איך לא נהיה חרא של אנשים
יה, גיאחה, איזה כיף איתך שאתה נותן מלא לינקים להורדת מוזיקה! ככה אני לא צריך לטרוח לקום מהכיסא הנוח שלי וללכת לחנות, שלא לדבר על להוציא כסף על דיסקים שמוכרים שם בשמונים שקל, ואני יכול להוריד כאן בחינם!
בשמחה. כולנו אוהבים מוזיקה וזה תמיד כיף להוריד אותה תוך שנייה ולטעום מהמון דברים חדשים בחינם, ולמצוא את הדברים שמוצאים חן בעיניך מתוך מגוון רחב ככל האפשר. אבל אם אתה רק מוריד ומוריד, אתה פשוט חרא של בן אדם.
מה? היי, למה אתה כזה בוטה? מה עשיתי לך?
שום דבר, אבל אני לא מפרסם כאן לינקים להורדת מוזיקה רק כדי שתוריד בלי חשבון ותרגיש גבר שאתה דופק את חברות התקליטים.
למה לא? הרי זה ידוע שחברות תקליטים הן חארות בעצמן, שעושקות את האמנים ומפקיעות מחירים.
זה אולי נכון, אבל האמנים עדיין מקבלים חלק מהרווחים על הדיסק שלהם, והאמנות והיצירה שאתה נהנה מהם באה מהם, לא מאף אחד אחר. בחברות גדולות ומפלצתיות האמן מקבל מעט, בלייבלים קטנים הוא מקבל יותר, שלא לדבר על אמנים שמוציאים בעצמם ומרוויחים מאה אחוז ממה שאתה משלם על הדיסק. לא מגיע להם?
אבל למה לי לשלם בכלל? כבר יש לי את המוזיקה על ההארד-דיסק, אני יכול גם להעביר אותה לאייפוד שלי ולקחת אותה לאן שבא לי.
נכון, אבל:
א. גם קובץ mp3 באיכות של 320kbps עדיין רחוק מאיכות צליל של דיסק, שלא לדבר על תקליט מקורי. אם אתה אוהב את המוזיקה, לא תרצה לשמוע אותה כמו שהיא ראויה להישמע, כמו שהיא הוקלטה?
ב. אתה בעצם יורה לעצמך ברגל.
על מה אתה מדבר? איך אני יורה *לעצמי* ברגל? מקסימום מי שאני דופק הם החנויות, חברת התקליטים, ואולי אולי אולי, גם את האמן.
נכון, אבל אם לאמן לא יהיה כסף, הוא לא יוכל לקנות מיתרים לגיטרה, מחשב חדש להקליט בבית, לשלם חשמל ולאכול כדי שיהיה לו חם ונעים והוא יוכל ליצור בתנאים נורמליים. אם לחברות התקליטים לא יהיה כסף, הדיסק לא יצא לאור. לפעמים הוא לא יוקלט, כי חברת התקליטים בה חתום האמן לא תוכל לממן לו את שעות האולפן, או שלא יהיה לה כסף להצמיד לו טכנאי אולפן מוצלח והאלבום יישמע חרא. ככל שחברות התקליטים נכנסות ליותר צרות כלכליות, כך הן מפחדות יותר להמר על אמנים מעניינים, והולכות על בטוח. מירי מסיקה. זו המוזיקה שאתה רוצה לשמוע?
נו אז מה, עכשיו כולם מקליטים בבית.
לא נכון. יש אמנים שמקליטים בבית, אבל אם תיקח שלושים אמנים אקראיים שאתה אוהב או מוריד את המוזיקה שלהם, תגלה שמקסימום חמישה מהם מקליטים בעצמם בבית. עשרה אם אתה חובב לו-פיי רציני. למרות ההוזלה המשמעותית בציוד הקלטה ביתי ולמרות היכולת ההולכת וגדלה של מחשבים ביתיים לשמש כאולפנים קטנים, רוב האמנים עדיין מקליטים באולפן "אמיתי", בעיקר להקות שכוללות יותר מאיש אחד.
נו, מה אתה עושה לי רגשות אשם עכשיו. ראית כמה עולה דיסק בטאוור רקורדס, או בצליל?
