4 בינואר 2010

עונג במה: איך אביב גדג' גרם לי לבכות [פוסט אורח]

[ידידתי הצלמת נועה מגר הייתה בהופעה של אביב גדג' באוזןבר בשבת בערב, אירוע שהסתבר בדיעבד כטקס ההכתרה הסופי של אביב גדג', ונותרה הלומה. היא שלחה לי את הטקסט הזה, ולמרות שבדרך כלל אני לא מפרסם כאן ביקורות של אחרים, הפעם פשוט לא הייתה לי ברירה. כל התצלומים: נועה מגר]

כמו שניחשתי כבר כמה ימים קודם לכן, התור מחוץ לאוזןבר מעולם לא היה ארוך יותר.
אני ממהרת להיכנס בדרך צדדית ולרוץ לתפוס את מקומי לצד יקירות מקומיות, פן לא אראה כלום מפאת היותי מוגבלת-סנטימטרית. מיותר לציין כי התרגשתי, אך לא יכולתי לצפות את מה שהולך לבעוט לי בלב.

חברים טובים עולים בזה אחר זה על הבמה הקטנה באולם הקטן עוד יותר. האורות המוכרים כבר דולקים, הסאונדמן הידוע כבר מוכן עם הידיים על הכפתורים הנכונים, וקהל דחוס של אנשים מלאי אהבה לצלילים מרגשים, מחכים בקוצר רוח לנגיעה הראשונה בגיטרה.

אני עם המצלמה על הכתף. אמנם אני לא אוהבת להסתובב איתה כשאני לא עובדת, אבל משהו בין האונה השמאלית לימנית דחף אותי לקחת אותה בכל זאת. לפעמים לדחוף זה אפקטיבי.

כמו בסדר השירים על אריך הנגן, מתחילים עם "עיר בלי זיכרון". חדורי אנרגיה ומלאי חיוכים, תוך שניות ספורות הנוכחים משולהבים אל מול דמותו של האוחז במיקרופון. אהלן אביב גדג', התגעגענו.

אני לוחשת ליקירה שמשמאלי "מרוב חיוכים הם לא יצליחו לנגן שירים עצובים". הכימיה כל כך ניכרת, שאתה לא יכול אלא לחייך בעצמך. לא נראה לי שאי פעם ראיתי כזה קשר מקסים בתוך הרכב. גדג' מקפיד לבדוק לשלומם של חברי הלהקה שלו בכל רגע נתון, והפידבק לא מאחר לבוא. הם לא מלווים אותו – הם חלק ממנו. חברים, עמיתים, נהנים מכל רגע וחיוכם רק מראה לנוכחים שהם זוכים להביט במחזה נדיר – בלי משחקי כוח, בלי אגו ובלי ריבים, הם פשוט אוהבים אחד את השני. ומקרינים את כל זה ישר על השורה הראשונה.

"אני רק צריך קרן שמש, אחת, מתוך אלף". לוחש גדג' אל המיקרופון וקרני השמש החשמליות עוברות ישר דרכינו, עד לאלה שבקושי מצליחים לראות את המתרחש, אך בטוח שהם מרגישים אותו. אני מתחילה לחוש את הכבדות נבנית בתוכי. מקצות האצבעות אל המצלמה וחזרה אל העיניים שלי, שהופכות מרגע לרגע רטובות מזיעה.

המקום מהביל וחסר אוורור, אבל נדמה שלאף אחד לא אכפת. מדי פעם אני מביטה לאחור, והנוכחים מסכימים איתי ללא מילים. התל אביביות מכאן והלאה, לפתע לאף אחד לא אכפת להזיע ולהתלכלך, רק שנמשיך להביט בפלא הזה שצועק לחלל האוויר מילים שדוקרות, פוצעות, נוגעות איכשהו בכולם.

האורחים מתחילים להגיע ולעלות אל הסלון המאולתר. סלחו לי שאינני זוכרת את סדר העלייה שכן אני עדיין נרגשת מתוכנו, היה שם את כל מה שאני צריכה בשביל למות בשקט, לפחות מבחינת זמר עברי האהוב עליי במיוחד.

יוסי בבליקי מצטרף לאהבה על הבמה ויורד ממנה במהירות ובצנעה המתאימה לו כל כך, אהוד בנאי (!) הופך לכמה דקות את האולם למבצר הפרטי שלו, שלומי שבן מתקרחן (אין מילה יותר טובה למה שהלך שם) ופוער כמה פיות, ורות. דולורס. וייס. פותחת פה ויוצאת נשמה. סוגרת אותו ואני רק רוצה עוד ועוד. משאירה את העיניים עצומות במשך 90 אחוז מהשיר, והעיניים הבוהות בה רק מחפשות את האישונים, מנסות להבין איך הפלא הזה עומד מולם מצליח בשתי דקות לעשות את מה שאף אחד אחר לא יכול.

יהוא ירון, רות דולורס וייס - נועה מגר

אחרי האירוח, הסאונה כבר עומדת על קצות האצבעות. "דם על הים" מעולם לא נשמע טוב יותר, ואני מבחינה במספר נוכחים שילכו בקרוב לקנות עדשה אחת אדומה ואחת צהובה, רק בגלל שהמילים האלה נצרבות במוח כל כך מהר וחזק שלא ניתן לעשות שום דבר חוץ מלפעול על פיהן.

גדג' ממחיז אל מולנו את חייו. אם יש דבר שמבדיל בינו לבין הרבה יוצרים שאני מעריכה ואוהבת, הוא הכנות המכאיבה הזו, חסרת המעצורים והפחד. לא אכפת לו שתדעו הכל, רק שתקשיבו ותבינו שיש פה הרבה יותר ממילים ולחן וביצוע. יש פה לב, והוא נשפך לפניכם, צופים יקרים. הוא לא מבקש שתאספו את השברים שנפלו עם הזמן, הוא רק רוצה שתביטו בהם ותראו את עצמכם, תעופו, ותגלו שאתם בעצם על הרצפה. אולי בסיבוב הבא, תיקחו הכל.

אני מנתקת מעצמי את כל האיברים המתנופפים מסביבי וקוראים לעוד, עוצמת עיניים ומתפללת עם המילים שלו. הגב זז קדימה ואחורה אבל הראש עומד איתן, מפחד להינתק סופית מהחוויה המעצימה הזו ולאבד אותה לפני שהיא מאבדת אותי והולכת לשתות איזה דרינק על הבר ולדבר על מה שהיה ונגמר כמה דקות קודם לכן.

קשה לתאר את התחושה במילים לא מזוינות. הנשק האמיתי עומד סנטימטרים מולי ומחזיק גיטרה. פולט צלילים זרים אך כה מוכרים, העוברים ישירות מהידיים שלו אל הלב שלי ושל מאה וקצת האנשים שהצליחו להידחס אל האולם בעל קירות האבן.

נוזלים ניגרים על המצח, העורף וכל פיסת גוף אחרת. אני כבר מזמן בעולם אחר, צווחת את כל מה שנוגע בי. אני מסתירה בתחתונים המון המון אהבה. אני מזיזה גופות כדי שיהיה מקום. אני טרף קל. לא מתעוררת בתשע בבוקר. ובכל אותו הזמן הלב דופק לקצב הלא ייאמן של אביב ברק, לתנועות המהירות של רון בונקר, לשקט של בוריס מרצינו בסקי ולתזזיתיות של יהוא ירון.

אביב גדג', רון בונקר, יהוא ירון - נועה מגר

עד סוף הרפרטואר אני מגיעה לשיכרון חושים מוכר וחוסר תחושה ברגליים. נשענת על המוניטור ומנסה לאסוף נשימה קטנה להדרן. הנ"ל לא מאחר להגיע, והתזמורת של אביב גדג' נקראת לדגל בשנית (חבל שלא בשלישית, וברביעית…) וממתינה לשרביטו של המנצח.

מדי פעם אני מבליחה במבט סקרן אל קצה המיקרופון שעומד מולי. איך יכול להיות שקיים קסם כזה מטורף, תרתי משמע, ואיך לא נטרפה עליי דעתי בעצמי. הידיים נשלחות לכל עבר והראש אל התקרה, צועק ומתפלל ליחיד. "אני נפתחתי ואז הכל סגר עליי", הוא קורא ואנחנו משיבים בחיבוק הכי גדול שקיים מבחינת מוסיקאי. אהבת הקהל.

החיבוק מתפורר והאולם מתחיל להתרוקן. אני מחכה מספר דקות כדי לתת להם לנשום, אך בעיקר לעצמי. נפעמת ויראת כבוד אל מול מה שהרגע חוויתי ומה שעוד אחווה, בתקווה, הרבה פעמים בעתיד.

המסקנות לא מאחרות לבוא – אין יוצר כמו אביב גדג' בנוף המוסיקלי המקומי כיום. ואולי אף לא יהיה למשך הרבה זמן אם בכלל. לא יוצר כזה ולא הרכב כזה, כל כך מוכשר שזה משפריץ החוצה ברגע שמתנגן לו התו הראשון. ואין יוצר שמרגש אותי כל כך, שבתום חמש דקות מסוף המופע, אני מרגישה שאני חייבת לשבת לכמה דקות ולהירגע.

אהוד בנאי, יהוא ירון - נועה מגר

רועדת ומיוזעת אני נכנסת לחדר האמנים המאולתר ופוסחת על פני אלה שהרגע שברו את נפשי לרסיסים, מתיישבת על הרצפה ומדליקה סיגריה.

בזה אחר זה הם יוצאים להתחבק עם אוהביהם ולהאזין לדעות ומחמאות. בטריקת הדלת האחרונה, הגוש שבגרון שמציק לי כבר קרוב לשעה, מתפרץ החוצה. סערת הרגשות שהתמקמה היכן שהוא על חדר רנדומאלי בלב, לא התחשבה בסיטואציה החברתית ובגדה בי. כבר שנים שלא התרגשתי ככה. אני מרגישה לפתע כל כך פגיעה, כל כך שבירה מכל המילים הנכונות והכואבות שנזעקו לכיווני בשעה האחרונה שאני פשוט לא מצליחה להתאפק ובוכה. עד עכשיו אני לא מצליחה להבין אם זה היה בכי שמח או עצוב, אבל הוא בהחלט הקל עליי. ממלמלת לכל נכנס ויוצא שאני צריכה קצת מנוחה, שהכל בסדר. מקבלת חיבוק אוהב מהזוג החביב עליי. שחציו פרט על רגשותיי עד לפני דקות מספר.

צריך לקום, לאסוף את עצמי וללכת לעבוד. אבל קשה לי לזוז. השעה האחרונה כמו עוטפת אותי בכל הקושי והכאב שהיא ציינה בפניי. אני רוצה להגליד אך מלטפת את הפצע הפתוח ונותנת לעצמי להתאהב בו.

בכביש מהיר וחשוך, הרדיו משמיע את שיר הבכי האולטימטיבי שלי, ואני נותרת להפתעתי כאבן. קופאת למראה העיניים האדומות והיבשות במראה וממשיכה לנסוע בלי נוע לעבר הבית.

ובאותו הרגע אני מבינה, שהדלת ההיא נסגרה.

אלה לא היו עלים דקים של סתיו שהכריעו אותי בכל כובד משקלם. רק אביב גדג'. חרש חרש, בצעקה.

אביב גדג', רון בונקר, בוריס מרצינובסקי - נועה מגר

20 תגובות על “עונג במה: איך אביב גדג' גרם לי לבכות [פוסט אורח]”

  1. מאת רכבת הרים:

    וואו.
    עלו לי דמעות מרוב התרגשות.
    אמת צרופה.

  2. מאת נועה:

    גיא, אם זה לא היה ברור כבר מקודם – אני אוהבת אותך. ותודה על הבמה :)

  3. מאת אלדד:

    יפה מאוד,
    למישהו יש מושג מתי ההופעה הבאה?

  4. מאת תם:

    כתיבה (וצילומים) משובחת מאד.
    אני לא אוהב לקרוא ביקורות בד"כ. הן משעממות , פלצניות ולא מוסיפות הרבה. אבל מה שכתבת כאן פשוט נהדר . זה בא מהרגש וממילים יפות.

  5. מאת שלי:

    וואו, נועה, כתבת מדהים! קראתי את הטקסט הזה בלי נשימה.

    לא הייתי בהופעה הזאת, אבל הייתי בהופעה קודמת שלו, ומה שאת מתארת כל כך נכון! הוא מצליח לחדור כל שריון, ואני בטוחה שבהופעה בה הקהל כל כך קרוב החוויה רק מועצמת.

  6. מאת טל:

    אם לא הייתי יודע יותר טוב, הייתי בטוח שזה פוסט של ספירת העונג…

  7. מאת atar:

    בהחלט וואוו >
    נועה, את צריכה לכתוב עוד!
    התאפקתי לא פעם בערב הזה שלא לבכות..
    וזה קורה לי בכל הופעה של אביב.
    היה לי הכבוד להיות היקירה שמשמאלך,
    ולקחת חלק מהחוויה הזאת, איתך.
    אוהבת ומחבקת !! 3>

  8. מאת יובליובליובל:

    הפלאת במילים.
    כל כל מצטער שלא הייתי שם.

  9. מאת ג'יימס בר-און:

    אחד הפוסטים הכי מרגשים שעלו פה.
    עשית לי כאב קטן בלב על זה שאני לא בתל-אביב המעופשת, העיוורת והחירשת, שם בהופעה, עוצם את העיניים וממריא עם הסילון מוזיקה לשמיים בלי לפחד מכלום.
    געגוע.
    תודה – נועה.

