44 תגובות עסיסיות ל-“כרטיסים במתנה: Faun Fables בי-ם”

1. מאת shez:
   רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 16:44

   אמממ… אגדת הילדים האהובה עלי…
   היה היה ילד קטן, עשוי עץ ובעיר רחוקה, שבגלל יופיו המרהיב החליטו לקרוא לו בשם האלבום האחרון (והמרהיב גם הוא) של להקת המופת פונץ’

2. מאת יובל בורשטיין:
   רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 17:15

   זו לא ממש אגדה נושנה סגנון האחים גרים (בע”מ) אבל זו עדיין אגדה והדבר היפה שהיא מכילה בתוכה אגדות.
   מי מאיתנו שראה אבודים זוכר אולי במעורפל פרק מהעונה הראשונה שסוייר קורא על הים ספר וכשקייט מעירה לו הוא אומר “מה? זה על ארנבים!”

   בכל אופן, הפסר הוא גבעת ווטרשיפ ואני מטיף לכל אדם לרוא אותו (למעשה אני עושה זאת כבר כמה שנים ואפילו התקבלתי לעבודה בחנות ספרים רק עקב הכרותי העמוקה עם הספר).
   הסיפור הוא על חבורת ארנבים שעוזבת את הקהילה שלהם עקב נבואה שלארנב צעיר ששאר הארנבים לא מאמינים לה. הספר עוקב אחרי תלאות החבורה שרבות מכדי לתאר כאן, רק נוסיף שכמו כל אגדה טובה יש פה משל על החברה.
   הדבר היפה ביותר בכל הסיפור הוא שיש לארנבים פולקלור ואיפלו שפה משל עצמם וחלק מפרקי הספר הם בעצם אגדות על הגיבור שלהם “אל-האריירה”.

   אם היתה לכם ילדות עשוקה, תכפרו עליה ותקראו אפילו בגיל 70.

3. מאת mik:
   רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 17:24

   אגדה לא כ”כ לילדים שנקראת בערך “המעשה בילדים ששיחקו בשחיטה” של האחים גרים, וגם סיפורו של הילד צדף - הספר של טים ברטון.

4. מאת אמילי:
   רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 17:25

   בת הים הקטנה. אבל לא בגרסאת דיסני המשוקצת אלא באמיתית של אנדרסן, זו שבה

   זהירות, ספוילר!!!!

   ספוילר!!!!!

   ספוילר!!!!!!!

   היא מתה בסוף.

   ואם כבר בנות ים, מה זה לעזאזל “אוקינוסים של ברכות מוזיקליות”??? כאילו שמו הרבה הרבה ברכות ביחד, בסוף יצא אוקינוס?

5. מאת GG:
   רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 17:30

   מלכת השלג
   גרדה וקאי הם שני ילדים מלכת השלג משתילה רסיס קרח בלבו של קאי והוא הופך להיות קר ומנוכר. הוא עובר לגור בטירה של מלכת השלג. גרדה יוצאת לחלץ אותו מטירתה של מלכת השלג. מטאפורי לחיים

6. מאת נועם:
   רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 17:34

   קריוס ובקטוס, בגלל הסטייל.. (שיער,מרעין בישין, ליכלוך, הרשימה ארוכה..)

7. מאת יובל בורשטיין:
   רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 17:37

   כולם מתים בסופים של אנדרסן…

8. מאת יוסי:
   רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 17:42

   אהמ.. אגדת ילדים.
   ככל הנראה “מרק אבן”, שידועה גם כ”מרק כפתור” ו”מרק חבל”.
   הסיפור בקצרה, אחרי אינספור שיבושים: נער צעיר מגיע לפונדק ללא גרוש בכיסו, אך משכנע את בעל המקום שייתן לו להתאכסן, למה הוא יודע להכין את המרק הכי בנזונה בעולם - ובאמצעות אבן בלבד! אבן ומים!
   לאט לאט הוא מושך את הפונדקיסט באפו ואומר לו כמה ש”המרק יהיה אפילו נשגב יותר עם גזר/תפודים/פטריות/בצל/חומוס גרגירים (סתם) וכו’” - וואי, בא לי מרק - ובסופו של דבר אכן מכין מרק מפואר עם עשרות מרכיבים, וגם עם אותה אבן, שלא תרמה ולו כלום לטעמו של המרק.

   וככה הוא מרוויח גם מרק וגם מזרן
   אבל בעיקר תחושת עליונות על הגוי, למה הנער הזה יהודי, ובגרסאות שונות אף זוכה לשם “הרשלה”, אותו נוכל שמי נודד שכולנו אוהבים לאהוב.

