תגובות לפוסט: המון דברים יכולים לקרות ברווח בין הזמר לקהל

מאת: מאיה

מאיה — Mon, 25 May 2009 20:27:25 +0000

אני חושבת שצריך לעשות הבחנה רצינית בין לרקוד בזמן ההופעה ולמחוא כפיים בטירוף או לצעוק בין השירים ולשיר בצעקות את השיר. בין השירים זה לא מפריע, זה הכי לגיטימי (ובשביל זה הם גם שם) ואני בטוחה שגם המוזיקאים שמחים לקבל פידבק מהקהל.
בקיץ האחרון, בהופעה של מוריסי שבהחלט היתה מדהימה אך מתישה (לפחות בשבילי, אחרי 6 שעות על הרגלים), אחד השירים האחרונים היה שיר של הסמית'ס שחיכיתי לו כל ההופעה. כמובן שבמקום להנות מהשיר השקט והיפיפה הזה, שמעתי איזה פוסטמה שצועקת לי באוזן. כי בשביל זה באתי.
נכון, זה נחמד לזהות שיר, להכיר אותו כאילו הוא שלך ולשיר עם הזמר אבל אפשר גם בשקט. תאמינו לי, לא יוריד מההתלהבות, גם בהופעות של רונה קינן (מכירה את הסוגיה מקרוב).
לפני שנה היתי בהופעה של טורין ברייקס בלונדון, באולם שבד"כ מארח קונצרטים. סאונד מדהים, קהל בריטי, כולם יושבים אבל עדין אחת ההופעות המדהימות. היה כל כך מדהים שבסוף הסולן עשה שיר אחד עם גיטרה, בלי מערכת הגברה ושמעו אותו בכל האולם. אני בטוחה שהלהקה כולה ידעה כמה הקהל נהנה מההופעה, היה קשה להתעלם מההתלהבות.
אני מניחה שבארץ זה לא היה קורה, או שהיה קורה אבל לפחות חצי מהקהל לא היה שומע ורק שואל "מה הם שרים?".
אז בתור בחורה ביישנית, אני באמת מבקשת מכל המתלהבים למיניהם – תשתוללו, תרקדוֿ אבל בבקשה לצעוק ולשיר ב-י-ן השירים. זה לא כוכב נולד.

מאת: אורי

אורי — Sun, 24 May 2009 21:02:37 +0000

6. Last year's Know Hope

http://www.flickr.com/photos/urizeraviv/2783070817/

מאת: גילעד

גילעד — Mon, 11 May 2009 23:07:31 +0000

הדבר היחידי שנשכח הוא שאין הופעה בלי קהל (נכון די בנאלי) אבל הבעייה היא לא הקהל אלה הפרפורמר, כל הופעה שהייתי ואהבתי את הקהל זה בגלל שהאומן עשה בנו כרצונו וכל דבר מציק אחר נשכח לשעתיים שלוש (הלוואי).

מאת: אורן

אורן — Sat, 09 May 2009 03:49:59 +0000

מקריאת התגובות כאן, כנראה שאני לא הולך למספיק הופעות בארץ. לא זכור לי שהייתי בהופעה שבה שמתי לב לזיופים או סתם שירה חזקה מדי של היושבים לצידי, ולעומת זאת הרבה פעמים הייתי בהופעות שהקהל היה אדיש מדי. ודווקא בחו"ל היו רוב ההופעות האנרגטיות יותר שהייתי בהם.

וטאשה – יצא לי לראות הופעות בחו"ל שבהם אוכלים באמצע (אפילו בהופעת פולק אחת, למרבה האירוניה). וגם שם זה היה מגעיל באותה מידה שזה בארץ.

מאת: Dana

Dana — Fri, 08 May 2009 16:37:45 +0000

דיון ענק
צרובה לי היטב בזיכרון טראומה משנות התיכון… בחור שיצאתי איתו לקח אותי להופעה של שלמה ארצי בקיסריה וכולי התרגשתי לשיר את "ירח" באמפי… ישבנו מחובקים במדרגות, אני על מדרגה נמוכה ומכונסת בין רגליו כשראשו על כתפי מאחור (התיאור הציורי הכרחי, חברים, סבלנות). כל ההופעה הדביל שר וזימזם עם "לה לה לה" בתוך (אבל, בתוך) האוזן שלי.
מאז לא שמעתי יותר בכוונה את שלמה (לא חסר. התבגרנו והשתכללנו) ואת הדביל הזייפן במהרה זרקנו.

הייתי בעוד הופעות בהן נתקעתי ליד פקאצות (כפי שאמרו קודמים וחכמים לי) ושאר מריעין בישין זייפנים שלא יודעים את המילים אבל מתעקשים לשתף פעולה ולהרוס לאחרים את החוויה…

אבל אני חייבת לומר שיש קסם עצום בהופעות האלו שאתה עומד ועומד והרגליים כבר נכנסות לך לתחת מרוב שלבירכיים אין כוח לשאת אותך וכשאתה חושב על זה לרגע – אתה מבין שאתה מצליח להישאר עומד זקוף ואיתן רק בזכות ים דגי הסרדינים שלוחצים אותך מסביב ותומכים בך יציב 🙂

אין כמו גל קפיצות מתוזמן של הקהל המשולהב… בהופעה של מוריסי – הקהל היה קסום. ברור לי ששיר ההדרן האלמותי היה מגיע גם ללא השלט של אחד המעריצים, אבל זה היה רגע קסום וסיפור מעניין לספר לנכדים …

מאת: אהוד בן-פורת

אהוד בן-פורת — Fri, 08 May 2009 14:42:36 +0000

בעיניי זו חזון אחרית הימים לקרוא כאן איזשהו איזכור על פיט סיגר, אז כמובן ברכותיי גיא. את הסרט על פיט סיגר שעם האיזכור למועדי הקרנתו בסימנטק, בחרת לפתוח את עונג שבת הפעם, רכשתי מחו"ל מיד כשהוא יצא. סרט מומלץ בחום, שאני מקווה שבעקבותיו יצטרפו עוד כמה למעגל מעריציו בארץ. בתחילת השבוע חגגו לו במדיסון סקוור גארדן ערב מחווה עם אמנים רבים שבאו לשיר משיריו. אני לצערי לא יכולתי להיות שם, אבל כפיצוי על כך רכשתי קופסא של 5 דיסקים שיצאה לאחרונה. לפני כחודש פתחתי פודקאסט בשם "קולטים אמריקה" והקדשתי את התוכנית הראשונה למוסיקה שלו שאין מה לומר, כמה שהיא ישנה היא נשמעת טוב גם היום.

