אף אחד לא יכול לחשוב לרגע שאני אובייקטיבי כלפי שני קדר. למה שאהיה? אני מת עליה. היא חברה, והיא מוכשרת, ואני כל כך אוהב את המוזיקה שלה שב-2006 בנימין אסתרליס ואני הקמנו לייבל כדי להוציא את אלבום הבכורה האדיר שלה, Bloodlines. אז אל תצפו ממני לאובייקטיביות. שתזדיין האובייקטיביות, אתם צריכים לשמוע את האלבום הזה.

כשיצא אלבום הבכורה של שני לא הפסקתי להקשיב לו, ואני זוכר ששאלתי את שני מה עם הופעות, מה עם האלבום הבא, מה עם לקדם. והיא ענתה לי שמבחינתה את החלום היא הגשימה ברגע שהאלבום יצא לאור. מאז היא המשיכה לנגן, בעיקר עם חברים ובהרכב We Are Ghosts (שאיכשהו גם אני חבר בו, למרות שאני לא מוזיקאי), ואם הייתם שואלים אותי לפני שנתיים (כפי שרבים מכם שאלו) מתי שני תוציא עוד אלבום, הייתי מושך בכתפיי ואומר איזה מזל שהיא בכלל הוציאה את הראשון.

אבל אז קרו כמה דברים. את רובם אני יכול רק לנחש, כי לא ממש ישבתי לשיחה מעמיקה עם שני על הולדת האלבום השני. אני יכול לנחש שכמה חודשים בגרמניה, והחזרה משם לארץ, והמעורבות ההולכת וגוברת שלה במה שקורה במדינה ובחברה שבה היא חיה, חלחלו עמוק מספיק כדי להצמיח שירים חדשים, בוערים, בעברית (אלבום הבכורה היה באנגלית). בנוסף, We are ghosts (שנגניו מלווים את שני באלבום הזה) הוא הרכב שלא כותב שירים מראש ומתבסס אך ורק על שירים, מילים ומנגינות שנולדים על המקום בלי שום תכנון מוקדם. זה אומר שכדי לנגן בו צריך להיות מאוד עירני, עם כל הערוצים פתוחים, מוכן להסתכן, להיבהל, להיפצע. כשאתה מקבל את האפשרות האמיתית של הפסד וכאב, אתה אמיתי יותר, מסתכל לעולם בעיניים. אני חושב (שוב, אני מנחש) שהדרך הארוכה ששני עשתה עם ההרכב הזה פתחה אצלה איזה ברז בלב. והדם שיצא ממנו שפוך על כל האלבום הזה.

ניהול מצבי משבר, האלבום השני של שני קדר, הוא אלבום כואב, מדמם, פגוע ולפעמים גם כועס. והוא מדבר על החיים במדינה הבלתי אפשרית הזאת, כמו גם על חיים בתוך מערכות יחסים צפופות. האינטימי והקטן הוא גם החברתי והגדול, זה היינו הך. ויש בו לפחות שתי אזעקות. הוא זרוע משפטי-מוקשים כמו "מפגינה אחת ואלף שוטרים", "יש תרגיל אז תחפשי את המקלט הקרוב אלייך", "אני נמצא כעת בשטח יש פה עשרות פצועים, חור באדמה", "יום אחד האדמה הזו תצחק על כולנו".

את כל הדברים האלה ניחשתי. ואז שני שלחה לי טקסט שהיא כתבה על יצירת האלבום, והסתבר שניחשתי לא רע. ממש כאן בשורה הבאה תוכלו לשמוע את האלבום במלואו (ולשתף! ולהפיץ!). מתחתיו תוכלו לקרוא את המילים של שני. ובסוף הפוסט תוכלו גם להגיב ולהשתתף בהגרלת 3 עותקים פיזיים חתיכיים מהאלבום החדש*!

* מי שירכוש עותק יקבל גרסת בונוס ל"סופי" מתוך האלבום!

שני קדר תשיק את האלבום ב-29 בינואר, תיאטרון תמונע, 22:00.

כמה מילים שכתבה שני על יצירת האלבום – ומייד אחריהן, הגרלה!

לילה אחד בקיץ של 2009 בברלין יצאתי לאחד מאותם ערבי הרפתקאות שכל כך קל להיאבד בהם בעיר הזו. בשלוש לפנות בוקר מצאתי את עצמי שיכורה למדי עם חברתי אלה בדירה של ברונו בנויקולן. לברונו לא היו הרבה רהיטים, במקומם היו תקליטים שעמדו על הרצפה לאורך כל קירות הדירה. ישבנו בחדר שלו והוא הוציא את הגיטרה, אז ביקשתי שכל אחד ישיר שיר אחד בשפת אמו. ברונו שר בספרדית, אלה שרה ברומנית, ואני שרתי בעברית. כששרתי כמעט ולא הצלחתי לסיים את השורות מרוב דמעות.

באותה שנה, אחרי שחזרתי לארץ, חברי הטוב ושותפי המוזיקלי בנימין הזמין אותי להשתתף באחד הפרויקטים שלו תחת התיאור הכללי של חבורת מוזיקאים שנכנסים לחדר, מנגנים ומקליטים מה שיוצא. בסשן השני של ההרכב שנקרא "We Are Ghosts", אלתרתי שירה לראשונה בחיי. רוב המילים שיצאו לי היו בשפה שבה הייתי רגילה לשיר – אנגלית, אבל פה ושם יצאה לי שורה בעברית. באופן הפלאי שבו פועל התת מודע – בעברית המשפטים שלי הרשו לעצמם לצאת חדים יותר, חריפים יותר, כנים יותר.

