27 בפברואר 2021

עונג שבת: אהבה 💔 דיגיטלית

דאפט פאנק

openlineאז, (אנחה), Daft Punk. הצמד הצרפתי שאשכרה, וזו לא הגזמה לצורך כתיבה, השפיע על איזורים עצומים במוזיקה הפופולרית ב־20 השנים האחרונות, מהאוס דרך פופ ועד היפ הופ, הודיע בתחילת השבוע שהוא מתפרק. האם דאפט פאנק באמת מתפרקים? מה זה בכלל אומר? את דעתי בנושא הפירוק פירטתי בטלגרם, ואם אין לכם/ן טלגרם אפשר לקרוא אותה גם בפייסבוק. כראוי, בהמשך העונג תמצאו כמה אייטמים בנושא הצמד, הפירוק וההיסטוריה.

ובול בזמן, כי שום דבר לא ממש קורה במקרה אצל דאפט פאנק, ארבעה ימים אחרי הודעת הפירוק אנחנו מציינים 20 שנה לאלבום המצליח ביותר של הצמד, Discovery. אני מודה, הלב שלי נתון ל-Homework, אבל זה לא הופך את דיסקאברי לפחות מאלבום מושלם. כי גאד דיים, כן, הכל נכון. שעה ודקה של שלמות, וחשוב לציין שהמבקרים הרימו בזמנו את האף. לא רק פיצ׳פורק, שתמיד ידעו לפספס בזמן אמת דברים גדולים (ונתנו לאלבום הזה 6.4) אלא גם שאר מבקרים שזיהו נכון את ההשפעות של רוק רך, פופ אמצע הדרך מהסבנטיז, אנימה יפנית אייטיזית וכמובן דיסקו – דברים שב־2001 נחשבו לפחות או יותר מוקצים עבור כל מי שתפס מעצמו ״מבין במוזיקה״. לקהל הרחב, כמובן, זה לא הפריע להתאהב עד כלות ב־"One more time" ו־"Harder better faster stronger", ומי שראה מעבר לסינגלים והלך לקנות את האלבום גילה שכולו מדהים, ושהוא מכיל רגעים רכים בצורה מפתיעה. שירים כמו "Something about us", "Nightvision" ו-"Veridis quo". האלבום הזה לא היה רק כיף אדיר ולא רק ספר הדרכה לדור הבא של יוצרי האוס ודיסקו ופופ. כמו כל אלבום של דאפט פאנק, הוא היה גם מנהרה שהזמינה אותך להיכנס אליה ולגלות דרכה עולם שלם של מוזיקה שלא הכרת. הומוורק הדליק נערים צרפתים (ואנגלים, ואמריקאיים, וישראלים וכל מי שהיה מוכן להקשיב) על האוס מדטרויט ושיקגו וגידל דורות שלמים של יוצרים אלקטרוניים. דיסקאברי, שכל שירים מכילים דגימות משירי דיסקו וסבנטיז (ולכן שמו, Disco? Very!) הוביל מאזינים סקרנים במורד מחילת ארנב שממשיכה להתגלות עד היום.

אני יכול לכתוב חיבור קטן לשיר פתיחה של העונג על כל שיר באלבום הזה, ועם זאת אני הולך לדבר על השיר שהכי הרבה אנשים מכירים מפה. על השיר הפותח, "One more time", שיר שאני לגמרי מבין אם חלקכם/ן לא יכול לשמוע עוד… פעם אחת (סליחה). פה בהמשך העונג תגלו מאיפה הדגימה. אני רוצה לדבר רגע על המבנה של השיר הזה, וכמה הולם שהוא נקרא בשם שלו. השיר הזה ממכר ונמאס מאותה הסיבה: חזרתיות. כמה פעמים אפשר לשמוע את רומאנתוני אומר "One more time"?! זה לא משנה, האמת, כי עוד לפני שהוא מתחיל לשיר בשנייה ה־30 של השיר, אנחנו שומעים משהו שחוזר וחוזר וחוזר. דגימת דיסקו קצוצה. צפו בדקה הזו ותבינו את ההמשך:

