשחורים חפים מפשע. די'אנג'לו, שישב על האלבום המוכן שלו כבר כמה זמן, לא היה מוכן לחכות יותר. אני מעולם לא הייתי מוכן יותר להגעה של אלבום כזה.
Black Messiah הוא לא די'אנג'לו. לא הוא המושיע השחור. "כולנו צריכים לשאוף להיות משיח שחור", הוא כתב על האלבום, "זה אלבום על האנשים שמתקוממים בפרגוסון ובמצרים וב-Occupy Wall Street ובכל מקום שבו קהילה מרגישה שנשבר לה והיא מחליטה לעורר שינוי".
כמו קנדריק לאמאר, די'אנג'לו הצליח ליצור אלבום פוליטי ועכשווי מאוד, שנשמע גם על־זמני, שמצליח לדבר על מה שקורה כאן ועכשיו אבל רלוונטי גם לשם ולאחר כך. וגם, כמו תמיד אצלו, לפעם. פעם, כשהסול והפ'אנק היו מלאים זיעה ומתח ועדינות וכוח. בקיץ זכיתי גם לראות את האלבום הזה מתעורר לחיים על הבמה בפסטיבל בפולין, בדיוק כשהוא הגיע לשיא הרתיחה שלו באוזניים שלי, והתחושה הייתה משכרת.
האזינו לאלבום המלא

שחריתשי צברי: שחרית
בפברואר הקדשתי נדל"ן רב בעונג לכתוב על האלבום האדיר הזה, שהוא מבחינתי אלבום השנה הבלתי מעורער שלי, בעולם כולו. הנה מה שכתבתי עליו אז, ותופס ביתר שאת גם עכשיו, 10 חודשים מאוחר יותר. רק תחליפו את "השבוע האחרון" ב"השנה האחרונה", ותבינו איזה חלק גדול יש לאלבום הזה ב-2015 שלי:
השבוע נסעתי עם חברה באוטו ודיברנו על האלבום הזה, ואמרתי: איזה כיף זה שאתה ממש ממש מצפה לאלבום, ואז הוא מגיע ולא מאכזב אותך אפילו קצת? ככה הרגשתי עם אלבום הבכורה של שי צברי. חיכיתי לו מאז ששמעתי אותו שר את "מעליי דממה" באלבום של אהובה עוזרי, אולי אפילו חיכיתי לו מאז ששמעתי אותו שר לפני 14 שנה את "נפרדנו כך" בפסקול של Made in Israel של ארי פולמן. אפילו הלכתי לתעד את תהליך הקלטת האלבום, שבזמן אמת נראה כמו תהליך מהיר וקצר להפתיע, ועכשיו כשאני שומע את האלבום הגמור אני נדהם עוד יותר שרוב החומרים פה הוקלטו ביומיים וחצי. אני יודע שאני מאוהב באלבום כשקורים שלושה דברים: א. אני שומע רק אותו במשך שבוע. ב. אני לא מפסיק לשיר אותו גם כשהוא לא מתנגן. ג. בכל יום שיר אחר ממנו הופך להיות השיר האהוב עליי. ככה עבר עליי השבוע האחרון עם "שחרית", שעכשיו אתם יכולים סוף סוף לשמוע במלואו בבנדקאמפ וגם לקנות עותק כדי שיום אחד, כשתתבהר גם הגדולה התרבותית של האלבום הזה ולא רק העוצמה המוזיקלית המפוארת שקורנת ממנו כבר בהאזנה הראשונה, תוכלו להגיד שאתם הייתם שם ויש לכם איפשהו תיקיה או פלסטיק מאובק עם השירים. בכל פעם שאני רואה את צברי בהופעה אני קצת כועס בשביל כל שאר המוזיקאים הישראליים, כי צברי לקח להם את כל הנגנים הכי טובים כאילו היה מכבי ת"א בכדורסל. תקשיבו לעיבודים ולתפקידים של החצוצרות והקלידים, למשל, ב"הורה נופלת מהרגליים 2", או "המלך", ותזכרו שרוב השירים האלה הוקלטו בטייק אחד, לייב. וזה עוד לפני שבכלל התחלתי לדבר על התערובת המזרח-תיכונית והרב-זמנית שההרכב הזה, בניצוח אסף תלמודי, הרתיח לכדי שלמות ברבים מהשירים. וזה עוד לפני שדיברתי על מוזיקה מזרחית. וזה עוד לפני שדיברתי על הטקסטים, ועל חילוניות ויהודיות, ועל ישראליות ולבנטיניות, ועל ההיסטוריה, ועל העתיד. שחרית הוא בו זמנית אלבום קטן, כולה 10 שירים, בלי הצהרות גדולות, וגם אלבום ענק, שאומר כל כך הרבה על תרבות ישראלית של אז, עכשיו ומחר. אבל בעיקר, זה פשוט אלבום מעולה, וזה אלבום השבוע שלי.
האזינו לאלבום המלא

