תגובות:
יובל: תקליטים לא צריכים להשמר בוואקום כדי שלא ינזקו. יש לי תקליטים באיכות מצויינת
משנות השישים והשבעים שבמשך שנים עברו דירות וטלטלות, ועמדו במקומות שונים כולל כעשור בארון בחדר אמבטיה שחתיכות של תקרה מתקלפת ממלאות את הארגז. דיסק לעומת זאת, לא ישרוד 40-50 שנים. אתה מוזמן לחפש מאמרים בנושא ברשת.

ולכל מי שאמר שכל הצעירים הם סתם היפסטרים, או שאין להם זכות לנוסטלגיה לתקופה שהם לא היו בה – אני אומר למה לא? אין געגוע יותר גדול לתקופה, מאשר לתקופה שלא היית בה (אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי). נוסטלגיה נוצרת בעקבות השמטה של הדברים השליליים והעצמה של החיוביים, וזה הרבה יותר פשוט לא לדעת את הדברים השליליים מראש. האם אין אנשים שמתגעגעים לעידן וודסטוק בלי שהיו שם?
אני לא גדלתי בין תקליטים, אבל אני זוכר שרציתי פטיפון עוד לפני שראיתי אחד, כי אני זוכר תקופה שבה לא שמעת אלבום אם לא קנית אותו או השאלת אותו מחבר. שמיעת אלבום חדש הפכה לטקס של פתיחת העטיפה, קריאת החוברת עד לפרטיה הקטנים, התבוננות מעמיקה בעטיפה ושמיעה של האלבום במשך שבועות כי למי היה כסף לעוד אלבום. מבחינתי נבירה בערמות תקליטים, המישוש של העטיפה הגדולה והפעולה הפיזית הכרוכה בהפעלת תקליט מחזירה אותי לימים האלה.

יאיר יונה:
בדיוק רכשתי את רליקס בחנות קטנה באלמרה, הולנד. אסופה מהימים הפסיכדליים והמוצלחים ביותר של פינק פלויד של סיד בארט.

המממ….
כן.
השתכנעתי.

עם ובלי קשר – פרויקט נחמד, מעשיר ומעניין. מחכה לפרק הבא.

בקשה קטנה.
לפני כמה שבועות (חודשים?) גיאחה העלה לעונג לינק להורדת הבוטלג של רכטר-גרוניך-שבן, אבל מאז הנהר המשיך לזרום והסרברים המשיכו במרדף אחר זכויות היוצרים, כך שהקובץ הוסר.
אם הקובץ שמור למישהו על המחשב מאוד מאוד אשמח אם יוכל לשלוח לי.
בבקשה צרו קשר (או פשוט שלחו את הקובץ) yuvalplot@gmail.com

אז מה, מחר אינדינגב?

(כיף לי שלוחצים על המחט חזק עד שנשמע דיסטורשן)

יש מי שמעדיפים את החוויות שמסביב ביוגה שהם עושים תוך כדי ההאזנה, יש מי שקונה את הדיסקים ומעלעל בעטיפה, יש מי שמעדיפים לשלוח את הכסף ישירות לאומן ולקבל אימייל תודה.
יש הרבה חוויות אחרות שוות ערך לשמיעה מתקליט וניל, אם לא בעלות ערך רב יותר, וכולן לגיטימיות. כל אחד גם יכול להחליט על דרך משלו לקבלת אותן חוויות שמסביב – באותה מידה שאת יכולה ללכת לחנויות לתקליטי וניל, את גם יכולה ללכת לפארק ולשמוע פולק היפי, ובדרך חזרה לשים 60 שקל לצדקה.
אני מעריך יותר את מי שטורח בשביל שהכסף שלו יגיע לאמן, או לאנשים שצריכים אותו.

יש מי שיש להם מאות שקלים מיותרים ומעדיפים לקנות מכוניות אספנות (מדיה מיושנת), שלא ישפרו את הנהיגה (מוזיקה) עצמה, אלא רק את הסטטוס החברתי שלהם (הם מרגישים מיוחדים שלהם יש תקליטי וניל נדירים, וכל הפראיירים האחרים שומעים בדיסקים). גם זאת סוג של חוויה היקפית, אבל בגלל שבאתי ממשפחה עם ערך מעט אחר לכסף, וכנראה גדלתי באזורים פחות מטופחים של הארץ, יצא שאני מזלזל בה.
שימי לב – לא בכל חיפוש אחרי חוויה שמסביב למוזיקה, אלא בחוויה הספציפית הזאת.

בכל מקרה, כל אותן חוויות היקפיות לא קשורות למוזיקה. הן קשורות לקנקן שבתוכו היא במקרה נמצאת.
מי שמעדיף ספרים שכרוכים בכריכה מעור עם חוט משי באמצע – הוא אוהב קנקנים. ההנאה הנוספת שהוא הרוויח לא קשורה לספר שהוא קרא, לתוכן שלו, אלא לשטויות שמסביב.
אותי מעניין הספר שהסופר כתב, זה שההוצאה לאור שמה כריכה עבה ונוח להחזיק את הספר זה טוב ויפה, אבל אני מספיק בוגר כדי להבדיל בין ההנאה שאני מפיק משני הדברים, ולדעת שאת הסופר עניין יותר שאני אהנה מהספר, ואת המוזיקאי שאני אהנה מהמוזיקה, ולא מהקנקן שבתוכו הם מוגשים.
אחרת, שני אלו היו מעצבי קנקנים, ולא סופרים או מוזיקאים.

רק כדי להבהיר – אני לא מעוניין להיכנס לאף אחד לכיס. פשוט נראה לי מוזר שלאנשים כל כך אכפת מסוג ספציפי של קנקנים, שלא עולה בתכונותיו על דיסק, אבל אף שקל שמוציאים עליו לא יגיע לאמן.
נראה לי שיש כאן בלבול בין העיקר – המוזיקה, למאוד מאוד תפל – הקנקן, כשהיתרון היחיד שבולט באיסוף תקליטי וניל לעונת דיסקים זה התחושה שאתה ילד מיוחד (ונוסטלגיה, אבל זה לא רלוונטי למי שנולד אחרי שנות השמונים).
מי שאוהב לאסוף תקליטי וניל לא נהנה יותר מהמוזיקה, הוא נהנה מהאספנות.

לא יודע, אולי בעניין הזה אני פועל יותר מדי מתוך היגיון ופחות רגש, אני גם לא מסוג האנשים שספר צהוב עם קיפולים בצדדים והערות עליו מוסיף להם לחוויה יותר מאשר ספר עם דפים לבנים בגוון פלורסנט, אבל מה שאני חושב שפשוט יש פה תרגילי שכנוע עצמי מרשימים למדי שמנסים לשכנע ביתרונות הטכניים והרוחניים (זאת המילה הנכונה לזה? רוחניים? כן, זו המילה הנכונה) על משהו שהאפיל היחידי שלו הוא פשוט וינטג' ומגניב.

כמו שאכילה במסעדה היא לא רק כדי להינות מהאוכל, היא גם לשם האווירה, ההתלבשות שלפני, האסתטיקה של המקום, התאורה, הגלויות בשירותים, המוסיקה ברקע, האנשים שתפגוש.

הדיגיטליות מצמצמת את הממשות של הדברים. היא הופכת אותם ליותר נגישים ויותר מינימליים ופחות לחוויה שלמה. זה יכול להיות בסדר גמור לחלק מהאנשים וגם מאד לא בסדר לאנשים אחרים. לזלזל באותם אחרים נראה לי מיותר.

רק על סיבה אחת אבקש להאיר עניין נוסף. זה ידוע שתקליטים נשחקים עם הזמן, ועל כן צריך להתסכל על הגרפים קצת אחרת. הגרף האנאלוגי משתנה תדיר. תקליט שמופק ממנו צליל בזמן נתון יפיק צליל אחר בזמן אחר (אם אני לא טועה, הצלילים הגבוהים הם הצלילים הראשונים שנשחקים בניגון של תקליט). הקובץ הדיגיטלי (או הדיסק) לא ישתנה לעולם. זה נשאר אותו הדבר.

יש לי פטיפונים. שניים. אבל הם פחות מיועדים להאזנה בייתית. גם אני מביט לאחור בנוסטלגיה, אבל מבין שבשבילי, היא תישאר בעבר.

"אני חושבת שההתייחסות לספר בתור חיבור של מילים, או להקלטת מוזיקה בתור רצף של צלילים היא מטעה, ומרדדת את החוויה."
טקסט כתוב הוא מהגדרתו רצף של מילים.
מוזיקה מהגדרתה היא רצף של צלילים.
החוויה ש*את* מפיקה ממנה היא משהו אחר לגמרי. אם את אוהבת לשמוע מוזיקה מקנקנים, זה לגמרי סבבה, אבל אין לזה קשר להנאה מהמוזיקה.

"בנוסף, התחליפים האלקטורניים מעודדים צרכנות מוגזמת"
מגורים בקרבה לסופרמרקט מעודדים צרכנות מוגזמת. עכשיו יש לך שתי אופציות – ללמוד לרסן את עצמך (כמו רוב האנשים), או להחליט שאת בחיים לא תגורי ליד סופרמרקטים.
"הבעיה" (אני לא מסכים שיש כאן באמת בעיה) היא לא במדיה הדיגיטלית, אלא בהרגלי השימוש שלך.

"נגן שיש לך היום יהיה מיושן עוד שנה שנתיים (ואני אומרת את זה בכאב רב, בתור מקיסטית אנושה), ועוד 5 שנים הוא יהיה בכלל בלתי שמיש, ותצטרך אחד חדש. (=לא זול)"
נגנים היום עולים פחות משלוש ספרים.
200 שקל / חמש שנים = 40 שקל לשנה.

"אני יודעת על עצמי שאני מסוגלת לגמוע עמודים שלמים של ספר בעוד שמול המחשב אני נתקפת סוג של הפרעת קשב יחודית המקשה על קריאה של טקסטים ארוכים: אני מאבדת עניין מהר וע"פ רוב לא קולטת את מה שקראתי"
הבעיה שלך היא עם רענון המסך. קשה להתרכז בקריאה מול מחשב בגלל שהוא מקרין אלייך אור, ובגלל קצב רענון נמוך. שתי הבעיות לא קיימות עם דיו אלקטרוני (אליה התכוונתי ב"קורא ספרים אלקטרוני"), שלמעשה יוצרת משטח שעליו מודפסות האותיות.

"כנ"ל לגבי מצלמות, יש לי דיאסלאר דיגיטלית, מצלמה בפלאפון וכן מצלמת פילם של מינולטה קטנה וחמודה שאותה אני הכי אוהבת (והיא הייתה גם הכי זולה מבין כולם)."
מה כנ"ל?

כל ההבדלים שתיארת לא נובעים מההנאה ממוזיקה, או מטקסטים, אלא מהקנקן שמכיל אותם. את תיארת אהבה לקנקנים, לא למוזיקה או ספרות.

בלי קשר לנאמר לעיל, ובאופן מקרי למדי, אני גם כתבתי על מכתבים (אמיתיים, מהדואר) בפוסטי האחרון פה: http://yourdisposal.wordpress.com/2010/10/01/beginings/

אני מצפה בסקרנות ובקוצר רוח לפרק הבא. התמונות גם כן נהדרות. וופי!

דרך אגב, כיוון שכל העסק דיגיטלי לחלוטין, נדמה לי שההבדל בין נגני התקליטרים השונים, שבסך הכל קוראים מידע דיגיטלי מהדיסק למגבר, קטן בהרבה מזה שבין הפטיפונים השונים – לא?

קודם כל, נחלק את אוהבי הויניל לשני מחנות – מי שנולד לפני שנות השמונים, ומי שלא.
לראשונים ייתכן שיש איזה קשר נוסטלגי לתקליטים, אבל צריך להבין שמה שמעניין את "הנוסטלגים" זה לא המוזיקה אלא הערך שמסביב. הזיכרונות שמתעוררים, המגע של הדיסק, העטיפה, האיסוף.

עכשיו יש את כל השאר. עבורם אין נוסטלגיה, סתם יש צורך להרגיש מיוחדים.
אותם אנשים שיגידו לך שעדיף מצלמה אנלוגית על פני דיגיטלית בגלל ה"אותנטיות", שעדיף לכרות יערות ולא להשתמש בקורא ספרים אלקטרוני, כי הם אוהבים את מגע הנייר.
אפשר להגיד שעדיף הפורמט הישן בגלל הערך הריגשי, אבל עם כל הכבוד, זאת פלצנות. אתם מקבלים מוצר טוב יותר, זול יותר, ירוק יותר, שמהבחינה המשמעותית – *התוכן* – זהה לחלוטין למקור.
לא סתם תקליטי וניל זה תחביב של אנשים עם כסף מיותר, כי רק להם יש זמן לשטויות האלה, ולא למוזיקה עצמה.

אני אוהב מוזיקה, לא את הקנקן שבתוכו היא נמצאת.
אם אתם אוהבים לאסוף קנקנים זה לגמרי סבבה, אבל מכל בחינה משמעותית אתם אוהבים לאסוף קנקנים, לא מוזיקה.

