מצטרפים חדשים אולי לא זוכרים זאת, אבל פעם נהגנו לשחק כאן משחק קטן להעברת הזמן בשישי בצהריים, לפני שיגיע העונג שבת של הערב.
היו סמוכים ובטוחים שאני שוקד במלוא המרץ והעונג הערב יהיה עמוס ומשובח, אבל בינתיים, בואו נשחק במשחק שלא שיחקנו כבר הרבה זמן: מחשבות מחשביות. הנה הסבר למי ששכח:

מה הרעיון? אקראיות זה כיף.
לכו לתגובות, ובחלון התגובה פשוט תלחצו CTRL + V. מה הפירוש? אם עשיתם למשהו "Copy", עכשיו עשיתם לו "Paste". זה כמו שחרור התוכן התת-מודע של המחשב שלכם, ממש כמו חלומות אקראיים בלילה.

אז רוצו לתגובות תביאו אותה באיזה CTRL + V חגיגי, ונראה מה יצא לכם! לא צריך להיות לזה פשר או משמעות, האקראיות היא שם המשחק!

[אני מזכיר:
א. אם יוצא לכם שם משהו ארוך בצורה קיצונית, קצרו אותו בבקשה. העמוד של הפוסט צריך להיות קריא ואם יש שם תגובה שאורכה חצי עולם, זה מעצבן.
ב. אם שמתם משהו טכני – הוסיפו סוגריים בסוף ותסבירו מה זה, לסקרנים.
ג. אם יש לכם לינק מעניין (לא בקליפבורד, בכלל), אל תשימו אותו פה – שלחו לי אותו במייל ואכניס אותו לעונג.]

[הגעתם הנה כי סתם קפצתם לבדוק אם העונג כבר עלה? למה שלא תירשמו לרשימת התפוצה, ואודיע לכם במייל בכל פעם שיעלה עונג שבת חדש?]

התגובות נסגרו בסוף המשחק! חכו בסבלנות למשחק הבא 🙂

סיכומי שנה? אוף, זה כאילו כל כך 2006.
ובכל זאת, ההיענות לא היתה גדולה כמו שציפיתי (לעזאזל!) אז נתתי לזה עוד שבוע, אבל כתבתם, בחרתם, והנה כמה מהשירים שעשו לכם, קוראים יקרים וחרוצים, את השנה.
בסוגריים, בסוף כל קטע, מצוין מי הקורא שבחר וכתב. קריאה והאזנה נעימים! כרגיל, אנחנו קונים את המוזיקה שאנחנו אוהבים, אז אם נדלקתם – קליק על התמונה ייקח אתכם לעמוד הרכישה של האלבום.

הוראות הפעלה: הורידו את כל השירים בבת אחת [קובץ זיפ, לשם שינוי. 181 מגה]
עכשיו תעשו חיים! כדי לפתוח את הקובץ, תזדקקו לתכנת Winzip או תכנת הקוד-הפתוח 7zip [תודה, דרור!]

The arctic monkeys – A certain romance
תראה, זה לא שזה לא חרוש שהדיסק הזה, הארקטי הזה, שהחזיר אותי למצדדי הרוק, הוא דיסק השנה (סליחה לגברת ניוסם). השיר הזה הוא המוטיבציה שלי השנה. כשקצת קשה, כשצריך לצאת לרוץ, כשאני מבין שמשהו חדש צריך לקום לי בחיים, יתר הווליום נכנס ויבבת הגיטרות המיוחלת מקיצה בתום 40 שניות מעירות למדי לשיר שמוציא אותך מאיפה זה לא יהיה שאתה נמצא למקום אחר לגמרי. [נוי]

Mogwai – Glasgow mega-snake
פספתי את מוגוואי לחלוטין עד השנה. פשוט לא יצא לי להאזין להם, בטח שלא בתשומת הלב הראויה. ופתאום Mr.Beast יצא. הרצועה הראשונה של האלבום היא "Auto-rock", שיר שלאוזניי מפצח את נוסחת העליה, הPre-course, השניה לפני. הוא עולה ועולה ואף פעם לא מגיע לשיא… ממש שניה לפני שכבר אין סיכוי שהם יצליחו להרגע עכשיו מלפצוח בנגינת רוק קשה ואגרסיבי השיר פשוט נגמר… דוהה לתוך שתי שניות ההפסקה שמובילות לרצועה השניה. ואז "Glasgow Mega-Snake" מתחיל, באיזה ריף אנטי-קליימקסי כמעט מתבקש שקובר את מספר הדקות שהגיעו לפניו איפשהו בזיכרון הרחוק וזורם משם לאחת המנגינות החזקות, המרגשות והאפקטיביות ביותר שיצא לי לשמוע השנה ואולי בכלל. במשך שבועיים לפחות פניתי לשיר הזה שוב ושוב. בכל פעם ששמעתי אלבום או רצועה שהרגשתי שלא ריגשו אותי מספיק, הקשבתי לעשר הדקות הראשונות של Mr.beast. עשרות האזנות ומספר מצבי תודעה אחר כך, אני כבר יודע זאת בוודאות – מוגוואי פיצחו את הקוד של מוזיקת הרוק, הם כבר פירקו אותה לגורמים והשאירו אותה זרוקה על הכביש הרחק מאחוריהם. כשהם מנגנים את Glasgow MS הם טסים ב-220 קמ"ש אל נוסחה אחרת לחלוטין שהיא כולה שלהם. [Roly]

Mogwai – Friend of The Night
(או: זכרונות מסמשינג פאמפקינס, חלק א')
לא היה קטע של מוגוואי שאהבתי כמו את זה. מעבר לזה שהוא מאוד שלם ורגוע-אופטימי בעיניי כמו נסיעה הביתה במושב האחורי אחרי יום או לילה ארוך, המלודיה שלו מאוד סמשינג-פאמפקינסית. זה נשמע ממש כאילו בילי קורגן הלחין את זה לפני עשר שנים, ואותי זה זרק לתקופה ההיא שבה האהבות המוזיקליות שלי היו הרבה יותר בטוחות. [yaddo]

Semifinalists – You Said
(או: זכרונות מסמשינג פאמפקינס, חלק ב')
ההרכב הזה אכזב אותי השנה. האלבום שלהם מצליח להיות מבטיח ומכזיב בעת ובעונה אחת, בגלל הנטייה המרגיזה שלהם לשבור את השירים במקצבים שונים, כך שכמעט כל שיר – קצר ככל שיהיה (והם קצרים) – בנוי למעשה מכמה שירים שונים, so to speak. השיר הזה הוא אחד הבודדים שבהם זה דווקא כן עובד, וגם בו הייתי שמח לו היו מוותרים על שבירת הקצב בסוף. כמו אצל מוגוואי, גם זה הזכיר לי קשות את הדלעות, הן בגלל הקול של הסולן – שלפרקים נשמע ממש כמו קורגן תחת הפקת בוץ' ויג (כלומר, שני האלבומים הראשונים של הפאמפקינס) והן בגלל המלודיה המושפעת בבירור מהאגף הפופי-חלומי של קורגן וחבורתו. סביר להניח שיש לגעגוע ולהתרפקות תרומה משמעותית באהבתי לשיר, אבל בסופו של דבר באמת מדובר בקטע נוטה לשלמות בעיניי. [yaddo]

