מה קורה פה, ואיפה העונג? הסברים בראש הבאר השמאלי
אני חייב לפתוח הפעם בווידוי שעלול להביך אותי, ויגרום ליאיר או לצחוק בקול רם או לנטור לי טינה לנצח. לפני כמה שנים, בכל פעם שביקרתי את ידידתי שירה, נהגנו לשבת מול ביקורות הקולנוע של רוה ולסמן בעט אדום כל מילה ארוכה מדי או ניסוח שגרם לנו לחשוב שהוא פלצן. זה היה השעשוע שלנו, לא באמת טרחנו לשים לב למה שהוא אומר בביקורת. מאז עברו כמה שנים, ומאז גיליתי את הבלוג של יאיר רוה, סינמסקופ (מהרו והצביעו היום לסרטי השנה!), הוא משמש כאורים ותומים שלי בנוגע לביקורת קולנוע לא רק בגלל הידע והתשוקה העצומים שלו לנושא, אלא בעיקר בגלל שבניגוד למה שחשבתי בתקופת העטים האדומים, הוא פשוט נותן את דעתו הכנה (ובשפה שוטפת ומענגת). הוא לא מתנצל כשהוא אוהב סרטים שמבקרי סרטים לא אמורים לאהוב, והוא לא חושש לקטול את הבייבי של כל סטודנטי הקולנוע אם הוא חושב שזה פשוט סרט שלא עובד. וחוצמזה, הוא חולה מוזיקה רציני, ולמרות שאנחנו עדיין בקושי מכירים, הוא הסכים בשמחה לערוך מיקסטייפ לעונג שבת, ועכשיו אני עולץ ושמח כולי, כי בכל פעם שאני קורא משהו של רוה אני מרגיש שהוא נותן לי להציץ קצת לתוך עולם סודי של קולנוע שאני לא אמור לקבל אליו גישה, ועכשיו אני מרגיש ככה גם מוזיקלית.

המיקסטייפ של יאיר רוה [קובץ rar, כ-38 מגה, או בראפידשר]

אויה, הייסורים. לערוך מיקס של שמונה שירים שינוגנו על ידי אנשים שבוודאי לא שמעו עליי, או לפחות לא מכירים את טעמי המוזיקלי. איזה מהפרופילים בפורטרט הקוביסטי שלי אציג הפעם? אולי אסתתר מאחורי הזיהוי הסינמטי שלי ואערוך מקבץ מוזיקלי קולנועי? אולי אגש אל אבני היסוד שלי ואקבץ את השירים הראשונים שגרמו לי להתמכר למוזיקה כילד, מ"סתיו לנצח" של ג'סטין הייוורד וג'ף וויין, דרך אדם והנמלים וגארי ניומן ועד דפש מוד? אולי דווקא אעשה כבוד למוזיקאים הישראליים שאני פוגש כעת בחיים ובמיי-ספייס ושעושים מוזיקה נפלאה – יסמין אבן, ענת דמון, שני קדר ועוד המון? אולי אוציא את הדיסקים הכי אזוטריים מהדיסקייה כדי להתגאות שגם אני יכול לנפנף במוזיקה שאיש לא שמע עליה? האם להתמקד בלהקות הבס-גיטרה-תופים שאני כל כך אוהב כרגע? או להתמקד באהבות האלקטרוניות שלי? ואולי סתם אקבץ את השירים שאני הכי אוהב לשמוע ברגע זה? וכמובן, בעודי מלקט שמונה שירים יצרתי, לא בראשי אלא בפועל, לפחות שמונה מיקסים חלופיים. חלקם בטח טובים יותר מהתוצאה הסופית. ומה בתוצאה הסופית? קצת חדש, קצת פחות חדש, קצת אקוסטי, קצת אלקטרוני, ומכל מיני מקומות בעולם (ובהזדמנות אני חושב להפיץ איפשהו את המיקס שכמעט יצרתי לבסוף, של שירי פופ יפניים שגיליתי בסרטי קולנוע שונים, מ"אבודים בטוקיו" ועד "כתוב בעור". אולי בחנוכה הבא, לרגל הפוסט ה-150 של העונג). אה כן, הערה פוצית: אני חושב שהשירים מתמזגים נורא יפה זה לתוך זה, ונורא הייתי רוצה לערוך אותם ברצף אחד עם קרוסים, אבל לא מצאתי את הזמן. כדי ליהנות מטעמיו המצטברים של המיקס המעט מלנכולי הזה, כדאי לכם להוריד את השירים לתיקיה, ולטעון אותם לפי הסדר בנגן המועדף עליכם.
מיקסים נוספים יעלו מדי פעם בדף המיי-ספייס שלי.