   זו פחות אגדה ויותר מעשייה, אבל זה בנזונה

9. מאת דנה:
   רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 18:00

   בתור ילדה הספר החביב עליי היה “אגדה חדשה” של גייל הראבן, שבו הנסיכה, רוזמרין, מואסת בהוריה, שמכריחים אותה לשבת ולחכות לנסיכים שיבואו לחזר אחריה ולכבד אותם בזריקת פרחים וממחטות (”עציצים שלמים וסלי כביסה גדושים אזרוק אליהם!”), מה גם שהנסיך שיורשה להינשא לה יהיה זה שיהרוג את הדרקון האחרון שנותר. סוף הסיפור: רוזמרין בורחת, מוצאת נסיך שמת על האופי שלה ויחד הם נמנעים מלרצוח את הדרקון. משל אקולוגי-פמינסטי-פציפיסטי מובטח. ככלל, תמיד נתנו לי לקרוא אגדות פמינסטיות (ובקטגוריה הזאת מומלץ גם הספר “אל תנשקי את הצפרדע”). הספר “הטירה הקסומה” של אדית נסבית היה גם נפלא, ובו אין מסרים מגדריים או סתם רדיקליים.

10. מאת עדי:
    רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 18:06

    האגדה האהובה עליי היא שלגיה ושבעת הגמדים, כי אפשר לעשות מזה יופי של סרט פורנו

11. מאת מאריה (מואה מואה):
    רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 18:15

    “עליסה בארץ הפלאות”, קצת קשה לקרוא לו “אגדה”, בודאי שלא בהקשר הקלאסי.
    הוא פונה למגוון רחב של קהלים, רווי נונסנס ועוקצני (וחולמני ופנטסטי ומכיל דמויות ססגוניות להחריד). אני עדיין אוהבת אותו מאוד מאוד (הרבה יותר מאת ההמשך “מבעד למראה”) ויש בו גם שירה הגונה ביותר.
    וגם, ראוי לציין שלואיס קרול היה צלם זמן מה ותיאר ביתר פירוט את מעשיות מושאי תצלומיו בסדרה של שירים חיצוניים לספרו הזה, חפשו, זה כדאי.

12. מאת קישטה:
    רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 18:16

    “החלילין מהמלין” של האחים גרים זו האגדה האהובה עליי! אני זוכר שהיה לנו ספר עם האגדה הזו ואחת נוספת של האחים גרים, שאני לא זוכר את שמה. מה שכן, מאוד אהבתי אותה, אבל בעיקר את הסוף כי הוא ממש מגניב- מוציאים להורג את האמא הרעה (תמיד יש אמא רעה באגדות, מה העסק עם זה) בכך שמכניסים אותה לחבית ומגלגלים אותה בירידה ממש תלולה. אני לא זוכר כלום מהאגדה חוץ מאת החלק הזה. מישהו יודע על מה אני מדבר?

    ומהחלילן אני זוכר קצת יותר, בעיקר את התמונה של העמוד הראשון של הסיפור שרואים בה שולחן אוכל ענקי שיש עליו המון עכברים, וכל האנשים המכובדים (שאפילו יש להם שפם) נראים מזועזעים ומלאי גועל.
    חוצמזה, זו באמת אגדה מצויינת עם סוף אכזרי וחזק. במיוחד החלק שבו רואים את החלילן עוזר לילד הצולע.

13. מאת tallyco:
    רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 18:24

    האגדה האהובה עליי היא החתול במגפיים , יש שם הכל עניים ,ארמונות, מכשף רשע ,דרקון ובעיקר חתול !.

14. מאת דני לו:
    רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 18:55

    הענק וגנו/ אוסקר ויילד
    סתם, לא עולה לי בראש משהו אחר עכשיו
    (הגרסא שכולנו מכירים היא די, איך לומר בעדינות…מצונזרת…)

    ודון מקארתי תורמת קולות מדהימים באחרון של בוני פרינס בילי - נסו אותו!

15. מאת Jobst:
    רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 19:12

    “מקס ומוריץ” נחשבים? סגדתי להם בילדותי. מי אמר שהגרמנים לא שובבים?

16. מאת מר-ים:
    רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 19:14

    אני לא זוכר שקראתי אגדות בתור ילד…(או שקראתי בכלל)

17. מאת רועי:
    רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 19:41

    זו לא בדיוק אגדת ילדים אבל הסיפור שאינו נגמר היה ספר מופלא

18. מאת נ. פודוס:
    רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 19:55

    פוליטיקלי קורקט בד טיים סטוריז.

    לא צריך להגיד יותר.

19. מאת מושהשור:
    רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 20:00

    אני אוהב את האגדה על מוש השור וצבי הצב, וגם את זו שמגוללת את סיפורו המרגש של גיאחה שצמח מהאשפתות והגיע עד לעונג שבת. *דמעה זולגת*

20. מאת atar:
    רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 20:23

    אוי אם יש דבר שאני רוצה יותר מכל זה ללכת להופעה הזאת!!

    אגדות ילדים… אני אוהבת את כולן!!

    אני חושבת שאלך על עליסה בארץ הפלאות.. והיפה והחיה..

    :-)

21. מאת שזום:
    רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 20:41

    לא בדיוק אגדת ילדים קלאסית, אבל- “דיאבולו”, מחזה של סלאבה פולונין - חגיגה של ליצנים, מכשפות ויצורים אמביינטים מרחפים בחלל האויר (:

22. מאת צור:
    רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 21:18

    ג’ק ואפוני הפלא! כמאמר השיר הכי יפה שלהם:
    “Im going Higher…”

23. מאת Mer:
    רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 21:33

    סוג של אגדה חסידית:

    ישבו תלמידי חכמים עם רבם בסעודת ערב שישי. ויאמר הרב: “התדעו תלמידי, מה ההבדל בין אישה ובין פנינה?: זו משחילין בחור אחד, ואילו זו משחילין בשניהם”. וירם אברמל’ה ידו ויאמר: “רבי,את אשתי משחיל אני בשני החורים”. שתק הרב, הטיב משקפיו על אפו, ויאמר:

    אישה לך? פנינה לך!!!!!!!

24. מאת לינור:
    רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 21:34

    אני לא יודעת אם זו האגדה האהובה עלי, אבל זה הסיפור הראשון שחשבתי עליו.
    פרדיננד הפר, על הפר החביב שלא רצה להלחם, ואהב סתם לשבת באחו.

    גם הספר, שעכשיו כבר מתפורר, עושה לי נוסטלגיות לימים אחרים.

25. מאת חייקיל:
    רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 21:51

    האגודה האהובה עלי? מעשה ממרגלית..

26. מאת אמיר:
    רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 23:06

    הנסיכה הקסומה (!)
    גם סרט, גם אגדה וגם אגדה של סרט.

27. מאת רכבת הרים:
    רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 23:37

    סיפור.
    פטר והזאב.
    מפחיד יותר מאלף אחים גרים.

28. מאת אלעד:
    רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 23:45

    ספר בראשית…..אגדה נהדרת ולא רק לילדים!

29. מאת יעל:
    רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 23:53

    סיפורי נרניה כמובן!

30. מאת גם:
    רביעי, 07 במרץ 2007 בשעה 23:57

    לא כל כך אגדה, ואפילו לא לגמרי סיפורי ילדים, אבל המומינים לוקחים.

31. מאת עמית קלינג:
    חמישי, 08 במרץ 2007 בשעה 0:10

    אני אוהב את אגדה השמאלית.

32. מאת אוהד:
    חמישי, 08 במרץ 2007 בשעה 1:28

    העץ הנדיב. אחד הסיפורים הקצרים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם.

33. מאת ג'וני יס:
    חמישי, 08 במרץ 2007 בשעה 7:40

    מיד מצאתי משהו בכיפה אדומה. כנראה בגלל שבצייד בסוף פותח את הבטן של הזאב ופתאום סבתא וכיפה אדומה קופצות! תגידו לי, מה זה?! לידה בימי הביניים?! מסכן הזאב! לא הספיק אפילו לקבל צירים!

34. מאת פלונטר:
    חמישי, 08 במרץ 2007 בשעה 10:17

    לא ממש אגדה, אבל אליס בארץ הפלאות רולז!
    (עליזה זה תרגום נוראי…)

35. מאת צחי:
    חמישי, 08 במרץ 2007 בשעה 10:31

    לא בדיוק אגדה אבל די קרוב.. הנסיכה הקסומה!

36. מאת אודי:
    חמישי, 08 במרץ 2007 בשעה 12:39

    תפסתי מעצמי בחור משכיל יחסית, קורא והכל.
    ואז אני מגלה שעל חצי מהאגדות כאן לא שמעתי! מה נהיה? רק בגלל ערעור הביטחון העצמי מגיע לי לזכות בכרטיס (כדי להזכיר שלא הכל בחיים זה שכל. גם מזל משחק תפקיד…)
    החלטתי לבחור אחת מהאגדות שלא הכרתי. נראה לי שאלך על “גבעת ווטרשיפ”. ולו רק בשל התקוה, שיום יבוא ותהיה גרסת “ארנבי 30-שניות” של האגדה הזו…

37. מאת רתם:
    חמישי, 08 במרץ 2007 בשעה 12:46

    כיפה אדומה בגירסא של אמא שלי.

38. מאת תם:
    חמישי, 08 במרץ 2007 בשעה 17:46

    הכי אני אוהב את האגדה על הילד הג’ינ’גי שתמיד רצה לקבל מתנות מגיאחה שבאינטרנט, ואף פעם לא הצליח, ואז יום אחד הוא רצה לנסוע להופעה עם זוגתו לא היה לו רעיון ופתאום גילה באינטרנט שגיא מציע שוב מתנות, אבל לא האמין שמשהו יצא מזה, ובכל זאת ניסה ואז חשב לעצמו ששום שיטה לא עובדת- לא לכתוב בפשטות “גם אני רוצה!” לא לנסות לסחוט טובות הנאה בשם קרבה (”אני הכי סוציאליסט שאתה מכיר”), לא לכתוב התחכמויות מטופשות, אז כנראה שהדרך היחידה לעשות זאת זה לכתוב ממש ממש הרבה.
    אז ישב וכתב לגיא מייל בזו הלשון:
    הכי אני אוהב את האגדה על הילד הג’ינג’י שתמיד רצה לקבל מתנות מגיאחה שבאינטרנט, ואף פעם לא הצליח, ואז יום אחד הוא רצה לנסוע להופעה עם זוגתו לא היה לו רעיון ופתאום גילה באינטרנט שגיא מציע שוב מתנות, אבל לא האמין שמשהו יצא מזה, ובכל זאת ניסה ואז חשב לעצמו ששום שיטה לא עובדת- לא לכתוב בפשטות “גם אני רוצה!” לא לנסות לסחוט טובות הנאה בשם קרבה (”אני הכי סוציאליסט שאתה מכיר”), לא לכתוב התחכמויות מטופשות, אז כנראה שהדרך היחידה לעשות זאת זה לכתוב ממש ממש הרבה.
    אז ישב וכתב לגיא מייל בזו הלשון:
    הכי אני אוהב את האגדה על הילד הג’ינג’י שתמיד רצה לקבל מתנות מגיאחה שבאינטרנט, ואף פעם לא הצליח, ואז יום אחד הוא רצה לנסוע להופעה עם זוגתו לא היה לו רעיון ופתאום גילה באינטרנט שגיא מציע שוב מתנות, אבל לא האמין שמשהו יצא מזה, ובכל זאת ניסה ואז חשב לעצמו ששום שיטה לא עובדת- לא לכתוב בפשטות “גם אני רוצה!” לא לנסות לסחוט טובות הנאה בשם קרבה (”אני הכי סוציאליסט שאתה מכיר”), לא לכתוב התחכמויות מטופשות, אז כנראה שהדרך היחידה לעשות זאת זה לכתוב ממש ממש הרבה.
    אז ישב וכתב לגיא מייל בזו הלשון:

    ובאמת, נראה לי שעודד בורלא הוא מלך האגדות בשנים האחרונות בעיני (בעיקר העקרב והצב), אבלהאגדה האחרונה שאני ממש אוהב זה האגדה על הרובע השישי של ניו יורק מתוך הספר השני של יונתן ספרן פויר (שהוא לא קרוב של דרור פויר, אלא מוצלח בהרבה) “קרוב ביותר ורועם במיוחד” (שם זמני…).

    אז זהו, וממש בא לי לזכות.

39. מאת yots:
    חמישי, 08 במרץ 2007 בשעה 18:25

    היפה והחיה, כמובן!

40. מאת whiterabbit:
    חמישי, 08 במרץ 2007 בשעה 19:34

    כשמי כן אני, לא יודע אם זה נחשב לאגדה או לסיפור אבל אליס בארץ המראות זה הסיפור שהייתי בוחר לספר לאחייניותיי באם הייתי סופר אנגלי בסירה על נהר ולא היה לנו משהו יותר טוב לעשות…

41. מאת agamemnon:
    חמישי, 08 במרץ 2007 בשעה 19:49

    העץ הנדיב, ללא ספק,אפילו שזו לא אגדה סטנדרטית. רב השפעה עד עצם יום זה, וגם לאונרד כהן שעשה את דרכו כאגדה גם לחיי הבוגרים, אולי גם נילס הולגרסון

42. מאת מרמיטה:
    חמישי, 08 במרץ 2007 בשעה 20:08

    סבא זמן
    היה לו שעון במקום קורקבן
    היה לוקח ילדים
    אל מאחורי השיחים
    ופוצח במחול
    עם המחוג הגדול

43. מאת קסטה:
    חמישי, 08 במרץ 2007 בשעה 23:04

    ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור

44. מאת בן:
    חמישי, 08 במרץ 2007 בשעה 23:28

    הדרקון הלא נכון!
    אני חושב שזה הספר היחיד שאי פעם גרם לי לבכות.

    אם לא זה, אז מקס ומוריץ. יש משהו משעשע בילדים גרמנים שאופים את האופה.