[ידידתי הצלמת נועה מגר הייתה בהופעה של אביב גדג' באוזןבר בשבת בערב, אירוע שהסתבר בדיעבד כטקס ההכתרה הסופי של אביב גדג', ונותרה הלומה. היא שלחה לי את הטקסט הזה, ולמרות שבדרך כלל אני לא מפרסם כאן ביקורות של אחרים, הפעם פשוט לא הייתה לי ברירה. כל התצלומים: נועה מגר]

כמו שניחשתי כבר כמה ימים קודם לכן, התור מחוץ לאוזןבר מעולם לא היה ארוך יותר.
אני ממהרת להיכנס בדרך צדדית ולרוץ לתפוס את מקומי לצד יקירות מקומיות, פן לא אראה כלום מפאת היותי מוגבלת-סנטימטרית. מיותר לציין כי התרגשתי, אך לא יכולתי לצפות את מה שהולך לבעוט לי בלב.

חברים טובים עולים בזה אחר זה על הבמה הקטנה באולם הקטן עוד יותר. האורות המוכרים כבר דולקים, הסאונדמן הידוע כבר מוכן עם הידיים על הכפתורים הנכונים, וקהל דחוס של אנשים מלאי אהבה לצלילים מרגשים, מחכים בקוצר רוח לנגיעה הראשונה בגיטרה.

אני עם המצלמה על הכתף. אמנם אני לא אוהבת להסתובב איתה כשאני לא עובדת, אבל משהו בין האונה השמאלית לימנית דחף אותי לקחת אותה בכל זאת. לפעמים לדחוף זה אפקטיבי.

כמו בסדר השירים על אריך הנגן, מתחילים עם "עיר בלי זיכרון". חדורי אנרגיה ומלאי חיוכים, תוך שניות ספורות הנוכחים משולהבים אל מול דמותו של האוחז במיקרופון. אהלן אביב גדג', התגעגענו.

אני לוחשת ליקירה שמשמאלי "מרוב חיוכים הם לא יצליחו לנגן שירים עצובים". הכימיה כל כך ניכרת, שאתה לא יכול אלא לחייך בעצמך. לא נראה לי שאי פעם ראיתי כזה קשר מקסים בתוך הרכב. גדג' מקפיד לבדוק לשלומם של חברי הלהקה שלו בכל רגע נתון, והפידבק לא מאחר לבוא. הם לא מלווים אותו – הם חלק ממנו. חברים, עמיתים, נהנים מכל רגע וחיוכם רק מראה לנוכחים שהם זוכים להביט במחזה נדיר – בלי משחקי כוח, בלי אגו ובלי ריבים, הם פשוט אוהבים אחד את השני. ומקרינים את כל זה ישר על השורה הראשונה.

"אני רק צריך קרן שמש, אחת, מתוך אלף". לוחש גדג' אל המיקרופון וקרני השמש החשמליות עוברות ישר דרכינו, עד לאלה שבקושי מצליחים לראות את המתרחש, אך בטוח שהם מרגישים אותו. אני מתחילה לחוש את הכבדות נבנית בתוכי. מקצות האצבעות אל המצלמה וחזרה אל העיניים שלי, שהופכות מרגע לרגע רטובות מזיעה.

המקום מהביל וחסר אוורור, אבל נדמה שלאף אחד לא אכפת. מדי פעם אני מביטה לאחור, והנוכחים מסכימים איתי ללא מילים. התל אביביות מכאן והלאה, לפתע לאף אחד לא אכפת להזיע ולהתלכלך, רק שנמשיך להביט בפלא הזה שצועק לחלל האוויר מילים שדוקרות, פוצעות, נוגעות איכשהו בכולם.

האורחים מתחילים להגיע ולעלות אל הסלון המאולתר. סלחו לי שאינני זוכרת את סדר העלייה שכן אני עדיין נרגשת מתוכנו, היה שם את כל מה שאני צריכה בשביל למות בשקט, לפחות מבחינת זמר עברי האהוב עליי במיוחד.

יוסי בבליקי מצטרף לאהבה על הבמה ויורד ממנה במהירות ובצנעה המתאימה לו כל כך, אהוד בנאי (!) הופך לכמה דקות את האולם למבצר הפרטי שלו, שלומי שבן מתקרחן (אין מילה יותר טובה למה שהלך שם) ופוער כמה פיות, ורות. דולורס. וייס. פותחת פה ויוצאת נשמה. סוגרת אותו ואני רק רוצה עוד ועוד. משאירה את העיניים עצומות במשך 90 אחוז מהשיר, והעיניים הבוהות בה רק מחפשות את האישונים, מנסות להבין איך הפלא הזה עומד מולם מצליח בשתי דקות לעשות את מה שאף אחד אחר לא יכול.

אחרי האירוח, הסאונה כבר עומדת על קצות האצבעות. "דם על הים" מעולם לא נשמע טוב יותר, ואני מבחינה במספר נוכחים שילכו בקרוב לקנות עדשה אחת אדומה ואחת צהובה, רק בגלל שהמילים האלה נצרבות במוח כל כך מהר וחזק שלא ניתן לעשות שום דבר חוץ מלפעול על פיהן.

גדג' ממחיז אל מולנו את חייו. אם יש דבר שמבדיל בינו לבין הרבה יוצרים שאני מעריכה ואוהבת, הוא הכנות המכאיבה הזו, חסרת המעצורים והפחד. לא אכפת לו שתדעו הכל, רק שתקשיבו ותבינו שיש פה הרבה יותר ממילים ולחן וביצוע. יש פה לב, והוא נשפך לפניכם, צופים יקרים. הוא לא מבקש שתאספו את השברים שנפלו עם הזמן, הוא רק רוצה שתביטו בהם ותראו את עצמכם, תעופו, ותגלו שאתם בעצם על הרצפה. אולי בסיבוב הבא, תיקחו הכל.