כן, ראיתי ונבהלתי. גם אני לא קונה דיסק מיובא בתשעים שקל ודיסק ישראלי בשבעים. אבל אלה לא החנויות היחידות. אם כל כך חשוב לך לשבת בכיסא הנוח שלך, אתה יכול להזמין בכיף ממוזיקהנטו, למשל. הם ישראליים, המחירים טובים, הדיסקים יגיעו אליך עד הבית. לא מצאת שם? חפש בחנות האהובה עליי, CD Connection. הם עושים משלוחים לכל העולם, והמחירים שם נמוכים בצורה מגוחכת. ותמיד יש את אמאזון, Ampcamp ומיליון חנויות-רשת אחרות, שלא לדבר על חנויות מוזיקה עצמאיות כמו האוזן השלישית או התו השמיני, למשל, שם אפשר למצוא מגוון רחב ולפעמים גם מחירים ממש טובים.
יה, טובים הדג'נגוס האלה! ראיתי שיש להם גם דיסקים יד-שנייה במחירים ממש נמוכים! [יש לציין שמאז נכתב הקטע, החנות דג'נגוס נסגרה]
נכון, המחירים מאוד מפתים במחלקת היד השנייה שלהם, ויש לציין שגם הדיסקים במצב מצוין. אבל חשוב מאוד לזכור שכשאתה קונה דיסק יד שנייה, היחידים שמרוויחים על זה כסף הם בעלי החנות. אף סנט מהכסף שלך על יד שנייה לא חוזר ללייבל או לאמן. [ראו המשך דיון בתגובות]
נוווווווו, יא נודניק, למי יש כסף לכל זה? אני סתם תלמיד תיכון/סטודנט/מובטל/מסכן/עני, אין לי כסף עכשיו להיות מוסרי.
אז בוא נעשה הסכם. תוריד כמה שתרצה, אבל בצד, על דף שתלוי על הקיר או בקובץ מחשב, תערוך רשימה של דיסקים שהורדת ואהבת, כאלה ששווה בעיניך לקנות, לו היה לך עכשיו כסף. קיבלת משכורת גדולה או מעות לחג מסבתא, ויש לך איזה מאתיים שקל בצד? קנה איזה שלושה דיסקים. נכון, הרשימה תלך ותתארך, גם אם תקנה כל חודש חמישה דיסקים, אבל לפחות תדע שאתה נהנה מאיכות סאונד טובה, חוברת יפה עם איורים או תמונות ומילים לשירים, והכי חשוב: אתה עוזר לאמן שאתה אוהב להמשיך ליצור, כדי שתוכל ליהנות מעוד ועוד מוזיקה שלו. כולנו פה מאהבה גדולה למוזיקה. תראו את האהבה הזו לאמנים שיוצרים את המוזיקה הזו: קנו דיסקים שלהם, לכו להופעות, אפילו תיגשו אחרי ההופעה להגיד שהיה אחלה. הם ישמחו לאללה.
טוב, שכנעת אותי. אשתדל לקנות כשיהיה לי קצת כסף, אולי אפילו עכשיו אזמין איזה שני דיסקים ממוזיקהנטו שמצאתי בזול ותמיד רציתי.
כפרה עליך. תמיד ידעתי שעמוק בפנים יש לך לב זהב.
יום שישי, 05 בינואר 2007 בשעה 21:54
רשומה חשובה בעיני. יש עוד המון סיבות שבגללן כדאי לקנות מוזיקה, אבל זה בעיני ממצה.
ועם כל הקידום שלך במוזיקה ברשת אני שואלת, למה לא להתחיל לפתח ולהקים פורום בעד שיתוף קבצים ישראלי חוקי למהדרין ובתשלום. זה יעודד עוד יותר אנשים לקנות מוזיקה ולהזיק זה לא יכול. מה גם שאם חברות התקליטים הגדולות יקחו בזה חלק – גם הן ירוויחו.
ודבר אחד – התייחסת למוזיקה נטו והאוזן השלישית. אבל שכחת חנות שבעיני משחקת היום תפקיד חשוב לא פחות בסצנה הישראלית – התו השמיני, הם אלו שאחראים על הרבה לאבומים חדשים וטובים ויש להם שני סניפים מצויינים במחירים שבדרך כלל זולים יותר ממוזיקהנטו.
יום שישי, 05 בינואר 2007 בשעה 23:02
מסכים, עד שזה מגיע לעניין המשומשים. אם קיים עותק שבעליו כבר לא מעוניין בו, אין שום סיבה אמיתית לצרוך עוד עותק. חובבי מוזיקה, ביחוד חובבי אינדי, הם קהילה. אז נכון, כשדג'נגוס מוכרים לך עותק משומש, הם מרוויחים. אבל בזכות מתווכים מסחריים כמו דג'נגוס יכול אדם לרכוש דיסק ולדעת שבמקסימום, אם הוא לא יאהב, תמיד אפשר לקבל חצי או שליש מהכסף חזרה. נכון, שכאשר יש מתווך מסחרי, לא כל הכסף חוזר לקהילה, ועדיין. על כל שלושה אלבומים משומשים שמישהו מוכר לחנות, הוא יכול לקנות עוד דיסק חדש. הלייבל היה מעדיף שרק עותקים חדשים יחליפו ידיים, אבל הקונה לא עושק את האמן. הוא משאיר כסף בתוך קהילה שרוכשת אלבומים ומגיעה להופעות. החלפת דיסקים בתוך קהילה מקומית זה מעולה, גם חנות משומשים זה סבבה.
יום שבת, 06 בינואר 2007 בשעה 01:05
[...] חשוב: איך לא נהיה חרא של אנשים [...]
יום שבת, 06 בינואר 2007 בשעה 13:08
אני עשיתי לעצמי חוק – מוסיקה ישראלית אני לא מוריד\צורב\משתף בשום צורה או דרך, אלא אם כן האמן עצמו מפרסם חינם דברים באינטרנט לדוגמה. כל שאר המוסיקה מן הניכר אני מוריד כאילו המחר בוטל. למה? כי עניי עירך קודמים – כשאני קונה דיסקים אני מעדיף שהם יהיו מפה על מנת לתמוך בתעשייה המקומית.
מומלץ
יום שבת, 06 בינואר 2007 בשעה 14:19
הדרך האידיאלית להרוויח את הכסף המגיע לך ועדיין להמשיך ביצירה המוסיקלית היא בעיקר דרך הופעות והפקות צדדיות כאלה ואחרות. פשוט כל דרך אחרת ממסחרת את המוסיקה שלך.
קח לדוגמא את 'הגרייטפול דד', שבימים שעוד לא היו הקלטות פיראטיות (הרבה לפני הקסטות) כמעט לא היו להם מכירות תקליטים, ולעומת זאת הדד-הדס סגדו להם והצטרפו אליהם לכל סיבוב ההופעות…
מה גם שאם אתה חי את הבמה בתדירות גבוהה כ"כ אתה נשאר במיטבך מבחינת יצירה ועשייה מוסיקלית.
יום שבת, 06 בינואר 2007 בשעה 14:49
יש משהו מעניין בדבריו של חייש לגבי היד השנייה – הכסף אכן נשאר בקהילה ובדיעבד, בעקיפין, מגיע גם לאמן. גם אני קונה משומשים מדי פעם, אבל מרגיש טוב יותר (מבחינת ההחזרה לאמן) כשאני קונה מקורי. החלטה שלכם, כמובן.