1. The Eels – I'm Going to Stop Pretending That I Didn't Break Your Heart
אני פשוט הרוס על המוזיקה של מרק אוורט, ואני חושב שהדיסקים שלו – תחת המותג האילז – רק הולכים ומשתפרים מאז "דייזיז אוף דה גלקסיז". השיר הזה לקוח מאלבום האולפן האחרון שלו "אורות מהבהבים", דיסק אוטוביוגרפי כפול, בו הוא מתחיל מלידתו, ועובר ליחסיו עם הוריו, אהבותיו, אכזבותיו, התאבדותה של אחותו, מותו של אביו, ותחושות התסכול ואי השייכות שלו. אני מזדהה עם כל כך הרבה שורות מהשירים שלו שם שזה פשוט מביך. אין בי עצם רגשית מקורית משלי. על הכל אוורט כבר שר קודם. והשיר האחרון בדיסק השני, "דברים שהנכדים צריכים לדעת" הוא כבר פלגיאט נפשע של האישיות שלי. השיר שבחרתי, מבין כל השירים הנפלאים באלבום המניה-דפרסיה הזה, הוא כרגע השיר הכי עצוב ומרגש שאני מכיר.

2. Elephant Parade – Thirteen Things
קצת מביך להתלהב מהרכב של חברים (שלא לומר בני משפחה). אבל יותר מביך לגלות שהאנשים הצעירים שאתה מכיר שנים עושים את המוזיקה שאתה הכי אוהב לשמוע גם כשהם לא בסביבה. הצמד הישראלי-אמריקאי "אלפנט פרייד" הקליט את אלבום הבכורה שלו בברוקלין, והנה פיסת ניוז: הם עולים ברגעים אלה ארצה. אני מקווה שתכף תוכלו להשיג את הדיסק שלהם בכל החנויות ותוכלו לראות אותם מופיעים בתל אביב. תתעדכנו כאן.

3. Ben Folds – Still
קטע ראשון מתוך שניים שלקוחים מפסקולי סרטים: זהו בן פולדס ששר את הבלדה מתוך סרט האנימציה (המקסים, אגב) "מעבר ליער". אני חציל אם השיר הזה לא מקבל בעוד חודש מועמדות לאוסקר. מצד שני, אני חציל.

4. The Polyphonic Spree – Scream and Shout
סרטים (ובלוגי מפ3) הם ספקי המידע העיקרי שלי לגבי מוזיקה שאני לא מכיר. את הפוליפוניק ספרי של טים דה-לפטר לא הכרתי לפני ששמעתי את הפסקול שהלחינו וביצעו לסרט (המקסים, אגב) "מצוץ מהאצבע" (Thumbsucker). אגב, אליוט סמית היה אמור לכתוב את המוזיקה לסרט, ולבסס אותה על קאברים של שירים מהסבנטיז. הוא הספיק להקליט שני שירים לפני שהחליט להתאבד במקום. וכך ירש את דה-לפטר את הג'וב. שם השיר, כמובן, אירוני. אין בו לא צעקות ולא זעקות. רק מלודיה ילדותית נאיבית המבוצעת ברוך ובהרמוניה.