tame-impala-currentsTame Impala: Currents
ב-2013 קרו שני דברים שבראש שלי קשורים קשר הדוק לבואו של האלבום הזה לתוך חיי.
הראשון: הגעתי לפסטיבל פרימוורה סאונד בברצלונה. ביום הראשון נכנסתי למתחם בשעת צהריים, וההופעה הראשונה שראיתי הייתה של טיים אימפלה. הם עדיין רכבו על הגל של Lonerism, וההופעה שלהם השאירה בצל את רוב ההופעות האחרות שראיתי באותם שלושה ימים לא הגיוניים. לכאורה, לא היה לה סיכוי: אור של צהריים, במה צדדית, להקה שלא ממש זזה בצורה משוגעת על הבמה, וידאו ארט בסיסי. אבל זה כל מה שהיה דרוש כדי להכניס את כל הקהל בר המזל שם לטריפ פסיכדלי שסחף אותך לעננים.
הדבר השני: יצא האלבום של דאפט פאנק, Random Access Memories. מה זאת אומרת, זה בכלל לא קשור? שמעתם את "Let it happen"? אתם רוצים להגיד לי ברצינות שהדקה הרביעית שלו היא לא צאצא ישיר של דאפט פאנק? טוב, אז מה עם "Past life"? אבל אני לא טוען לרגע שטיים אימפלה עשו את הדאפט פאנק. אני טוען יותר מזה: האלבום הזה של טיים אימפלה לוקח כל אלבום של דאפט פאנק. אלה גם אלה מתעסקים בזיווג בין אנושיות לרובוטיקה, מכניקה, סינתטיקה. אבל אצל טיים אימפלה, האנושות היא זו שמפעילה את הרובוט ולא להיפך.
באלבום הזה, השירים של טיים אימפלה נוצקים לתוך מכונות ובוכנות: מקצבים מדויקים כמו שעון דיגיטלי, אפקטים מסונתזים וממוחשבים. אבל מה שיוצא בצד השני של המכונה הוא עדיין שירים אנושיים, מלאי לב, רגש, תשוקה, מחשבות. ההישג הגדול של האלבום הזה הוא לא הסאונד שלו – הוא השירים שלו. הסאונד לבדו, מרתק, מתוק ונפלא ככל שיהיה, לא מספיק. באלבומים הקודמים היה קל לפספס, מתחת לשכבות הפסיכדליה וסינוור הגיטרות, את יכולת כתיבת השירים של פארקר. ב-Currents, פארקר מצליח להביא לכדי שיא את שני הצדדים הגדולים שלו, בלי שאחד יאפיל על השני: זה אלבום עם אובססיית סאונד חולנית מבחינת רמת הדקדוק בפרטים, שאפתנות הרעיונות והיכולות הטכניות, אבל זה קודם כל ואחרי הכל אלבום מלא בשירים בני זונות, אחד אחד להיטים מנצחים, אחד אחד המנונים, אחד אחד שירים עם לחן ומילים שמרעידים משהו בפנים. וזה, זה כבר עולם אחר לגמרי.
האזינו לאלבום המלא