מאת: musag

musag — Fri, 08 May 2009 06:54:11 +0000

טוב, באיחור עצום אתרום את שני הגרוש שלי….אני לא אכנס לדיונים עקרוניים של מה עדיף ולכל מיני קביעות של "קהל זה קהילה" וכדומה (אגב – דומה שעשו פה קישור בין קהילה לבין שירה בציבור…קהילה לא יכולה להתקיים בשקט יחסי?). רק אשתף בחויה האישית שלי – חזרתי מכמה שנים בחו"ל לאחרונה, במהלכם ראיתי עשרות הופעות שונות ומשונות – מלהקות ענק באצטדיונים, פסטיבלים הומי אדם וכלה בהופעות אינדי זניחות בפאבים אפלוליים (או בסלון של בית, במקרה אחד…). ראיתי סינגר-סונגרייטרס ענוגות ומלחששות, וראיתי את גוגול בורדלו והפוגז ודומיהם. אני זוכר שני מקרים בלבד בהם שירה של מישהו בקהל הפריעה לי – שיכור שעמד מאחורי בהופעה של קייק, ועדר פקאצות מניו ג'רסי בהופעה של איימי וינהאוס. זהו.
מאז שחזרתי לארץ הייתי בפחות מעשר הופעות – לפחות במחציתם נתקלתי ב"שירה" ו"התלהבות בלתי מרוסנת" (שאני מפקפק באותנטיות שלה) ברמה כזו שזה היווה מיטרד. גם חברים שלי שחיו בחו"ל מסכימים בנקודה זו (מדגם מינימלי ולא מייצג). זהו, כמו שחותכים אותך בכביש כאן, ומעשנים עליך במקום ציבורי, אז גם צווחים לך (ולזמר) באוזן בהופעות.
יכול להיות שאני מגזים, יכול להיות שאני סנוב, אני מסכים שיש משהו בחום של הקהל הישראלי שקשה למצוא במקומות אחרים, אבל עדיין – זו החוויה שלי. אני מגיע להופעות כאן בחשש מה מהמטרד התורן, משהו שכלל לא היה קיים אצלי בתודעה בהופעות בחו"ל.

מאת: אלון

אלון — Thu, 07 May 2009 18:55:54 +0000

מה ת'ה אומר ?

מאה אלף איש בהופעה מתנהגים כל אחד לפי ראות עיניו וזאת בלי נימוקים מר גאיחה חכם.

אפשר לדון על זה, אין בעיה, אבל הדיון פה ילדותי ביותר לדעתי. אין מה לנמק.

מאת: utopian fragments

utopian fragments — Thu, 07 May 2009 17:52:57 +0000

לדעתי הצנועה והלא מבינה, אם יצא לך פעם לשבת ליד זמר על הרצפה ולשמוע אותו שר ומנגן כי עכשיו בא לו, כי משהו עורר בו תחושה לשיר עכשיו שיר מסויים, כמעט כל הופעה אחרת שתראה לא תשווה לזה אם בכלל. יש משהו טהור בעובדה הזו, טהור כלכך עד, שכמו שאמרת, אתה לא שומע שיר אלא וויברציות. אין לזה שום תחליף.

מאת: שירה

שירה — Thu, 07 May 2009 14:31:01 +0000

בהופעה של אפטרקלנג רוב האנשים לא הכירו את המוזיקה, והפסד שלהם – אכן היתה חוויה מדהימה.

ו"יש לי סיכוי" של אביתר בנאי הוא דוגמה טובה לשיר כ"כ אישי שבהופעות שלו כולם שרים יחד…

מאת: ברווז גומי

ברווז גומי — Thu, 07 May 2009 07:25:56 +0000

בהמשך לתגובה של אסף אחד – בראיון של 'בלי' ביום ההופעה לגלצ, סיפרה דונלי שהם הופתעו לגלות שמישהו מכיר בכלל את sweet ride, שיצא רק כבי סייד וכלל לא נכלל על רפרטואר ההופעות שלהם. הם ביצעו את השיר בשידור ולא היו ממש סגורים על כל המילים.

מאת: שיר

שיר — Thu, 07 May 2009 06:27:21 +0000

גיא, אני מאחלת לך שתישאר לנצח עם ההתלהבות של בן 16 שעבורו מוזיקה היא הדבר הכי חשוב בעולם, ולו רק לכמה רגעים ביום. כשמוזיקה היא לא האמצעי, לא דרך תקשורת עם אחרים, אלא המטרה בפני עצמה.

תשוקה שכזאת, והגמול שהיא לפעמים מקבלת, לא יסולאו בפז.

מאת: גיאחה

גיאחה — Thu, 07 May 2009 05:37:50 +0000

וואו, איך אני מבסוט מכמות התגובות (ואורכן!).

שיר – נראה לי שלכדת את זה היטב – זה עניין של מידתיות. אם ההתלהבות של הקהל שסביבך גוברת על ההתלהבות שלך, והם שרים בטירוף כשאתה רק רוצה קצת להסתכל על הגיטרה, אז זה מבאס. כנ"ל להיפך, כפי שהראו כאן לא מעט תגובות: כשאתה בא לרקוד ולהשתחרר וכולם מסביבך עומדים כמו בולי עץ, זה מבאס. אז בסופו של דבר זה עניין של ציפיות.

