14 בפברואר 2018

סטרים: האלבום החדש של עינב ג׳קסון כהן

לעינב ג׳קסון כהן יש אלבום חדש, שני לבבות, ואני לא מתיימר אפילו לרגע אחד להעמיד פנים שאני אובייקטיבי בעניין: עינב ואני חברים שנים, אני מתקלט לפני חלק מהופעות שלה, אנחנו אוכלים ביחד המבורגרים טבעוניים ומפטפטים על שטויות ופעם אפילו בניתי את האתר אינטרנט הקודם שלה, בתקופה שהתעסקתי עדיין בבניית אתרים. אז הגילוי הנאות הזה מאוד גלוי.

זה לא מובן מאליו, לאהוב את המוזיקה של חברים שלך. יש לי חברים שעושים מוזיקה שאני לא מתלהב ממנה, ויש כאלה שאני לא יכול להפריד בין האדם שהוא החבר שלי לבין המוזיקה שהוא עושה. אצל עינב, איכשהו, זה לא ככה. ברור שהאישה שיושבת איתי לקפה היא גם האישה שכותבת את השירים ושרה אותם, אבל לפחות אצלי, באוזניים ובלב, ברגע שהיא עולה לבמה או נכנסת לאולפן ומתחילה לשיר, נוצר איזה מרחק בינינו. מרחק מועיל, חיובי. אני לא מרגיש שזו חברה שלי עינב שרה, אלא שזו הזמרת עינב ג׳קסון כהן שרה. ואני נמס כליל בגלל השירים, לא בגלל שאני אוהב את האדם הזה באופן כללי.

לקח הרבה זמן. אלבום הבכורה, עץ נופל ביער, יצא ב־2011. וכמו פסנתרן־כותב־זמר מוכשר אחר, שלומי שבן, גם לעינב לקח 7 שנים להגיע לפרק השני. אולי זו מחלה של פסנתרנים. עכשיו, ממש היום, יוצא האלבום השני, שני לבבות, ואני חייב להודות שאני כותב את הפוסט הזה תוך כדי ההאזנה הראשונה שלי אי פעם לאלבום, אז אני לא יכול להגיד לכם עדיין שום דבר. אני כן יכול להגיד שהשירים שיצאו לרדיו לפני האלבום (״למזרח״, ״שני לבבות״), השיר המושלם שנכלל באוסף שירי יותם ראובני (״אלגיה״) והשיר שפורסם לראשונה ממש באתר הזה לפני שנים, כשעוד היה סקיצה (״בגללה״), גרמו לי לעלות על גדותיי, לעצור בצד הכביש ולדמוע, או להפסיק להקליד ולבהות מהחלון ארבע דקות.

זה אלבום קטן, 8 שירים, 32 דקות, כמו תקליטים של פעם. עדינות וצניעות וכמות חסרת אחריות של יופי ורגש. זהו, אני הולך להקשיב לאלבום, ומזמין אתכם להאזין גם (כאן, או פשוט בהמשך הפוסט). והנה בונוס לקוראי העונג:

עינב ג׳קסון כהן על שלושה שירים מתוך האלבום החדש

שני לבבות

שני לבבות הוא שיר הנושא של האלבום החדש, היקר ללבי מכולם, ואולי זה שמקפל בתוכו את כל השירים שאי פעם כתבתי. את האווירה הראשונית שלו ספגתי מתוך קטע קצר ב״הנפילה״ של אלבר קאמי. אחר כך, אני זוכרת את רגע הכתיבה הפיזי ליד הפסנתר – הוא נשטף ממני ברגע אחד.

הוא היה הראשון וגם האחרון שהקלטתי לאלבום הזה. הוא היה כל כך חשוב לי שידעתי שאני חייבת להתחיל איתו, אבל הנחתי על כתפיו הדקות משקל גדול מדי, לפעמים אני מתבלבלבת ומרגישה שהשירים צריכים לשאת אותי ולא אני אותם. את הביצוע הראשון שלו שהקלטתי לפני יותר משנתיים עם דניאל שהם, רן יעקובוביץ ואיתמר ציגלר – למרות שהיה כבר רגע לפני מיקס – גנזתי. זה פועל שלא היכרתי מקרוב ובאלבום הזה הפכנו חברים טובים (נסו ותהנו!) . שלושה שירים באלבום הוקלטו שוב מהתחלה אחרי שהיו כבר בשלב מאוד מתקדם. יש באלבום רק שמונה שירים, אבל בכל אחד מהם חיפשתי את ההרמטיות, את התחושה הזו שאין דבר שיכול להיכנס או לצאת. זה לקח זמן.