עכשיו שימו פליי על השיר המלא ותספרו: אנחנו שומעים תיבה של 4 ביטים, שחוזרת 8 פעמים לפני שהשירה נכנסת. כל תיבה כזו (3 וחצי השניות הראשונות) מורכבת מדגימה קצרצרה (נקרא לה א׳) שחוזרת 3 פעמים ואז – כשאנחנו מצפים לשמוע את אותו הדבר עוד פעם אחת – מגיעה דגימה אחרת (ב׳) שמגיעה בסוף לביט אחד ונשמעת שונה ממה שבא לפניה. כלומר, החלק שחוזר על עצמו בפתיחה נשמע ככה: א, א, א, ב. קטעים כאלה של 4 ביטים נקראים תיבה, ואנחנו רגילים שתיבה חוזרת על עצמה, בצורה כזו או אחרת, 4 פעמים ברצף. ככה זה, הפופ של מאה השנים האחרונות חיווט לנו את המוח לצפות לזה גם אם מעולם לא טרחנו לספור וואן טו טרי פור. אז ה־אאאב הזה חוזר על שוב, ואז שוב בפעם השלישית, ואז – כשאנחנו מצפים לשמוע את אותו הדבר עוד פעם אחת – מגיעה תיבה שנשמעת אחרת. היא מורכבת מביט מוכר (המחצית הראשונה של א׳ שחוזרת על עצמה פעמיים), והביט הכפול הזה חוזר על עצמו 3 פעמים, ואז – נכון מאוד – מגיע משהו חדש שלא היה שם קודם. עד לפה עברו 15 שניות. את הפיסה הקטנטנה הזו, המחצית הראשונה של א׳, שמענו 15 פעם ב־15 השניות הראשונות של השיר. We're hooked. ועוד לא התחלתי בכלל לדבר על איך עובד הברייק של השיר הזה, שמתחיל ב־2:20 ונמשך הרבהההההההה יותר זמן ממה שכל מאזין של שיר דאנס ב־2001 היה יכול לצפות לו, בכל פעם שאנחנו חושבים שהוא נגמר הוא חוזר על עצמו עוד פעם אחת. האופוריה של 4:16 (כמעט שתי דקות ברייק) עובדת כל כך חזק ברחבה, עד היום, אך ורק כי בשתי הדקות הראשונות של השיר היו ארבע ידיים צרפתיות שזרעו את הזרע למה שקורה בברייק החריג והאולי־חסר־תקדים הזה ב־15 השניות הראשונות של השיר. [סטרים וכו׳] קרא/י את המשך הפוסט