The drones – I'm here now
כבר בשנות ה-20 של המאה ה-20, המשורר האדיר טי.אס אליוט הכריז על מותו של השיר הסנטימנטלי. הרוק'נ'רול עצמו מנהל יחסים סבוכים עם ההכרזה הזאת. הז'אנר הזה צעיר יותר משאנחנו רגילים לחשוב, אבל הוא גם התפתח ועבר שלבים של התכתבות עם תקופות שונות בתרבות המערב – ומה שמדהים זה האופן שבו הוא לפעמים יכול להשתייך לכולן בו זמנית, לפעמים באותו אלבום. אז נכון, לאחרונה זה באמת הכי לעניין והכי מגניב ללעוג ולהתעלם מהשירים היותר קיטשיים, וסנטימנטליות זה כבר לא לעניין. אבל כששיר נפתח במילים "You've gone from perfect to divine", לעזאזל, אותי זה תופס. הדרונס הם הרכב אוסטרלי שאפשר לתאר אותו כסטונר-קאנטרי-רוק-לייט, כשרוח הבירת'דיי פארטי מרחפת על פני המים. זה השיר השלישי מהאלבום האחרון שלהם, Gala mill, וזה שיר אהבה. [עמית קלינג]

TV on the radio – Hours
בים של להקות שנשמעות כמו להקות שנשמעות כמו להקות, TV on the radio הם קודם כל הרכב שלא נשמע כמו שום דבר אחר, מסוג ההרכבים שהחברים שלך ירדו עליך שאתה שומע מוזיקה מוזרה. האלבום הראשון שלהם הוא מיוחד אבל מרגיש מנוכר וחסר רגש. ברגע ששמעתי את "Hours" מהאלבום השני של TV, הבנתי שמשהו השתנה. מהשנייה הראשונה של השיר אפשר להרגיש את המתח והתשוקה שנדחסו לתוכו והכעס שמבעבע החוצה. זה מה שהיה חסר ל-TV של האלבום הראשון – זה מה שעושה את "Hours" לשיר אינטנסיבי ואדיר. [אלון]

ג'ירפות – חייב לשכב
למרות שאני אוהבת יותר את האלבום הראשון של הלהקה ולמרות שהשיר הזה מתנגן מזמן בהופעות ולא נולד ב-2006, זו השנה שבה רוב האנשים נחשפו אליו בעקבות יציאת האלבום גג. את "חייב לשכב" אהבתי מהרגע הראשון בהאזנה רועשת ומעושנת בבארבי, אבל גיליתי שהוא עוד יותר אהוב בגרסת האולפן עם ביצוע נקי וההפקה המופתית. זה שיר שגם עושה כיף וגם עושה עצוב, ואיכשהו השנה יצא שהמילים: "לא רואה סיבה לקום בשביל מה, חייב לצאת חייב לשפר את מידותיי" התאימו לי כסוג של המנון… וכהנא שר אותו בשבילי נהדר, עם ציניות ודיכאון מכל הלב. [קסטה]

The twilight singers – My time has come
כששמעתי שזמרי הדימדומים באים לארץ, התרגשתי לאללה. בכלל לא ידעתי מי אלה או מה הם עושים – ההתלהבות שלי היתה אינסטנקטיבית לחלוטין. כשקראתי ושמעתי קצת והבנתי שהם הלהקה של גרג דולי (האיש שעשה את Gentleman, האלבום שהבהיר לי שהמוזיקה הטובה באמת היא לא זאת שאגלה בדרכים קונבנציונאליות) הכל כבר התחבר. השיר הזה הוא בעניי תמצית גרג דולית מזוקקת. פתיחה חזקה, מלל ישיר ואפקטיבי, לחן מפרק שהוא כולו כנות, חרטה וניינטיזיות חסרת בושה. לאוזן הבלתי מזוינת הוא ישמע כמו עוד שיר, אבל אלה שכבר הולכים עם האיש כמה וכמה שנים – לא יוכלים שלא להרגיש את הבעיטה של התופים האלה, העוצמה של הפזמון הזה והשלמות הפשוט בלתי נתפסת בקול הזה. [Roly]

Morrissey – You Have Killed Me
השנה מוריסי הוציא אלבום, Ringleader of the Tormentors. בשביל אנשים כמוני כל אלבום שלו זה עוד פרק בחיים. מעריץ אמיתי של מוריסי לא מנתח באופן שכלתני אם זה אלבום מצוין או בינוני. הוא צריך שירים של מוריסי כי זה הפסקול של החיים שלו. ב-Ringleader השיר "You Have Killed Me" הוא סוכרייה. זה בעצם להיט פופ עם הרבה פזמון. אבל זה לא שיר שכל אחד יכול לכתוב (מלא אזכורים לקולנוע איטלקי) ולא קיטש שכל אחד יכול לשיר כל כך טוב ומרגש כמו מוריסי. "Piazza Cavour, what's my life for?" – אני נמסה בשורה הזאת. כל כך יפה, יפה, יפה. [קסטה]

Outkast – The Train
האלבום האחרון של אאוטקסט היה מאכזב באופן מאוד מעציב. חציו (של ביג בוי) היה מעולה וחציו (של אנדרה) היה מפח נפש מזועזע. השיר הזה מגיע מהצד של ביג בוי אם כן, ומשתתף עמו מי שכבר במשך שני אלבומים מסתמן כשותף האופטימלי בתקופת פוסט-דרה, סליפי בראון. שיר סיכום לשמו, שבבתים מגולל את דרכו של ביג בוי ובפזמון לא מותיר מקום לספק: "הייתה דרך ארוכה וטובה, כעת הזמן שאלך, אני אומר שלום". הטון המדכדך והמשלים-עם-המציאות של הלחן תומך במילים, מגובה בהפקה עשירה וסוחפת, חצוצרות, קולות רקע מושלמים ושריטה אמיתית בלב, שאפילו לא יצאה כסינגל ומשוללת דרה. [yaddo]

Thom Yorke – Harrowdown hill
כי נכון שהתקליט קצת איכזב, ושהוא יכל להרוויח מהפקה קצת פחות אנמית, ושיורק נשמע קצת יותר מדי מנותק ושקוע בעצמו בכמה קטעים, אבל בסופו של דבר מגיע השיר הזה, ואז מבינים שהיה שווה לחכות. [נדב אפל]

James dean bradfield – Still a Long Way To Go
הבחירה שלי עלולה להרים איזו גבה או שתיים, אבל לבחירה שלי יש קשר רגשי עמוק בשבילי. להקת האם של ברדפילד, המאניק סטריט פריצ'רז (מטיפי הרחוב המניאקים), היא אחת מהלהקות האהובות עליי, והיא (ועוד כמה להקות אחרות, אבל זה כבר סיפור אחר) פתחה לי את העיניים לסגנונות מוזיקליים שונים. בשנת1998, בהיותי זאטוט בן 8, נחשפו עיני לקליפ המדהים של המאניק סטירט פריצ'רז לשיר המצוין בפני עצמו שלהם, "If You Tolerate This Your Children Will Be Next", ומאז אני לא אותו דבר. המראה של הלהקה חסרי פנים השאיר בי אימפקט כל כך חזק, עד ששמה של הלהקה נחרט בי חזק, ולאט לאט התחלתי להקשיב גם לשירים אחרים שלה, ואז הדרך משם לאלבומים ולאמנים בריטיים אחרים הייתה קצרה. בחלוף השנים, המאניקס הוציאו אלבומים יותר ויותר חלשים, אבל עדיין נותרתי נאמן להם, עד ששמעתי ביום אחד שהלהקה התפרקה. בעצב קל, אמרתי לעצמי "טוב, תמיד יהיה לי את This Is My Truth Tell Me Yours". לפני כמה חודשים שמעתי גלגל"צ (לא יודע מה קרה לי באותו יום, זה לא דבר נפוץ), והשדרנית הודיעה שלברדפילד יש שיר חדש. התרגשותי הייתה מהולה גם בחששות מסוימים, כי הרי החומרים האחרונים של המאניקס לא היו במיטבם. לאחר השמיעה הראשונה, כל חששותיי התפוגגו. השיר פשוט מופתי. נכון, למאניקס היו שירים הרבה יותר טובים, אבל העוצמה הגדולה בפזמון, הקול הענוג של ברדפילד והמעבר הנהדר פשוט עושים לי טוב על הלב כל פעם שאני שומע אותו. נכון, ברדפילד מזייף לו קצת, אבל אפשר לסלוח לו. השיר מצוין במיוחד אם שומעים אותו בנסיעה (יש עוד דרך ארוכה ללכת, קצת אירוני הייתי אומר…), והתחושה הפנימית (לפחות לי) אחרי השיר היא חמימות נעימה. לשיר אין לחן מבריק במיוחד, או טקסט יוצא דופן, אבל הוא עשוי טוב, הוא יושב טוב באוזן, וכמו שכבר אמרתי, יש לי היסטוריה ארוכה עם המאניקס וברדפילד, ולכן זהו שיר השנה שלי. [יואל ממן]