לפני כמה חודשים, באמצע הקיץ, האלבום כולו כבר היה מוכן ורק השיר הזה איננו – נכנסתי לאולפן עם אביב משולם. הקלטנו את הבסיס יחד מחדש ולאט לאט הוא התבהר (לצבעים כהים מאוד) – משהו רצה לחזור לסצינה ההיא ליד הנהר מ״הנפילה״ – לסינמטיות שלה. הוא הוקלט כבר בדחיפות גדולה (שבוע לפני המיקס!) כמעט בבת אחת: כינורות של אבנר קלמר, קרן יער של עידית מינצר, מנדולינות של דניאל שהם, קולות של אלון עדר ומיכל גבע, וגם השירה שלי. הילה רוח עזרה לי לפענח שינויים במבנה, דניאל אנגליסטר מיקסס גם הוא בדחיפות (יום לפני המאסטרינג!), האלבום כולו בעצם חיכה לשיר הזה. דווקא מהשיר שעליו הכי רציתי לגונן הייתי חייבת להיפרד סופית כמעט בחטף. אולי בגלל זה אני הכי קשורה אליו משהייתי אי פעם.

מחפשת סיבה

הילה רוח תמיד אמרה לי שזה השיר שלי שהכי אהוב עליה. כשסיפרתי לה שאני לא מתכוונת להכניס אותו לאלבום היא לא כל כך קיבלה את זה בהבנה (מזל!). קבענו להיפגש אצלה תכף ומיד (ענין של חודשיים־שלושה). המוזיקה שלנו אמנם שונה מאד באסתטיקה שלה אבל אנחנו מבינות וחושבות שירים מאוד דומה, ובכלל אני הרוסה עליה ועל כל מה שהיא נוגעת בו. היא שלחה אותי הביתה עם שיעורי בית, שהיו בדיעבד חדים ומדויקים: להושיב את השיר על קצב קבוע, ליישר את המשקל, את הטמפו, את המלודיה, לדייק את הכוונה. להקליט קסיו וסינתי בלי לבנות תפקיד באמת, לאלתר, להקליט תופים, להמציא קולות רקע. כל הדברים שאני לא עושה באופן טבעי. היא הזיזה אותי כל הזמן מהקומפורט זון שלי ובגלל שכבר הייתי מוכנה לוותר על השיר – הגעתי אליו קלה (תכונה לא מאד אופיינית). קיבלתי את השיר הזה חזרה במתנה. הקלטתי את כולו בבית שלי בתחושת שעשוע והתנסות של ״הרי אין לי מה להפסיד״. גיליתי מחדש את הבשר שלו, שרתי והתכוונתי לכל מילה.

בסוף יונתן לויטל הצטרף והוסיף את הבס שלו שמניעה את השיר. בלי להרוס להילה את המוניטין, מדובר בתהליך שיותר מכל היה בשבילי כיף, וכיף הוא אנדרייטד בחיים ובמוזיקה בכלל. הלוואי עליי עוד הרבה הרבה מהכיף הזה (הילה, בואי נעשה אלבום).

בגללה

סקיצה של השיר הזה הופיעה לראשונה באוסף Working title של עונג שבת לפני די הרבה שנים, מי יודע, אולי היה נשאר מכתב במגירה אם לא גיאחה.

זה שיר שנכתב בבת אחת. נקי מדימויים, ישר וישיר.

אני אוהבת לפתוח איתו הופעות. הוא מכניס אותי למתח קיצוני, מנמלל את האצבעות, דריכות זו תחושה שאני אוהבת להחזיק איתי כמה שיותר זמן בהופעה. לא רוצה להרגיש בנוח. אני כמעט אף פעם לא מצליחה להגיע לקצה שלו בעיניים יבשות.

הביצוע באלבום הוקלט לייב, פסנתר ושירה ביחד, בלי עריכות, בעיבוד משותף יחד עם דניאל שהם שגם מנגן את הצלילים העדינים והיפים בין המשפטים.

אני חושבת שבהרבה מהשירים שלי אני מנסה לדבר על הפערים שבתוכם אני מתקיימת. משפחה היא מחולל פערים די גדול. לא קל לגעת בזה, אבל אני ממשיכה לנסות, חייבת להאמין שזה יכול גם לרפא את הלב (או שניים כאלה).

תודה על ההקשבה, מזמינה אתכן.ם להאזין לאלבום במלואו:

לקח לו הרבה זמן להגיע אבל הוא כאן והוא בדיוק בזמן שלו.

האזנה נעימה 🙂

עינב

*
האלבום יושק ב־5.3 בזאפה ת"א. אורחים: דניאלה ספקטור ואלון עדר

2 תגובות על “סטרים: האלבום החדש של עינב ג׳קסון כהן”

  1. X-RAY הגיב:

    *על סמך שמיעה ראשונה*
    הגרסה שלך לנשקי אותי זאת הפעם הראשונה ב2018 שאני אשכרה מתרגש מאינדי בעברית. איך אפשר להודות לך על זה? בהצלחה עם האלבום, נשמע מעולה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *