מאת צ'רלס ברנז | רומן גרפי | 2005 | הוצאת Pantheon
לקנייה בכריכה קשה בלבד: 125 ש"ח בקומיקס וירקות (נכון לכתיבת שורות אלה, הבטיחו שם שיגיעו עותקים חדשים תוך שבועיים) | אמאזון (15.72$ במקום 24.95$)

"מחרידה אך יפהפיה, נוסטלגית אך מוזרה", כך מתאר מעריץ של צ'רלס ברנז את העבודות שלו, והמשפט הזה מתאים בדיוק גם לרומן הגראפי המעולה שלו, שהוא מאוד רומן וגם מאוד גראפי, Black Hole. זה ספר שמעביר בקורא לסירוגין צמרמורות של עונג ושל בעתה, ומכווץ לו את השרירים לסירוגין מהתרגשות ומחשש.

"וחשבת שההתבגרות שלך הייתה מפחידה" נכתב בפתיחה לספר. במהלך הקריאה לא יכולתי שלא לחשוב על "באפי קוטלת הערפדים". אין בספר שום ערפד (עם או בלי נשמה), שום בלונדינית דקיקה או רפרנס תרבותי בכל שורה שלישית. אבל אחד הדברים שעשו את הכתיבה של "באפי" לפנומנלית היא שהתסריטאים לקחו תופעות חברתיות ורגשיות מקובלות בגיל ההתבגרות, כמו לחץ חברתי, הילדה שכולם מתעלמים ממנה, או ליבידו פעיל במיוחד – והקצינו אותם מעבר לגבולות הריאליזם. כך הילדה שכולם התעלמו ממנה בתיכון פשוט נעלמה, פיזית, למשל.

Black Hole עושה משהו דומה, בבסיסו. מגיפה מסתורית מכה בנערים בפרברי סיאטל של שנות השבעים. היא עוברת במגע מיני בלבד, ומתבטאת אחרת אצל כל "חולה". לאחת מתקלף העור; לשני מופיע פה זעיר וקריפי בבסיס הצוואר, שלוחש בשנתו; לשלישית יש זנב קטן. הנערים הנגועים אמנם נשארים אותם נערים כשהיו, אבל עכשיו יש להם סוד, עכשיו הם מתביישים, ורובם ככולם מנסים לברוח מהמציאות והחברה השגרתית של בית-משפחה-בי"ס, ולמצוא מקום משלהם, בו "פריקים" אחרים כמוהם יוכלו לקבל אותם.
הבחירה בתקופה יחד עם התעסקות בתופעה מבהילה שעוברת במגע מיני מותחת הרבה קווים לתחילת התפרצות האיידס של 1981. הקווים לא מקבילים כולם וטוב שכך, כי הספר לא הופך להיות אנלוגיה ברורה לאיידס, והסיפור המצוין שלו עומד בפני עצמו.
בביקורת במגזין Salon, טוענת המבקרת:

זו לא מטאפורה לאיידס – זה מוקדם מדי – או להרפס, או אפילו להיריון (למרות שנערה בוכיה מספרת לחבר הנואף שלה ש"אולי עכשיו, כשמתחילים לראות את זה עליי, אתה נגעל ורוצה להמשיך הלאה"; מה שרואים אצלה הוא בעצם קורים בין האצבעות). המחלה שבני הנוער המבוהלים והחרמנים האלה מעבירים ביניהם, היא בעצם הסקס עצמו.

והספר אכן רצוף דימויים גראפיים וגינליים ופאליים, אבל לא בתחום הזה מופיעה במלואה שיטת ההקצנה של באפי. המגיפה שדוחפת את הנערים בספר להרגיש אאוטסיידרים היא הקצנה של תחושה שמשותפת למיליוני מתבגרים בעולם, בשלב זה או אחר של ההתבגרות. אני לא שייך, זה לא המקום שלי, אף אחד לא מבין אותי, אני לא כמו כולם. ומיליוני נערים עם הפרעות אכילה, היסוסים או התנסויות מיניות, סמים קלים או פשיעה קלה, מכירים את החיים המתוארים בקיצוניות בספר – חיים בהם צריך להסתתר, להתגנב, לנסות להתקבל בפומבי כאילו אתה "רגיל" בעזרת הסוואה פיזית או התנהגותית; חיים בהם המחשבות או הבלוג מתמלאים ברצון למקום אחר, בו לא צריך להיכנע לקונפורמיזם, בו לא צריך להתחבא, בו יקבלו אותך כמו, או למרות, מי שאתה באמת.

