28 בדצמבר 2010

פוסט אורח: על שנה של הופעות וביטולים

אני לא נוהג לעשות את זה (זה = פוסט אורח), אבל מצד שני זה הבלוג שלי ולא מערכת עיתון עם כללים נוקשים אז אעשה פה מה שבא לי – וכשעברתי על הופעות השנה שלכם, על הבחירות והנימוקים הרבים (238 מדרגים!), בחירתו של מדרג אחד גרמה לי להתעכב. לא בגלל ההופעה שהוא בחר בה, אלא בגלל הסיפור שצורף לה.

מסכמים את השנה בעונג שבת:
2010: הופעת השנה של עונג שבת
2010: שירי העונג של השנה
2010: האלבומים המיותמים של 2010
2010: 10 הבלוגים הישראליים הטובים של 2010

בהמשך הערב או מחר תתפרסם פה הופעת השנה שבחרתם, ושאר ההופעות שאחריה בדירוג. עד אז, אני מעביר זמנית את השרביט אל עידו כהן (שבימים כתיקונם כותב את הארד קופי):

נראה לי שיותר מכל אחד אחר, גיאחה יודע הכי טוב כמה 2010 הייתה שנה חשובה לי בתחום ההופעות. זו השנה בה עברתי להיות מאדם שהולך מדי פעם להופעה לכזה שחייב ללכת להופעות, והלכתי ללא מעט כאלה בשנה החולפת, 13 לפי הספירה שלי. וזה היה שווה את זה, אבל לא רק.

השנה, בפעם הראשונה, הרגשתי כמו קורבן. נכון, שזה דבר מאוד יחסי לומר בהתחשב בעובדה שיש אנשים שהחיים שלהם הרבה יותר קשים. ברם, אני הפכתי להיות מיעוט נרדף השנה. מיעוט מהסוג שלא רץ לדחוף אג'נדה בכל דבר, מיעוט שלא חי לפי משוואה של "אנחנו נגד ההם" ותו לא, ובעיקר מיעוט שלא רוצה שהחיים הפרטיים שלו יהיו זירה לקרבות של אחרים.

אז כן, החרם שפרץ השנה על ישראל שינה מוסכמות אצלי, לא מבחינה פוליטית, אבל מבחינה רגשית. הרגשתי שאני צריך להלחם עבור מה שאני רוצה… ועשיתי את זה.

כשארגוני החרמות על ישראל סימנו את אלביס קוסטלו, שתקתי, כי קוסטלו לא עניין אותי. כשארגוני החרמות פרצו להופעה של גיל סקוט הרון בלונדון התבאסתי, אבל שתקתי כי זה היה רחוק לי מדי. כשארגוני החרמות הובילו לביטול של הפיקסיז יום לפני ההופעה, זעמתי. והתחלתי לפעול.

ראשית כל רציתי למצוא הוכחה שאני לא לבד, שאני לא היחיד שחושב שמשקלה של הפוליטיקה צריך להיות מנותב דרך אפיקים אחרים, שאני לא היחיד שלא רוצה לעשות מכל דבר דיון אידיאולוגי. שאני לא היחיד שמכיר בבעיה, אבל לא בפיתרון שמוצע לה. רציתי לדעת שאני לא היחיד שרואה בקיומה של הופעה בישראל רק דבר – הופעה בישראל.

אז קמה הקבוצה, ותוך שבוע היינו מעל 1000 איש, והיום אנחנו כבר נוגעים ב2000 איש. וזה טוב, וזה מנחם, וזה מחשל אפילו. אבל זה לא הספיק, כי אני ראיתי מי המטרה הבאה של קוראי החרם על ישראל.

כאשר אל.סי.די סאונדסיסטם סומנו כיעד לביטול הבא נכנסתי לכוננות. עקבתי מרחוק ומקרוב, באופן פעיל וגם בצורה פסיבית אחרי התפתחויות, אחרי הדיונים שצצו מכל כיוון (גם בארץ וגם בחו""ל). וראיתי את המחרימים בפעולה, בפורומים, בפייסבוק ובשאר הצינורות. וזה היה מורט עצבים.

לא הפעם, חשבתי לעצמי, הפעם אני חייב לפחות לנסות למנוע את הביטול הזה. התחלתי לפעול בעורף האויב, בהתחלה חיפשתי לשנות את צורת הדיון, להסיט את הנוסח הקבוע בו מפצירים בכל אחד לגנות את ישראל, כי זה הדבר ההומני ביותר שאפשר לעשות אי פעם. וכשראיתי שזה לא עובד, החלטתי לחפור עמוק יותר.

שלחתי מיילים למפיקים המקומיים, הם לא החזירו תשובה, שלחתי מייל למפיקים הבינלאומיים, אבל מהם לא ציפיתי לתגובה, הייתי חייב להגיע למישהו שרלוונטי שישמע על הצד השני,על אותם מעריצים ישראליים של הלהקה שבאמת ובתמים רק רוצים לראות הופעה, את האג'נדה הפוליטית שלהם הם ילבשו בחזרה יום למחרת.

ואז זה קרה, דרך חבר מגרמניה שהיכרתי בפורום הלהקה הצלחתי להגיע למייל האישי של גיטריסט הלהקה – דיוויד סקוט סטון. שלחתי מייל, יומיים אחרי – מייל בחזרה!

התחלנו לדבר, אני ודיוויד (כן, עברנו לשלב השמות הפרטיים) ועל איך זה לעשות טור שנה שלמה, ועל מה הוא אוהב לעשות כשהוא לא מופיע, וגם קצת על ישראל, אבל לא על פוליטיקה. בסוף נהיינו חברים בפייסבוק, הוא תחת שם בדוי ואני עם השם הקשה לביטוי שלי. והתחלתי להרגיש חזרה את הביטחון העצמי עולה לקראת ההופעה.

ואז התחילו הפשיטות. כמו נחיל, כל עמוד פייסבוק שכלל את שם הלהקה זכה לגשם של קריאות, תמונות, ואיומים בדבר הופעה בישראל. חלק מאותם אנשים שהבין שאני לא מסכים איתה התחיל לפנות לפסים אישיים. מה זה פסים אישיים? זה מכתבים, לא במייל, אלא בדואר, הביתה, עם איומים. מכתבים מנוסחים בעברית שאומרים לי היטב שהם יודעים מי אני ומה אני, משל הייתי הקונסול הממונה על ענייני הופעות מטעם הליכוד. וזה לא היה נעים בכלל, אבל זה אמר שהמסר גם הגיע אליהם.

מנגד, צצו להם כל מיני תומכי ישראל, מפחידים לא פחות, שניהלו קרבות חורמה בפורומים השונים של הלהקה. גם אותם לא חיבבתי, כי הם והמחרימים הוציאו את הקונטקסט מההופעה. כי מבחינתי זו לא הייתה שאלה של האם להופיע בישראל או לא, אלא הנושא של הזכות של הלהקה לנגן איפה שבא להם.

לא אהבתי את שני המחנות שנוצרו בתווך ההערצה ללהקה שאני אוהב, והם לא אהבו אותי. מסתבר שהפרעתי להם, הפרעתי להם להפריע לי, והם שמו לב. אבל מכתבי איומים לא מפחידים אותי, קיבלתי כאלו מאיימים יותר ממעריצי "הארי פוטר".

במקביל לפני השטח, נראה כי מתחתיו כן היה דיבור מאוד רציני בדבר ביטול ההופעה. כפי שלמדתי מסטון וכפי שגם חשפה ננסי וואנג מאוחר יותר בראיון, הם לא אהבו את העובדה שהם נגררו נגד רצונם לויכוח הנ"ל, והם עוד יותר לא אהבו שציוו עליהם מה לעשות או מה לחשוב.