שערת ביצים – זה לא תירוץ. נכון שלרוב, מהופעה האמן ירוויח אחוז גבוה יותר מההכנסות, אבל זה באמת לא תירוץ לא לקנות את הדיסק שלו אם אתה חורש עליו בבית בקבצי מפ3. "כל דרך אחרת ממסחרת את המוזיקה שלך" זו טענה לא רלוונטית מבחינתי. אין כל בושה בלהרוויח כסף מהמוזיקה שלך והדיסקים שאתה מוציא. הדעה לפיה להרוויח מהדיסקים זו התמסחרות אבל להרוויח מהופעות זה לא היא מיושנת ולחלוטין לא רלוונטית בימים בהם יש אמנים שאת המוזיקה שלהם אי אפשר פשוט לשחזר על הבמה, או אמנים שסתם לא מתאים להם להופיע או לא יכולים. הופעות זה משהו אחר לגמרי, ולא צריך להוות גורם בשיקול אם לקנות דיסק מקורי או לא. מה שכן – בהופעות אפשר למצוא הרבה פעמים את הדיסקים המקוריים בזול, ושם בדרך כלל כל הכסף מגיע ישירות לאמן וללייבל, בלי שום מתווכים בדמות חנויות או מפיצים.
יום שבת, 06 בינואר 2007 בשעה 17:01
סבבה, גיאחה, צודק.
ופה עולה השאלה – מה בדבר ריליסים שהלייבלים הפסיקו להוציא בכל דרך?
יום שבת, 06 בינואר 2007 בשעה 18:42
אז נוריד אותם ונשמח בחלקנו. אם הלייבלים הפסיקו להדפיס אלבום מסוים ואין להשיגו, אז אין להשיגו (בחנויות). אין סיבה שלא נשמע אותו בינתיים.
יום שבת, 06 בינואר 2007 בשעה 19:29
הידד! כך אוכל להוריד בכיף את הראשון של פרנקי ספארו מבלי לחשוש לפגיעה פוטנציאלית בקונסטליישן החביבים!
יום שבת, 06 בינואר 2007 בשעה 20:10
הבעיה שלי היא כזאת – הדיסקמן מזמן התקלקל ונזרק לפח, אין לי מערכת סטריאו או כל אמצעי אחר לשמוע דיסקים (טוב, בדיוידי של הטלוויזיה, אבל אני לא נמצא יותר מדי בבית בשביל להשתמש בו) , אני משתמש בנגן, וככזה, אין לי שום מקום להוריד ממנו למשל, אלבומים ישראלים מלאים בתשלום, ככה שכן, אני מוריד ומשתדל כ"פיצוי" ללכת להופעות של האמנים שאני אוהב. אני לא מרגיש עם זה מי יודע מה טוב, אבל אני גם לא רוצה לחזור לדיסקמן, מבחינתי הנגן שלי הוא אחד הקניות המוצלחות שעשיתי בחיי.
יום שבת, 06 בינואר 2007 בשעה 20:16
[...] 1. בשינקין 60 פועל כבר חודש וחצי סקוואט שקט וקטן, שעלה השבוע לכותרות בעקבות נסיונות פינוי בכוח של הדיירים. סקוואטים זה כמו מוזיקה: כל המרבה, הרי זה משובח. 2. בסלאשדוט מדווחים שהערך הפופולרי ביותר בויקיפדיה האנגלית הוא: Web 2.0. מה שלווא דווקא מעיד על פופולריות הנושא, אלא בעיקר על כך שרוב האנשים לא יודע במה באמת מדובר. 3. גיאחה העלה עמוד קבוע ואחושרמוטה חשוב מוסרית בעיני: איך לא נהיה חרא של אנשים. תקראו, כדאי לכם. 4. בטיים אאוט מדווחים שההודנא קיבל השבוע את התו החברתי בגלל שלל פעולות מוסריות שביצע (בין השאר, התקנת רמפה כדי שנכים יוכלו להיכנס למקום). כל הכבוד. [...]
יום שבת, 06 בינואר 2007 בשעה 20:47
מתלמד – המקרה שלך מעט יוצא דופן, כי לרוב האנשים יש נגן דיסקים כזה או אחר. מה שכן, אני מסכים איתך שזו בעיה רצינית, העובדה שאין חנות דיגיטלית ישראלית מקיפה סטייל איי-טיונז.
עם זאת, יש שתי חנויות דיגיטליות שמוכרות מוזיקה ישראלית, גם אלבומים מלאים, במחירים טובים למדי:
Songs ששייכת ל-NMC ומוכרת את האמנים שלה.
iMusic ששייכת לנענע דיסק אבל מוכרת גם מוזיקה מלייבלים כמו earsay ועוד.