והספר הזה מציע בשפע את כל המאפיינים של התבגרות פרברית אמריקאית של סוף הסבנטיז. הרבה סמים קלים, המון עירום וסקס, אבל גם פחדים, בלבול ואאוטסיידריות (שכאן, כאמור, מובאים בקיצוניותם) – וכמובן, אהבה. או התאהבות, לפחות: ההחלטה אם מדובר באהבת אמת או לא נתונה עדיין לדיון הקוראים. אבל יש כאן התאהבות, וכמו הרבה התאהבויות נעורים, היא דוחפת (או מושכת) את המאוהבים לתשוקות קיצוניות – לברוח יחד, להקריב זה למען זו, להיות תמיד יחד – וכאן מתווסף חשש והיסוס מוקצן נוסף: האם היא תקבל אותי כמו שאני, עם החריגות שלי? אולי גם היא כזו?

צ'רלס ברנז, כך מתברר בספר הזה, הוא כותב מצוין. הוא בונה דמויות מעניינות ומעוררות הזדהות, וקווי עלילה מקבילים שלא משעממים לרגע. מה שהתברר הרבה לפני הספר הזה, ומקבל משנה תוקף כאן, הוא שברנז הוא מאייר מדהים. הסגנון שלו מזוהה מאוד, וכבר זמן מה שהוא מכהן כמאייר השערים הקבוע למגזין הספרות והתרבות המצליח The Believer, שנחשב קצת בורגני-ארטיסטי, אבל את דרכו התחיל ברנז דווקא באיורי פנזינים ללייבל הסיאטלי Sub-pop ובמגזין RAW המיתולוגי של ארט ספיגלמן בשנות השמונים. הסגנון המזוהה איתו הוא איור מקונטרסט ודי מהמם, בעיניי – בקווים מעטים ועבים יחסית של שחור לבן הוא מצליח ליצור פריימים שכל אחד מהם מבקש להיות פוסטר על הקיר שלי. כל זה טוב ויפה, אבל מה שמחבר הכל לכדי ספר נהדר הוא השליטה המושלמת של ברנז בקומיקס כדרך לספר סיפור. המעברים שלו בין פלאשבקים או חלומות לעולם האמיתי הם מצוינים, הפריימינג שלו מאוד מרובע אבל מאוד יעיל, והוא לא מעמיס קוביות צפופות של טקסט, אלא נותן לציורים עצמם לספר את רוב הסיפור, בדיוק כמו שאני אוהב בקומיקס טוב.

בסופו של דבר, השאלה "מהי המטאפורה במגפה הזו" הופכת ללא-רלוונטית. היא יכולה להיות סקס, איידס, דחייה חברתית, אאוטסדריות, היא יכולה להיות גיל ההתבגרות עצמו, שכולנו יוצאים ממנו שונים מכפי שנכנסנו (כפי שמעידה הכריכה הפנימית: בכריכה הפנימית הקדמית נראים תצלומי "ספר מחזור" של מתבגרי סבנטיז רגילים, בכריכה הפנימית האחורית הם מופיעים שוב באותן ההבעות, הפעם כולם מעוותים על ידי המגפה). זה נתון לפרשנות, אבל מה שברור ללא שום פרשנות נוספת הוא שהתגובות, ההשפעות וההשלכות שמביאה מגיפה כזו בחברת נוער מוכרות לנו, בווליום נמוך יותר, מהחיים שלנו עצמנו, מכל התבגרות מערבית.

אם מתעקשים על שורה תחתונה, אז נהניתי מהספר הזה מההתחלה ועד הסוף. הסיפור מרתק, האמנות יפהפיה, והוא מספיק מעניין כדי לחזור אליו שוב, כך שהוא בהחלט שווה את הכסף. אם אתם אוהבים קומיקס קצת אפל ולא לחלוטין ריאליסטי (אבל גם בלי כוחות על ומיתולוגיות דמיוניות), אם אהבתם את הסדרה טווין פיקס או את קרניבל, ואין לכם בעיה עם עירום פרונטלי, רוצו לרכוש לכם עותק.

צ'רלס ברנז
עמוד בפנטגרפיקס | אתר מעריצים

Black Hole
ראיון עם ברנז על הספר | ביקורת במגזין Time | ניתוח ביקורתי/חברתי/פילוסופי/היסטורי מרתק