28 בדצמבר 2012

10 ההופעות הכי טובות של 2012 [סיכום אורח]

חברי הטוב עידו כהן, שבשנה שעברה סיכם לנו את קליפי השנה, הולך להרבה מאוד הופעות. כמעט לכל ההופעות הטובות שמגיעות לארץ מחו"ל. אני לא ממש הספקתי ללכת להופעות חו"ל השנה (ובכיתי הרבה), אז ביקשתי ממנו לתת את הסיכום האישי שלו. אתם מוזמנים להתווכח איתו בתגובות. אליך, עידו:

סיכומי השנה 2012
סימניית הזהב 2012
שירי העונג של 2012
10 ההופעות הכי טובות של 2012
בשני בערב: אלבומי השנה של קוראי עונג שבת, 2012

הופעות השנה 2012הפעם האחרונה שכתבתי על הנושא הייתה לפני שנתיים, אז בשנת 2010 ראינו איך הופעות בישראל הולכות ומתמעטות עקב השינויים הפוליטיים בארץ שליוו ועדיין מלווים אותנו. מאז עברו הרבה מים בירקון, המצב הפוליטי נהיה רע יותר, השדרות ברוטשילד התמלאו באוהלים שנעלמו גם הם, הקוטג' עלה, הקוטג' ירד ואז שוב עלה. וכאילו כלום לא השתנה. עם זאת, 2012 הייתה השנה בה האמנים הבינלאומיים החליטו לחזור לארץ.

בשנה האחרונה הגיעו לארץ עשרות הופעות, ולא רק החשודים הרגילים (Why? בפעם השלישית, מארק לאנגן בפעם החמישית, ג'תרו טאל בפעם המיליון) אלא רשימה מגוונת מאוד. הקלאברים קיבלו את דיפלו, את אביצ'י, קיבלנו סט צפוף ומהביל של ג'יימס בלייק ואפילו ה-Rapture קפצו לזיזי, המטאליסטים קיבלו את מייק פורטנוי, את אופת' ואת Lamb Of God, אפילו למיינסטרימים היה שפע של הופעות השנה, עם הרד הוט צ'ילי פפרז, LMFAO, גאנז אנד רוזס ומדונה שמילאה את אצטדיון רמת גן. בתוך ים ההופעות האלה, בחירה של הופעה אחת שתהיה הופעת השנה זה קשה.

כל התצלומים: טל אטרקצי [אלא אם כן מצוין אחרת]

רופוס. תצלום: טל אטרקצי

10. Rufus Wainwright
זה הרגיש כמו הזמנה לחתונה. בכניסה לחוות רונית ראינו שיירות של מכוניות חונות בזו אחר זו וממנה יוצאים זוגות-זוגות, כי להופעה כזו חייבים לבוא בזוג. מימין חיכה בופה ומשמאל הייתה ערימה של אנשים שיושבים על כר הדשא ומחכים להיכנס לספסלי האבן ולהופעה של ויינרייט. זה היה ערב של בונדינג בין רופוס חתן השמחה ובין הקהל. ניכר שהוא מרגיש מאוד בנוח עם הקהל הישראלי, שופע אנקדוטות וסיפורים. ההפקה של מארק רונסון על אלבומו האחרון הפכה את הופעות הבלוז/פולק שלו ליותר פופיות, וגם רופוס עצמו נפתח יותר, דיבר בפתיחות על מערכת היחסים שלו וייחל לעצמו גם נישואים חד מיניים חוקיים בארצנו. בהדרן, בו ביקש מהקהל להתקרב לירכתי הבמה עת ניגן על הפסנתר, היה הרגע בו הבנו שלא הגענו להופעה, הגענו למסיבת יום הולדת. ומסיבות יום הולדת זה כיף.

אוף מונטריאול. תצלום: טל אטרקצי

9. Of Montreal
בדרך כלל, להופעות יש חוקים. שעה עיכוב, שיר פתיחה מפוצץ, שניים לקידום האלבום החדש שאף אחד לא מכיר, חצי משפט בעברית בשביל הצחוקים, ואז שעה של ערבוביית שירים בטמפו שעולה ויורד. להקה על במה, סאונד מחופף ותאורה. זה לא היה המקרה עם אוף מונטריאול.
הגענו להופעה שהיא קרקס, ניאונים באוויר, הקרנות וידאו אינטנסיביות, גלימות מנומרות, רקדניות עם ראשי חזיר ובלונים, הרבה בלונים. לצערי, ההרגשה הייתה שהגלאמורמה נועדה לטשטש ולשכוח את הפן המוזיקלי של הלהקה, שלי הרגיש מאוד חסר.