20 בפברואר 2021

עונג שבת: להקליט רק מים עשרה ימים

ג׳ון פרושיאנטה, 2001

openline מה ידעתי? קרוב לכלום. הייתי בן 18, ובזכות תכניות כמו ״הקצה״ בגלגלצ, מגזינים עצמאיים כמו ״סטיות של פינגווינים״, MTV2 והאינטרנט (וגם, חשוב לזכור, טורים של אנשים כמו שרון מולדאבי ואפילו גל אוחובסקי לפני שהפך לבריון) התחלתי להגיע להרבה יותר מוזיקה שנמצאה מחוץ למצעדים, לפלייליסט ברדיו ולטלוויזיה. את Red Hot Chili Peppers, כמובן, הכרתי ואהבתי. איך יכולתי שלא? הייתי בן 18, השנה הייתה תחילת 2001. הרבה לפני ש-Kid A הרעיד והרחיב את עולמי המוזיקלי רק כמה חודשים לפני כן, הייתי נער קיבוצניק בישראל של שנות התשעים. לא היה ריף גיטרות אהוב שלא הכרתי, החזקתי על דיסק ותיקלטתי לחברים שלי. רד הוט היו אחד מאבות המזון, ואף אחד לא ידע את זה טוב יותר מאיציק, מוכר הדיסקים מקריית שמונה שאצלו גיליתי חופים חדשים של מוזיקה על בסיס שבועי. סביר להניח שהוא הגיש לי את הדיסק הזה של ג׳ון פרושיאנטה ואמר לי שזה הגיטריסט מרד הוט. את הקליפ של "Going inside" הספקתי לראות איזה לילה ב-MTV2 ולפעור מולו את העיניים והאוזניים. ב־2001 האינטרנט היה קצת יותר מיאהו וגאוסיטיז, והיו בו הרבה מאוד מהדברים הקטנים האלה ששוקלים מעט וזזים הרבה: גיפים מונפשים. הם לא המצאה חדשה, למרות התחייה המשמחת שהם זכו לה בשנים האחרונות. הקליפ שביים וינסנט גאלו – שם שלא הכרתי אז – יצא בבת אחת מניסיונות הקולנוע הראשונים בתחילת המאה העשרים, ומהנטסקייפ שלי בתחילת המאה ה־21. זה היה קליפ שכמעט כולו גיפים, לופים קצרים שחוזרים על עצמם. באף אחד מהם, פרושיאנטה לא עומד יציב. הוא רץ, קופץ, מתגלגל על הרצפה, מסתחרר במקום, נופל ונופל ושוב נופל – אנשים בקיאים יותר ממני בתולדות הפפרז יכולים לספר לכם אם זה תיאור נאמן של התקופה הזו בחייו. אני יכול רק לומר שהקליפ הזה רדף אותי, והשיר הזה רדף אותי, עם קטע הגיטרה החוזר שלו שנשמע גם הוא כאילו נתקע בלולאת סרט קטנה על מכונת התופים הביתית, הלא־נקייה. האלבום הזה היה שער לעולם המפחיד והמפתה של פרושיאנטה, ואני בחרתי שלא להיכנס בו. נשארתי עומד בשער, עם השיר הזה ועוד שיר־שניים מהדיסק, שעמד בגאון בספרייה שלי שנים ורק לעתים נדירות התנגן מעבר לאותו שיר פתיחה. לא נכנסתי פנימה, ורק כשיצא The Empyrean בסוף אותו עשור העזתי סופסוף לבוא בדלת הצדדים, המפחידה הרבה פחות. עד אז הספקתי להתגולל במרתפי הלואו־פיי שפרושיאנטה, לצד ״הקלטות אחרונות״ של פרלמוטר, פתח עבורי, ובאתי הרבה יותר מוכן לפגוש פרושיאנטה הרבה יותר נקי, בכל מובן. השבוע, האלבום הזה והשיר הזה מציינים 20 שנה, ואלמלא המגיפה, פרושיאנטה היה אמור להצטרף מחדש לרד הוט, אבל לעולם תכניות אחרות. זה לא הפריע, כמובן, לג׳ון שלנו לעשות את מה שהוא עושה תמיד, ופשוט להמשיך להקליט מוזיקה בהתעלמות מוחלטת מציפיות, תכניות ומגבלות, אפילו ב־2020. [טיוב, ספוטיפיי] קרא/י את המשך הפוסט