TPABKendrick Lamar: To pimp a butterfly
בשנה שעברה, "i" נכנס לרשימת שירי השנה שלי. אז, הוא נראה כמו יציאה, חריגה סגנונית מרחיקת לכת מהסגנון המזוהה עד אז עם הכוכב העולה בשמי ההיפ הופ, קנדריק לאמאר. אף אחד לא ידע אז ש-To pimp a butterfly, בנוסף לכל שאר הישגיו, הוא האלבום שיהפוך את לאמאר מהבטחה מעורפלת למושיע ההיפ הופ, בדרך שבה The Love Below של אנדרה 3000 היה מושיע, בדרך שבה The Roots מנסים להושיע את ההיפ הופ בכל אלבום חדש שלהם – הדרך שבה אמן אחד מזכיר לכל עולם ההיפ הופ שהאופקים רחבים הרבה יותר מהנתיב הצר שבו התרגלנו ללכת.
ל-TPAB יש חיסרון עיקרי אחד: הגודל שלו. 16 קטעים, כמעט 80 דקות, כמות אינסופית של מילים, מטאפורות מורכבות שמתרחבות ומסתעפות דרך שירים שונים, דמויות שונות (או צדדים שונים, מנוגדים, של קנדריק?), סאונד עשיר ששולח זרועות לג'אז, לפ'אנק חללי, עושר של קולות אורחים, שירים שמשתנים באמצעם למשהו אחר לגמרי. לדעתי, חלק גדול מהסיבה שהוא הוכתר מיד עם יציאתו לקלאסיקה אפשר לייחס לגודל המשתק הזה. מאותה סיבה גם מובי דיק נחשב לקלאסיקה: הוא ארוך נורא, הוא מורכב, הוא קשה. והצד האליטיסטי יותר בתרבות לימד אותנו שיצירות מופת הן בהכרח כאלה. וכאן הייתי יכול לטעון שהאלבום הזה מצליח להתל בכולם. שהוא נראה כמו יצירת מופת בגלל הגודל המופרז שלו, בגלל הקושי לעכל אותו בהאזנה רצופה, אבל הוא לא, הוא בלגן, הוא ארוך מדי בלי סיבה, הוא היה יכול להיות טוב יותר כחמישים דקות.
אבל זה לא המצב. TPAB הוא אלבום גאוני. כן, השתמשתי במילה הזו. הוא מעלה את קנדריק למעמד הראפר הכי חכם באמריקה. חכם במובן הספרותי, עוד לפני שאני נכנס בכלל לרעיונות המוזיקליים האדירים שמרחיבים את האלבום הזה להרבה יותר מאלבום היפ הופ. לכו לקרוא את כל המילים של האלבום, נסו לעקוב אחרי הרעיונות, הדימויים, ההשתנות שלהם, הדרך. מהבחינה הזו, זה אלבום מורכב וחכם ברמת רומן של נבוקוב. הוא מספר סיפור אישי מאוד לא מורכב (החזרה של לאמאר ממגדל השן של התהילה אל השכונה שלו בקומפטון), ומשתמש בסיפור הזה כדי להציג סיפור סופר מורכב: כמה נקודות השקפה שונות, לפעמים סותרות, על מצבו הפוליטי, החברתי, הכלכלי והתרבותי של גברים שחורים צעירים (ולפעמים של הקהילה השחורה כולה) בארה"ב של 2015, אכולת הגזענות, האפליה, הדיכוי, הרצח ברחובות (הן בידי שוטרים, הן בידי כנופיות מתחרות), ההשפעה של כסף, של סקס, של התפיסה העצמית של שחורים. הוא עושה את זה בעזרת סטוריטלינג ישיר, וגם בעזרת ציטוטים, רפרנסים, מטאפורות ומשחקי מילים, קולות שונים ודעות שונות. הוא יוצר עולם סיפורי שלם ומורכב, ששווה להשקיע בו ולעקוב אחרי החוטים השונים שבו כדי להבין איך הוא בנוי. טוב, אני אשתוק, יש לי עוד כל כך הרבה להגיד על האלבום הזה, אבל עדיף פשוט לשמוע אותו מאשר אותי.

