21 בפברואר 2008

ספירת העונג: Debaser

בגיל 15 גיליתי את הפיקסיז. הייתה זאת שנת 98 והחיים לא חייכו אלי, כיאה לתיכוניסטית ממוצעת שהשאיפה העיקרית שלה הייתה לשתות כמה שיותר, ולדמיין שאני גרה בסיאטל, ועכשיו 91, ואני יושבת עם אדי וודר בבית קפה ואני מזייפת איתו את כל "טן".
אחות של חברה טובה מהתיכון הביאה לי במתנה קסטה (עדיין לא צרבנו אז דיסקים) עם אוסף של הלהיטים שהעבירו אותה את תחילת העשור. היו שם קלאסיקות על זמניות – סול טו סקוויז של הפפרז, אנוס אותי של נירוונה, ואפילו ריקי של זקני צפת השתחל לשם. אבל אני זוכרת את הצד השני של הקסטה, שרובו ככולו היה מורכב מהפיקסיז. הסאונד ההזוי, הליריקה הסוראיליסטית והצרחות המקסימות שוו את ליבי מיד, וכך עשיתי את דרכי באחר הצהריים חורפי אל קניון איילון, שם קניתי בפיקדילי (עדיין לא היה סולסיק) את דוליטל. כל הדרך הביתה, אל פתח תקווה הרחוקה, בהיתי בבהיה נרגשת בעטיפה, כי לא היו לי בטריות לדיסקמן.
בבית, כשעדיין ירד גשם, שמתי את הדיסק במערכת, ושמעתי בפעם הראשונה את דיבייסר. הליריקה קסמה לי בתור תלמידת אמנות פלצנית, הגיטרות גרמו לי להחסיר פעימה, והמלודיה בפזמון גרמה לי להרגיש, ואני מודה בקלישאתיות, מה זה בעצם, להיות בת 15.

היום אני בת 25 כמעט, ואני כבר לא קונה אלבומים. פיקדילי נסגר לפני איזה 6 שנים להערכתי, הפיקסיז התאחדו לפני כמה שנים, שמנים ועייפים מתמיד, אבל אני בחיים לא אשכח להם את הפעם הראשונה ששמעתי את דיבייסר.

Pixies – Debaser
מתוך Doolittle, משנת 1989

[מאת נועה ליברייטור]

ספירת העונג: כל הקטעים

8 תגובות על “ספירת העונג: Debaser”

  1. מאת דורי:

    המוזיקה הכי יפה כשאתה בן 15. או ליתר דיוק, המוזיקה לעולם לא תהיה יפה כפי שהיתה כשהיית בן 15. את סרפר-רוזה קניתי בפיקידלי (דיזינגוף) כשהייתי פחות או יותר בגיל הזה. רצתי הביתה, שמתי במערכת, יום חורף בחוץ, אמא בפנים. בשיר השביעי היא אומרת לי.. "אבל כל השירים נשמעים אותו הדבר!"
    טוב, תמיד היה לה טעם רע במוזיקה :)

  2. "המוזיקה לעולם לא תהיה יפה כפי שהיתה כשהיית בן 15.".

    כל כך נכון.
    אבל אל תשכח שעל כל מי שמגלה דברים כמו פיקסיז וסמית'ס בגיל הזה,
    יש גם כאלה שיגלו את הגיים בויז ו50 סנט, וישמרו להם חסד נעורים לנצח.

  3. מאת ירון:

    מסתבר שהשיר הזה או רק חלק ממנו מתייחסים לסרט צרפתי סוראילסטי בבימוי של
    Luis Buñuel , והתסריט של סלבדור דאלי בכבודו ובעצמו. נראה לי שההיתייחסות היא לסצנה שאישון עין נחתך.
    בכל מקרה, מעניין אותי לדעת איך הטקסט של השיר התקשר לחיים של ילדה בת 15, לפי מה שהבנתי הטקסט הוא חסר משמעות , כמו הסרט.

    http://en.wikipedia.org/wiki/Un_chien_andalou

  4. מאת ירמי קדושי:

    כשהייתי בן 13 אחותי קנתה לי את הדיסק למומולדת (הדיסק הראשון בחיי). ליום-הולדת ה18 שלי קיעקתי את העטיפה על הרגל וכעבור עשור זהו עדיין אחד הדיסקים האהובים עלי.
    ירון – הצרחות חסרות המשמעות של פרנק בלק, הדימויים החולניים וההרמוניה הרכה של קים דיל, מה יותר מגניב מזה כשאתה בן 15?

  5. מאת בעז:

    זאת יופי של הזדמנות לומר: גיאחה איזה פרויקט כיפי!

    המממ גיל 15!

  6. מאת אריאל:

    ירון כפרה עליך,
    אחד היתרונות בלהיות בן 15 בשנים ההן (או הרבה קודם במקרה שלי) הוא שלמילים היתה המשמעות שאתה רצית שתהיה להן, לא היה גוגל/וויקי ואשכרה נאלצנו לחשוב/להרגיש בעצמנו דברים. ולפעמים אפילו דיברנו על זה עם חברים שלנו, ולא במסנג'ר !!!

  7. איזה כיף! גם אני בגיל 16 גיליתי את הפיקסיז וזה היה הדיסק הראשון שקניתי בחיי. אני זוכר שעמדתי בפיקדילי (פיקדילי חיפה ז"ל, שהיה בהדר) מפשפש בארנקי וחוכך בדעתי: הכרטיסיה שלי נגמרה, והיו לי 50 שקל. האם אני מוותר על הדיסק ועולה על האוטובוס או קונה את הדיסק וחוזר ברגל הביתה. בחרתי באפשרות השניה ועליתי את כל הדרך למרכז הכרמל ברגל כשהדיסק בידי (למי שמכיר, עליה מאוד לא סימפטית ביום קיץ חם). לא הצטערתי לרגע.

  8. מאת סנדי ש:

    “המוזיקה לעולם לא תהיה יפה כפי שהיתה כשהיית בן 15.”

    ממש לא! אני הכי גדולה כאן ואני יכולה להגיד שהתלהבות ממוסיקה רק גוברת עם השנים.

    מחכים לכם עוד הרבה ריגושים בדרך, צוציקים!

כתיבת תגובה