The Shins – Phantom Limb
כי כבר לא עושים שירים כאלה. כי המוזיקה כל-כך כל-כך פשוטה, אבל עשירה בטירוף. הקול הסוחף של הסולן, המילים המרגשות, והמוזיקה… אני לא יכול להסביר את זה. כל הבטן מתהפכת מהתרגשות תוך כדי. אולי פשוט כי, הכל מסתדר במוזיקה שלהם. חיובי. בוגר, אבל אופטימי. [שגיא מעוז]

Fields – Brittlestics
Fields – Isabel
Brittlestics: אחרי להיט הפריצה שלהם השנה, "שיר לשדות", שחיבבתי אבל לא מדי, הגיעה הפנינה הזו כמין ריאקציה שבאה להתריס בפני המג'יק נאמבר ולהראות להם איך באמת יוצרים שיר פופ-גיטרות-הרמוניות מושלם. בהתחלה עם כל האזנה גיליתי אותו עוד קצת עד שהפך במהרה לאהבה לשמה.
Isabel: השיר הקודם הוביל אותי אל ה-EP השלם שיצא להם השנה, 7From The Village, בו נתקלתי בשיר הזה, ששבה אותי לחלוטין בזכות הפזמון, שעד היום אני מחשיב כמין מעשה כשפים: השירה מרחפת עם הברותיה הארוכות על הגיטרה שמסתפקת באקורדים ספורים ומהפנטים, וזה גורם לכל להישמע כמו חלום שאתה לא יודע לאיזה רובד שלו להיכנע. בסופו מבצבצת כמתריסה השורה הכל כך מנוגדת לריחוף ההוא: "Only time will show how I lost Isabel", כאילו המוזיקה היא רוח עוועים שנועדה לרכך את כאב הלב. אני יודע שרוב האוכלוסיה תאהב את "Brittlesticks" ולא תבין מה אני מוצא באיזבל, אבל אולי במידה מסוימת זה אפילו מעלה את קרנו של האחרון.
שדות הוציאו סינגל שלישי השנה, If You Fail We All Fail, שצורף אחר כבוד לאוסף המושלמים הנ"ל. יחד עם ה-EP וכמה חומרי גלם מבטיחים שהם מציעים להורדה כאן, האלבום שלהם הוא אחד מאלה שאני הכי מצפה להם ב-2007 (הוא צפוי לצאת בפברואר). [yaddo]

Joanna Newsom – Only Skin
כבר נאמר הרבה על אלבומה השאפתני של ניוסם. הכל נכון. אני אישית חייב לפרגן לה; כאחד שבקושי יכל לסבול אותה או את קולה הילדותי באלבומה הראשון, המוזיקה הפעם חיפתה על הכל. הכל הכל הכל. חמישה קטעים כאורך הגלות שעוברים כמו שירי 3 דקות נגישים. אני סאקר של כלי קשת, והאלבום הזה כמו בא למלא את כל מה שחסר באגף הזה השנה ובשנים הבעל"ט, יצירה קלאסית לכל דבר, רק שיש בה שירה. השיר הזה, הארוך ביותר באלבום (כמעט 17 דקות), הפך איכשהו להיות האהוב עלי. אני אוהב את האלמנטים היפניים שמשתלבים באופן גאוני ביצירה, אני אוהב את שלוש הדקות האחרונות עם סמוג שבא לעשות קולות קונטרה מתבקשים, אני אוהב את העובדה שלמרות אורכו אפשר להבחין במאפיינים מובהקים שמייחדים אותו והופכים אותו ליצירה בפני עצמה, וזה משהו שנכון לכל קטע באלבום. במחשבה שניה והאזנה נוספת, את אמילי הפותח אני אוהב לא פחות, בעיקר בזכות הדקה האחרונה המדהימה, אבל עליו כבר דיברנו מספיק (וגם כבר יש ברשימה הזו שיר הנושא שם של בחורה). [yaddo]

Euros Childs – Surf Rage
אל תגנוב את הגל שלי" הוא משפט נפלא להתחיל איתו קריירת סולו וכך עשה השנה בשיר הנ"ל, יורוס צ'יילדס, לשעבר איש ה"גורקיז זייגוטיק מינקי". השיר מתוך האלבום, "צ'ופס", יצא שלושה חודשים לפני ההכרזה הרשמית במאי על פירוק ההרכב. במקביל, הופיעו כל הסימנים המוקדמים לסגירת הבסטה: אלבום אחרון פושר יחסית לקודמיו, אוסף סינגלים ותוכניות להוצאות מחודשות של אלבומי העבר. ההיסטוריה של הרוק מלאה בסיפורים על חברי להקות שציפו כבר להשתחרר מעול הקולקטיב, להקליט אלבום סולו שבו ילכלכו על מי שהיה איתם בלהקה או סתם לקחת תפנית יצירתית מרעישה ושנויה במחלוקת. צ'יילדס לא עושה זאת בשיר המדובר. בקשתו פשוטה: רק תמשיכו לתת לי. [גבי טרטקובסקי]

The dears – hate then love
The dears היא אחת הלהקות האהובות עלי מאז שגיליתי את אלבומם הקודם No cities left. שנתיים קשות עברו עלי בציפייה לאלבום החדש. יום אחד, בעודי קורא לתומי את העונג, כמעט נפלתי מהכסא כשנתקלתי בשיר הזה להורדה, שלושה חודשים לפני יציאת האלבום. פתאום הכתה בי גם כל המשמעות של מה זה אומר לצרוך מוזיקה בעידן האינטרנטי, עם כל היתרונות והדילמות המוסריות שכרוכות בדבר. הרי האלבום אמור לצאת עוד שלושה חודשים, ככה פתאום אני יכול להאזין לשיר מתוכו? בחדר? בפיג'אמה? שלא לדבר על האופציה להוריד את כולו… ההבנה הזו טילטלה אותי, ואני לא מגזים. הורדתי את השיר והוא התנגן אצלי בריפיט כמעט שבוע. מיותר לציין שבאותו ערב גם מצאתי את האלבום בסולסיק (איך לא עלה בדעתי לחפש?). לא מיותר לציין שבסוף גם קניתי אותו. הוא אמנם פחות טוב מקודמו, אבל השיר הזה מרגש אותי עדיין. ממש כמו בפעם הראשונה שגיליתי אותו. [גורלי]