VSVince Staples: Summertime '06
וינס סטייפלס הוא הגיבור הלא מושר שלי לשנת 2015. זו לא אשמתו שקנדריק הוציא אלבום מופת בדיוק כשאלבום הבכורה המבריק שלו יצא החוצה. הוא לא היה יכול לדעת. וכמו שכתבתי כאן החודש (ציטוט מהעונג, כי למה לחזור על עצמי): אין לי שום מחלוקת על גדולתו של לאמאר, האלבום שלו נמצא גם בעשירייה. אבל אלבום הבכורה שסטייפלס הוציא השנה, Summertiem '06, משחק בלב שלי נד-נד עם To pimp a butterfly על אלבום ההיפ הופ של השנה, כל פעם מישהו אחר למעלה. השבוע החלטתי שזה לא משנה. מה שמשנה הוא ששניהם באוזניים שלי, ומה שאני מקווה שיקרה הוא ששניהם יהיו באוזניים שלכם.
במובנים רבים, האלבום של סטייפלס הוא הינג ליין של לאמאר. לאמאר הגיש לנו אפוס קולנועי רב פרקים, דמויות ולוקיישנים, רעיונות פוליטיים וחברתיים ועושר עצום של כלים וסגנונות. אולי יותר מדי. בניסיון שלו להגיד משהו משמעותי על מה זה אומר להיות גבר שחור בארה"ב ב-2015 הוא ניסה לתפוס את כל הצדדים האפשריים של החווייה הזו ויצר חוויית איימקס ב-16 מיליון צבעים. סטייפלס שלח לנו תמונת סטילס חדה כתער בשחור לבן. תקשיבו ל-"Lift me up" שפותח את האלבום שלו. כמעט כל האלבום ממשיך ככה: שעה אחת של ראפ חמור סבר, רזה, ביטים נמוכים וקצרים עם הרבה חלל ביניהם, אני חושב שרק בשיר אחד מכל 20 הקטעים כאן יש כלי נגינה אקוסטי. גם סטייפלס אומר משהו משמעותי על להיות גבר שחור בארה"ב ב-2015, אבל במקום לפתוח קליידוסקופ כמו קנדריק הוא משתמש במיקרוסקופ: הוא מדבר על מקום ספציפי בזמן ספציפי דרך עיניים ספציפיות. ואם קנדריק מגניב מדי פעם קריצה ואפילו צחוק, הרי שאת סטייפלס לא תתפסו מחייך לרגע, אפילו בשירים הקלים יותר. מילות המפתח אצלו הן קודר וחודר. תנו צ'אנס לווינס סטייפלס, האלבום שלו חזק כמו של לאמאר, גם אם פחות מרשים בגודל שלו. אל תתנו לגודל להטעות אתכם, וינס סטייפלס הוציא השנה את אחד מאלבומי הראפ הכי חזקים, מעניינים ומדויקים של העשור, יצירת פאר של מינימליזם, פסל תלת ממד מיניאטורי. זו לא אשמתו שגורד השחקים של קנדריק משאיר אותו בצל.
האזינו לאלבום המלא