אלון – אם אתה כבר מגיב רק כדי לצאת מתנשא ומגעיל, לפחות תטרח לנמק או לתת את דעתך האישית. סתם לזרוק הערה מבאסת לכל מי שמשתתף בדיון בלי לתרום שום דבר מלבד פרובוקציה זו סתם התנהגות של בן 16. אפילו לא אחד חכם במיוחד.

מאת: שיר

שיר — Wed, 06 May 2009 20:48:44 +0000

קהילה היא אכן מילת המפתח.

אנחנו מחפשים, בכל השונה הזה (שבעצם לא כ"כ שונה, רק הוסט למסלול אחר. עזבו, אני קוראת הרבה יותר מדי דברים אקדמיים על התנהגות של עצמים ואנשים בינם לבין עצמם במרחב זמן-חלל), משהו שדומה לנו. מקום בו אנו משתקפים.

והמקום הזה יכול להיות שירה אדירה של הקהל; מבט מהאמן שמופיע ותופס את הלב בצבת אימתנית של יראה, הוקרה ומסירות; או החלפת מבטים נרגשת עם האדם שעומד לצדכם בתור, לפני שפותחים את הדלתות. זה לא ממש משנה: כשמשהו מרגש/תופס מישהו אחר באותה מידה שבה הוא תופס אותנו, זה מרגיש מוכר וטוב (וכאן הקאץ': זה צריך להיות באותה המידה). וזו התחושה הבסיסית של קהילה. כשערימת זרים נפגשת, ולרגע אחד הופכת להיות קרובה יותר מכל אלבום שינוגן במערכת באישון לילה, וזה כבר לא משנה באיזו סיטואציה הזר הזה, שפתאום כבר לא כ"כ זר, הכיר אותו לראשונה.

כי זו לא המוזיקה גרידא שמשתקפת במקום הזה בין הקהל לאמן ולמוזיקה. זה אנחנו.

מוקדש באהבה ל*הכנס קללת פיירפליי רנדומלית* ששנייה לאחר שהגאטר טווינז ירדו מהבמה, במקום להשאיר אותי מרחפת עם צלילים אחרונים של Number Nine, החליט להצמיד אותי באגרסיביות לבמה ולא לתת לי לזוז או כמעט אפילו לנשום, משום מה. רק אחרי 48 שעות הייתי במצב להפסיק לקחת משככי כאבים אחרי מה שההצמדה הזאת עוללה לגב שלי, ומאז אני כבר לא ששה להגיע לקדמת הבמה, עם החוסר-גובה שלי, כדי לראות משהו בהופעות עמוסות, מיוזעות ונפלאות. בעיה. אבל זה באמת הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו בהקשר של קהל בעייתי.

מאת: אלון

אלון — Wed, 06 May 2009 20:14:03 +0000

עם כל ההערכה, מחשבות ואופן חשיבה של גיל 16 .

מאת: itaihasid

itaihasid — Wed, 06 May 2009 19:45:01 +0000

מצד אחד אני מבין את הסלידה ממשהו שפתאום כולם אוהבים, יש בזה הרגשה של משהו מחולל, שלקחו משהו שהיה מקודש בעיני ושיכולתי להתחבר אליו ושהוא יהיה מאוד אינטימי בשבילי ושפתאום כל אחד ברחוב ישיר את זה וזה יהיה כל חצי שעה בגלגל"צ זה לא כייף, זה מרגיש כמו חילול אבל אם מדובר בלהקה שאני מאוד אוהב אני שמח שסופסוף אנשים מגלים אותם וזה עושה לי נעים בלב בשביל הלהקה..

לגביי ההופעות, הייתי בורכטר שנה שעברה, בהופעה של ניל יאנג הייתי מקדימה כדי שאני אוכל להיות הכי קרוב שאפשר ולידי עמדו הרבה אנשים כולם שרים יחד את השירים זה לא הפריע לשמוע את האמן (לא את ניל ולא אף אמן אחר בפסטיבל) הבעיה שהייתה היא שהיו כמה אנגלים שיכורים שלא רק שהם עשו בלאגן והיו מאוד לא סימפטים הם גם שרו בצעקות ובזיופים חלק מהשירים וזה היה מציק, בארץ לא יצא להתקל בשום דבר שהוא חריג ושהפריע לי בצורה קטסטרופלית לשמוע את האמן

מאת: טאשה

טאשה — Wed, 06 May 2009 17:25:29 +0000

התלבטתי אם להוסיף משהו, כי זה קצת פחות נוגע לפוסט המקורי ויותר לדיון שהתפתח בתגובות. בגלל שאנשים ממשיכים להוסיף לנושא, הבנתי שהוא עדיין לא מת ואולי אפשר להעלות שאלה נוספת.

מה נסגר עם אכילה באמצע הופעה מוזיקלית?

אני מבינה קפה או בירה, זה קצת מתבקש בחלק מהסיטואציות, אבל נכחתי בכמה הופעות, קטנות כגדולות, בהן אנשים ישבו לאכול ארוחת ערב והיו צריכים להניח את הסכום בכל פעם שנגמר שיר כדי למחוא כפיים בנימוס. איזה מן דבר זה?? זה קורה במקומות אחרים בעולם?

כי איש אחד שאוכל צ'יפס בבארבי באמצע הופעה אולי נעלם מן העין ו/או בטל בשישים, אבל זוג שאוכל ארוחת ערב שלמה (תוך התלחשויות רמות עם המלצרית, כדי לא להפריע..) בשולחן הקדמי בקפה ביאליק זה פשוט מזעזע אותי.