5. Iron & Wine – Fever Dream
את איירון אנד וויין שמעתי בפעם הראשונה בפסקול "בחברה טובה", הסרט הדי זניח עם דניס קווייד וסקרלט ג'והנסון. היה שם שיר שהשאיר אותי עד סוף הקרדיטים לברר מי הלהקה ששרה אותו. בתחילה חשבתי שזה אולי שיר של "רד האוס פיינטרז" שלא הכרתי. אני מת על רד האוס פיינטרז, וכמעט שמתי כאן שיר שלהם. בסוף לא הסתדר לי. למרות שההרכב הזה כבר הפך קצת לקלישאת בלוגי ה-מפ3 הישראליים צירפתי את השיר הזה בכל זאת. הוא פשוט מתמזג נורא יפה לשיר הבא.

6. The Notwist – Off the Rails
יודעים מה יותר כיף מלראות סרט ולגלות בו הרכב שלא הכרת? לראות סרט מצוין של במאי שאתה אוהב ולגלות שהוא שיבץ לתוכו שירים של הרכבים שגם אתה אוהב. זו מין קרמה אמנותית, שמוכיחה לך שהיתה סיבה לכך שחיבבת את היוצר הזה אין דה פירסט פלייס. כך קרה לי עם ההרכב הגרמני נוטוויסט כששמעתי שני שירים שלהם משובצים בסרט האיטלקי החדש המעולה, "חבר המשפחה", של הבמאי האיטלקי הכי מוכשר כרגע, פאולו סורנטינו. וחוץ מזה, השיר של נוטוויסט נותן למיקס הזה את הטוויסט שלו: מתחיל עם גיטרות שמתחברות יפה לשיר הקודם, אבל נגמר עם מקצבים אלקטרוניים רכים שמוליכים את המיקס למערכה השנייה שלו.

7. The Postal Service – The District Sleeps Alone Tonight
שיר שאני מניח שקוראי "עונג שבת" כבר מכירים לעייפה. שיר מושלם בעיני, וממש לא תכננתי להכניס אותו למיקס הזה, אלא שהוא פשוט דרש את זה. הרי איך יותר טוב תעלו את הטמפו ותעברו באופן אורגני מנוטוויסט לוולפשיים?
השיר הזה מסחרר אותי. באופן כללי אין בי רצון לביים סרטים, חוץ מברגעים בהם אני שומע שיר שממש מרגש אותי. השיר הזה עושה את זה. רוב האנשים היו פשוט קמים ורוקדים אותו, אבל אני לא רוקד. אני מעדיף לדמיין תנועות מצלמה א-לה ליאוס קאראקס שעוברות מהאינטימי/חושני בתחילה אל האקסטטי בסוף. אם אי פעם בעתיד הרחוק מאוד אמצא את עצמי בצד הפרקטי של עשיית הסרטים זה רק כי אני רוצה למזג בין שירים שאני אוהב למיזנסצינה שתעשה עימם חסד.

8. Wolfsheim – Approaching Lightspeed
לפני שלוש שנים ישבתי לבד במין סושי בר פאסט פוד בברלין כשברקע התנגן דיסק שהלהיב אותי משמיעה ראשונה: הרכב אלקטרוני גרמני ששר באנגלית וגרמנית ונשמע כמו שילוב בין דפש מוד, Heaven 17 וקצת דיוויד סילביאן (מימי ג'פאן) בקולו של הסולן. הצלחתי לגרום למלצר, שהבין רק גרמנית, לפענח שאני רוצה לדעת מה שם הלהקה שמתנגנת ברקע. וכך גיליתי את וולפשיים. הם מצידם, ניצלו את צאת תקליטם האחרון, "Casting Shadows", כדי לצאת למין חופשה בלתי מוגבלת מעולם המוזיקה. אפילו דף במיי-ספייס אין להם.