במקרה של רימסטרינג, כאן הויניל עולה על הדיגיטלי בדיוק בגלל ההתאמה שלו למאסטר, אך לעומת זאת אפשר להגיע לצליל נקי יותר, בלי רעשי הרקע הנילווים שיש לויניל, כשלוקחים את המאסטר ומעבירים לדיגיטלי.

ולסיכום, מי שהולך לשמוע מוזיקה ישנה, למשל תקליט של הביטלס משנות השישים, עדיף לעשות זאת בויניל אם כי רצוי מגבר מודרני, אך במקרה של מוזיקה חדשה באולפן מודרני, הדיגיטלי עולה בהרבה על הויניל או כל טכנולוגיה מיושנת מאלו שיש עד כה.

אחת הבעיות של תקליטים זה הסיבוב, חשוב שתהיה התאמה בין מהירות הסיבוב בהקלטה לבין זו בביצוע בשביל לשמור על דיוק. בנוסף רעשי הרקע של הסיבוב הם בעייה בפני עצמה… וגם המחט על הויניל כותשת אותו ושוחקת אותו, ואת הצליל, כמו גם יש לא מעט רעשי רקע שמונעים דיוק כבר החל מההשמעה הראשונה.

ייתכן כי אם ישתמשו בחומרים עדיפים על מה שיש היום יגיעו בויניל לדרגת דיוק יותר טובה ולצליל נקי יותר ואולי גם יתגברו על הבעיתיות של הסיבוב והמחט שיוצר בעצמו רעש נילווה. למחט שבנויה על קרן אור יש יתרון בשמירה על ניקיון פני השטח והמנעות מרעשי רקע. עצם קריאת המידע הדיגיטלי מראש (למשל טעינתו לזיכרון) גורמת לכך שאין משמעות מפריעה לסיבוב עצמו לפחות באופן תיאורטי.

נוף, זה נשמע לי מדליק, אני לגמרי בקטע…

הטייפ הראשון שלי!

http://premiumradio.blogspot.com/2009/07/blog-post_2410.html

אין פה שום טענה שוויניל זה הכי טוב ואין בלתו. לכל פורמט יש יתרונות משלו, אפילו לקלטת. הסדרה הזו פונה לאנשים שרוצים לשמוע *גם* ויניל. אין פה תחרות.
מה גם שפוריטניות זה, כאילו, הכי 2009.

למען הפרוטוקול, אין לי פטיפון, וגם לא נגן, אני עדיין בדיסקמן שזה שלב אחד באמצע. (אני מאמינה שכשאעבור לדירה משלי ויהיו לי אמצעים ולא רק דמי כיס של שירות לאומי ארכוש פטיפון ויחד עם זה גישה לארגז התקליטים המשובחים של אבא שנשמר בעליית הגג…)

אבל נתקלתי אתמול בכתבה על עטיפות של תקליטים (אני חושבת שזה היה בNRG); על איך תקליטים היו פעם מגיעים לחבר'ה ונשמעים בקבוצה, מפני שלא לכל אחד היה פטיפון בבית או גישה לתקליטים מחו"ל. אז החוויה של ההאזנה היתה מאד קבוצתית, והעטיפה היתה חלק אינטגרלי מהמוסיקה, ולכן היתה לה חשיבות רבה יותר ומעמד של אייקון. אח"כ עברו לדיסקים, שזו חוויה של האזנה לבד בחדר, ואח"כ לMP, שזה כבר רצף של קטעים לא מחוברים שאפשר לשמוע בדרכים בלי ממש להתרכז.
היה לי קצת עצוב לקרוא את הכתבה הזו, מכיוון שאני תמיד מסתובבת בתחושת נוסטלגיה עצומה לדברים שאין לי באמת נוסטלגיה אליהם – אני לא מספיק מבוגרת כדי שתהיה לי חוויה של האזנה קבוצתית לתקליט, ובכל זאת אני מרגישה את כאב האובדן בעוצמה חזקה מאד.

לכן אני שמחה שכתבת את הפוסט הזה, כי זה מרגיש לי קצת כמו החייאה מהמתים של תרבות אחרת, יותר סבלנית, יותר חברתית, יותר שבטית.
וגם עלה לי רעיון – לייסד מין "מועדון תקליט" כזה, שבו נפגשים כל שבוע קבוצה של אנשים להאזין יחד בפעם הראשונה לתקליט משותף, להעביר את העטיפה ולדבר על המוסיקה ועל הדברים שהיא מעוררת.