שתי החנויות, ככל הידוע לי, מוכרות שירים באיכות 192 קב"ש וללא שום DRM.
אני הייתי מוסיף אפשרות לרכוש קבצים באיכות גבוהה יותר למי שרוצה, אבל אני לא מנהל את החנויות האלה…
יום שבת, 06 בינואר 2007 בשעה 22:48
מסכים לכל מילה, למעט היד השנייה, אבל לזה חייש ענה מצויין.
אני אישית קונה רק דיסקים מקוריים, יש לי רבים וטובים כאלה, אבל מה שעצוב בכל העניין הוא שחברות התקליטים, במקום לקדם שיתוף קבצים חוקי באינטרנט, מנסים להילחם בטכנולוגיה. וזה די ברור למה – ההכנסות שלהן יפגעו. ושל החנויות, ושל המפיצים וכו'. בארץ למשל רק אן אם סי מוכרים מוזיקה דרך המחשב. אבל למה למשל אי אפשר להטעין אי פודים בחנויות תקליטים???
זה ממש לא מניפסט בעד שיתוף קבצים, אבל בוא נגיד שגם חברות וחנויות התקליטים, גם בעניין הזה, אינן צדיקות, וזאת בלשון המעטה.
יום שבת, 06 בינואר 2007 בשעה 23:06
בניגוד למה שכתוב במאמר, אני מעדיף שיורידו דיסקים שלי ולא יקנו. הדפסת דיסקים זו טרחה מבחינתי והוצאה כספית. אני מדפיס דיסקים בשביל אנשים ללא מחשב, או בשביל לחלק כמתנות. אני תמיד שוכח לקחת את הכסף מהחנויות. אז אל תרגישו חראות להוריד ולהגיב אחר כך.
לייבלי הרשת שאני עובד איתם:
http://www.comfortstand.com קומפורטסטנד סיאטל
http://www.freesamplezone.com פרי סמפל זון פריז
http://www.wmrecordings.com ווירדומיוזיק הרלין הולנד
http://www.birdsong.com בירדסונג ישראל
באהבה,
צ'יקי
יום שבת, 06 בינואר 2007 בשעה 23:37
עידן – מסכים איתך, אחת הסיבות לכך שאנשים רבים מורידים מוזיקה ברשת היא שהמחירים בחנויות גבוהים מאוד ורוב חברות התקליטים בארץ לא מציעות אלטרנטיבה בדמות חנות דיגיטלית למכירת קבצים חוקיים ברשת. זה חבל וזה פוגע בכולנו.
אקונומיקה הציעה בתגובה הראשונה "להתחיל לפתח ולהקים פורום בעד שיתוף קבצים ישראלי חוקי למהדרין ובתשלום. זה יעודד עוד יותר אנשים לקנות מוזיקה ולהזיק זה לא יכול. מה גם שאם חברות התקליטים הגדולות יקחו בזה חלק – גם הן ירוויחו". אני לא יודע איך מקימים לובי לעניין, אבל זו מטרה חשובה לקהל המאזינים בארץ. אנסה לברר למה חברות גדולות כמו הד ארצי והליקון לא עושות את זה. אני לא חושב שחברת תקליטים תיפגע כלכלית ממהלך כזה, מי שעשוי להיפגע הם המפיצים והחנויות.
צ'יקי – תבורך, אבל רוב האמנים, למרבה הצער או השמחה, תלוי בנקודת המבט, לא מתנהלים כמוך.
יום ראשון, 07 בינואר 2007 בשעה 10:15
זו ציפור, זה מטוס – לא, זה דף שלם שמוקדש לניג'וסים צדקניים.
לפעמים האמצעים מקלקלים מטרה. גם אם היא מקודשת.
יום ראשון, 07 בינואר 2007 בשעה 12:39
הבעיה עם הד ארצי והליקון היא שהן גם חברות תקליטים וגם חנויות (טאוור לבית הד ארצי, צליל לבית הליקון). ככה שגם ם אתה אומר שחברות התקליטים לא נפגעות, אבל החנויות כן, עדיין יש להן סיבות טובות שלא להשתתף במיזם שכזה.
יום ראשון, 07 בינואר 2007 בשעה 14:49
וואלה, רוז, שכחתי שהד ארצי והליקון מחזיקות חנויות… עכשיו הכל ברור…
יום ראשון, 07 בינואר 2007 בשעה 18:41
א. אני לא שומע שום הבדל. אולי כי אני חרש (ואני לא), ואולי כי כל מערכות השמע ברשותי הן חרא. חוצמזה, אני לא נסיכה ואם זאת מיטה באמת נוחה, אין לי בעיה לישון גם על אבטיח.
ב. אז תעשיית התקליטים היא בסך הכל מנגנון של העברת תרומות? חרא של מנגנון. עם עמלה של יותר מ-90%, והמון נייר ופלסטיק מבוזבז. Paypal עדיף בהרבה.
יום שלישי, 09 בינואר 2007 בשעה 00:22
[...] בעניין אחר, גיאחה אומר: http://haoneg.com/buy-original/ ואני לוקחת ממנו רק את הכותרת, למרות שאני כמובן מסכימה עם התוכן לחלוטין. בואו לא נהיה חרא של אנשים ולא נשים רגליים על המושבים באוטובוס, ברכבת, על ספסלים ציבוריים. אני יודעת שזה נוח וקול, אבל בגלל חרא כזה הייתי צריכה לרדת היום מהאוטובוס כדי לשטוף את הידיים. זה דוחה וזה מיותר לגמרי. (אני כנראה צריכה לחזור לשאת עמי מגבונים לחים בתיק תמיד!) [...]
יום שלישי, 16 בינואר 2007 בשעה 07:53
אהבתי
למרות שאני קורא את זה באיחור מאמין לכל מילה.
מתי יבוא היום שגם חברות התקליטים יבינו את הגישה הזו ויתנו לנו אלבומים ב MP3 128 במחירים טובים (5 שח דיסק) ומה שנאהב נקנה במחיר מלא – באיכות מלאה?!
יום רביעי, 24 בינואר 2007 בשעה 09:25
[...] מקום רביעי: Wierd Al Yankovitch – Don't Download This Song (צפייה) רק בחברה שרואה את העולם בשחור-לבן כל כך קיצוני כמו החברה האמריקאית, אפשר לעשות את הקישור בין הורדת שיר לבין רצח או אונס. אניווי, אני לא בטוח אם השיר של אל ינקוב'יץ' הוא סאטירה או לא – אבל לא קשה להבין שאני ממש נגד המסר בו. להוריד שירים זה לא דבר רע – כל עוד אתה מקפיד לא להיות חרא של בן אדם. [...]
יום שלישי, 30 בינואר 2007 בשעה 20:16
[...] האלבום החדש נפל עלי בבום. לא היה לי מושג קלוש על דליפתו הכל כך מוקדמת של "Armchair Apocrypha" לרשת. האלבום עצמו יצא בצורה חוקית ב-20 למרץ ויכלול בתוכו 12 פניני אינדי-רוק-עם-כינור. לבירד יש מנהג מוזר אך חמוד לעשות שירי המשך לעצמו בין אלבומים. הוא עשה זאת בעבר עם "skin" מתוך אלבומו "weather systems" מ-2003, שקיבל את התשובה "skin is, my" בתוך "andrew bird and the mysterious production of eggs", אלבומו הלפני אחרון ועכשיו הוא עשה זאת עם השיר "Imitosis" מתוך האלבום החדש, שהוא בעצם תשובה ל "I", גם הוא מתוך "weather systems". מסובך? אולי רק הניסוח. אולי זאת סוג של חידה, מה השיר הבא שאליו הוא הוא הולך לכתוב שיר תשובה. בסוף מובטח פרס. עלי. האלבום החדש, פחות אקלקטי מקודמיו, אך עדיין יפה ומרגש. בירד עדיין משתמש בפיציקטו על הכינור כנשק סודי, הקול שלו עדיין ממיס אך המילים יותר נוקבות. ביקורת קשה על אמריקה בתוך מעטה של רוך ויופי. אפילו שמו של האלבום – Armchair Apocrypha, מרמז על הנפילה הסוציאלית האמריקאית שמתרחשת בלי לצאת אפילו מהסלון. האמת היא שרציתי לתת להורדה כמה שירים מתוך האלבום, אבל שמעתי שבירד קצת מבואס בגלל שהאלבום דלף כל כך מוקדם. לכן, אני לא אהיה כלבה ואשתף רק את השיר שהוא אישר. הרי ככלות הכל, אנחנו לא חרא של אנשים…. [...]