קיוויתי להגיע גם לג'יימס מרפי, כדי לספר לו שיש כמה אלפי מעריצים שמצפים מאוד לשמוע אותו שר על הבמה בתל אביב. הצלחתי לאתר אותו בחברים של סטון, גם הוא תחת שם בדוי. הפרופיל לא חשף הרבה מעבר לתמונה בשחור לבן של ג'יימס מצולם מאחור. אבל לא היה צל של ספק שזה הוא, גם סטון אישר את זה אחר-כך. שלחתי לג'יימס הצעת חברות, והודעה קטנה ותמציתית : “Hey James, just wanted to say I"m a huge fan. Looking forward to see you guys live next month”

וככה היה המצב, תלוי באוויר. לא שלחתי לג'יימס עוד הודעות מאז, אני לא סטוקר. גם הפסקתי לחפש לבוא בדיונים עם המחרימים או התומכים המיליטנטיים. הם רבו זה עם זה, המעריצים האמיתיים פשוט רצו שיעזבו אותם בשקט, ואני, אני הייתי דרוך במקום.

שלושה ימים לפני ההופעה קיבלתי את הודעת המייל האישית הכי טובה שמישהו אי פעם יכל לתת לי בפייסבוק. אלו היו 7 מילים מ(שם בדוי של פרופיל המשתמש של ג'יימס מרפי) וזה כל מה שרציתי לשמוע:

Hey man, see you soon in Israel

זהו, זה היה הניצחון הקטן שלי, אפילו שאף אחד לא ידע, אולי אפילו לאף אחד לא היה אכפת. אבל ה-4000 איש האלו שהיו בגני התערוכה, הם ידעו היטב שהם רואים את אחת ההופעות הכי טובות שהם ראו השנה.

וזו הסיבה למה ההופעה של אל.סי.די סאונדסיסטם היא ההופעה השניה הכי טובה שראיתי השנה.

כן, כן. קראתם נכון. אחרי כל המאבק הארוך, האיומים ויצירת הקשרים המפתיעה, אחרי ההופעה המדהימה בגני התערוכה ועדיין – זו רק ההופעה השנייה הכי טובה שהייתי בה השנה. בעיקר כי ההופעה הזו הגיעה בתיבול של מאבק ארוך ועיקש.

הופעת השנה שלי, לעומת זו של ג'יימס ושות', היא דווקא של האדיטורז.
למה?

ובכן, אולי לא רבים זוכרים. אבל השבוע בו הופיעו אדיטורז היה מהקשים ביותר שידעו חובבי ההופעות הישראלים. מה שהתחיל בביטול דוקר של הקלקסונז והגורילאז סאונדסיסטם, שהוציא את הרוח מהמפרשים של כולם (מהגולש הכי צעיר ועד השוקי הכי וייס) והמשיך בהודעה הכואבת, שהיא בהחלט הביטול הכואב ביותר השנה, של הפיקסיז.

לאחר הביטול של הפיקסיז היה שקט מאוד גדול. כמובן, היו את הקולות הרגילים שהזדעקו בטוקבקים "עוכרי ישראל" או "כל הכבוד על החרם", אבל מעריצי הפיקסיז נדומו. כאילו פחדנו לדבר בקול רם כי לא מגיע לנו. זה היה כואב, פאקינג כואב. התחושה הייתה שהנה, מכאן והלאה זה רק ביטול אחרי ביטול והולך להיות מאוד משעמם הקיץ.

אבל הגיעה נקודת האור, אדיטורז החליטו שפאק איט, הם באים בכל זאת. זו הייתה התראה של יום, אבל זה כל מה שהיה צריך. אמנם ההופעה עברה מגני התערוכה אל מעמקי הבארבי, אבל יש כאלו שיאמרו שזה רק פעל לטובת ההופעה. ואני אסכים איתם.