סליחה על החפירה.
חוץ מזה אני מה-זה מקנאה בכל מי שיהיה באינדינגב, כי תכננתי לבוא השנה מוקדם ולעזור בהקמה, ובסוף בכלל לא אגיע כי אני צריכה לעבוד. אני כבר מרגישה פוסט-בכי על כל הסיכומים המעולים שיהיו כאן ושלא אטול בהם חלק. 🙁

לפעמים תקליטים זה כיף. העטיפה הגדולה, ההרגשה הרומנטית, ההשקעה בהאזנה, המציאות, ושבגלל תקליטים יוצא לי לשמוע דברים שאחרת לא הייתי שומע. אבל לפעמים תקליטים זה באסה. ההיס המוגזם, השריטות, הקפיצות, הלופים (ראה ערך "תקליט שבור"), והצורך להחליף צד. זה פשוט מעצבן אותי, רוצה את המוזיקה שלי רציפה ונקייה!

בגדול אני מסכים עם אייל שכתב מעלי שהכי טוב לשמוע מוזיקה בפורמט של התקופה. למען העניין, יש לי את In Rainbows של רדיוהד על תקליט, וזה נשמע כמו הדיסק, אין סיכוי שתרגישו בהבדל. אממה, לשמוע את Born To Run של ספרינגסטין על תקליט נשמע הרבה יותר טוב מ-MP3-ים באיכות גבוהה.

אבל כמו שחתולתהסול כתבה כאן, אפשר להיות פוליגמיים ולהנות מכל הפורמטים המוזיקליים מאשר להתחתן בנישואים קתוליים רק עם אחד. הנסיון להוכיח שתקליטים זה הפורמט הכי שווה ביקום מרגיש קצת יומרני ומשתפך מדי, כאילו שדון קישוט ינסה לשכנע אותנו להלחם בתחנות הרוח. לפעמים זה כיף לצעוק על תחנות הרוח, אבל לא תמיד.

אגב, זה לא השריטות או ה"ססס.." שהופכים את הסאונד ל"חם". אני לא יכולה להסביר את זה
אניוואיז, אני פשוט מזהה את זה כשזה קורה :).
השאלה היא האם זה בכלל משנה.. אני לא באמת צריכה הסבר מדעי לחוויות שלי בסופו של דבר – למרות שזה מעניין לחפש את נקודת ההשקה, אם יש כזו. אפשר להתווכח אולי על הפן הטכני (אני הכי לא מבינה בזה בינתיים), אבל באשר לחוויה.. נו, זה חסר טעם מראש.

יש לי תקליטים, דיסקים, נגן אמ.פי.3, אפילו מינידיסקים (ושלושה מכשירים מקולקלים).
לכל אחד מהפורמטים יש את היתרון שלו (זיהום סביבתי במקרה של המינידיסקים הכושלים), לא צריך לריב, אין תחרות. האזנה נעימה וגו'

לפי השרטוט שצירפו פה

נייקוויסט שואל את עצמו מה צפיפות/קצב הדגימה המינימלי לשיחזור אות .צפיפות הנקודות בציר ה X .

דיגיטציה – היא בעצם צפיפות/רזולוציה של הנקודות על צי ה Y.

סוף ניג'וס.

חברינו נייקוויסט לא טעה.
אפשר לשחזר 100 אחוז את האות. (יש כמובן תנאים מתמטיים לזה)

זה על הנייר, במתמטיקה הטהורה.

במעשי, אין ניסיון לשחזר את נייקוויסט (עניין של מימוש, כסף וצורך) , תחשבו רגע, לקחו אות א, התמירו ל ב' , בא נייקוויסט והחזיר ל א.
למה לא לקחת ישר את א ?(היום לוקחים את א', מתמירים ל ב' הדיגיטלי, ואותו משמיעים)

התקליט לוקח את א' בעצם. המחט נעה לה בתוך חריץ בצורה רציפה. ( האבק, גורם לציקצוקים בגלל הגרגרים המצויים בחריץ).תדמיינו את תנודות ממברנת הרמקול, מומרות לתנודות בחריץ התקליט, כאשר תהליך השמע הוא הפוך. תנודות המחט בחריץ מותמרת לתנודות הרמקול, שגורם לתנודות באויר, שגורמות לתנודות בעור התוף.

הדיגיטציה, לוקחת אות, נניח משולש, דוגמת ממנו, ואז מקבלים כאילו מדרגות. עולים עולים, מגיעים למעלה, ויורדים. (מצטער שלא יכול לצייר). מקבלים משולש מדורג.
ככל שהמדרגות קטנות יותר, הרזולוציה גבוהה יותר (זה נקבע על ידי 8/16 ביטים וכו') והאות קרוב יותר למשולש המקורי.