יוסי בבליקי – האגרוף
Pulp – It's a Dirty World
ממש כאילו הייתי איזה דינוזאור מיברגי שעל תואר תקליט השנה שלו יכולים להתחרות רק דילן והביטלס אני מוצא את עצמי למרבה הבושה בוחר שני שירי שנה שהם בני עשור פחות או יותר, וזה, אם עד עכשיו חסרו לי סימנים ברורים יותר, מצביע, כנראה סופית, על העובדה שהזדקנתי. שירי השנה שלי, בסופו של דבר, הם אלה שבאים מהתקופה האחרונה שבה מוזיקה עוד הייתה בנפשי, שבה כיתתי את רגליי בעקשנות להופעות, שבה הטרחתי את עצמי לחנות החדשה דאז של טאוור במגדל האופרה כדי לקנות את העיתונים שיכריזו לי אחת לשבוע על הדבר הגדול הבא.
אחת עשרה שנים אחורה ימי חמישי היו ימים קצרים באוניברסיטה שבסופם גרר אותי האוטובוס לעבודת הייטק סטודנטיאלית שנמתחה עד לשעה שבה אוטובוס אחר נשא אותי אל הברבי (אני מוכן להישבע שלא הייתה שם א' אז) הקטן שברחוב יונה הנביא, וכך את המעבר הסופי מגוש הלימודים-עבודה של השבוע להבטחה של משהו אחר היה מבשר, פעם אחר פעם, אותו שיר. במשך שנים, ברמות משתנות של שכרות, במקומות שונים ובהופעות עם הרכב משתנה הייתי דורש, מתחנן, לחזור ולשמוע את השיר הזה – "האגרוף". בספטמבר האחרון, בהופעה שכבר נבצר ממני להגיע אליה ביצע יוסי בבליקי את השיר, וזמן קצר אחר כך, העלה את ההופעה במלואה לאתר שלו, ואיזה חור שהיה פעור בי כל כך הרבה שנים, נסגר.
שלושה חדשים אחורה, ועבודת הסטודנט שלי מאז עושה קאמבק מפתיע בחלקו לחיי, במשרד קרוב מאוד למעבדה שבה העברתי את ימי חמישי ההם אני מוצא את עצמי מתרגל לשעות קבועות ולקלסרים מסודרים, לשיחות עם ספקים ולשגרה נצחית, על הלוח הלבן שנתלה אחר כבוד במשרד שלי אני רוצה לשרבט איזה משפט משיר שמתגלגל לי בראש: "This is the sound of someone…" ומתקשה להיזכר בהמשך, אפילו חיבור לאינטרנט עוד לא הותקן ואני מחכה עד שאגיע הביתה. הייתי צריך לזכור, אבל אם הייתי זוכר אולי לא הייתי מגלה את ההוצאה החדשה, המהודרת, של This is Hardcore, ומאז מתרוצצת לי בראש טיוטה לרשימה פומפוזית על פאלפ תחת הכותרת הפלצנית "הארכאולוגיה של הניינטיז". למחרת אני כבר מכניס למחשב את הדיסק הראשון, שומע שוב את השירים המוכרים כל כך מלפני תשע שנים לפני שאני מרשה לעצמי לעבור לדיסק השני שכולו בונוסים. דקה וחצי לתוך השיר השני קורה לי משהו שכבר שנים לא קרה, השיר דועך לקראת מה שנשמע כמו סיום ואני מחסיר פעימה, מתחנן שמשהו יקרה, שזה לא באמת הסוף. ולא רק שמשהו קורה אלא שהשיר ממריא מכאן עם המשפט הכי טוב ששמעתי כבר שנים. גבר שכחתי איך זה לגלות שיר חדש, אם מישהו יכול היה להזכיר לי זה כנראה רק ג'רוויס קוקר. [שחר]

Bert Jansch – Katie Cruel
כל שנה צריכה את הניק דרייק שלה, אלה חוקי הטבע. מעין קאמבק-לא קאמבק של Bert Jansch.
מה שאינני מבין זה רק למה, אחרי הכל, בחרתי את השיר שנשמע הכי פחות ניק דרייק באלבום?! השיר שהכי צובט לי בלב כבר כמה זמן. [הכל זמני]

Built to spill – Goin' against your mind
מה שאני אוהב בחבורה של דאג מארש, חוץ מזה שהם גאונים וזה, זה את העובדה שהם לא ממש משתנים לאלבום לאלבום. יש להקות שמשתנות וממציאות את עצמן מחדש, כמו הליארז למשל, וזה טוב ויפה, ובילט טו ספיל ימשיכו לנגן רוקנרול עם ביצים, בדיוק כמו באלבום הראשון שלהם, בדיוק כמו באלבום השני שלהם, וכן הלאה. בשיר הזה הם שוברים שיאים של תחכום בכל מה שנוגע לדיאלוגים בין גיטרות, שזה התחום שבו הם תמיד הצטיינו מעל ומעבר, והשירה של מארש מקסימה והשנים שבהן בילט טו ספיל לא היו פעילים או סתם קצת במחתרת לא עשו לו רע, אולי רק טוב. הוא בהחלט נשמע נמרץ מאי פעם כשהוא שר שיר בכמעט בן 9 דקות, שהמילים שלו עושות בעיקר צחוק מהסיינטולוגים, והגיטרות שלו עושות פלאים-פלאים. זה שיר מהסוג שכותבים עליו הביתה. [עמית קלינג]

Metric- monster hospital
השנה החולפת לא הייתה מדהימה עבור נער אינדי שכמותי. אמנם ההתחלה היתה מבטיחה עם האלבומים של הארקטיק מנקיז והסטרוקס אך הסיום היה נורא עם האלבום השני של רייזורלייט, אולי הלהקה הבריטית המצליחה-למרות-שהיא-גרועה ביותר מאז אואזיס. ומה זה קשור? או, כי האלבום של מטריק נכנס בדיוק למשבצת הזו להציל את המצב. אמנם לא מחדש כלום ויש ניחוח של פג-תוקף באויר (מה לעשות, היה יה יס היו שם קודם), אך עדיין מוצלח. השיר הזה הוא אולי שיר האינדי הטוב ביותר שלא רקדתי לו השנה. זתומרת רקדתי בחדר, נחשב? [גורלי]

The Decemberists – Yankee Bayonet (I Will Be Home Then)
כי למרות שאני יודע שזה חטא להבליט דווקא שיר אחד מתוך התקליט המופתי הזה, לורה ורס נשמעת כל-כך מושלם בדואט הזה שלא הייתה לי כל אפשרות אחרת. [נדב אפל]

The Roots – In The Music
אני לא בטוח שבחירת השיר הזה היא בגלל שהוא כזה מדהים (למרות שהוא כן) או כי הוא בין המייצגים של אלבום השנה שלי, ומאוד קולע לרוחו של האלבום. מחאה חברתית, מפלט במוזיקה, כפי שמציע שם השיר, לופי גיטרות אפלוליים שהרכבי אינדי היו מתגאים בהם בצדק, אלגנטיות שלא תיאמן. בניגוד לגיאחה הדבייייל שהכתיר את לופה פיאסקו לאלבום השנה בהיפ-הופ, אני אישית לא מבין איך יצירת המופת הזאת של הרוטס, בעיני הדבר הכי טוב שהם הוציאו תחת ידיהם עד כה, לא זינקה לראש כל הרשימות. יום אחד הוא עוד יודה על טעותו. [yaddo]

The aliens – robot man
בשיר הדי מטורלל הזה נתקלתי בתוכנית 120 דקות. קליפ לוו-פיי מטורלל לא פחות של שלושה אנשים רוקדים על רקעים צבעוניים מתחלפים ושרים ללא הפסקה "I am the robotman" בקצב דיסקו-רוק ממכר. זו הייתה ללא ספק תגלית שהייתי חייב לחלוק. אך לצערי גיאחה הרודן לא נענה לתחנוניי לפרסם לינק לקליפ המדליק כך שגם קוראי העונג יוכלו להתענג. אבל עכשיו כשהעונג בידינו דבר לא יעצור בעדי מלפרסם אותו! אז קבלו אותם – The aliens שהם דרך אגב, לא אחרים מאשר חברי ה-beta band לשעבר… [גורלי]

הא! רוצים להוסיף את שירי השנה שלכם? מה חבל, פספסתם את ההזדמנות! לא נורא, אולי בשנה הבאה. בינתיים, תודה לכל מי שטרח ובחר וכתב ושלח. אתם מלכים/מלכות!

"ללמד בבתי הספר של היום רק ספרות, ולהתעלם מקיומם וחשיבותם האדירה של הקולנוע והטלוויזיה, מכיוון שהומצאו רק לפני מאה שנה, זה כמו להמשיך ולנסוע היום לחו"ל באוניות, מפני שמטוסים הומצאו רק לפני מאה שנה" – קובי ניב עולה על משהו. המשך באייטם 87

Touch of evil של אורסון וולס. יש דברים שבאמת צריך ללמוד בתיכון

לפני הכולים:
א. המיקסטייפים בפרויקט עונג שמונג, והשירים משירי העונג א' ו-ב', יוסרו מהשרתים ביום שבת. אז אם התמהמהתם או רציתם להוריד משהו ושכחתם, זה הזמן.
ב. עמוד קבוע חדש וחשוב בעונג שבת: איך לא להיות חרא של אנשים.

1. עד לפני שנתיים הכרתי את Apples in stereo רק בשם, אבל החבר'ה האלה מקולקטיב אלפנט 6 (אותו קולקטיב שהניב את ניוטרל מילק הוטל, בין השאר) בהנהגת רוברט שניידר, הם פשוט גיגית ענק מלאה כיף. עוד רגע יוצא האלבום החדש שלהם, New magnetic wonder, והוא פשוט חיוך ענק בצורת שירי רוק קטנים וכיפיים, פופיים מהצד הביטלזי השמח-מעניין של הפופ. משום מה הם החליטו להוציא כסינגל ראשון דווקא את "Energy" הבינוני, אבל השיר שממוקם אחריו בדיסק, "Same old drag" הוא הדבר האמיתי: ממכר, מעלה חיוך, פצצה של אנרגיה וכיף שמקפיצים גם את היום הכי סגרירי וגשום למסיבת קצף קיצית. האלבום המלא – במאותגרי הסולסיק. [מפ3. טוב, טוב, הנה "Energy", כי נוראי הוא בטח לא]



2. ז'אן ז'אק גולדברג הלך השבוע לעולמו. אף פעם לא התחברתי לתקופה במוזיקה שהייתה תקופת הזוהר שלו (רוק אייטיז בארץ, הקליק וכל זה – אני ילד ניינטיז), אבל מתחיל להיות מפחיד, כל מיתות המוזיקאים לאחרונה, ובמיוחד עצוב כשמוזיקאי גדול מת בגיל יחסית צעיר (51). חברו לקליק דני דותן מספר עליו, ערן דינר מספיד, מספר ונותן להורדה קטעים נדירים של ז'אן קונפליקט. יעל המקורית נפרדת בשתי הודעות בפורום ישראלית בוויינט, ועמרי לוי העלה הופעה מיוחדת של גולדברג ושל אמנים כמו אהוד בנאי, הקליק, פורטיס, סיון שביט ועוד, מ-1989. יעל המקורית מוסרת גם: במוצ"ש הקרוב תשודר בגלגלצ תוכנית בת שעתיים לזכרו ז'אן ז'אק גולדברג, המתופף המיתולוגי של ז'אן קונפליקט, הפליטים, פורטיסחרוף, הקליק ועוד. יואב קוטנר יארח את דני דותן, אלי אברמוב ועובד אפרת (אנשי הקליק), אהוד בנאי וגיל סמטנה (הפליטים), רמי פורטיס, ברי סחרוף, סי היימן, איגי וקסמן, אורן בן נון וניצן זעירא, שיספרו על ז'אן ז'אק וישמיעו שירים בהם השתתף, כולל הקלטות נדירות. מישהו יודע באיזו שעה? בדקו בתגובות, אולי מישהו כבר ענה. מוצ"ש, בחצות, בגלגלצ. [עברית, מפ3]
3. השרת העיוור העלה בשעה טובה את פרויקט הגיבור הלא מושר 2006, בו מסכמים מדי שנה כותבי השרת את האלבומים שעשו להם את השנה אבל, כמה חבל, לא זכו לכבוד או תשומת הלב המגיעים להם, לדעת הכותב. השנה, למרבה הצער, השתתפו נורא מעט כותבים (אני ביניהם, בביקורת על דיוויד באזאן), אז החבר'ה הטובים בשרת מזכירים לכם שאף פעם לא מאוחר להוסיף ביקורות משלכם לפרויקט! [עברית]
4. [תודה לבולצמן] מעיין כהן מדווחת בגלובס שניתן יהיה להוריד בחינם מהרשת שירים עבריים ישנים שזכויות היוצרים בהם תמו או שהן נחלת הכלל, החל מפברואר, באתר העמותה למורשה הזמר העברי. מעולה! זה אומר גם שאפשר לסמפל אותם לייק אה מאדרפאקר, נכון? [עברית]
5. מה חדש ב-Hiss records? שני קדר כותבת על החווייה המשונה של הוצאת אלבום בכורה וזוכה לביקורת הופעה טובה ב"הארץ" וביקורת אלבום בעיתון תל אביב. שאר עדכונים? בבלוג שלנו. אגב, יש לכם מייספייס? אתם כבר חברים שלנו? [עברית]
6. חווה אלברשטיין חזרה אתמול להופיע בארץ, מאורע משמח במיוחד לכל מי שיודע להעריך את הזמרת הענקית הזו. תימורה לסינגר ואיתי שטרן היו שם והתרגשו. [עברית]
7. מקום חדש בבאר שבע לתרבות והופעות! את הפתיחה החגיגית של יום רביעי פספסנו, אבל דויד פרץ מבטיח המשך ביום ראשון. אתם בדרום? תבואו! [עברית]
8. התלהבתם מוובסטר ודומיו שמאגדים לכם את כל הפוסטים מכל הבלוגים, אבל נמאס לכם? אתם רוצים המלצות לפוסטים ספציפיים מעניינים בעברית, שיעשו לכם קצת סדר? חפשו שמה! [עברית]
9. שמחה רבה: השבוע השתדרגתי לחיבור של 3 מגה (וקצב אפלואד הגון!), ואיכשהו, אני משלם הרבה פחות מששילמתי קודם. תודה, נטוויז'ן! [זו לא פרסומת, אני פשוט מרוצה. מגיעות להם מילים טובות]


קרא/י את המשך הפוסט

"מבחינתנו, חובבי המוזיקה, אין שום משבר בתעשיית ההקלטות. להיפך: יש מגוון גדול יותר של אמנים, שיטות ההפצה יעילות יותר, ואפשר אפילו – מה אתם יודעים – לקנות מוזיקה ברשת בצורה די נוחה. האפשרות לקנות שירים בודדים – דוגמה מצוינת לניגוד האינטרסים בין חברת התקליטים לבין הצרכן – הביאה לירידה במכירות הדיסקים, מה שנותן לחברות עוד סיבה להתבכיין. הן כבר התרגלו למכור דיסקים שלמים על גבו של להיט אחד מצליח, כשהקהל החליט להתמרד ולקנות שיר בודד" – ברכה גולשת מחדדת את מצב תעשיית המוזיקה בשנה הנוכחית

לפני הכל:
א. המיקסטייפים של עונג שמונג (הציצו בראש התפריט השמאלי) יישארו על הסרבר עד העונג הבא, כלומר שישי הבא. אז אם אתם מתלבטים ומתמהמהים, הורידו עוד השבוע, לפני שייגמר.
ב. מן הסתם שמתם לב שהעליתי לכמה ימים את הבאנר שבראש האתר מצד שמאל, לתאימות אתרים. זו בעצם עצומה שמפצירה בבעלי אתרים לתכנת את האתר שלהם כך שייקרא בלי בעיות בכל הדפדפנים הקיימים, ולא רק באקספלורר כמו יותר מדי אתרים. האירוניה היא, שהעונג שבת הוא לא כזה. כלומר, ברובו הוא כן, אבל מי שגולש כאן בעזרת דפדפן של מוזילה, מגלה שהטקסט עף לו הצידה בכל פעם שיש תמונה שמוצמדת לשמאל. אם מישהו מכם מבין קצת ב-PHP ויודע איך לסדר את הבעיה הזו – אנא פנו אליי, אני זקוק לכם!
ג. עדיין לא מאוחר לבחור את שירי השנה שלכם!

1. אני לא מאמין ששכחתי להכניס למרתון שירי השנה של העונג שבת (הקליקו בראש הבאר השמאלי כדי להגיע לשני חלקי הסיכום) את אחד השירים שהכי הכי עשו לי את 2006! דביל שכמוני! שנה שלמה אני מרקד, מפזם ומפזר לכל חבריי (הזכרתי אותו כבר 4 פעמים בעונג שבת השנה) את אחד השירים הכי ממכרים ומשמחים של השנה, "Salvador" של הצעירון הבריטי Jamie T, שהוציא השנה EP קטן ועוד שני סינגלים (האלבום המלא – בעוד חודש בדיוק!). הוא גם שיר פתיחה מושלם, כי הוא כייפי, ואפשר לשמוע אותו בלופים לאורך כל קריאת העונג שבת. אוח, 2006, כמה שהיית טובה אלינו! יו אר טו קיינד! [מפ3]


Say it loud, I'm black and I'm proud! The great late Mr. Brown



2. ג'יימס בראון, המלך הבלתי מעורער של הפ'אנק והסול, אגדה בת זמננו, הלך לעולמו השבוע, והאמת היא שקצת נגמרו לי המילים. אני מניח שזה ישקע מאוחר יותר, ביום אקראי לגמרי, כשפתאום באמצע המשפט אבין: פאק. ג'יימס בראון באמת מת. הוא לא כאן יותר. לעולם הזה חסר ג'יימס בראון אחד. בינתיים, בארץ כתבו עליו במותו אייל רוב, אורי בנקהלטר, ארי קטורזה ואפילו אני. [עברית]
3. המתופף הישראלי-צרפתי הגדול ז'אן ז'אק גולדברג הלך לעולמו בגיל 51 ממחלה. [עברית]
4. בוני "פרינס" בילי מגיע לשלוש הופעות בארץ בסוף ינואר!!! [עברית]
5. עלו לרשת התמונות מערב Full Exposure המצוין של שבוע שעבר! להזכירכם, בכניסה חולקו כמה עשרות מצלמות חד פעמיות לקהל, ואלה התוצאות. חמישים נקודות אם אתם משאירים בתגובות לינקים לתמונות עם אנשים מעניינים או מצחיקים. לדוגמה, נדמה לי שזה בולצמן. הוא מפחיד אותי. הם עומדים להתנשק. היא בטח מצטערת שצילמו אותה. [פיקסלים]
6. חדשות רעות, מנויי הוט האנגלופילים, בקרוב תיפרדו מ-BBC Prime. [עברית]
7. אתר בית חדש לכפיר שתיוי וגם אתר חדש ללהקת השקרנים. [עברית]


קרא/י את המשך הפוסט

…והנה חלק א', למי שפספס. ואנחנו ממשיכים בחלק השני והאחרון:

אני יודע שהבטחתי שאעלה את כל השירים בקובץ אחד להורדה מרוכזת, אבל רבאק, מדובר ב-200 ומשהו מגה. חוסו עליי. בכל מקרה, אם מישהו יחליט לנדב את זמנו ומרצו ולהעלות אותם בקובץ מרוכז לראפידשייר או סתם לאיזה סרבר כזה או אחר, הודיעו לי! ועכשיו: אנג'וי דה מיוזיק…

הקבצים הוסרו מהשרת, אך תודות ליאיר הנחמד במיוחד, אפשר להוריד את כל שירי חלק ב' בקובץ מכווץ. [שירותי הורדה]
תודה, יאיר!

The Girls – The girl from yesterday השיר הזה, בגירסה שהוקלטה באולפן "אלט שיפט" ברדיו תל אביב, הופיע בפולארויד01 והיה כבר אז אחד השירים האהובים עליי שם. הנה, תורידו לטעום את המקור. הוא לא נכלל באלבום הבכורה של הגירלז, Talk to the pervert, אבל כשארבעת הישראלים חסרי המנוח יצאו לחפש את מזלם בחו"ל, הוא הוקלט ומוקסס מחדש (מישהו יודע איפה, על ידי מי, משהו?) וכאילו זה לא היה שיר מצוין גם קודם, עכשיו הוא גידל ביצים בגודל בולדוזר והפך להיות שיר טוב-עד-אימה. שמחתי לגלות שהם לא ויתרו על הקטע האינסטרומנטלי היפהפה בסופו, ולראות אותם מבצעים את השיר הזה בערב "חשיפה מלאה" השבוע היה כיף לא נורמלי בכלל. אני כבר מחכה בכליון אוזניים לריליס הבא של קנטור ושות'.

M. Ward – Poison cup
עוד שיר שנבחר בעיקר כי הוא שיר פתיחה באלבום של שירים מושלמים, ולא כי הוא מושלם יותר מכל היתר. Post-war של מאט וורד התקבל בהתחלה, בגלל שמו ותזמונו, כאלבום שיהיה פוליטי או יציג תמונה של אמריקה מיליטנטית. לא כך הדבר, כי זה לא אלבום War, זה אלבום Post-war, בו וורד מדמיין עולם שאחרי מלחמה, כזה שיכול כבר להירגע ולהתנחם. אלמלא ג'ני לואיס, האלבום הזה היה אלבום השנה שלי בתחומי האמריקנה והאלט-קאנטרי. עיבודים יפהפיים, כתיבה מצוינת והגשה כמו שרק מאט וורד יכול. אלבום שלם, מנחם, מרגש ואפילו מצחיק לפרקים. איזה תענוג. אגב, אל תפספסו את המבצע בלייבל Merge, שמוכר את האלבום הזה יחד עם האלבום של לאמבצ'ופ (מיד תקבלו שיר ממנו) ב-20$ בלבד, כלומר 42 שקל לדיסק.

Lambchop – Paperback bible
עוד אלבום מבית Merge שנפתח בשיר מושלם ומציע נחמה שבורה. אבל בניגוד למאט וורד, קורט ואגנר מלאמבצ'ופ לוקח את הזמן שלו, ונפתח בכמה שלבים ובהדרגה, באיטיות יפהפיה, במינוריות ובשחור לבן. גם זה אלט-קאנטרי, אבל מהצד השני של הסקאלה. מהורהר, מעודן, סבלני. השיר הזה הוא תמצית הלאמבצ'ופ בעיניי, והאלבום הזה – למרות שאחי הגדול שומר אמונים בעקשנות ל-Is a woman המצוין – הוא האלבום הכי טוב של לאמבצ'ופ ששמעתי עד היום. אל תפספסו את המבצע בלייבל Merge!

Adem – Launch yourself לילה. כולם ישנים. רק גיאחה שוכב חסר מנוחה מול הטלוויזיה. "120 דקות" מסתובב ב-MTV2. הרבה זבל והרבה הייפ, מעט מוזיקה טובה. לפתע פתאום מתחיל קליפ מסקרן. אדם? למה השם הזה מוכר לי כל כך? ומה זה המקצב הקרקשני והמגניב הזה? ואיך זה שכל השיר הזה נשמע כמו המראה, עזיבה של בן זוג אחד את האחר? ולמה אני רץ, עוד לפני שהקליפ נגמר, להוריד את האלבום הזה בסולסיק? תסמינים מדאיגים אינדיד! האכזבה היא שהאלבום בינוני, אבל השמחה הגדולה היא שזה עדיין שיר מדהים בעיניי, בכל האזנה מחדש, מעין מירוץ חסר נשימה להחזיק לה ביד, שנייה לפני שהיא הולכת, להגיד לה "אבל מותק, ניסיתי לתקן, באמת, איך את יכולה לעזוב בדיוק עכשיו, שניה לפני שאני מצליח? איך את יכולה להשאיר אותי לבד?"

The Knife – We share our mother's health
יחד עם אמילי של יוענה ניוסם ועם מכירת הפרסומות של דיוויד באזאן, השיר הזה משלים את שלישיית שירי השנה הדפניטיביים שלי. לנייף אין בכלל תחרות על האלבום האלקטרוני של השנה, וגם בתוך האלבום המצוין הזה אין כמעט תחרות על השיר המצטיין. רצף הצלילים המשתוללים בפתיחה שמתאגדים בהדרגה לטפטוף ארטילרי על האוזן שלנו, הקצב המתעקם בקצוות והשירה המעוותת של האחים הסכינאיים יצרו את השיר שהכי נשמע כמו סופר מריו על אקסטה, אבל גם מצליח להיות השיר הכי קר מבחינת סאונד והכי לוהט מכל בחינה אחרת.

Xiu Xiu – Boy soprano
כן. לא. כןלאכן. תמיד נדמה ששו שו רודפים אחריך עם גרזנים ועיניים דלוקות בתוך יער חשוך. כל דריכה על ענף יבש נשמעת כמו עצם נשברת, כל ינשוף הומה דומה לשד שמתחבא. האור הקלוש של הירח מגיע בקילוחים לא סדירים דרך הענפים, מקצבים שבורים כמו פצעים נפתחים. בררררררר. מפחיד, מרתיע? כן, אבל גם יפהפה, בצורה הזו שמצליחה לגעת ולנער את החלקים החשוכים האלה בפנים שאנחנו משתדלים לא להתעסק איתם יותר מדי ביום יום, כי זה עושה לנו רע. The air force, האלבום האחרון של שו שו, הוא יצירה מבהילה באותה המידה שהיא מרתקת. כמו תמונה של אסון שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים.

Emily Haines and the soft skeleton – Doctor blind
סלחו לי על שאני מצטט את עצמי: "טורי איימוס. פיונה אפל. לורה וירס. איימי מאן. ג'ני לואיס. שריל קרואו. כפרה עליהן, שלא יאונה להן כל רע. אבל אם בתפנית מרה (ומשעשעת, תודו) של הגורל יתהפך האוטובוס המפואר שיוביל את כולן לפסטיבל הסינגר-סונגרייטריות הגדולות של העשור האחרון, הן יכולות לנוח על משכבן ההיפותטי בשלום. אמילי היינס כאן, והיא ממשיכה את מורשתן בצורה שתביא להן גאווה בעולם הזה ובבא". אבל יותר מסך השפעותיה ודומותיה, אמילי היינס היא גם חדשה לגמרי. היא פיונה איימוס 2.0. "Doctor blind" הוא בו זמנית שיר ערש וסרט של דיוויד לינץ', והדקה האחרונה שלו היא Pure bliss.

Johnny Cash – God's gonna cut you down
לא יעזור הסרט המחורבן עם חואקין פיניקס, יוני קאש היה ונשאר הגדול מכולם, והאלבום האחרון שלו, והחמישי בסדרת אמריקן רקורדינגז עם ריק רובין, מוכיח את זה בפעם האלף. אלפי מילים נשפכו על האלבום הנפלא הזה, ומאות על הקליפ שלו. כשיצא האלבום הזה בארץ התחילה המלחמה בקיץ, והשיר הזה נתקע לי בראש וסירב לצאת במשך הרבה זמן, וליווה אותי בנדודים חסרי מנוח מהצפון למרכז ובחזרה. לא בהכרח השיר הכי טוב באלבום הזה, אבל בהחלט הזכור ביותר באוזניים שלי.

עמית ארז – Endings get an early start עמית ארז הוא עדיין חידה בעיניי. הוא דמות די ראשית בסצינת האינגליש-סינגינג-סונגרייטרז בארץ, אבל אני עדיין לא מצליח לפצח את המוזיקה שלו, או היא לא אותי. כלומר, אנחנו לא מתחברים טוב. בטח, אני נהנה לשמוע את השירים שלו כי הם יפים ונעימים, אבל עד השנה, עד השיר הזה שסוגר את ה-EP שלו Black light, אף שיר שלו לא הצליח לסובב לי את מפתח הלב ולהיכנס פנימה באמת, ממש, בצורה כזו שמכווצת את הבטן. והשיר הזה, אוח, השיר הזה, שאני יכול לשמוע 30 פעם ברצף ועדיין להתפעם מהסאונד החמים שלו שכמו נוצץ מעשרות קריסטלים שמפוזרים סביב הגיטרה אלוהים אדירים זה היה משפט כל כך גיי. זה שיר כל כך יפה.

Lisa Germano – Golden cities
מתוך שיר הסיום של העונג שבת בסוף אוגוסט: כשדיברתי עם דויד פרץ על האלבום החדש של ליסה ג’רמנו, הוא סיכם ב”זה לא האלבום הקודם, אבל הוא יפה”. רק אחר כך חשבתי לומר לו שמובן שהוא לא האלבום הקודם. גם בגלל שהקודם היה אלבום מופת, אבל בעיקר בגלל שאף אלבום של ג’רמנו לא באמת דומה לאחרים. החדש, In the maybe world, היה האלבום שלה שלקח לי הכי הרבה זמן לספוג. לא כי הוא קשה לעיכול, פשוט כי בכל אלבום אנחנו תופסים אותה במקום אחר בחיים, והפעם לקח לי זמן להתחבר למקום הספציפי הזה. כששומעים לראשונה את “Golden cities“, הוא פשוט יפה נורא. כשקוראים שג’רמנו חיברה ושרה אותו כשעירסלה בידיה את אחד מחתוליה האהובים (שמוזכרים ואפילו נשמעים בכמה שירים ישנים שלה) בעודו גוסס את שעותיו האחרונות, הוא הופך לשובר לב אמיתי. והוא כל כך יפה, שזה כואב.

My latest novel – The raputation of Ross Francis
מתוך שיר הפתיחה בתחילת יוני: באחד האוספים של Vanmega נתקלתי בשם לא מוכר: My latest novel. מיד חשבתי על My morning jacket או על My bloody Valentine, או, ישמור השם, My chemical romance. זה מין קטע כזה של שמות, כנראה. לא התייחסתי במיוחד עד שיום אחד הגיע שיר אחד שלהם ברצף הרנדומלי במחשב, ותפס אותי בצוואר. קוראים לו “The Reputation of Ross Francis” והוא מתוך אלבום הבכורה של הלהקה הזו מגלאזגו, שכבר זכתה לתואר “ארקייד פייר של בריטניה”, שזה תואר בעייתי לכשעצמו. הם משלבים הרגשה פולקית עם לחנים פופיים ועיבודים שנעים בין האינטימי לגרנדיוזי, קצת פוסט-רוק, והם משוטטים בתחומים שמשיקים לדאוס, סופיאן סטיבנס, וכן, לפרקים גם ארקייד פייר (אבל ממש קצת). [והיום אני מוסיף:] האלבום לא הצליח לתפוס אותי, אבל השיר הזה נשמע כמו מה שברייט אייז היה עושה לו היה טורח לעשות גם מוזיקה בשנתיים האחרונות ולא רק להוציא אלבומי הופעה ובי-סיידז.

TV on the radio – I was a lover
הטלוויזיה ברדיו הצליחו להפיל אותי מפרפר לרצפה כבר ב-EP הראשון שלהם, Young liars. גם אלבום הבכורה היה מרהיב, דחוס, נמוך, מטריד, מושך כמו סטייה. האלבום החדש עדיין לא התעכל בשלמותו במערכת השמיעה שלי. אבל "I was a lover", על הלופים הפותחים שלו וכל שכבותיו המאתגרות והמשתנות, נכנס ישר פנימה. זו הרי התגשמות שם הלהקה: הם מצליחים להעביר בצלילים ואותות קול בלבד שדר מורכב של תמונות, קטעי סרטונים חתוכים ונראטיב קולנועי. חבל שהמקום היחיד בו אפשר לשמוע אותם ברדיו בארץ הוא אצל קוואמי, או בקול הקמפוס.

Thom Yorke – Harrowdown hill
אני כזה חלש אופי. השיר של תום יורק שצריך להיות כאן הוא "Black swan", השיר האהוב עליי ביותר באלבום הסולו השני הכי טוב של השנה (הראשון הוא של דיוויד באזאן). אבל בין ההחלטה הנחושה שלי להכניס את הברבור השחור לרשימה ובין עריכת הרשימה עצמה, יצא הקליפ עוכר השלווה של "Harrowdown hill" (ביוטיוב קצת קשה להעריך אותו, אם יש לכם סבלנות הורידו גירסה באיכות גבוהה) והפך אותו לשיר שהכי מזוהה במוח שלי עם האלבום המעולה והמפתיע הזה. עדיין יש לי עור ברווז כשאני שומע את האלבום הזה, ובעיקר את הברבור השחור וגבעת הארודאון.

Amy Winehouse – Rehab
או יס, שי איז בק! איימי ויינהאוס, שבאיחור אופנתי הרעידה את עולמי עם אלבום הבכורה המעולה שלה Frank שנתיים אחרי שהוא יצא, חוזרת השנה ומקבלת סוף סוף את ההכרה והכבוד המגיעים לה כנסיכת הנאו-סול הבריטי. אליס ראסל יכולה לקרוע את הריאות שלה עד מחרתיים, גם בקול הכי שחור שלה היא לא מתקרבת לקרסולי הגרוב, האטיטוד והמגניבות האינסטינקטיבית של גברת ויינהאוס. אף על פי שהיא נראית בעיקר כמו פרחה בריטית קטנה (which she probably is), ויינהאוס נושאת על כתפיה מטען גנטי מוזיקלי כבד ועומדת בו בכבוד, בחוש הומור ובגרוב אדיר (באדיבות מארק רונסון): באלבום הראשון היא הודתה באותה נשימה לרוי איירס, לביסטי בויז, למהאליה ג'קסון ומייקל ג'קסון, לקווינסי ג'ונס וסולט נ' פפה, לקרול קינג ודיאנג'לו, לסטיבי וונדר וטוני בנט. תיזהרו ממנה, כי היא יודעת מאיפה היא באה, לאן היא הולכת, ובעיקר לא היא לא הולכת: לגמילה, לא, לא, לא!

Beirut – Elephant gun
טוב, אין לי מושג מאיפה באמת לקוח השיר הזה, האם זה EP רשמי או לא ואיפה אפשר בכלל לקנות אותו. אני רק יודע שאביטל גרמה לי להידלק על ביירות, אבל רק כשהגיע "Elephant gun", שלא נמצא באלבום הבכורה הנהדר (אך לא מושלם) שלו Gulag orkestar, התאהבתי לגמרי בילדון הזה, זאק קונדון, שאמנם מתעטף בתזמורת בלקנית שלמה, אבל עדיין נותן לי שירים קטנים ואישיים ושר כאילו רק הוא בחדר, לא מוקף בשלושים קוזאקים שיכורים שתוקעים בחצוצרות כל הדרך למצולות הים.

Ray Lamontagne – Three more days
תמיד מקסים ומשעשע אותי שהתקליטים עם הכי הרבה נשמה מגיעים מאמנים שלא מוכרים כ"זמרי נשמה". ריי למונטיין, למשל, הוא בכלל פולקאי, אמריקנה שכזה מבחינה אינסטרומנטלית והפקתית. אבל הקול שלו, הכתיבה שלו והגישה שלו הם כל כך Soul, שאי אפשר להתבלבל בכלל. הטרובדור המקסים הזה עם הקול השחרחר המחוספס הוא הדמיאן רייס שדמיאן רייס היה רוצה להיות. האלבום החדש שלו מלא שירים נפלאים, והיה האלבום שהיה לי הכי קשה לבחור ממנו שיר אחד שייצג אותו כאן. בסוף בחרתי, כמעט אקראית, בשיר הזה. כל השאר טובים לא פחות, וגם הם מתלבשים על האוזן רק אחרי כמה ימים של האזנה.

Muse – Supermassive black hole
בדיוק כמו שאי אפשר לברוח מכך ש-Black holes and revelations, האלבום החדש של מיוז, הוא נפילה – כך אי אפשר לברוח מכך ש-"Supermassive black hole", יחד עם "קרייזי" של נארלס בארקלי ו-"Rehab" של איימי ויינהאוס, הוא שיר הפופ הכי טוב של השנה. חטפתי שוק כששמעתי אותו בפעם הראשונה. אז ככה נשמעים גיבורי הגיטרה שלי כשהם מחליטים להתחפש לבריטני: נראים טיפה מגוחך בהתחלה, אבל אז אתם מבינים שהם נראים הרבה יותר טוב מהמקור. או נשמעים, במקרה הזה. כל דמיון בין השיר הזה לכל מה שמיוז עשו קודם הוא אידיאולוגי בלבד, אבל השיר הזה חרך את המצעדים ואת המערכת שלי השנה כמו שאף שיר פופ אחר לא חרך.

איך היו אומרים ברדיו פעם? תם ונשלם סיכום 2006 בעונג שבת. כדי להעלות את סיכום השנה שלכם אני עדיין זקוק לעוד גולשים שישתפו אותי בשירי השנה שלהם, אז אנא, כתבו עכשיו!