בתוך חלל קטנטן וסגור, 1000 איש וארבעה חבר'ה בלהקה הדליקו מחדש משהו, לפחות בסיסטם הפרטית שלי. הצפיפות, הויברציות, האינטימיות מול הלהקה, ואפילו התפרצות האמבה שהייתה לי באותו רגע הובילו לפרץ אדרנלין מטורף. זו הייתה תחושה חזקה יותר מהניצחון שאפף אותי בהופעה של אל.סי.די סאונדסיסטם, זו הייתה תחושה של תקוה. בסוף ההופעה סימסתי לגיאחה ""זאת הייתה ההופעה הכי טובה שראיתי השנה"" וצדקתי בזה גם חודשים אחרי, ואני עד עכשיו זוכר בבירור רב את הידיים של הקהל, את המבטים של סמית' ואת שאגות השמחה של שני הצדדים.

בסוף ההופעה אחד מחברי אמר לי שכזאת הופעה מזמן לא הייתה לו. ואני חידדתי ואמרתי שכזאת הופעה מזמן לא הייתה לאדיטורז.

מסתבר שצדקתי, כיוון ששלוש שעות אחרי (פאקינג שלוש שעות) טום סמית' פרסם מכתב רשמי באתר הלהקה, בה הוא מתאר בדיוק את סיבות ההחלטה של הלהקה לבוא בכל זאת, את המשמעות האישית שלהם כלפי המעריצים הישראלים וכמה, באמת כמה שהם נהנו בהופעה ההיא. והוא סיכם את הפוסט באתר באותן מילים אותן אמר גם על הבמה: "אנשים הם לא סך הממשלות שלהם. ולהופעה הזאת אין קשר למה שקורה מחוץ לקירות המועדון הזה". ומבחינתי זה ההישג האמיתי, לא רק להתענג בהופעה כקהל, אלא גם לגרום לאומן להתענג מאיתנו כקהל. ואת זה שום חרם לא יוכל לעצור.

אז לשאלתו של גיאחה – אדיטורז. הם הופעת השנה שלי.

26 תגובות על “פוסט אורח: על שנה של הופעות וביטולים”

  1. חותם על כל מילה שלך.
    היה לי לכבוד לעמוד לצידך בזמן ההופעה של האדיטורס (עד שנדדת לכיוון השירותים בגלל האמבה :).

  2. אמיר הגיב:

    איזה יופי של כתבה! כתובה מצויין ומאוד מעניינת. חוץ מזה, הלוואי עליי להיות חבר בפייסבוק של דיוויד סקוט סטון.
    ועכשיו שאלה שתמיד פחדתי לשאול אבל אני פשוט חייב – עידו היקר, הייתכן שהיית בהופעה של קייזר צ'יפס בגני התערוכה, ואם כן, יכול להיות שדיברת שם עם חבורה של נערים וסיפרת להם על הופעת האיחוד של בלר שבדיוק חזרת ממנה? ואם כן, מה הסיכוי שאתה זוכר את זה?

  3. עמיר – זה כבוד ועונג

    אמיר – זה אכן אני, ואני זוכר. הקייזרים היו הופעת השנה שלי שנה שעברה (במגבלות חוקי העונג)

  4. עידו שחם הגיב:

    פוסט אורח לעניין. למה לא לעשות את זה יותר? בכל מקרה, מצטרף ב-100% שאדיטורז היתה הופעת השני, ובשבילי אחת ההופעות הכי מרגשות שהייתי בהן אי פעם. ורק מי שהיה שם יודע ומרגיש את זה בעצמותיו, נרטט למשמע שירים שהאדיטורז נגנו בהופעה ההיא.

  5. עידו שחם הגיב:

    הופעת השני=הופעת השנה כמובן.

  6. אמיר הגיב:

    עידו (כהן) – ידעתי!!!1 הייתי חייב להוציא את זה. ראיתי אותך בפייסבוק ועוד כמה הופעות מאז והיית לי נורא מוכר והייתי חייב לוודא. כנראה שאני בניגוד אליך כן סטוקר 🙁 קייזר צ'יפס באמת היו נהדרים, ואני עדיין מקנא בך שהיית בבלר. שמוק.