יום רביעי, 07 בפברואר 2007 בשעה 17:10
א. אנשים חרא, זה החיים.
ב. אני כמו מקס צ'פלין ב- א שלו ובטח ובטח בב' שלו (התגובה השווה ביותר).
ג. לדעתי אנשים שממש אכפת להם ממזיקה או אמנים אולי יקבלו את בקשה שלך , אבל משאבי המוגבלים מוקצים למטרות יותר חשובות בעיני.
ד. הבעיה המרכזית היא שברגע שיש טכונלוגיה אנשים משתמשים בה.רק היום סטיב ג'ובס אמר שרק בערך 3% מהשירים על כל הiPodים הם מ iTunes (אולי היתר הם העלות מדיסקים קנויים, אבל לא נראה לי) אז אם האמריקאים יפי הנפש עושים את זה, כאן יהיה יותר מסודר?
המודל חייב להשתנות. לא יודע איך, אבל לא ככה ישרדו האמנים.
יום שישי, 09 בפברואר 2007 בשעה 00:31
[...] מסתבר שגיאחה החליט להיפרד מהפינה הוותיקה "מאותגרי הסולסיק" בעונג שבת, שבה ניתנו לינקים להורדות של אלבומים שלמים. החלטתי לנסות להמשיך את הקו של הפינה כאן, למרות שאני עדיין לא יודע אם זה יישאר כאן או יעבור למקום אחר. כפי שתוכלו לראות, הסגנון שלי קצת אחר כשאחד ההבדלים הוא, שבמקום לקשר להורדה ישירות אני נותן לינק לבלוג שבו יש את הלינק (וגם סיסמה לפעמים). להזכירכם, זהו המדריך למשתמש בראפידשר וכמו גיאחה, גם אני ממליץ לכולם לקנות מקורי. [...]
יום ראשון, 11 בפברואר 2007 בשעה 17:30
הכל טוב ויפה מנקודת המבט של המורידים – אבל האם זה מותר לשים קבצי mp3 בבלוג? הייתי חושב גם לעשות זאת אצלי אבל אני חושש מתביעות…
יום ראשון, 11 בפברואר 2007 בשעה 23:25
אין כל רע בלשים mp3 בבלוג מוזיקלי או אפילו בלשים לינקים לשירותי הורדה (כמו שגיאחה עושה בעונג) שמהם אפשר להוריד אלבומים שלמים מאומפלשים ומזופזפים (או מרוררים, לא שיש באמת הבדל, למי שיש לו גם מדיה פלייר וגם אוג וורביס) כל עוד אתה מזכיר למבקרים בבלוגך ש'הי, אתם יודעים אתם יכולים גם לקנות את הפלא ב(נגיד) מוזיקהנטו או ג'אזיס וזה יעשה לכם נעים'). הנה, רק ביום שישי רכשתי שני פאבליק אנמי שהיו אצלי מאומפלשים ואני חייב להגיד שזה עשה לי נעים לדעת שאני לא רק נהנה מהמוזיקה של טרמינייטור איקס והחבר'ה אלא תומך בהם כלכלית).
יום שישי, 16 בפברואר 2007 בשעה 07:07
[...] המדריך למשתמש בראפידשר | איך לא נהיה חרא של אנשים לפני הכל: הדיסק החדש של בלונד רדהד. לינק שעובד תוכלו למצוא שם בתגובות, אבל אל תתלוננו אם הוא ייעלם במהרה, זה קורה. [...]
יום שישי, 23 בפברואר 2007 בשעה 00:03
[...] המדריך למשתמש בראפידשר | איך לא נהיה חרא של אנשים [...]