  10. מאת נעמה:

    הייתה הופעה מדהימה לגמרי, ואו כפול 5000. דרך אגב, אני חושבת שדיברתי איתך בהופעה, אני הייתי היצורה הקטנה עם הקארה שניסתה לשווא לתפוס תמונה טובה. תודה על הטיפ! דרך אגב, התמונות ממש מעולות.

    נ.ב:גם אני חשבתי שדמיינתי כשעברתי ליד פיצוציה רנדמולית ושמעתי את עיר בלי זיכרון מתנגן ברדיו (במידה ואילו התכוונת). אין עוד הרבה שירים שיגרמו לי להיכנס למקום במיוחד וישאירו אותי שם לבהות בחוסר מעש בסוכריות גומי עד סופם.

  11. מאת מעריצה חדשה-TWEETY:

    אכן תמונות מהממות, באמת מקצועיות
    יופי של כתבה, מרגשת ומצמררת
    אני גם מודה שהיו כמה מקרים אצלי של צמרמורת ואביב כמו תמיד משאיר אצלי טעם של עוד
    נתראה בהופעה הבאה

  12. "אני הייתי שם כשלא היה לה שום דבר אחר"

    הייתי שם.

    כתבץ/צילמת/את מעולה.

  13. מאת גבריאל:

    הייתי שם-היה נפלא ומרגש ואת הצלחת בכישרון
    להעביר את הרגש והרגע לכתב-יפה מצידך.

    "האמונה לבדה לא מספיקה אף פעם"

  14. מאת רועי:

    אמנם לא הייתי בהופעה הנ"ל (נסיון להתאושש מההנגאובר של הסילבסטר) אבל מלא מעט הופעות של אביב וההרכב שהייתי בשנה-שנתיים האחרונות אני יכול להזדהות לגמרי עם מה שכתבת
    לא תשכח עוד הרבה זמן אחת ההופעות בבארבי שבא הם ניגנו אולי בהדרן ה-10 את נאמנות ותשוקה

  15. מאת Phydros:

    אני כל כך שמח שהוצאתי את עצמי מהבית, נסעתי כחצי שעה והגעתי להופעה אפילו כשלא היה לי עם מי לבוא. אחת ההופעות המרגשות ביותר שהייתי בהם. פשוט אין דברים כאלה, שמצליחים לגעת, לרגש, לשבור לרסיסים כמו הדבר הזה שקוראים לו אביב גדג' ומשפחת הגדג'יה
    (רון בונקר עשה שמות בגיטרה)

  16. מאת גלי פ.:

    כתבת מהקרביים ולקחת אותי איתך למסע לנבכי הנשמה שלך ושל אביב גדג', שאני מאוד מאוד אוהבת. אני מודה לך על זה.

    גלי

  17. מאת נועה:

    אני חוזרת וקוראת את הקטע הזה עכשיו, בשש בבוקר, עדיין בשוק שהמילים האלה יצאו דרך האצבעות שלי.
    אתם נהדרים, ומקסימים, ומוזמנים לנבור בנפש שלי anytime.

  18. מאת אריק:

    וואו! פשוט כתיבה נפלאה. לפני שנתיים וחצי הייתי בהופעת קאמבק של גדג' ואמרתי לעצמי "איך לעזאזל יש לנו כזה יוצר אדיר ורק מעטים מכירים אותו?" עכשיו, כמה חודשים לאחר שיצא "תפילה ליחיד" אנשים מתחילים להכיר יותר. מהפעם הראשונה ששמתי את "מנועים קדימה" במערכת הבנתי שעולמי המוזיקלי הולך להשתנות לעד. מיותר לציין שאני שותף לגמרי לתחושות שלך לגביו. לטעמי, אין בעולם אומן שמרגש כמוהו. להוציא 2 יצירות מופת בעשור זה הישג לא מבוטל.
    שוב פעם, כתיבה מעולה!

  19. מאת עמיחי:

    אני יושב בפלוגה, אחרי פתיחת ציר בבוקר, פתאום נופלים פצמ"רים ואז הולכים למרחב מוגן. קורה. ואז אני חושב על הספר האחרון שקראתי, או על איזה דיסק גדול באמת ששמעתי. מישהו באמת מבין אותי? מישהו באמת מבין את זה? מישהו באמת מרגיש את מה שהרגשתי בהופעה? תמיד אני מגיע למסקנה שברור שלא. אף אחד לא מבין. אפילו אחרי הופעה של אביב כשכולנו מרוסקים ביחד בדרך לאוטובוס, למונית, לרכבת, או בדרך לחדר ללילה, אפילו אז אני מרגיש שאף אחד מהם, או מכם, לא מבין כלום.
    אבל כנראה שיש מי שכן מבין.

כתיבת תגובה