אנטון ניוקומב. תצלום: טל אטרקצי

8. Brian Johnstown Massacre
ככל שמועד ההופעה בארץ התקרב הבאזז סביב BJM תפס יותר צורה. אנשים רצו לבוא ולראות אם ניוקומב ישתגע ויפוצץ מישהו בקהל במכות, או יפוצץ הופעה וילך לטנף עלינו לכל העולם. למזלנו זה לא קרה, והלהקה נתנה סט חי, בועט על קוצים מהרגע הראשון ועד הסוף. בניגוד לאוף מונטריאול מקודם, אנטון ניוקומב מגיע עם מערכת חוקים מאוד נוקשה בהופעות שלו. הוא בא, הוא מנגן, הוא כועס, והוא מנגן עוד קצת. ואל תנסו להגיד לו לא לעשן בבארבי.

מוריסי. תצלום: טל אטרקצי

7. Morrissey
מוריסי הוא קצת כמו הדודים העשירים שלך שגרים בחו"ל. כשאתה ילד אתה בעיקר זוכר איזה כיף היה לקפוץ לבקר אותם בחו"ל ולדעת שיש מישהו שם שחושב עליך ומפנק אותך במתנות מעולות. ואז אתה מתבגר ומה שנשאר לך זה זיכרונות שלהם מפעם, והיום הם בעיקר מטרחנים אותך בסיפורים ובשיגעונות שלהם. ככה זה הרגיש בגני התערוכה כשמוז בא להופיע. הקהל קיבל את הלהיטים שמקפיצים פעימה בלב, מתובלים בשירים שמוריסי הוא כנראה היחיד שאוהב אותם. אבל הוא לא שר בשבילנו, הוא שר בשביל עצמו. לנו נותר רק לחבק אותו ולהציע לו מפתח לעיר בתמורה.

rhcp
(לא תמונה של טל. תודה גוגל!)

6. Red Hot Chili Peppers
זה לא סוד שרוב מפיקי ההופעות בארץ מכוונים לקהלים שיכולים להכניס להם הכי הרבה כסף. אחד מהמגזרים האלה הוא ילדי שנות ה-90'. הדור האחרון שגדל על MTV (אתם יודעים, כשה-M עוד סימלה משהו בערוץ הזה). ילדי שנות ה-90' גורמים לקייס צ'ויס לבוא לפה שוב ושוב, הם אלו שנתנו לאלאניס מוריסט את היכל נוקיה סולד אאוט והם אלו שבאו לפארק הירקון לראות את הפלפלים.
לפי ההופעה, היה אפשר להבין שמרבית הקהל הכיר את הלהקה בעיקר מהאלבומים האחרונים, מה שאיפשר למעריצים הכבדים להתבלט בין הקהל בשירים כמו "Me & My Friends" או "The Power Of Equality"' כאשר הם היו היחידים שקפצו מעל השאר. נכון, המלעיזים העירו על חסרונו של ג'ון פרושיאנטה, או על האלבום האחרון והפושר. אבל אני, אני קפצתי כמו ילד מתלהב בן 17 והרגשתי כאילו השנה כיתה יא' מעולם לא נגמרה.

גרג דולי. תצלום: טל אטרקצי

5. The Afghan Wigs
גרג דולי אוהב אותנו. אין שום ספק בזה. הוא אוהב אותנו והוא אוהב לבוא להופיע בארץ ולא משנה לו באיזה קונסטלציה זה יקרה. אבל מעל כל האפשרויות שיש לדולי לבוא לפה, היחידה שעוד לא הגיעה הייתה הלהקה האם. גרג דולי אוהב אותנו, כל כך אוהב אותנו שברגע שהאפגן וויגז הודיעו על איחוד כבר אפשר היה להמר על ביקור בתל אביב, ולחזות מראש את האנרגיות המטורפות שבעבעו בבארבי באותו ערב. גרג דולי אוהב אותנו. הוא כל כך אוהב אותנו שהוא יורד לקהל ונותן להם לשיר, ועל הדרך מפריד מכות, ועל הדרך שר נהדר ועל הדרך הוא אוהב אותנו. אין שום ספק בזה.