susanne-sundforSusanne Sundfør: Ten love songs
ניסיתי להתכחש, אלוהים יודע למה. הרי ידעתי שזה יבוא, וידעתי שזה רק טוב בשבילי. ובכל זאת, לקח לי כמעט שנה שלמה להתגבר על הרושם הראשוני. והרושם הראשוני היה: טוב, הקול של סוזן סנדפר הוא הוריקן, אבל השירים פה פחות מעניינים מהאלבום הקודם, The Silicone Veil, שהיה יצירת פאר עותקת נשימה. עברו החודשים. נתקעתי על "Kamikaze". מאוחר יותר גם על "Delirious", אחד השירים רבי ההוד והפאר הכי גדולים של השנה. גם "Fade away" לא נשאר חייב. ובכל זאת, משהו טיפשי מאוד בתוכי המשיך להתנגד. אלוהים יודע למה. למה לדבוק ברושם ראשוני, כשברור כבר שהוא לא מוטעה?
מזל שבא דצמבר, ועמו סיכומי השנה, והתזכורת שאני צריך לתת לאלבום הזה את מלוא המקום המגיע לו באוזניים שלי, בלי להשוות לשום דבר אחר. וברגע שעשיתי את זה, הו לורד, כמעט שום דבר אחר לא התנגן במערכת שלי בימים האחרונים. אני חושב שאת רוב אתמול העברתי עם האלבום הזה על ריפיט, במשך שעות, דבר שלא קרה לי אלוהים יודע כמה זמן. שמעתי אותו מהבוקר ועד הערב. העוצמה שלו ממוטטת חומות. הישירות שלו. הכוח. סוזן סנדפר היא הוריקן, ואני הפסקתי לחזק את הביצורים כנגדו, אני לוקח סירת גומי ואני רוכב על הגלים, שואג עם הרוח, רוקד עם דמעות בעיניים.
האזינו לאלבום המלא

sampaMTSampa the great: The great mixtape
הא. יחסית לזה שהעונג הוא הדבר הכי קרוב ליומן התרבותי של חיי, הופתעתי לגלות שכתבתי השנה רק פעם אחת בלבד על אחד הריליסים האהובים עליי ביותר, ובוודאי אחד מאלה ששמעתי הכי הרבה פעמים. בתכנית שלי בקצה Sampa דווקא קפצה לבקר, שוב ושוב. הנה מה שכתבתי עליה באוגוסט:
הראפרית המעולה Sampa The Great נולדה בזמביה וגדלה באוסטרליה, ואין לי שמץ מושג מה היא עשתה לפני שהיא הוציאה החודש את The great mixtape, חצי שעה מאלפת וממכרת ומשכרת של ראפרית חכמה, חדה ומיומנת עם משהו מעניין להגיד, שאומרת את זה על גבי היפ הופ ג'אזי ומעושן ששואב מאפריקה ומאמריקה במידה שווה. ההפקה של Godriguez המעולה מעבירה אותך מטרייב קולד קווסט של 1993 לפליינג לוטוס של 2015, עם סימפולים פוליטיים שזרקו אותי לרגע ל-Dead prez. לרגעים סאמפה מזכירה את לוריין היל מתקופת הפוג'יז, לרגעים היא נושקת לאנג'ל הייז, אבל היא לא אף אחת מהן, היא שחקנית חדשה במגרש שמכירה היטב את ההיסטוריה של ההיפ הופ ויודעת ממי ללמוד. אם תרצה השם, בשנים הבאות נשמע עוד על סאמפה, ואם איכשהו זה לא יקרה, אני די מאושר גם עם 30 הדקות האלו, שאני שומע בלופ כל השבוע. אז אני לא יודע כלום על סאמפה דה גרייט, חוץ מזה: She is indeed great. המיקסטייפ המעולה הזה מחכה לכם בבנדקאמפ בחינם לגמרי. לי הוא כבר עשה את השבוע השנה, אולי לכם הוא יעשה את הסופשבוע הסופשנה?
האזינו לאלבום המלא

sexwitchEPSexwitch: Sexwitch
האייטיונז שלי החליט להתנהג, האלים כעסו, קצר מיקרוסקופי באיזה מיקרוטסנזיסטור – אני לא יודע מה קרה, אבל ביום בהיר אחד נמחקו לי כל האלבומים מהטלפון (לא היו הרבה), ונשאר רק אחד: Sexwitch, הפרויקט המוזר והמסקרן של נטאשה קאהן וחבריה מלהקת TOY. לא התכוונתי שזה יקרה, ולא הצלחתי להעביר שום דבר אחר לטלפון, והייתי חייב לצאת, אז יצאתי, ובאמתחתי אלבום אחד. בימים הבאים מצאתי את עצמי, קצת בלית ברירה, שומע אותו כל הזמן, וההבנה שהכתה בי הייתה שמחה כפי שהיא הייתה עצובה.
התאהבתי באלבום הזה, חזק ועמוק. הביצועים הכמעט קראוטרוקיים שלו לפנינות פסיכדליה עלומות למדי מהסבנטיז (וממדינות כמו מרוקו ואיראן) נשמעים כמו טקס כישוף. ואני כושפתי כליל. אני חומר בידיה של קאהן עוד מ-The Haunted Man, האלבום האחרון שלה כ-Bat for Lashes, אבל אני חושב שזה, דווקא האלבום הקטן והמוזר הזה, הוא הדבר הכי טוב שהיא עשתה עד עכשיו. הייתי צריך אלבום שידבר אליי ישר אל הבטן, שיגרום לי לתגובה פיזית בלי לעבור דרך האינטלקט, אפילו בלי לעבור דרך הרגש. משהו שיפעיל ישר את היצרים החייתיים, יבעבע. Sexwitch נאמנים להבטחתם.
והעצב? העצב נחת, רך כמו שלג, עם ההבנה שכל מה שהאלבום הזה היה צריך כדי להיכנס עמוק לתוך חיי הוא הצ'אנס הזה, הכמה ימים האלה, שבקצב הקשב הנוכחי אני כבר לא נותן לאף אחד. הייתי צריך תקלה טכנית, התערבות מהאלים, כדי להיתקע בעל כורחי עם האלבום הזה, לתת לו את הסיבובים הנחוצים לו כדי שיחלחל, שיתפענח. כמה אלבומים כאלה קוצר הרוח התרבותי שלי גורם לי להפסיד מדי שנה?
האזינו לאלבום המלא

אל תשכחו להצביע לאלבומי (ושירי!) השנה שלכם, למצעד השנתי של רדיו הקצה ועונג שבת. לכל סיכומי 2015 בעונג


icecreamזה לא מובן מאליו
גם הפוסט הזה, כמו כל פוסט שבועי של העונג, דרש שעות על גבי שעות של איסוף, בחירה, האזנה, כתיבה, מחיקה וכל מה שכרוך בזה. העונג תמיד יישאר חינמי, אבל אם אתם נהנים ממנו באופן קבוע, אולי תרצו לתמוך בו בטיפ קבוע של כמה שקלים, שיהפוך אתכם לתומכים אמיתיים בקיומו של העונג בסכום של עודף בפלאפל. תודה!

5 תגובות על “2015: אלבומי השנה הפרטיים שלי”

  1. מאת אח שלך:

    איזה קטע, גם אצלי סוזן מתנגנת בלופים בימים האחרונים. אולי שנינו לומדים אצל אותו מורה?

    כרגיל – תענוג לקרוא אותך, אחא!

  2. מאת אחד שיודע:

    את הקליפ של Boys latin עשה ישראלי! (ערן היללי)

  3. […] עונג שבת (הרשימה של גיאחה) – טוב, אולי זה לא הכי פייר. הרשימה הזו כוללת רק 10 אלבומים ו- 6 מהם נמצאים גם אצלי, אז ברור שתהיה לי חיבה רבה לבחירות האלו. חוץ מזה יש גם אלבום אחד שחיבבתי (SEXWITCH, אבל הקונספט הרבה יותר מעניין מהביצוע לדעתי) ועוד אלבום שאפילו לא נשמע לי מוכר (Sampa). גיאחה פשוט כותב יפה תמיד, והפעם על הרבה אלבומים שאני כבר אוהב, אז למה לא. אגב, שימו לב שבעונג התפרסמו עוד רשימות של אושיות ישראליות נוספות. אני אישית לא התחברתי לאף אחת מהן, אבל ממליץ לנבור ולבדוק אותן. […]

  4. מאת navnavot:

    גיא-איזה יופי של סיכום. הכרתי אותך דרך ההצטרפות לצוות הקצה.
    רשימה עשירה ומגוונת ומעניינת.
    להתראות במצעד

  5. […] הקפטן של קולומבוס, בסיכום אלבומים אישי. אפילו גיאחה מעונג שבת עם עשרה אלבומים שאהב במיוחד. וגם קולות מאפריקה, בלוג […]

כתיבת תגובה