אם הייתי האמן על הבמה (בכמה מקרים כאלה זה היה גבע אלון, שיבורכו הוא וסבלנותו) הייתי מרגישה כמו זמרת חתונות, או לפחות צוות בידור במלון באילת מול וועד עובדים מעיק. גם אם ההופעה מתחילה מוקדם מהרגיל – אי אפשר לאכול לפני כן? זה כל כך לא מנומס לדעתי. הרי אף אחד לא היה מעלה בדעתו לאכול בתיאטרון (טוב, חוץ מהסוכריות בעטיפה המרשרשת אבל זה כבר זניח).

מאת: איפי

איפי — Wed, 06 May 2009 17:08:46 +0000

וואו, כל תגובה מגילה.
טוב שהזכרת את חוזה גונזלס, ההופעה שלו הייתה חווייה דתית מרוממת רוח. שילוב של קהל אוהב ומכבד, בלי לתת הרגשה של יובש או כבדות.
לדעתי, בגדול הכל תלוי באיזה מצברוח אתה מגיע להופעה. אם באת אחרי יום מבאס זה באמת מעצבן לגלות שהאקראי שלידך הורס את המוד.
אבל זאת לא הדרך ללכת להופעות, תמיד צריך אנרגיות מעל הממוצע כדי להנות באמת – וזה מה שאני הולכת לעשות עם דפש וMGMT [שמגיעים ביום ההולדת שלי. הוריי!]

מאת: בראוניס

בראוניס — Wed, 06 May 2009 11:23:40 +0000

וואו, קראתי את הפוסט אתמול לפני שהלכתי לישון (רציתי לכתוב "אתמול בלילה", אבל בעצם הלכתי לישון בחמש לפנות בוקר כך שזה כבר עניין סמנטי), והרהרתי ביני לביני על תגובה הולמת ואז קראתי את התגובות פה, ומה אגיד ומה אומר, קטונתי, כל אשר רציתי לכתוב כבר כתוב. לא נותר לי אלא לחזק את קודמיי – אני חסידה גדולה של הופעות חיות ותצוגות חיות באופן כולל (למשל, בכל הקשור לחוויה התיאטרונית). (אני בדיוק קוראת עכשיו קצת בארת' וריעננתי את זכרוני במעט המידע שיש לי על סמיוטיקה) (סגור סוגריים). יש באמת סוג של קסם חד פעמי שנוצר במפגש בין יוצר לקהל, שהוא מנת חלקם של אומנויות המופע בלבד, ומתעלה על סך חלקי המופע (כלומר, הופעה חיה היא לא המקום לשמוע מוזיקה בצורתה הטהורה, את זה, אפשר לעשות נהדר בבית, לבד)
מן הסתם יש מופעים שמתאימים לזה יותר ויש כאלו שפחות – אני, שאת מיטב שנות הפז"מ שלי ביליתי בסצנת הפאנק, מעדיפה את ז'אנר ההופעות הרועש יותר. כמה קשה היה לי בהופעה של גבע אלון בברזילי לפני כמה חודשים כשהקהל רק עמד ועמד (והסתיר והסתיר) וכמה קשה היה לי להתאפק מתזוזה (לא חיננית, על סף האפילפטית) בהופעה האחרונה של אסף אבידן בה נכחתי (לפני כמה חודשים, בצוללת) כאשר אנשים בהו בי במבט שכולו איחולי מוות. ומה אנצור לי מהופעותו של מוריסי? לא את בגדיו או את קרבתו הפיזית אלא את הסינג-אלונג האקסטטי (קומפלט עם הנפות ידיים משיחיות) שלי ושל סובביי.
קהל יכול להרים או להפיל הופעה, ולעצב את חוויית הקהל – מובן שהיו הופעות בהן הייתי אני מוכנה לחנוק במו ידיי את הפקאצה התורנית (לכי לעזאזל, בלונדינית עם יותר מדי שיער שהסתירה לי מופע שלם של אספבידן בשבלול!) ואני מניחה שהכל עניין של "בטוב טעם" – אם יש רק בנאדם אחד שמשתולל, יש כנראה משהו לקוי (בקהל או במופע) שיעיב על החוויה כולה… פתאום נהייתי סקרנית/מפוחדת לגבי הקהל בליאונרד כהן…