קחו תמונה, ותגדילו ותגדילו עד שתראו שמורכבת מריבועים קטנים. זו הרזולוציה.

תקליטים ? יש לי כ 500 שקניתי בזמנו. כולם שמורים.
האמת לא שומע אותם, אבל יש לי קשר רגשי עצום לזה.אין פה נוסטלגיה.
אני זוכר כל תקליט, מתי ואיפה קניתי.
המחשבה לזרוק אותם תהיה כמו לחשוב על לזרוק תמונות ילדות שלך, בשחור לבן.
לקחת תמונות כאלה, ולסרוק למחשב, זה בערך כמו להפוך תקליט ל מפ3 מבחינה פיזית.

מבחינת האזנה ? אני לא רואה הבדל. מתרגלים למה שיש.

זה הרבה יותר רומנטיקה, מסאונד, אני מודה ומתוודה, אבל כשאתה מוציא אלבום של קולטריין, נניח את Crescent ושם אותו על הפלה, שם מחט ושומע את הקליקים והאבק – החום של הסקסופון נשמע לך אחר לגמרי, אפילו אם הוא בדיוק אותו הסאונד.

תכ'לס, אנחנו כולנו בעלי פ'טיש, ובעלי אותה המחלה.
(ובשלב הזה של האנושות, זה גם עדיין מגניב לשבת בשסק ולדבר על זה שאתה קונה תקליטים, בקרוב כולם יגיעו לזה ואז נצטרך לחזור לדיסקים)

א) איכות יורדת אחרי זמן לא ארוך (מספר שנים, תקליטים משנות השבעים אם לא נשמרו בתנאי חדר בלובר הם כבר באיכות ממש נמוכה)
ב) פגמים משמעותיים שנוצרים מחשיפה לתנאים חיצוניים באמת קטנים יחסית (חום, אבק)
ג) שריטות זה לא אופי כמו שדפים קרועים בספר זה לא אופי, זה סתם פוגע בהנאה.
ד) גודל- נכון שנחמד שהמדיום של המוזיקה הוא בגודל של רהיט, אבל מי מסוגל לוותר על הנוחות בלשמוע מוזיקה בנסיעה או בהליכה או סתם בתור בבנק, מה שאפשרי עם קלטות, דיסקים, מפ3.
ה) 45 דקות לעומת 80 דקות. יותר מוזיקה=יותר כיף. (לא תמיד, אבל נראה מישהו פה טוען שכל וויניל כאלבום הוא יצירת מופת בפני עצמה, דארק סייד הוא על תקליט בדיוק כמו חוליו איגלסיאס)

בסופו של דבר נוסטלגיה זה נחמד והכול וטלפון עם חוגה זה מגניב כי "מרגישים את הספרות" ואבא שלי עד היום מדבר על איך שהוא למד בבית ספר עם סרלי חישוב במקום מחשבון, אבל מוזיקה זה מוזיקה ואם אתם רוצים לדמיין שהיא טובה יותר כי על טכנולוגיה שהיא בתחלס בעייתית (ואל תדברו איתי על איכויות סאונד, ה"סססס" ברקע זה לא איכות) אתם יכולים לקרוא את הספר עליכם על מגילה כתובה ביד.

יש אנשים ששומעים את העיוות הזה. יש אנשים ששומעים משרוקיות לכלבים שבני אדם לא אמורים לשמוע. ספקטרום הראיה והשמיעה של בני אדם שונים לא זהה – יש הבדל בגבולות. לרוב ההבדל זניח אבל יש יוצאי דופן.
אבל מספר וצאי הדופן הוא גם זניח.
רוב האנשים שומעים את האיכות העדיפה של התקליט כי הם רוצים לשמוע אותה. כי הם שומעים נוסטלגיה, כי הם שומעים את השריטות והרעשים ה"חמים" וזה מרגיש להם טוב, או שהם שומעים איכות עדיפה של מערכת הגברה שבהחלט יכולה לעשות הבדל עצום.
ואולי כפי שנכתב כאןההבדל הוא באיכות ההקלטה, וטכנאי הקול.
אולי.
בכל מקרה, האהבה שלך לתקליט היא כמו האהבה שלי לספר. או לתחושה של ללכת לקולנוע למרות שבבית אפשר כבר לראות סרט באיכות עדיפה.
ואני מכבד את האהבה הזו גם אם היא לא רציונלית.
The best things in life are so…