13 בפברואר 2021

עונג שבת: יש מקום אחר

Nellie Lutcher

openlineאינסוף מילים נכתבו ועוד ייכתבו על הקשר המיסטי, הבלתי ניתן להתרה לפעמים, בין מוזיקה למקום. עכשיו כשאני בקנדה, יש שירים שברגע שאני שומע אותם פה, אני מיד בעמק החולה, בתל אביב, ברמת הגולן, בנתניה. יש שירים ואמנים שהופכים מקום אלמוני לבעל תהילה עולמית. יש ערים עם ז׳אנרים שלמים משלהן – ריו דה ז׳נירו, אטלנטה, לאגוס. עיר יכולה לעצב מוזיקה, ומוזיקה יכולה לעצב עיר. הדבק בין שני הדברים הוא, כמובן, הזיכרון. אבל מה קורה כשבין מקום למוזיקה נוצר קשר שלא דרך זיכרון? אני אסביר. יש מקומות שאני מוצא את עצמי נדבק אליהם מוזיקלית, אף על פי שמעולם לא הייתי בהם. למשל, לייק צ׳רלס. זה אגם, ועיר באותו השם, בלואיזיאנה, ארה״ב. השיר האהוב עליי של לוסינדה ויליאמס נקרא ככה. הייתי בלואיזיאנה – לא הייתי בלייק צ׳רלס. אולי לעולם לא אהיה. ובכל זאת, בכל פעם שהשם הזה עולה בשיר – לא עניין כל כך חריג בהתחשב בכך שזו עיר גדולה באחת המדינות הכי קריטיות למוזיקה אמריקאית במחצית הראשונה של המאה ה־20 – איזה מיתר בלב שלי נמשך כאילו שמעתי שיר על העיר שבה גדלתי, או שאליה אני מתגעגע. היום אני רוצה לפתוח את העונג עם "Lake Charles boogie", שיר שכתבה נלי לאצ׳ר על העיר שבה נולדה, ולפי המחקר הזריז שלי הקליטה ב־1948. לוצ׳ר הייתה פסנתרנית מגיל צעיר, ובנעוריה הצטרפה להרכב הג׳ז של אבא שלה – בכל זאת, לואיזיאנה בשנות ה־20 של המאה הקודמת. כשהייתה בת 35 התחילה לקבל הכרה ואפילו הקליטה להיט ארצי, "Fine brown frame", והופיעה הופעות מלאות אישיות והומור והיעדר עכבות נפלא – אפשר לטעום מהרוח שלה בפתיחת הסרטון הזה מ־1952, שבו היא מנגנת שיר ואז מופתעת במשדר שלם של ״אלה הם חייך״. מסכנה, רק בת 40 וכבר סיכמו לה את הקריירה – הם לא ידעו כמה הם מדייקים. בשנים הבאות הקריירה שלה תיקבר בצל העצום שיטיל הילד החדש בשכונה, הרוקנ׳רול, שנולד במידה לא מעטה מהמוזיקה שהיא ניגנה ומהרוח שבה היא ניגנה אותה. במובנים רבים, היא הייתה סוג של חלוצה. מוזיקאית ג׳ז שחורה שכתבה וביצעה חומרים מקוריים שלה והייתה עקשנית ואמיצה מספיק כדי לא להיכנע לנורמות בתעשייה ושמרה את זכויות היוצרים שלה לעצמה. היא מתה בגיל המופלג של 94, והשאירה אחריה תועפות של השפעות – בין היתר, לא מפתיע, היא השפיעה מאוד על הדרך שבה הופיעה נינה סימון. ללאצ׳ר יש אולי שירים שהפכו ללהיטים גדולים יותר, או חביבים יותר על אספני הג׳ז, אבל לבי נתון ללייק צ׳רלס בוגי. לא רק בגלל הרוח העליזה שלו, לא רק בגלל האיזכור של אותה עיר, אלא בגלל שאפשר לשמוע את לאצ׳ר מחייכת דרך הקלידים של הפסנתר, ואפשר גם לשמוע אותה מפזמת לעצמה את המנגינה בלי להתבייש אל תוך ההקלטה. זו הקלטה מלאה שמחה וחופש, מלא עליצות וחיוך, ובכל פעם שאני מנגן את השיר הזה אני מתמלא בשמחה הזו בעצמי. אפשר לקרוא עוד על לאצ׳ר כאן. [סטרים] קרא/י את המשך הפוסט

6 בפברואר 2021

עונג שבת: אלה רק ידיים

Vulfpeck

openlineגאד דיים, כמה שאני מתגעגע להופעה טובה. למה את/ה הכי מתגעגע בהופעה? אני חושב על הופעות ולרגע מבזיקים לנגד עיניי כל הדברים שאני לא מתגעגע אליהם: הצפיפות, הדחיפות, הנזק המצטבר לשמיעה, האלה שבאים להופעה רק כדי לדבר בצעקות בזמן השירים, אוי אלוהים האנשים שמצלמים את כל ההופעה בטלפון! וואו, לא חשבתי עליהם שנה שלמה ומהבחינה הזו, הייתה זו שנה נפלאה. אבל כמובן, אחרי ההבזק אני שוקע בחמימות בזכרונות הכי יפים שלי מהופעות, במפגש הגופני והבלתי אמצעי כמעט עם המוזיקה, בהתרגשות שאוחזת בי כשמוזיקאים שחלמתי שנים או סתם שבועות לראות עולים על הבמה ולמשך שעה אנחנו באותו החדר ובמרחק נגיעה, בחד פעמיות של הביצועים כשהם טובים, באילתורים, בהפלגה, במחוות הגופניות על הבמה, באפשרות להפעיל את כל הגוף עם המוזיקה, באפשרות להפוך לגוף אחד ענקי עם כל מי שנשטף יחד איתך באותו הזרם שנשפך מהבמה. יותר מכל, בתעופה, המילה שאני בדרך כלל משתמש בה לרגעים הנשגבים האלה של התעלות שאי אפשר לקבל עם התקליט בבית. הרגעים האלה שבהם העיניים נעצמות והראש נזרק אחורה והלב ממריא, הרגעים האלה שבהם הדמעות פתאום גואות לא מעצב אלא כי אי אפשר להכיל את הרגש הקולקטיבי או הפרטי הזה. בשביל כל אחד/ת יש טריגר אחר להמראה הזו, להתעלות, לתעופה – מילים שונות שכולן מבהירות שברגע הנדיר הזה הנפש מזנקת לרגע מעל לכובד הפיזי של הגוף. בשבילי, זה כמעט תמיד הכוח הקולקטיבי של הקהל. הרגע שבו אני מרגיש שאני נאבד במשהו גדול ממני, או כשהתגובה של כולנו זהה ועוצמתית. דוגמה טובה יש בקטע היוטיוב הזה, שבו ההרכב המצוין Vulfpeck מבצע בהופעה במדיסון סקוור גארדן קטע בשם "Dean town", שמתבסס בעיקר על הבסיסט הכביר שלהם ג׳ו דארט. הכרתי את השיר דרך חבר שהוא פריק של וולפפק, ולמדתי לחבב ואז לאהוב ואז לפתח אובססיה קלה לקטע הזה. אותו חבר הראה לי את היוטיוב הזה מזמן והתרשמתי אבל לא התרגשתי. אבל אחרי שהתאהבתי כליל בשיר עצמו, ואחרי שנה בלי הופעות, כשאני צופה בסרטון הזה ורואה איך אלפי אנשים צועקים ביחד לא את המילים אלא את הדבר שנחשב הכי פחות סקסי במוזיקה המודרנית, שזה התפקיד של הפאקינג הבסיסט, אני מרגיש אפילו מרחוק דרך המסך את התאוצה הזו רגע לפני שהמטוס שהוא הלב שלי עוזב את המסלול ומתחיל בתעופה שלו. גאד דיים, כמה שאני מתגעגע להופעה טובה. [טיוב] קרא/י את המשך הפוסט