הווקמן. תצלום: יובל אראל
תצלום: יובל אראל

4. The Walkmen
לראות להקה שמגיעה לארץ בשיא תהילתה זה נדיר, אפשר לספור הופעות כאלה על יד אחת. בשנה בה רוב האמנים שהגיעו לארץ בפעם השניה, השלישית או המיליון (אנחנו מסתכלים עליך' איאן אנדרסון)' לקבל הופעה של להקה כמו הווקמן הייתה דבר נפלא. חמושים בחליפות ובמיטב של המיטב מעשור של פעילות נתנו חברי הלהקה הופעה מאלפת. תגובת הקהל כשהמקצב הראשון של "The Rat" התחיל להתנגן כמעט הפילה את הנברשת המפורסמת של הבארבי. ועל זה נאמר דרשני.

כריס קורנל, או משהו
לא מצאתי תמונה טובה בגוגל, טוב?

3. Chris Cornell
חושך, פשוט חושך בכביש ללא תאורה בדרך לבנימינה. פנייה אחת לא נכונה יכולה לשלוח אותך לטיול של שעה עד שתמצא פניית פרסה, או במקרה הפחות אופטימי – במורד צוק. האם שווה לקחת סיכון כזה בשביל הופעה באמפי של בנימינה? בהחלט כן.
ערימת החבר'ה שהתקבצה לה בין כותלי המבצר נראתה כמו פגישת מחזור של חברים מהתיכון, גם כי טווח הגילאים בקהל לא היה מתחת ל-24 ולא מעל 30, אבל גם בעיקר כי כולם ידעו בדיוק לאיזה הופעה הם באים. כריס קורנל, נינוח מתמיד, סיפק שעתיים מעולות שנחרטו היטב בזיכרון, וזה כשלמעט גיטרה ופטיפון אין עוד שום דבר על הבמה. כי אנשים כמו כריס קורנל לא צריכים אפקטים ותאורה, מספיקים לו שירים כמו Can't Change Me או Like A Stone והקהל פשוט נמס. השיא, איך לא, הגיע כשכריס (ופחות או יותר כל הקהל) שרו את "Hunger Strike" האלמותי. רק בשביל ה-4 דקות האלו היה שווה לצאת מהעיר. תוסיפו פנימה גם איזה "היום יומולדת" ישראלי לכבוד האורח שעל הבמה וקיבלתם ערב מושלם.

סטיבן מלקמוס. תצלום: טל אטרקצי

2. Stephen Malkmus And The Jicks
ועכשיו וידוי. להופעה של סטיבן מלקמוס הגעתי כשאני מכיר רק שיר אחד שלו (השיר הזה). לא שמעתי את פייבמנט בצעירותי ולא היכרתי את פועלו של מלקמוס עד לבואו לארץ והגעתי להופעה במצב של טאבולה ראסה, לשמחתי, הטאבולה לא נשארה ריקה להרבה זמן.
בניגוד להרבה אמנים אחרים, סטיבן מלקמוס לא בא לעשות עבודה, הוא בא לעשות כיף. הופעות בשבילו זה להיות מוזר, זה להיות מצחיק, אחד שזורם עם בדיחות לקהל. מלקמוס לא מתחנף, הוא לא ישבור שיניים עם מילים בעברית, אבל הוא יקדיש שיר לעמרי כספי. מעל הכל הוא עושה בעיקר מה שבא לו. אם הקהל רוצה שירים של פייבמנט, מלקמוס יעשה דווקא וינגן את השירים הכי לא מוכרים של פייבמנט. ואז, בשביל הגחמה, הוא גם יוסיף לעשות קאבר ל-The Who ול-Men At Work ברצף.
בפעמים אחרות בהן הלכתי להופעות של אומנים שאני לא מכיר (זה סוג של תחביב מומלץ, באמת) הקפדתי לבחון את הקהל שמסביבי, לראות איך הם מגיבים לשירים שאני לא מכיר, כדי שאני אדע ממה להתלהב, מה לשמור לאח"כ וממה להתעלם. פה זה לא קרה, פשוט משום שכל ההופעה עמדתי עם חיוך מרוח מלחי אל לחי, כי כל כך נהניתי. החיוך זה נשאר גם ביום למחרת.