בקיץ השני שלי בברלין הייתי במערכת יחסים עם בחור גרמני. שנינו לא דיברנו אחד עם השנייה בשפת האם שלנו, ואני מצאתי נחמה בשפה שלי. בלילה אחד קפוא, אחרי ריב נוראי, הלכתי לישון במיטה שלו והוא בסלון. כתבתי את המילים של "קור".

מאז חזרתי לארץ והשירים בעברית הגיעו בעקבותיי. אני כותבת מהר. פותחת מסמך טקסט במחשב ומקלידה במהירות. 5 דקות וזה נגמר. אני לא משנה שורות, זה מרגיש כמו בגידה איומה באותו רגע שהשיר נוצר בו. את אלו שביקשו מנגינה גם הלחנתי. לא ידעתי מה יצא מזה. את השיר "עבודה פנימית" בו מופיעה השורה "אחרי ששרפו את הכיכר בה תלו אותי יום קודם, מפגינה אחת, אלף שוטרים", כתבתי ב-5 ביולי 2011. תשעה ימים לאחר מכן הקימה דפני ליף אוהל ברוטשילד וראיתי איך השירים שלי הופכים להיות מציאות חיה. זו הייתה תקופה הזויה עבורי, אני כותבת שירים והם מתגשמים אל מול עיני. הפנטזיה והמציאות, הטראומה והתשוקה, כולם התערבבו זה בזה. אני רואה את המוזיקאים שמנגנים בשדרה ומתחילה להבין שאני כותבת אלבום, כמו ילד שמתחיל לדבר ואומר: אמא, תראי, אני פה!

יאיר יונה מאזין לסקיצה של "סופי" ברוטשילד פינת תחריר, אוגוסט 2011. צילום: נועה מגר

בניגוד לאלבום הראשון שלי, השירים הללו לא צייתו לשום כלל אסתטי שיכולתי להבין את מקורו. הם לא נשמעו כמו סוג המוזיקה שהאזנתי לה, ובכלל נדמה היה לי שהם חיים ביקום משל עצמם. היה לי מוזר אפילו לשיר אותם לעצמי בבית, זה לא נשמע כמוני. לפעמים כתבתי תפקידי שירה נמוכים או גבוהים מדי עבור הקול שלי. זה כאילו האלבום הזה דחף אותי, דרש ממני להיות משהו עבורו, להשתנות.

עוד שיר ועוד שיר, וכבר יש עשרה. לפעמים תנועה קטנה של הגוף, מחשבה, סרט או סיפור שקראתי בעיתון הולידו שיר (בהתאמה: "בחריץ הדק שנותר", "פרולוג", "סופי" ו"מלט"). לפעמים זכרון משיברונות הלב הפרטיים שלי, שבשנים האחרונות התמזגו עם אלו הציבוריים.

לא ידעתי מה לעשות עם השירים הללו. היו כל מיני ניסיונות כושלים להתחבר עם מוזיקאים שירצו לקחת אותם תחת חסותם. אבל בסוף – מייל נואש להרכב המופלא שאני חברה בו (אותם We Are Ghosts מקודם) הציל את המצב. דויד פרץ, אחד מחברי ההרכב, מיד ענה לי: למה שלא נקליט את האלבום כמו אלבום של הרוחות? זה יהיה כמו סשן אלתורים רק עם שירים שכתובים מראש! מיד הצטרפו אליו כמה מהנשמות הטובות והמוכשרות שבהרכב הלא-יאמן הזה: דני רווה על התופים, אורי דרור על הבס, אמיר ניר על הקלידים, בנימין אסתרליס על הלפסטיל והגיטרה, שיר-רן ינון על הוויולה ופרץ עצמו מנצח על הסאונד ומנגן בגיטרה. התכנסנו בסוף שבוע אחד בפסח בביתו של בני בצפון הארץ. שלחתי לנגנים המיועדים את הסקיצות של השירים שהקלטתי בבית, פלוס גיטרה עם קצת תפקידים וקולות. משם, כל העיבודים נולדו והתגבשו לחלוטין בידי ההרכב באותו סוף השבוע. שמונה שירים הוקלטו כך – אני מנגנת ללהקה את השיר, הם זורקים רעיונות, ואנחנו פשוט מנגנים מה שיוצא, מקליטים כמה טייקים וממשיכים הלאה. זה היה סוף שבוע עמוס אנרגיות ויצירתיות ומיקוד ונדיבות ושמחה, והשקשוקה הכי טעימה בין כדור הארץ לירח. מאוחר יותר שני חברי הרכב נוספים הוסיפו תפקידים מופלאים – אודי רז בטרומבון (ב"יש תרגיל") ורוי רגב בגיטרה חשמלית (ב"קור"). את "סופי" הקלטנו בדירה התל אביבית שלי לייב – עם מיקרופון זום וקונדנסר אחד. באותו יום הפועלים שבונים את הבניין שלידי שעו לתפילתי הלילית והשהו את עבודתם.

אוכלים, מנגנים, אוכלים. צילום: בנימין אסתרליס

כמה ימי מיקסים ארוכים בבית של בנימין, שהפך להיות הבית השני שלי (או השלישי אחרי בית הורי), והאלבום מוכן. יאיר יונה המליץ לי על אודי קומראן למאסטרינג. דצמבר 2012 והמאסטר גמור. "ניהול מצבי משבר" קראתי לו, וכמו כל תהליך ארוך, גם דרכו אכן הייתה רצופה משברים שצריך לנהל. אבל הוא סוף סוף פה, ואתם, אתן, מוזמנות לחגוג אותו איתי, באהבה.

מה צריך לעשות כדי לזכות בדיסק?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו איך ניהלתם את המשבר האחרון שלכם (בעבודה? בחיי האהבה? בנפש פנימה?). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה ליונתן!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!