מאת: רועי

רועי — Wed, 06 May 2009 09:26:29 +0000

בתור אחד שמלווה את גבע אלון די מתחילת דרכו,אני חושב שזאת הדוגמא הקלאסית לקהל הישראלי.
בתור אחד שפקד כמעט כל שבוע את הרוטס המיתולוגי (כיום הצוזאמן) התוודעתי להתפתחות של האמן ושל הקהל ביחד. אולי זה נשמע קצת תמוה, אבל עד לפני מספר שנים לא רבות, היה לי ממש מוזר לבוא להופעה שלו בתשלום מאחר ויכולתי לראות כל שבוע הופעה שלו בחינם ברוטס (עם עוד כמה שקלים סמליים לכד שעבר).
אני זוכר שבועות שהיינו אולי 10 אנשים בלחץ במקום, כולל הברמנים וגבע עצמו. לא תקבלו הופעה אינטימית יותר מזו. כמובן שהיו שבועות בהם גם היו את אלה שסתם באו לשבת , לשתות ועל הדרך לראות הופעה בחינם. המצב היה כל כך בלתי נסבל, שהאנשים האלה יושבים מילימטר מהאומן ולא מפסיקים (ותסלחו לי על הצרפתית שלי) לזיין את השכל במשך כל ההופעה עד כדי כך שגבע בעצמו נאלץ להעיר להם כמה פעמים. בהחלט לא לעניין.
נראה לי שאז אחרי אלבום הסולו השני והקאבר למודרן לאב של בואי פתאם גילה אותו קהל חדש (שבעיקר הכיר את השיר מגלגל"צ והפרסומות של הוט, אוי האירוניה) וההופעות התחילו להתמלא. מה זה להתמלא? אני לא זוכר את הבארבי מפוצץ ככה כבר הרבה זמן. ואתם שואלים אם זה הפריע לי שהחל להגיע קהל חדש? ממש לא. אני מפרגן לאומן שאני אוהב וההיפך הוא הנכון-אני דוחף את הדיסקים שלו לכל מי שאני רק מכיר וגורר חברים להופעות. אני לא זוכר שמישהו אחד התלונן אחרי זה. 🙂
בעצם זה מה שאני עושה עם כל אומן שאני אוהב- אם יש משהו שכל כך עושה לי את זה למה לשמור את זה לעצמי? זה סנוביזם לשמו, והייתי רוצה לשתף את החוויה הזאת כמה שיותר אנשים. הבעיה היחידה שהפריעה לי בהופעות הללו היא שהיתה סוג של הרגשה שהצטרף גם קהל חדש. קהל שמנסה להעביר עשרה שירים עד להדרן, מחכה למודרן לאב, או במקרה הטוב גם לדייס אוף האנגר, לדפוק קופה וללכת. אבל אני מתאר לעצמי שזה לגטימי, כל עוד "זונות גלגל"צ" ישמעו מוסיקה חדשה וטובה בעקבות שיר אחד שטוחנים להם במח ,מי אני שאתנגד לכך?
אבל באמת, לפעמים אין על הקהל הישראלי. אני זוכר שבפעם האחרונה שהוא חזר מטור ארוך בארה"ב, בהופעה הראשונה שלו בארץ, אנשים פשוט נעמדו בסוף על הרגליים ומחאו כפיים במשך דקות. לאומן מקומי. בלי ציניות, מזמן אני לא זוכר שהתרגשתי ככה.
ובלי קשר, זה חצי קשור לכאן וחצי לפוסט הקודם על סיפורי הופעות.
הייתי עם עוד שני חברים בפאב נידח ביהוד (קל"ב,אין מה לעשות) בהופעה של בני בשן. זה היה שבוע בלבד אחרי זהוא דפק חתיכת הופעה בלבונטין עם אירוח של ברי סחרוף וקיבל ביקורות מחמיאותבכל מקום.
היינו בהופעה שלושתינו, בני בשן והלהקה, הברמנים ועוד אחד שהגיע לבדו לבאר. באמצע ההופעה בני עשה ביננו סבב הכרויות, כל אחד אמר את השם שלו וסיפר מה הוא עושה בחיים, ואפילו ברוב חוצפתי ביקשתי בקשה מיוחדת (" אני בני בשן" , אלא מה? ).אפשר להגיד שזה נתן נופך חדשה להגדרה "הופעה אינטימית" .

מאת: אסף אחד

אסף אחד — Wed, 06 May 2009 09:15:59 +0000

אנקדוטה קטנה שיצא לי לקרוא בחוברת של דיסק האוסף של "בלי" (!?) – טניה דונלי מתוודה שהיא בכתה על הבמה (בפעם הראשונה והיחידה) בהופעה בתל-אביב מרוב התרגשות על כך שהקהל שר איתה את המילים (המאוד אישיות) של SWEET RIDE…
(http://www.bbc.co.uk/music/reviews/5m54)

אני בהחלט נגד דגים מלוחים.

מאת: נדב

נדב — Wed, 06 May 2009 06:56:47 +0000

אני חושב שכשמישהו קונה כרטיס להופעה של אומן שהוא מעריץ/עוקב אחריו או מסוקרן לגביו יש לו זכות מסוימת להפוך את ההנאה, במקרה שיש כזו, למקסימלית. אם זה לזייף את המילים בקולי קולות בשורה הראשונה או להאזין בשקט ליד הבר. פרפורמר טוב יבין את הדינמיקה הספציפית לאותו ערב ויזרום איתה (למרות שאני לא אוהב את הביטוי "לזרום") … יש כמה דרכים לחשמל קהל.

מאת: מר לוויתן

מר לוויתן — Tue, 05 May 2009 20:55:53 +0000

לי לא מפריע ששרים בהופעות אם זה בגבולות הסביר. למשל, לא צריך לשיר כל שיר, אם הקהל קשוב לאמן הוא יכול לדעת מתי צריך לשיר. פעמים רבות אמנים מאפשרים לקהל לשיר סולו חלקים מהשירים שלהם (כאלו שירים שהם ממש המנונים). בדרך כלל עיקר הסיבה במיקום של המופע, בישראל נוטים לשים הופעות בצורה גרועה שהקהל בכלל לא רואה את האמנים בצורה טובה והקהל בהתאם לכך מתפזר.

אבל!!! עיקר הבעייה מתרחשת כאשר הללו ששרים בעצם לא שרים אלא צועקים במטרה לשמוע את עצמם. וזה נשמע באמת רע. אם שרים בצורה סבירה ושקטה אבל כל הקהל בצורה אחידה זה יכול ליצור אפקט של קולוסאליות כזאת של קהל.

אבל הקהל הישראלי לא למד את זה כל כך, אפילו בכדורגל קהל שמפצח גרעינים מידי שבת הם לא נשמעים כמו מקהלה אלא כמו בבונים. שבת אחרי שבת אותו דבר. הפועל תל אביב ומכבי חיפה לא שומעים את הקהל שלהם בכלל שר יפה במקהלה. מכבי תל אביב שומעים אותם קצת יותר יפה, כנראה יותר מאורגנים בקטע הזה וביתר ירושלים אפילו יותר.

זאת הסיבה ש 1000 אוהדים אנגלים באנגליה או גרמניה או כל מקום אחר נשמעים יותר יפה ויותר חזק מ45000 אוהדים ישראלים באצטדיון רמת גן וזה רק בגלל שהם מקהלה מאוחדת ששרה יפה והקהל הישראלי לא למד את זה גם בכדורגל.

הישראלי חושב שאם יצעק יותר חזק זה יעשה את הקולוסליות אבל במציאות מדובר בעבודת צוות שזה המפתח להצלחה!

מאת: גל

גל — Tue, 05 May 2009 18:54:42 +0000

אני חושב שזה תלוי באמן ובמקום של ההופעה, לפעמים ההתנהגות הזאת מתאימה יותר ולפעמים פחות
(אבל לשיר ולרקוד זה עדיף)

בכל מקרה כתיבה מדהימה גיא!

