ספירת העונג: Roscoe
פעם הייתי נער.
אלה היו ימי התקליט. הדיסקים היו שמועה רחוקה, MP3 היה משהו שלא יכולנו לדמיין.
ימי התום של המוזיקה.
רק אתה, פטיפון ישן, וכמה תקליטים.
תקליט. דיסקה שחורה ומופלאה. בכובד ראש בחרתי אותם. כמו אדם עם שליחות נכנס לחנות התקליטים ומחפש את זה בו חשקה נפשי. בחרדת קודש מניח עליו את המחט בפעם הראשונה. מעניק לו את מלוא תשומת הלב, שומע שוב ושוב, נותן לו להיכנס, לחלחל דרך תאי העור אל מערכת העצבים, מקבל אותו כחבר חדש למעגל הנבחר שמרכיב את פס-הקול של חיי.
אלו היו ידידי אמת. לא רומנים חולפים ומזדמנים, לא היכרויות חפוזות וחד-פעמיות, לא מפגש בחצי אוזן. עם התקליט זו הייתה מחויבות. מערכת יחסים ארוכת טווח. ההתחלה הייתה תמיד מרגשת וסוערת – צמרירים של חשמל מדגדגים את כל הגוף כשהצלילים הראשונים מתחילים לזרום בחוטים, האוזניים מזדקפות והגוף כולו צוהל למפגש סוער ורענן.
כמו בכל מערכת יחסים, עם הזמן התרגלנו זה לזה. הריגוש דהה. לפעמים אולי אפילו השתעממנו. מדי פעם היינו צריכים קצת הפסקה. אבל תמיד חזרנו. הקשר הלך והעמיק, גילינו עוד צלילים וצבעים שלא הכרנו, רבדים חדשים של משמעויות, למדנו להעריך את נקודות החוזק ולקבל בהבנה את הצדדים החלשים. נהיינו כרוכים זה בזה.
את תקליטי-חברי-הילדות שלי לא אשכח לעולם.
ואז גדלתי.
והבית התמלא דיסקים, ואז מחשב, ועוד כונן חיצוני, וגיגות על גיגות של אמ-פי-שלוש-ים, אוקיינוסים של קבצי מוזיקה שרק מחכים ומצפים, אבל אין זמן לכולם, וכבר אי אפשר להשקיע, מדי פעם נפגשים אבל תמיד הזמן קצוב, מרפרף בחטף, טועם פה ודוגם שם, הנאות שטחיות, ראשוניות, שומע וממשיך הלאה, כל כך הרבה דברים, כל כך מעט זמן.
אבל פתאום לפעמים משהו גורם לך לעצור. רטט של ריגוש שלא חשבת שתרגיש שוב חולף דרכך. השיר לוקח אותך איתו, למקומות רחוקים, למרחבים פתוחים ומלאי הוד, ליערות עבותים של זמן ומקום אחר. מלא עוצמה הוא מתגלגל הלאה ואתה איתו. נוסע דרך נופים מסתוריים אל תוך הגעגוע לעולם פשוט יותר, איטי יותר. אל אנשים של גבעות, אל בתי אבן וכפרים ושדות גשומים עד שגם אתה מתחיל לתהות מי היית אם היית נולד בשנת 1891 והיה לך שם קצת יותר יצרני, למשל משהו כמו Roscoe .
Midlake – Roscoe
מתוך The Trials of Van Occupanther, משנת 2006
[מאת מרגוליס]
אין ספק אחת מיצירות המופת של הזמן האחרון
מבחינתי זה היה האלבום של 2006
סחתיין
אוי, כמה שהשיר הזה יפה.
לקח זמן עד שהשיר הזה חלחל לתוכי, ועכשיו הוא נעוץ עמוק.
אני מסוגל לשמוע את Roscoe ואת Head Home יחד Back2Back בלופ אינסופי, אבל אני לא אעשה את זה, כי באיזשהו שלב תיפול לי הלסת מרוב שירה.
גם הכתיבה יפהפייה ומדוייקת. אני מזדהה עם הקושי מעומס המוזיקה.
– קללה או ברכה, מה אתם חושבים?
לדעתי אין עומס של מוסיקה – יש חופש של מוסיקה.
הדברים הטובים יהיו וישארו הפחות טובים יחלפו. גם מזמן מזמן היו המון המון להקות שלא שמעת עליהם ותקליטים בלתי ראויים לצד יצירות מופת.
אני רואה את העושר הבלתי נתפס של מקורות מוסיקה כברכה. ע"ע הבלוג הזה….
1. כמות בסופו של דבר משפיעה על איכות. בעבר נחשפנו לכמות מועטה יותר של שירים וזו עובדה. ההצע הקטן הזה גרם לכך שהיינו שומעים הרבה מאוד פעמים תקליט מסוים. המשמעות היא שהתקליט ליווה אותנו ביותר סיטואציות בחיים ושלמדנו להכיר רבדים נוספים שיש בו כמו שקורה הרבה פעמים כשמאזינים שוב ליצירה. אני לא מתגעגעת לתקופה שהיה פחות היצע של מוזיקה, אבל אי אפשר להתכחש שזה השפיע על איכות היחסים עליהם מרגוליס מדבר.
2. וגם בלי דום קשר לעניין הכמות, הפורמט עצמו משפיע על עומק היחסים. אי אפשר לא להסכים שהיחסים עם תקליט הם שונים. לא יכולת לשמוע את המוזיקה שלך במקום העבודה, תוך כדי חדר כושר או נסיעה באוטובוס. זה לא היה בסלולרי ולא בנגן. מעצם העובדה שהיית מרותק למערכת סטריאו ופטיפון, למעשה תמיד היית בחדר, יכולת לעשות רק דברים שאפשר לעשות באותו חדר. כלומר היית מוקף בהרבה פחות עומס על החושים ממש שיש ברחוב למשל, פחות "רעש" באוזניים ובעיינים וזה משפיע מאוד על אופן ההאזנה. היינו מחזיקים תקליט ביד, מסתכלים עליו שעות באופן מצטבר, יושבים עם דף המילים, מרוכזים הרבה יותר בהאזנה בין אם התכוונתו לכך או לא.
אלבום באמת מקסים, שלדעתי אהבו אותו ככ בארץ כי הוא נשמע קצת ישראלי. והשיר עצמו, חוץ מלקחת "ליערות עבותים של זמן ומקום אחר" שתארת יפה היה גם מתאים בול לסופשבוע רגוע. בצורה הכי חיובית !
כל-כך. שיר ואלבום שגורמים ללב להחסיר פעימה.
אלבום מופלא, Roscoe הוא מסוג השירים שניתן לשמוע לנצח נצחים
לגבי העומס ,יש עומס .אבל היום הכל חופשי זמין.
ללא ספק החופש מבלבל
חוץ מיזה אחלה כתיבה
תודה
כולם צודקים פה, זה אלבום פשוט גדול.
באמת שאין מילים לתאר כמה השירים האלה מחממים את הלב, ועדיין האלבום המופתי הזה לא זוכה למספיק תשומת לב ופרסום שמגיעים לו.
זה למעשה אחד הלאבומים הכי נדירים ששמעתי בזמן האחרון, אין באמת עוד משהו שנשמע ככה.
אגב, תנסו גם את האלבום הקודם של מידלייק- Bamnan and Slivercork, מבטיח שלא תתאכזבו.
כתיבה נוגעת ואפילו מרגשת לשיר מושלם. ישר כוח.