  7. יואב תירוש הגיב:

    כן, כבר שכחתי את הכאב שהרגשתי עם הביטול של הפיקסיז. זה היה אחד הרגעים המתסכלים של חיי. אני זוכר שאחרי המשט התקשרתי בשעה לא שגרתית בבוקר (9 בפאקינג בוקר! זה אחושרמוטה מוקדם בשבילי) בהיסטריה לחבר ואמרתי לו "זהו, הפיקסיז מבטלים". כמובן שגם שוחחתי על כמה שהמדינה שלנו משוגעת, ופוליטיקה, וכל זה. אבל הפיקסיז זה מה שנשאר איתי מכל העניין. כמה שזה כאב, וכמה שזה מרגיז אותי עדיין כשמשמיעים אותם בפאבים, למרות שהמוזיקה היא אותה המוזיקה וה"היי" הוא אותו "היי".

  8. סנש הגיב:

    כן, כאב לי ואיכזב אותי כשהפיקסיז ביטלו, אבל אי אפשר לדבר על השבוע "הקשה" שבו הקלאקסונז והגורילאז ס.ס. ביטלו. אפשר למצער לדבר על השבוע הקשה שבו ישראל איבדה את שאריות הפירורים האחרונים של הלגיטימיות שלה, (ספק אם נותרו כאלה אחרי עופרת יצוקה, אבל ניחא), וכתופעת לוואי, גם בוטלו הופעות.

    עם כמה שהייתי רוצה, *לי* זה לא הולך – להיות אסקפיסט. לא מצליח להתעלם ממה שהולך פה מסביב, להנות ממוסיקה בלי הקונטקסט, בלי העולם שמחוץ לקירות המועדון. מצטער. זה דיסוננס מסויים שקשה ליישב: הייתי האדם הכי עצוב על הפלנטה כשהודיעו שהפיקסיז ביטלו, באמת, בחיי. מצד שני, אני מבין את הביטול ומשהו בי אפילו מצדיק אותו.

  9. עודד הגיב:

    אני ממש במיעוט, ולכן, הכי לא קשור פה.
    אבל הלהקה שהכי התאכזבתי מהביטול שלה הייתה ארקייב.
    כל התעמולה האנטי ישראל הזאת בסוף חזרה כבומרנג. בנוסף לביטול פה, הם גם ביטלו הופעה בפסטיבל בלבנון, שם כן הופיעו… גורילאז (לא סאונדסיסטם)

  10. שגה הגיב:

    איזה, אני עוד לא נרגעתי מהביטול של ההופעה של הצ'ילי פפרז ב-2001….
    עזבו אותי מהלהקות הקטנות האלה….
    (ולכל המתחכמים, לא, אין לי כסף 'לקפוץ' לראות אותם באירופה מתישהו)

  11. לזרבוי הגיב:

    עידו, מבלי לגרוע מהפוסט המצויין, ומעוצמת החוויות שאתה מתאר בו – אני (כידוע לך) קצת אמביוולנטי לגבי הגישה שלך. יותר מהכל זה מזכיר לי את הסצינה במהלך הטביעה של הטיטאניק, כשהתזמורת ממשיכה לנגן: מצד אחד יש משהו מאוד אצילי והומני בהיאחזות העיקשת הזו בנחמה שבאמנות, בתרבות, ביופי, גם בזמנים הקשים ביותר. אבל מצד שני – רבאק, הספינה טובעת, ומה שמעניין אותך זה שהמוזיקה תהיה ערבה לאוזניך? לך תציל נשים וילדים או לפחות תארגן לך סירת הצלה.