מאת: איתי

איתי — Tue, 05 May 2009 17:40:13 +0000

תגובה באמת קצרה :
לא ממש הבנתי מה זה חרא קהל עד שהייתי באפטרגלנג (מדהים מדהים וממלא השראה), כמעט כולם היו שם תל אביבים שלומדים אומנות כלשהי ומדברים עליה ולא מתעניינים במוזיקה וממש הייתי נבוך כשעמדתי מול להקה גאונית ליד קהל כמעט שלם של חארות שרק רוצים לראות להיראות ולהגיד שהיו שם. אז לסיכום
זילזול באומן זה קהל מגעיל
לשדר אהבה לאומן, בכל דרך שהיא , זה אחלה.
נ.ב., מצטער על זה שחברה שלי דרכה על הכוס בירה שלה בהופעה של LOW , באמת זה היה בטעות 🙂

מאת: יעל

יעל — Tue, 05 May 2009 17:13:39 +0000

אני חושבת שהפתרון תמון בהקצבה. לא ייתכן שתרכוש כרטיס להופעה ובמשך כל ההופעה תאלץ לשמוע אנשים שרים סביבך. החלק החשוב ביותר בחווית ההופעה מבחינתי הוא לקבל מהאמן משהו אחר ממה שאני מכירה, לשמוע לאן הוא יכול לקחת את זה. האמנים המענינים ביותר מעבירים בהופעות שלהם משהו שונה לחלוטין מאשר בגרסאות המופקות והמהוקצעות ואת זה אני באה לחוות.
הייתי בלבונטין לפני כמה ימים וירדתי למטה לשמוע קצת את ההופעה של אביתר בנאי. נתקלתי במקרה הכי נורא של חוסר רגישות מצד הקהל לאמן. ראו כמה הוא ניסה לתת, איך הוא ניסה להעביר משהו בכל שיר. את ה"משהו" הזה לא ממש יצא לי לקלוט כי הקהל הנלהב השתלט על ההופעה לחלוטין, הכתיב את האווירה של כל שיר. זה לא היה הוגן כלפיו. אנשים שרו את מה שהם הכירו בדיוק מוחלט- לא היה שום מקום לאמירה אחרת מצידו של בנאי. כי מה זה קול אחד עם פסנתר (מוגבר ככל שיהיה) לעומת 150-200 איש ששרים במלוא גרונם במרתף סגור?
אני לא רוצה לסתום לאף אחד את הפה- אני שרתי בהופעות של מתי כספי וגם בהופעות של אינפקציה (מן הסתם לא באותו ווליום), אבל צריך קצת שליטה עצמית.פרגנו לעצמכם כמה שירים עם כל הנשמה אבל קחו הפסקה מדי פעם. לא כדי להתחשב בקהל אלא כדי לראות אם יש מקום לחוויה אחרת שאולי אתם מפספסים ואולי אתם גם מונעים מהבן אדם הזה שנמצא שם על הבמה.

מאת: יעל

יעל — Tue, 05 May 2009 16:39:22 +0000

כמו כל דבר בחיים, זה תלוי. יש רגעים שיפה להם השירה בציבור ויש כאלו שלא. הבעיה היא לרוב יחידים בעלי קול נורא ואיום – שאיכשהו תמיד הטבע חנן אותם גם בווליום מרשים במיוחד – שפתאום בהופעה שקטה ומינורית מזייפים בקולי קולות שעולים על מערכות ההגברה המשוכללות בתבל. זה קרה לי באיזו הופעה של יהודית רביץ כשהיא אירחה את יוני רכטר. כשמדובר בזייפנית על בקהל, כזו שאפילו האחיות פיק יגידו עליה "ווי, זה נורא", ב"עטור מצחך", זה נחשב מפגע סביבתי ממש.

לפעמים האנרגיות של השירה בציבור מפעימות. יש משהו מדהים בקהל של אלפים, לפעמים עשרות אלפים, ששרים בקול אחד. זה יכול להרים הופעה קטנה למימדי משחק כדורגל בלה בוקה, ארגנטינה (רק בלי השוטרים והגז המדמיע). לפעמים זה אוטומטי מדי. מישהו הזכיר מלמעלה את ברי סחרוף – אני שונאת שהוא מבצע את "ניצוצות" לייב. הטקסט הוא הדבר הכי רחוק משירה בציבור ונדמה שהקהל שר בהתלהבות שלא תואמת לרוח השיר כי זה בא כאוטומט, גם מצדו של ברי (שפעם התוודה שדי נמאס לו מהשיר בהופעות ובאמצע הוא מתחיל לחשוב על רשימת הקניות למחר), וכל הרגש שבו נעלם.
אפרופו שירה בציבור, זה מזכיר לי קטע של שרהל'ה שרון וגלי עטרי שראיתי לזוועתי פעם בזפזופ בטלוויזיה, כשהן והקהל שרים בצווחות ובפרצופים צוהלים לגמרי אאוט-אוף-קונטקס "אין לי! ארץ! אחרת!! כולם ביחד!!! גם אם אדמתי!!! רק הבנות!!! בוערת!!!". בלעע.

לפעמים החום של הקהל נהדר. ע"ע מופע הארנבות של ד"ר קספר. מצד שני, לפעמים חוסר הגבולות והפתיחות הישראליים הם איומים, בכך שאנשים בשורות הראשונות לא יהססו להתעסק שלושה שירים בסמסים כי "אנחנו לא מכירים את השירים הללו" כשבגבם לאמן המופיע (ואיכשהו, הטבע חנן אותם בגובה של מטר תשעים. מה נסגר עם הטבע הזה?), ידברו בקולי קולות כשמופע החימום לא לרוחם גם אם הם סנטימטרים ספורים מהבמה ומדובר בהופעה אינטימית ושקטה וכן הלאה. ושלא אתחיל לדבר על הפעם היחידה שטעיתי ובאתי לטקס יום הזיכרון בכיכר רבין. כמה גברות לידי הוציאו באמצע יזכור פיתות עם חומוס ופחיות חמוצים, כי הן לא הספיקו לאכול בבית.