אני מנתקת מעצמי את כל האיברים המתנופפים מסביבי וקוראים לעוד, עוצמת עיניים ומתפללת עם המילים שלו. הגב זז קדימה ואחורה אבל הראש עומד איתן, מפחד להינתק סופית מהחוויה המעצימה הזו ולאבד אותה לפני שהיא מאבדת אותי והולכת לשתות איזה דרינק על הבר ולדבר על מה שהיה ונגמר כמה דקות קודם לכן.

קשה לתאר את התחושה במילים לא מזוינות. הנשק האמיתי עומד סנטימטרים מולי ומחזיק גיטרה. פולט צלילים זרים אך כה מוכרים, העוברים ישירות מהידיים שלו אל הלב שלי ושל מאה וקצת האנשים שהצליחו להידחס אל האולם בעל קירות האבן.

נוזלים ניגרים על המצח, העורף וכל פיסת גוף אחרת. אני כבר מזמן בעולם אחר, צווחת את כל מה שנוגע בי. אני מסתירה בתחתונים המון המון אהבה. אני מזיזה גופות כדי שיהיה מקום. אני טרף קל. לא מתעוררת בתשע בבוקר. ובכל אותו הזמן הלב דופק לקצב הלא ייאמן של אביב ברק, לתנועות המהירות של רון בונקר, לשקט של בוריס מרצינו בסקי ולתזזיתיות של יהוא ירון.

עד סוף הרפרטואר אני מגיעה לשיכרון חושים מוכר וחוסר תחושה ברגליים. נשענת על המוניטור ומנסה לאסוף נשימה קטנה להדרן. הנ"ל לא מאחר להגיע, והתזמורת של אביב גדג' נקראת לדגל בשנית (חבל שלא בשלישית, וברביעית…) וממתינה לשרביטו של המנצח.

מדי פעם אני מבליחה במבט סקרן אל קצה המיקרופון שעומד מולי. איך יכול להיות שקיים קסם כזה מטורף, תרתי משמע, ואיך לא נטרפה עליי דעתי בעצמי. הידיים נשלחות לכל עבר והראש אל התקרה, צועק ומתפלל ליחיד. "אני נפתחתי ואז הכל סגר עליי", הוא קורא ואנחנו משיבים בחיבוק הכי גדול שקיים מבחינת מוסיקאי. אהבת הקהל.

החיבוק מתפורר והאולם מתחיל להתרוקן. אני מחכה מספר דקות כדי לתת להם לנשום, אך בעיקר לעצמי. נפעמת ויראת כבוד אל מול מה שהרגע חוויתי ומה שעוד אחווה, בתקווה, הרבה פעמים בעתיד.

המסקנות לא מאחרות לבוא – אין יוצר כמו אביב גדג' בנוף המוסיקלי המקומי כיום. ואולי אף לא יהיה למשך הרבה זמן אם בכלל. לא יוצר כזה ולא הרכב כזה, כל כך מוכשר שזה משפריץ החוצה ברגע שמתנגן לו התו הראשון. ואין יוצר שמרגש אותי כל כך, שבתום חמש דקות מסוף המופע, אני מרגישה שאני חייבת לשבת לכמה דקות ולהירגע.

רועדת ומיוזעת אני נכנסת לחדר האמנים המאולתר ופוסחת על פני אלה שהרגע שברו את נפשי לרסיסים, מתיישבת על הרצפה ומדליקה סיגריה.

בזה אחר זה הם יוצאים להתחבק עם אוהביהם ולהאזין לדעות ומחמאות. בטריקת הדלת האחרונה, הגוש שבגרון שמציק לי כבר קרוב לשעה, מתפרץ החוצה. סערת הרגשות שהתמקמה היכן שהוא על חדר רנדומאלי בלב, לא התחשבה בסיטואציה החברתית ובגדה בי. כבר שנים שלא התרגשתי ככה. אני מרגישה לפתע כל כך פגיעה, כל כך שבירה מכל המילים הנכונות והכואבות שנזעקו לכיווני בשעה האחרונה שאני פשוט לא מצליחה להתאפק ובוכה. עד עכשיו אני לא מצליחה להבין אם זה היה בכי שמח או עצוב, אבל הוא בהחלט הקל עליי. ממלמלת לכל נכנס ויוצא שאני צריכה קצת מנוחה, שהכל בסדר. מקבלת חיבוק אוהב מהזוג החביב עליי. שחציו פרט על רגשותיי עד לפני דקות מספר.

צריך לקום, לאסוף את עצמי וללכת לעבוד. אבל קשה לי לזוז. השעה האחרונה כמו עוטפת אותי בכל הקושי והכאב שהיא ציינה בפניי. אני רוצה להגליד אך מלטפת את הפצע הפתוח ונותנת לעצמי להתאהב בו.

בכביש מהיר וחשוך, הרדיו משמיע את שיר הבכי האולטימטיבי שלי, ואני נותרת להפתעתי כאבן. קופאת למראה העיניים האדומות והיבשות במראה וממשיכה לנסוע בלי נוע לעבר הבית.

ובאותו הרגע אני מבינה, שהדלת ההיא נסגרה.

אלה לא היו עלים דקים של סתיו שהכריעו אותי בכל כובד משקלם. רק אביב גדג'. חרש חרש, בצעקה.