  12. נדב, את הדיון הזה כבר עשינו. יותר מפעם אחת…

  13. נועה הגיב:

    שלושה ימים לפני ההופעה בארץ, אדיטורז הופיעו בפסטיבל שצילמתי בו בגרמניה. בשיחה הקצרה שתפסתי עם תום סמית לא היה ספק לרגע שהם יבטלו. הוא אפילו ביקש ממני המלצות לחומוסיות (as they all do). גם החיבוק הענקי שקיבלתי ממר סמית בבארבי והכנסת האורחים במגרש הביתי שלי (מי היה מאמין שמישהו ישמח כל כך להכניס אותי לחדר האמנים של שאול ועוד להציע לי קולה).
    לא התרגשתי מאקט תמיכה כזה כבר שנים.
    ומעולם לא ראיתי את הבארבי מלא בכל כך הרבה אנשים שמחים.

  14. נועה הגיב:

    אה כן, ארכייב שברו לי את הלב.

    carry on.

  15. אסף הגיב:

    אני הכי התבאסתי כשדבנדרה ביטל.
    אבל עבר לי תוך שעה. כולה הופעה. יש דברים יותר חשובים בחיים.

    בלי קשר להתנגדותי לחרם מכל סוג שהוא, ובלי קשר לימין ושמאל, מה שבאמת מייאש זה האדישות וההדחקה של ישראלים לגבי המצב במדינה ולגבי האחריות שלהם למה שקורה פה.
    לכל אחד אכפת רק ממנת הסם שלו ועל הזין הטיטאניק.
    לבעל ההון אכפת רק מהכסף שלו, לפוליטיקאי רק מהכיסא שלו ולכם רק מהופעת הרוק.

    אין בזה שום דבר אצילי ובטח שלא הומני. רק אגוצנטריות ילדותית.

    נכון, כבר היינו בדיון הזה. עד למצולות…

  16. נדב הגיב:

    עידו, אחלה אחלה פוסט….
    מקנא כ"כ על ההופעה.

  17. מורן הגיב:

    תודה, עידו!

  18. דקלה הגיב:

    אמנם את הדיון הזה כבר ניהלנו (-עידו אישקריות-), אבל פירסום הסיפור בבלוג מוזיקה על תקן 'סיפור טוב' רק מגדיל את הצורך לחדד את המסר של מבטלי ההופעות: לא ניתן לנתק את המוזיקה מן המצע בתוכה היא גדלה- כלומר, מהפוליטיקה.
    התיאוריה 'המוזיקה היא מעל להכל' לא משאירה אותך איש לא פוליטי, אלא הופכת אותך לשותף פעיל בהגמוניה, כלומר בקבוצה המחזיקה במרבית המשאבים החברתיים-תרבותיים, ואחראית במידה רבה על עיצוב שיח לפיו ה'הון' בו היא מחזיקה- מולבן. למשל, "נמצא מעל לשיקולים פוליטים".

  19. אוריה הגיב:

    החלטתי שמאחר והדיון מתדרדר לפסים פוליטיים שכולנו מכירים, אפשר לזרז עניינים ולהציג את התגובות הסטנדרטיות. אם היה לי כוח, הייתי מצייר תרשים זרימה, אבל אני עצלן:

    עידו: על הזין שלי אקטיביזם פוליטי, אני נלחם על המוזיקה!

    שמאלני: כל מה שאכפת לך זה המוזיקה, בזמן שאנשים מתים! קדושים תמימים מתים ואתה יושב ולוגם קפה, מתפייט לך עם מוזיקת חננות!

    ימני: הם לא קדושים, זה הגיע להם!

    גיא: חבר'ה, להוריד טונים.

    עידו: אולי הגיע להם, אולי לא, אני מאמין שמוזיקה יכולה לחדור לנפש ולאחד את כולנו, וככה היא יוצרת קשר עמוק יותר בין בני האדם, הופכת אתם מפריטים בודדים לאסופה תודעתית מלוכדת…
    (תגובה ניו-אייג'ית ארוכה וחסרת היגיון, אני תמיד מדלג עליהן).
    וזה רבותיי, מה שיביא את השלום!

    אין לו דיעה: אני מסכים עם עידו (הוא לא קרא את מה שעידו כתב), הבעיה היא שכולם אדישים מדיי. אדישות תומכת בקבוצה השולטת, וממסדת את הטימטום הממסדי (הוא כמובן לא אדיש, ולכן הוא מצביע בבחירות לעלה ירוק).

    חובב פאנק: אין שלום פאק איט, אנשים אדישים וזה למה הם לא עושים כלום, כולם חארות ובגלל זה המצב ככה.
    לא מגיעים לכם מוזיקאים עד שלא תפתחו את העיניים ותראו את המציאות!

    היפסטר: זה רק הסחים.

    שמאלני קיצוני: זה רק הימנים.

    ימני קיצונים: זה רק הסססמאלנים.

    אוריה: תגובה ארוכה מנומקת ומפורטת. הוא מתייחס לנקודות של כולם, ולאחר מכן מציג נקודת מבט שקולה, אותה הוא מחזק באמצעות דוגמאות ונתונים.

    גיאח'ה: אוריה ציני לוללולולו1111!

    אוריה: כולכם שמוקים. אני שונא אתכם.

    הרבה מתדיינים: דיון שמזכיר את פופוליטיקה, בעיקר בגלל שהטיעונים לא השתנו מאז 1996.

    אוריה: כולכם שמוקים, אני שונא אתכם.
    אוריה: כולכם שמוקים, אני שונא אתכם.
    אוריה: כולכם שמוקים, אני שונא אתכם.

  20. om הגיב:

    אוריה, כיסה את רוב התגובות בתרשים שלו, אבל הנה עוד אחת:

    עידו — למה את האנרגיה והיוזמה שהשקעת בפנייה ל-lcd, בארגון הקבוצה בפייסבוק, וכו', לא השקעת גם בפעילות פוליטית נגד העוולות שהמדינה שלך גורמת? אילו היית עושה גם את זה, היה אפשר להתייחס ביותר אהדה למצוקה שלך בתור אוהד מוזיקה.

  21. om – מניין הביטחון שהמאמץ שלי מסתיים בגזרה אחת? לא בכדי נמנעתי מלציין את הדעה הפוליטית שלי בפוסט.

  22. om הגיב:

    עידו — השאלה היא לא (רק) מה הדעות הפוליטית שלך. השאלה היא גם מה אתה עושה בקשר לדעות האלה — האם אתה נותן להן ביטוי מעשי. אתמול חיילי צה"ל הרגו מפגינה לא-אלימה — האם גם אז שלחת אימיילים לכתובות הרלוונטיות כדי למחות ? (האמת, אין לי שום מושג אם עשית משהו כזה או לא. בהחלט ייתכן שעשית. אבל הצורה שבה הצגת את עצמך בפוסט גרמה לי להבין שפעילות מחאה היא לא משהו ששייך בדיוק לשגרת-החיים שלך.) 

  23. כאמור, זה דיון שלא רציתי לעשות בעונג שבת. אם את/ה רוצה לדבר על זה בוא/י למצוא אותי בפייסבוק. אני זמין.

  24. טוב מאד שהפיקסיז ביטלו!
    אם הם לא היו מבטלים היה לי קשה מאד לשמוע אותם אחרי זה. ואני מאד אוהב לשמוע אותם.

    הגעתי מהפלצן המתנשא שאומר בדיוק לאן צריך לדחוף את הפוסט הזה ואת כותבו.
    http://intellectualdouchbag.wordpress.com/2011/01/07/2010-%D7%90%D7%95-%D7%91%D7%9C%D7%99-%D7%91%D7%95%D7%A9%D7%94/

  25. יוסי הגיב:

    פיקסס היו הביטול השני שלי השנה ולכן כאב לי פחות על אף שהזעתי מכעס. ארכייב היה חלום לראות אותם בהופעה חיה וזה היה הביטול המרגיז והכואב ביותר של השנה.
    נ.ב. דווקא את גורליז האנטישמים(לא ביטלו בלבנון) התחלתי לשמוע אחרי הביטול, שיחנקו אחלה להקה אהבתי מאוד.
    שבוע טוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *