[כותב: שגיא ב]
מה זה ספירת העונג? הסבר בראש הבאר השמאלי.

כשדמיאן רייס עלה על הבמה הקטנה בצוותא שפשפתי את העיניים כלא מאמין. כן, אמנים די גדולים (דפש מוד, סטינג) כבר פוקדים את ארצנו תכופות, אמני אינדי (הג'ינגית הבלונדינית, דבנדרה) כבר מופיעים בבארבי, ובכל זאת לשמוע את דמיאן רייס במרחק מטרים ספורים ממני זה ללא ספק חלום שהתגשם, עונג צרוף, רגע נדיר של הנאה.
כי דמיאן רייס מופיע כמו שמעטים יודעים. כי ההופעה שלו מעבירה גלים של רעד ומביאה לחלוחית לעיניי ומרגשת אותי נורא.
כי הופעה אחת של דמיאן לא דומה לאחרת, והוא תמיד מחדש ומעבד מחדש ומאבד את דרכו ומוצא אותה שוב ועושה קאברים נפלאים (רדיוהד, לאונרד כהן, וייט סטרייפס) בין אם בתוך השירים שלו ובין אם כשירים בפני עצמם.
כי דמיאן רייס איננו סתם אמן המנגן את שיריו בחי על הבמה. לא, דמיאן רייס הוא הוא השירים עצמם. הוא זז והוא צוחק והוא בוכה והוא מזייף והוא מדבר והוא מצחיק והוא מדכא. והמילים הנפלאות שלו, שמספרות סיפורים ומציירות ציורים ומנגנות מנגינות נפלאות, לוקחות אותי למקומות נהדרים שאף אחד לא לוקח אותי.
כי דמיאן רייס מופיע באולמות קטנים, צמוד לקהל שלו, בדיאלוג בלתי-נפסק עם המאזינים שמפרה אותו ואותנו.
כי הלהקה של דמיאן, עם ויויאן לונג הנהדרת בצ'לו וליסה הניגאן הנפלאה ששרה איתו, משתלבת בצורה מושלמת עם דמיאן ומוסיפה עוד מימד של עומק ויופי למוסיקה הנפלאה ממילא.
כי הוא שר את הכל – את "Cannonball" ו-"Amie" ו-"Volcano" הנפלאים מ-O, ואת "The Professor" ו-"Childish" ו-"Woman Like a Man" שעדיין מחכים לאלבום משלהם, וכמובן את "The Blower's Daughter", שיר האהבה-אכזבה הגדול ביותר ששמעתי זה שנות דור, וכשהוא שר "I can't take my eyes off of you" אני לא יכול להוריד מעליו את עיניי ובמהירות אני מוחה דמעה מהן כדי לא להפסיד שום דבר.
כי דמיאן לא מחפף. אין פלייליסט או רשימת שירים. במקום זאת יש מעל לשעתיים של מוסיקה נטו, עד תשישות, עד אובדן חושים, כולל זריקת שירים ספונטנית מהקהל וכולל מחוות נפלאות לקהל המקומי.
כי דמיאן רייס נקשר אליך ואתה אליו. כי אתה מרגיש אותו, מתרגש איתו, מרחם עליו, אוהב אותו, מעריץ אותו, שונא אותו והכל בשיר אחד. כי הוא לא מחביא את מה שהוא מרגיש, כי הוא עושה הכל באלגנטיות ובחוכמה, כי הוא מדבר עם כל מי שרק רוצה לפני ואחרי ההופעה, כי אין לו גינונים של רוקסטאר אבל יש לו את הגישה ואת הביצים.
כי דמיאן רייס הוא בחור שהייתי רוצה ללכת איתו לשתות משהו אחרי ההופעה, אולי ב"השופטים". כי הוא מישהו שהייתי רוצה לתת לו איזה טקסט שכתבתי, אולי הוא ילחין וישיר אותו.
"יש כל-כך הרבה יופי מסביבי", הוא שר באלתור נפלא (על הנדריקס?) באמצע "The Blower's Daughter", ואני מסתכל סביבי ויש המון יופי, על הבמה ומסביב. ואיזה יופי שדמיאן רייס בא לכאן, לארץ, לצוותא. ואיזה יופי שסוף-סוף אני יכול לראות אותו בהופעה.

[מבוסס על אינספור הופעות של דמיאן רייס בהן צפיתי ולהן האזנתי. לכותב אין כל קשר למועדון "צוותא".]

להורדה: "The Blower's Daughter" מתוך הבוטלג Live @ The Lobby (הופעה מ-2003)

[ביקורת בשרת העיוור | קניית דיסקים במוזיקה נטו | אתר בית]