יום שישי, 16 במרץ 2007 בשעה 16:24
[...] המדריך למשתמש בראפידשר | איך לא נהיה חרא של אנשים [...]
יום שישי, 23 במרץ 2007 בשעה 01:46
[...] המדריך למשתמש בראפידשר | איך לא נהיה חרא של אנשים [...]
יום שלישי, 22 במאי 2007 בשעה 13:12
[...] מסתבר שגיאחה החליט להיפרד מהפינה הוותיקה “מאותגרי הסולסיק” בעונג שבת, שבה ניתנו לינקים להורדות של אלבומים שלמים (דוגמה לפינה האחרונה). החלטתי לנסות להמשיך את הקו של הפינה כאן, למרות שאני עדיין לא יודע אם זה יישאר כאן או יעבור למקום אחר. כפי שתוכלו לראות, הסגנון שלי קצת אחר כשאחד ההבדלים הוא, שבמקום לקשר להורדה ישירות אני נותן לינק לבלוג שבו יש את הלינק (וגם סיסמה לפעמים). להזכירכם, זהו המדריך למשתמש בראפידשר וכמו גיאחה, גם אני ממליץ לכולם לקנות מקורי. [...]
יום שלישי, 22 במאי 2007 בשעה 13:13
[...] המדריך למשתמש בראפידשר | איך לא נהיה חרא של אנשים [...]
יום שלישי, 22 במאי 2007 בשעה 13:14
[...] המדריך למשתמש בראפידשר | איך לא נהיה חרא של אנשים [...]
יום שלישי, 22 במאי 2007 בשעה 13:14
[...] המדריך למשתמש בראפידשר | איך לא נהיה חרא של אנשים [...]
יום שלישי, 22 במאי 2007 בשעה 13:15
[...] המדריך למשתמש בראפידשר | איך לא נהיה חרא של אנשים [...]
יום ראשון, 03 ביוני 2007 בשעה 18:45
[...] ולא לשכוח איך לא נהיה חרא של אנשים [...]
יום שלישי, 11 בדצמבר 2007 בשעה 19:18
[...] האלבום החדש, פחות אקלקטי מקודמיו, אך עדיין יפה ומרגש. בירד עדיין משתמש בפיציקטו על הכינור ובשריקות כנשק סודי, הקול שלו עדיין ממיס אך המילים יותר נוקבות. ביקורת קשה על אמריקה בתוך מעטה של רוך ויופי. אפילו שמו של האלבום – Armchair Apocrypha, מרמז על הנפילה הסוציאלית האמריקאית שמתרחשת בלי לצאת אפילו מהסלון. האמת היא שרציתי לתת להורדה כמה שירים מתוך האלבום, אבל שמעתי שבירד קצת מבואס בגלל שהאלבום דלף כל כך מוקדם. לכן, אני לא אהיה כלבה ואשתף רק את השיר שהוא אישר. הרי ככלות הכל, אנחנו לא חרא של אנשים…. [...]
יום חמישי, 31 בינואר 2008 בשעה 13:14
[...] לא שהיוצרים מנסים להיות מאוזנים או משהו, אבל זאת לא הנקודה. הטיעונים של המצדדים בשיתוף נבחרו בקפידה. הם גורמים לך לחשוב שגם אם אינטואיטיבית אתה נגד גניבה, ובעד שאומנים ירוויחו מיצירתם (תראו למשל אצל גיאחה והעונג שלו), אולי יש משהו בדברים. זו טכניקת הטלת הספק עליה ממליץ פול גרהאם ב "מה שאסור לך להגיד" בתרגום לעברית של עמיחי היינס. [...]
יום ראשון, 01 בינואר 2012 בשעה 20:42
הפוסט הזה עשה לי להרגיש רע, וגרם לי לקנות את 'קיץ של עור נמר', אחרי שנדלקתי על 'שק לי בשקר' ו'בין הדבשות', ששמעתי בבלוג הזה. אז אתה צריך להרגיש טוב פעמיים
יום ראשון, 01 בינואר 2012 בשעה 20:43
תיקון: שמעתי ב-youtube, אבל נתקלתי בעקבות הבלוג הזה.