30 בינואר 2021

עונג שבת: באמת מזל טוב

ניקולס ז׳אר

openlineלפני 11 שנה הוציא ניקולס ז׳אר מה שנקרא דאבל סינגל, או במילים פשוטות, סינגל עם שני שירים. באופן מסורתי, מאז שתקליטים התחילו להימכר מסחרית, לסינגלים היו שני צדדים. מהר מאוד, הם הפכו לצד א׳ (הסינגל עצמו, או מה שנועד להיות הלהיט), ולצד ב׳, מה שאנחנו מכירים היום בתור הבי־סייד. הרבה פעמים, הסינגל היה חלק מאלבום חדש או אלבום שבדרך, והרבה פעמים הבי־סייד היה שיר בונוס כזה, שלא בהכרח ייכלל באלבום. על הדרך, המון שירים שיצאו כצד ב׳ הפכו ללהיטים בזכות עצמם, לפעמים גדולים יותר מנער הפוסטר בצד א׳. "You Can't Always Get What You Want" של הסטונס היה בכלל צד ב׳ של "Honky tonk woman". אבל זה היה ב־1969, באנגליה. ב־2010, בניו יורק, יצא הסינגל של ז׳אר "Time for us". הבי־סייד שלו, "Mi mujer", הפך לשיר הכי מזוהה עם ז׳אר עד היום. וזה הגיוני: במקרה שלנו, צד ב׳ הוא שיר הרבה יותר קליט ועדין. צד א׳, לעומת זאת, הוא שיר מוזר, איטי ומוקפד שאפשר לרקוד לצליליו אבל די לאט ובעדינות. האווירה שלו דרמטית, כמעט רדופה, עם ווקאלז שגובה הצליל שלהם הונמך משמעותית, ואם זה לא מספיק, אחרי העלייה לשיא באיזור 5:03 הוא מתחיל להתפרק. תוך כמה שניות התופים משתבשים ומוכפלים, ומיד אחריהם כל השיר… צונח. צליל צרצרי וגבוה יורד ויורד ויורד ויורד ואיתו השיר כולו מאט את המהירות שלו, טריק שכל דיג׳יי מכיר אבל מעט מאוד שירים מכילים. וזהו, בשתי הדקות הבאות השיר הזה הופך מחלום בצבעי פסטל למשהו מסויט, כהה, טורדני. ואני אוהב כל. דבר. קטן. בשיר. הזה. אני אוהב לרקוד אותו, אני אוהב את הביט המוקפד, את הווקאלז המחורעים, אני אוהב את הלופ שנשמע כמו הקלטת שטח של כמה אנשים שמחים יושבים בבאר, אני אפילו אוהב את הסינתי הקלישאתי הזה שחוזר לאורכו מדי פעם בצלילים ארוכים של פסקול גרוע, ואני מכור, מכור לנפילה הזו. [סטרים] קרא/י את המשך הפוסט