פולז גולד וחברים חדשים. תצלום: טל אטרקצי

1. Fool's Gold
רגע, Fool's Gold הם לא החימום של רד הוט צ'ילי פפרס? כן, הם בהחלט היו הופעת החימום לפלפלים (עלו אחרי ריף כהן) והופיעו מול 50,000 אנשים שלא היה להם מושג מי הם ובטח שלא היה אכפת להם מהלהקה שבאה להופיע לפני המופע המרכזי. שם, על הדשא, הרגשתי קצת מבואס בשבילם שהם מופיעים מול קהל שלחלוטין לא מתעניין בהם. למזלי, יום למחרת דברים נראו קצת אחרת.
יום לפני ההופעה בפארק הירקון, הודיעו החברים ב-Fool's Gold שהם מוסיפים הופעה נוספת, קטנה, באוזןבר. שילוב של מחיר זול ולו"ז פנוי הובילו אותי לרכוש כרטיסים להופעה של להקה שאני בכלל לא מכיר (תחביב מומלץ כבר אמרנו?) ושעוד לא שמעתי אפילו פעם אחת.
כשהגענו לאוזןבר גילינו שהמקום ריק, שומם. היינו כעשרה אנשים שפשוט ישבו על הבר וחיכו למועד האיחור הקבוע לפני שההופעה באמת מתחילה. בשעה הזאת הספיקו להגיע בערך עוד 20 אנשים. חששתי קצת. בכל זאת, הופעה שרק 30 אנשים טרחו לבוא אליה, לא חשוד?
ואז התחילה ההופעה
מדהים אותי שלהקה שמורכבת מאנשים כל כך שונים אחד מהשני, מנגנת הרמוניה כל כך נפלאה ביחד. קולקטיב אנרגטי שנשמע כאילו פול סיימון התחיל לעשות חפלות עם זוהר ארגוב. גיטרות סלסלו בזמן שלוק טופ שר וזיגזג בין אנגלית ועברית. ב-"Tel-Aviv" הם כבר התחילו להפעיל את הקהל, שעובדת היותנו מעטים הפכה אותנו בעל כורחנו לחברים פעילים בלהקה. שלושה חברים שלי טיפסו לבמה והתחילו לשיר עם הלהקה, שבתורה ירדה מהבמה אל הקהל ועשתה שירה בציבור. הגענו להופעה אנשים זרים ולא היכרנו אחד את השני. אבל באותו ערב בו התקבצו קהל של מוזיקאים, סטודנטים, היפסטרים, עובדי קול הקמפוס וגם ג'וש קלינגהופר מ-RHCP (עם גבס ברגל), ושרנו ורקדנו ביחד והפכנו את ההופעה הזו לרגע אחד מתוק שישאר פרטי ואישי שלנו לנצח.
כשיהיו לי ילדים, אני אספר להם על כל מיני הופעות חשובות שראיתי בחיי. אני אספר להם על האיחוד של בלר בהייד פארק, ועל ההופעה של מקארתני בפארק הירקון, אני אספר להם על רדיוהד בקיסריה ועל אחרות… אבל אני גם אספר להם על הלילה בו 30 אנשים הפכו אוטומטית למעריצים הכי גדולים של להקה קטנה-גדולה. וזאת הייתה ההופעה הכי טובה שראיתי השנה.

2012 כבר נגמרה, ועכשיו ניתן לצפות ל-2013 בתקווה שתעמוד ברף הגבוה. זה יכול לקרות עם לולהפלוזה, זה בטח יקרה עם התקלוט של מארק רונסון בפורים וההופעה של דפש מוד בקיץ, אבל מה יהיה ביניהם? נחכה ונראה.

4 תגובות על “10 ההופעות הכי טובות של 2012 [סיכום אורח]”

  1. אסתר הגיב:

    איזו סקירה מעולה! עושה חשק להחזיר את כל המופיעים האלה להופעה נוספת בארץ והפעם ללכת..
    מבין כל אלה שהזכרת הייתי רק ב Stephen Malkmus And The Jicksגם אני הכרתי מעט מאוד ודי נגררתי להופעה הזו – אחת ההופעות הטובות שראיתי. יש משהו מיוחד בלהיות בהופעה של להקה שלא מכירים את הרפרטואר המוסיקלי שלה. להגיע בלי ציפיות ולא להתאכזב שלא מנגנים שיר מסוים. פשוט להנות ממה שמנגנים ובזו נהניתי ממש.
    את כל השאר נראה שפספסתי. טוב שמתחילה שנה חדשה.

  2. om הגיב:

    שתי ההופעות הטובות של השנה: פאזטונס ורובין היצ'קוק (אקוסטי).

  3. גד הגיב:

    מארק לאנגן!!!!
    היה שם גיטריסט מדהים, להקת חימום בלגית חמודה ואחד מארק שסוף סוף תיקשר איתנו ואשכרה דיבר!

  4. עופר הגיב:

    אפשר לצחוק על התדירות שאיאן אנדרסון מגיע לכאן..אבל בסופו של דבר, ההופעה של thick as a brick הייתה פשוט נהדרת, וכשאמן מספיק מוצלח, הוא מוצלח גם כשהוא כבר לא בשיא.. ג'טרו טול כבוד!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *