[מאת: שמוליק כץ]

"ערב טוב",בירך אותי השומר בכניסה. איש מבוגר, רחב היקפים עם חיוך צהבהב משנים של סיגריות מעופשות ומבט חם וכבוי בעיניים. חשבתי שבדרום זה שונה, שאין שומר בכניסה לכל מקום בילוי, ואם יש אז זה בטח איזה סטודנט יוצא יחידה קרבית, שמממן את דרכו בעולם האקדמי.

חייכתי אליו בחזרה ונכנסתי פנימה.

המקום היה ריק, רק כמה עובדים שמנקים את המקום לקראת האנשים שיבואו, אם יבואו. הימים ימי קאסם ובדרום הארץ השקט הוא דבר יחסי, יחסי לכמות האזעקות המופעלות ביום, יחסי לתל אביב. לא שקט כאן.

"הגעת!, אני לא מאמינה", היא קפצה עליי משמחה, מחבקת ומנשקת, ואני באדישותי השארתי את הידיים בכיסים, היה לי קר. "איך הייתה הדרך? מצאת בקלות?", "מסתבר שלהיות הפאב היחיד בניר-עם זה משתלם. אני עוד רשמתי לעצמי את השם כדי שלא אתבלבל בין ה'גרין-פאב' ל'גרין-בר' אבל כבר בכניסה, כשרק האטתי ליד זוג זקנים ופתחתי את החלון, הם כאילו זיהו את מצוקת העלם הצעיר מהעיר הגדולה וישר אמרו 'תמשיך ישר, זה מצד ימין'".

התיישבתי על הבר, חצי פאולנר, משלים פערים עם הידידה הברמנית שאחראית על הגעתי לאזור הדרום. "זה ערב במה פתוחה היום, אולי תמצא את הכוכב הבא", ציינה כשאחד הנוכחים עלה על הבמה ופצח בשירה, כאילו הח"מ הוא מנהל לייבל תקליטים עולמי או לפחות צביקה הדר.

הערב עבר ורוב האנשים כבר הלכו הביתה. הסתכלתי על השעון, מחשב את הדרך חזרה. הבעלים של הפאב קרא לה אליו לרגע ולחש לה באוזן, לקול מחיאות כפיים בודדות לזמר התורן, שסיים זה הרגע את ההופעה הקצרה שלו. "את רואה את הבחור שיושב שם בצד, זה עם הרדבול, לכי תגידי לו שיעלה לשיר". היא הסתכלה עליו בחיוך לא מבין, אבל התכופפה מתחת לדלפק וניגשה לצד השני של הפאב.

התייחדתי עם הכוס שמולי, מביט על התחתית ומחשב את מספר הלגימות שנשארו לי והאם הן יספיקו לסיגריה הבאה. הדלקתי את הסיגריה והסתובבתי לקולה של אנחה שבקעה מכיוון הבמה.

"אנשים שזקוקים לקהלים, בפני עצמם הם כלום".

הגודל שלו תפס כמעט את כל הבמה הקטנה. הוא התיישב על שרפרף קטן שכמעט וקרס לנוכח המעמד והחל מדקלם, "הוא כבר מת לגמרי, אבל הם לא נותנים לו להיכנס לגן עדן…", "אתה מרים לה את עפעף עין ימין והעין אוקיינוס קפוא", "נער לב חרסינה גוף פחם", "אם כבר החלטת להתאבד סופית, קח גם בחשבון שמעבר לכל הטרחה והלכלוך שתשאיר אחריך, ואני אפילו לא מדבר פה בכלל על כל הכיעור והתולעים במוח שלפני, אתה הולך לרצוח מישהו בדם קר, במקרה הזה את עצמך".

בלי גיטרה, בלי ליווי, בלי קהל. הוא סיים וירד מהבמה.

הסיגריה שרפה לי את האצבע, שכחתי בכלל שהדלקתי אותה. התעלמתי מהכאב וצעדתי לכיוון השומר שכבר פרק את משמרתו ונרדם, משעין את ראשו על קיר הכניסה. שלפתי את האקדח מנרתיק העור המתפרק שנח על מותניו, דרכתי, הצמדתי לשקע בתחתית הסנטר עד שהרגשתי את הקנה צמוד ללסת, נצמדתי לדלת היציאה כדי לא ללכלך את כל המקום ופלטתי.

אמרתי תמיד שאני מוכן למות אחרי הופעה של גבריאל בלחסן, שאני לא יודע איך אני ממשיך את חיי אחריה ומה אני עושה עם כל עומס הרגשות שיקרע אותי בפנים. נקרעתי כלפי חוץ.

מצטער על הלכלוך.

לכל הקטעים שפורסמו ב"ספירת העונג: הופעת החלומות"

מהי הופעת החלומות שלכם? קפצו להזמנה לספירת העונג ושלחו את הפנטזיה שלכם. ספירת העונג תרוץ כאן מדי יום חול עד אמצע ינואר, ושלושה מהכותבים יזכו באוזניות פיליפס שכאן בתמונה מימין. יש גם תקנון, כמו אצל הגדולים. רוצים עוד? באתגר האוזנית של פילפיס במאקו יש גם כרטיס זוגי להופעה באירופה. עקבו אחרי הטוויטר של פיליפס ישראל כדי לא להחמיץ עוד הפתעות, ואחרי הטוויטר שלי כדי לא להחמיץ את השטויות שאני כותב שם.