מאת: אייל מרדיו פרימיום

אייל מרדיו פרימיום — Tue, 05 May 2009 15:31:41 +0000

לא הספקתי לקרוא את כל התגובות המלומדות, אבל קשה לי להאמין שמישהו היה כאן בהופעה של דיירסטרייט . זה היה מיד לאחר יציאת האלבום ברדורס אין ארמס, עוד אף אחד לא הכיר אותו. כולם הכירו את אלכימיה. בכל מקרה זה לא העיקר היה פשוט זוועה. בגדול: השתוללות. ומאז אנחנו משתפרים. מאד אבל מאד לטובה.

מאת: אורית

אורית — Tue, 05 May 2009 13:41:20 +0000

צודק גיא, ההופעה של דפש מוד תוקלט ותשלח למזמינים כשבועיים אחרי, אבל הנקודה היא שיש פה קהל מעריצים שרופים של הלהקה,
חברי הלהקה פוגשים אותם גם בחו"ל ובקשר אישי והדוק עם חלקם,
הם נותנים אוקיי להוצאת הקלטה כזו כמחווה מיוחדת וזה מה שבעצם חשוב ומדבר בעד עצמו.
לא מבינה למה כשאמן כזה או אחר עולה על במה ועושה סימן עם הידיים או המיקרופון לעורר את הקהל ולקבל ממנו פידבקים זה לגיטימי
וללא סימנים מוקדמים זה נחשב פקאצי וברברי?
אמן שמופיע באיצטדיונים ובמקומות מקורים גדולים לא מתייחס להופעה שלו כאל מופע אינטימי,אלא שואב ממנו אנרגיות ואדרנלין ולסיים עם יותר מהדרן אחד.
אמן שיבוא בטענות לקהל שלו זה בדיוק כמו לירות לעצמו בראש,
הקהל הוא זה שקונה ,בא להופעות ומתדלק את הקריירה שלו.

אם דעתו של אחד כמו AP שיש פה חרא של קהל,אני חושבת שהוא חוצפן ובעצם מצא לנכון להעליב גם את הכותבים כאן.
אני כן מפרגנת לקהל ותודה לכל אחד ואחת שמגיעים להופעות,בעיקר של אמנים ישראלים שבקושי שורדים פה.

מאת: fireshine

fireshine — Tue, 05 May 2009 13:25:46 +0000

מעניין שהזכרת את רונה קינן. גם אני שמחתי כשהיא החלה לפרוץ לקהל רחב יותר. ואני לא מאלה שליוו אותה לאורך כל הדרך – ההופעה הראשונה שלה בה נכחתי היתה דווקא השקת האלבום הראשון בבארבי, מאוד לא מאפיינת. ועדיין, בהופעות האינטימיות בתמונע חרו לי המאזינים החדשים שלא הבינו את התחושה של כל הותיקים יותר. ההופעות שלה התבדלו באופן שבו השירים פרצו מתוך הבועה של האמנית על הבמה, ונחתו כמו שמיכה של צליל ורגש על הקהל. החוויה המשותפת נבעה מההאזנה השקטה, כשכל אחד מתייחד עם האמנית ועם המוזיקה אך גם מתאחד עם אלה שסביבו. חדשים שהגיעו להופעות והתחילו לשיר ולדבר באמצע השירים הפרו את המרקם השביר הזה וגזלו, בעיני, את החוויה שבגללה כל כך אהבתי את ההופעות.
היום אני כבר מסוגלת לקבל שירה בהופעות של רונה באופן אחר, כי גם הקהל, השירים והעמדה ממנה היא באה להופעות עברו מהפך. בהחלט יש מקום לשירה של הקהל בהופעות בכלל: אבל כמו שכתבו פה, זה מאוד תלוי בהקשר. דווקא בהופעה של לאונרד כהן אני מצפה שהקהל ישיר ושעצמות ה"הללויה" ימיסו כל לבב.

מאת: אור_בי

אור_בי — Tue, 05 May 2009 11:36:52 +0000

אני מסכימה עם הדברים לכאן ולכאן.
זכורות לי הופעות בהן "פאקצות" הפריעו לי ממש (זכורה ממש הופעה של הבנות נחמה ממש לאחר פירסומן ב"רדיו בר" בבית קשת בה קיוויתי למעט מן השקט והשלווה של ההופעות המוקדמות שלהן, והתאכזבתי קשות לגלות בקהל בנות 16 צווחניות שהרסו את ההופעה…)
אבל גם בהחלט זכורות לי הופעות מעולות (BBB, איזבו, איטליז ועוד כ"כ הרבה…) בהן אני שיחקתי את תפקיד הפקאצה (והפעם בלי מרכאות…מה איכפת לי…) ושרתי בגרון מלא (הי! זה שליש מהכיף!!!)

אבל מה?…
תמיד יש אופציית ביניים.
תיגשו לפאקצות
(שיתבררו ב90% מהמקרים כסתם בנות חמודות שבאו להנות,הי,מה אתם יודעים, בדיוק כמוכם!) תבקשו מהן לשיר בשקט (בנחמדות!!! לא בצורה מגעילה).
לפעמים זה מוביל לשיחה כייפית, ולעיתים לא עוזר בכלל.
אני יודעת שעלי זה עובד.

מאת: אפרת

אפרת — Tue, 05 May 2009 11:29:12 +0000

יש לשיר, ויש להיות מעצבנים

כמו שיש אנשים שמדברים בנייד בקול רם ולא אכפת להם ממך – באוטובוס, במעלית, בהצגה…
כך יש את אלו שבשירים השקטים והעדינים פתאום יתנו בליווי היסטרי וצווחני,
שאומר הכל, אבל הכל חוץ מקהילתיות.

מאת: גיאחה

גיאחה — Tue, 05 May 2009 10:53:06 +0000

טאשה – "איך אני יכולה לצפות מאמן על הבמה שייתן את כל כולו אם אני לא נותנת בחזרה את מה שרק אפשר?" – צודקת לגמרי, וזה משפט יפה ונכון.
אני מקווה מאוד שכמה מהמוזיקאים שקוראים כאן יבחרו להגיב, כי באמת יהיה מעניין לשמוע את דעתם. לגבי מוזיקאי החו"ל – פעמים לא מעטות שמעתי ממקורבים או מארגנים על התרגשות כנה והתפעמות אמיתית של המוזיקאי מהקהל בארץ. וגם מהתגובות כאן של חבר'ה שראו הופעות באירופה אפשר להבין שיש הבדל ניכר. כך שאני לא חושב שהם יוצאים ידי חובה כשהם מחמיאים לקהל הישראלי.
אגב, זה קורה גם עם מוזיקאים ישראליים – פגשתי פעם את עמיר לב אחרי הופעה בקיבוץ דן, בפאב עם קהל סטודנטיאלי קבוע ומאוד, מאוד נלהב. הוא היה נרגש באמת ובתמים מהתגובה לה זכה.

אורית – למיטב הבנתי, ההופעה בארץ לא תצא כריליס רשמי של הלהקה למכירה בינלאומית. באי ההופעה יוכלו לשלם באיצטדיון על דיסק, אותו יקבלו לביתם תוך כשבועיים.

מאת: AP

AP — Tue, 05 May 2009 09:18:25 +0000

יודע מה? אני מוכן לזרום עם הקטע של השירה בציבור. אמנם הרבה פעמים זה הרגיז אותי וחשבתי שזה ממש לא מתאים, אבל מצד שני יש רגעים שזה כן יכול להתאים (כמו בפולק, זה נכון), אז אני אוותר בנקודה הזאת.
אבל זה לא חשוב. הקהל הישראלי הוא עדיין הכי גרוע בעולם, מהרבה סיבות אחרות.

מאת: מיכל

מיכל — Tue, 05 May 2009 08:57:37 +0000

יצא לי לסבול בהופעה של דן תורן ממישהו שישב מאחוריי ושר איתו כמעט את כל השירים. בהופעות שקטות וקטנתו זה ממש קריטי. אני בעד לשיר בלב עם הזמר, אם אתה ממש לא מסוגל להימנע מהעניין. אני יודעת ומודעת לכך שאני זייפנית נוראית. אם לשיר עם הזמר שאני אוהבת – רק ברכב עם חלונות סגורים או ברחוב שומם עם קצת יותר מדי אלכוהול בדם. בהופעות גדולות ורועשות כשאתה בקושי שומע את עצמך – אפשר, אבל בהופעות צפופות וחד פעמיות כמו פול מקרטני – עדיף להימנע לדעתי.

מאת: שני

שני — Tue, 05 May 2009 08:56:14 +0000

לא הייתי בהופעה בירושלים בשנתיים האחרונות אבל ממה שזכור לי ואני אומרת את זה כירושלמית בדם, ירושלמים הם קהל די מבעס. אדיש ולא מפרגן.

מאת: Calvin

Calvin — Tue, 05 May 2009 08:41:33 +0000

הופעה, במיוחד הופעת רוק, לא שווה כלום אם אין אנרגיה,
שרים יחד עם האמן, קופצים, רוקדים, מזיעים.
באים בשביל להרגיש באסים בבטן, ולא לקונצרט.

מאת: טל

טל — Tue, 05 May 2009 08:15:43 +0000

יצא לי לאחרונה לתהות על הקשר המוזר הזה בין קהל לזמר.רוב ההופעות שראיתי לאחרונה היו בחמדת ימים, מקום קטן ומקסים ואינטימי ( מדי? ) והקהל – אנשי בית צפוניים מנומנמים משהו, עוד בשוק מעצמם שנחלצו בערב חורפי לראות הופעה כמו בעיר הגדולה (יוני רכטר, פורטיס, גבע אלון, אסף אבידן).
קהל שקט מנומס, די מבוגר ואני כל הזמן התבעסתי בין אם בשביל עצמי ובין בשביל המופיעים על הנימוס המאופק, האירפואי הזה.
פורטיס ממש יצא מעורו לעורר אותנו ובסוף עוד מצאתי עצמי באה אליו מודה על ההופעה ומתנצלת על השקט הביישני של הקהל…
והחלטנו שההופעה הבאה – בעיר הגדולה עם אנרגיות כמו פעם בצמח… (שלום חנוך מול קהל ששרד את ה3 שעות הראשונות נותן את עצמו לחלוטין…)

מאת: חייש

חייש — Tue, 05 May 2009 06:02:24 +0000

לא יודע מה איתכם, אבל מבחינתי, אם הלכתי להופעה ומצאתי את עצמי צועק את המילים בעודי מוקף בעוד כמה מאות אנשים שצועקים את המילים, כנראה שהייתי בהופעה אדירה.

מאת: אורית

אורית — Tue, 05 May 2009 05:13:52 +0000

הופעה חיה ללא אינטראקציה עם הקהל היא כמו לשבת בבית לשמוע דיסק בתנאים שנקבעים על ידינו.
מתחברת לכל מילה שכתב/ה CANDY .
לי יותר מפריע עישון בהופעות,אבל גם אם מעשנים או מזייפים,אפשר לבחור לעמוד במקום אחר.
רוב האומנים שמופיעים פה ובוחרים לשוב להופיע פה זה בגלל הקהל,
יש פה אחלה קהל ווהגיע הזמן להפסיק עם ההלקאה העצמית הזאת,
גם את ההופעה של דפש מוד עומדים להקליט ולהוציא דיסק של ההופעה בזכות הקהל ולא בכדי.