תגובות לפוסט: העיר הראשונה שלי

מאת: איילה

איילה — Mon, 05 Nov 2012 17:18:23 +0000

לא ביקרתי בבלוג תקופה קצרה ועכשיו שפישפשתי בכתבות העבר נתקלתי בכתבה המרתקת/מרגשת הזו.
קודם כל,נחמד לשמוע צדדים אחרים לסיפור של אצבע הגליל וגם לקרוא על נוסטלגיה כמו זגורי, פלאפל ציון (אני אישית אהבתי את בנימין יותר) ועוד כמה תזכורות חביבות .אני חושבת שדברים השתנו שם אבל גם באיזה מידה השתמרו כמעט כמו שנות ה-50 באופן שקרית שמונה בעיקר חזרה אחורה (כמעט לתקופת המעברות שלה) ולא השקיעו בה כל השנים האחרונות ומי שיכל עזב ואפילו להרחבות בקיבוצים האמידים מסביב רק כי שם יש יותר הזדמניות או לפחות תדמית כזאת.
בדור שלי, למדו איתי הרבה ממטולה, נוה אט"יב, יסוד ועוד ממושבים וקיבוצים באזור והייתה תחושה שכולם יחד באותו מקום ואין הבדל. אבל בשנים האחרונות נוצרה הפרדה חוזרת לפחות בתחום החינוך ,שתלמידי הסביבה לא לומדים למשל בדנציגר (שלא פחות טוב ברמתו )וכמובן שלרוב הקיבוצים יש אמצעיים רבים יותר וקרית שמונה נתקעת במקום. בנוסף לכך שאין זכר לתרבות כלשהי שהייתה בעבר כגון ספריה וקולנוע, כך שהיא אפילו פחות מושכת את סביבתה מבעבר.
גם כשאני מציינת את העובדה שגדלתי בק"ש, אף אחד לא מאמין לי שגדלתי בקרית שמונה וזה הדבר שהכ מרגיז , כי הסטריאוטיפ הוא ש"אנשים כמוני" לא יכולים לגור ב"חור שכזה" ואח"כ גם נזכרים לרחם עליי על הקטיושות שהיו החוויה העיקרית שלי לתפיסתם…אני אומנם גרה במרכז אבל תמיד אשאר קשורה לצפון ויהיה לי קושי להבלע בבועה התל אביבית של חוסר איכפתיות או מודעות לסביבה מלבד הרדיוס הקרוב (לפחות אני מקווה).
בכל אופן, נחמד לשמוע את הסיפור והקשר המעניין שלך עם העיר. גם לי היו תקופות שלא הבנתי מה אני עושה שם (כי אמא שלי בכלל באה מארה"ב וגרה קודם בקיבוץ..) אבל הילדות שלי באזור המקסים הזה עם האנשים הכי חמים ואיכפתיים שיש הם מה שעשו אותי מי שאני.

מאת: גד

גד — Fri, 26 Oct 2012 13:22:01 +0000

גדלתי במטולה וכשהגעתי לתיכון, היה לי ברור שאני הולך ל"דנציגר" בקרית שמונה (ק"שטאון). יצרתי שם כמה מהחברויות העמוקות והאמיתיות ביותר בחיי – עם ק"שניקים, בני יסוד המעלה, נווה אטי"ב וכל הסביבה. נכנסתי לבתים של משפחות מקסימות והן נכנסו לי ללב ולא יצאו אף פעם.
תקליטים ב"משביר", דיסקים אצל זגורי, פלאפל אצל בנימין, בגט אצל בוצ'ה, מגזינים מחו"ל אצל מנשה – אלה רק חלק מהתחנות של שנות הנעורים (גודלסטאר ואהוד בנאי בברחש!!).
מסכים עם כל מילה – כשעוברים את המחסומים, המסכות והחומות – מוצאים אנשים עם אותם פחדים, קשיים, חלומות, תלונות ותפילות.
אבל אחרי שקראתי את התגובה של יורם, אני מבין שההתחברות הזאת קרתה בזמן שלא חיפשנו פרנסה, בסיס מוצק לחיים. היינו ילדים וישבנו באותה כיתה עם אנשים חדשים. היה קל יותר, ביום-יום, למצוא בסוף שפה משותפת.
אם הבנתי נכון, היום רוב הלתמידים ממטולה לומדים בתיכונים האיזוריים שבקיבוצים וזה חבל. מפספסים פה הזדמנות אולי חד-פעמית לסגור פערים בחברה, להכיר דברים אחרים, לשבור סטיגמות ו(אולי) להיות אזרחים סבלניים יותר בעתיד.

מאת: יורם

יורם — Fri, 26 Oct 2012 12:16:27 +0000

דיברת על ערבות הדדית.. לא ראיתי עד היום בשום מקום בארץ התגייסות כללית של תושבי העיר לטובת אדם עני שצריך קלנועית, או חולה סרטן שצריך כסף להשתלת כליה. הכל טבעי, הכל נעשה ברצון ומכל הלב, בלי לשאול יותר מדי שאלות. הלוואי בכל מקום.

מאת: יורם

יורם — Fri, 26 Oct 2012 12:11:45 +0000

יש משהו יפה בעיר הזו. תמימות בלתי אמצעית. אגב השווארמיה של ציון עוד קיימת, וגם זגורי שכבר כמה שנים מדבר על סגירת החנות שלו עדיין שם. אני עתיד בקרוב לעבור ממשגב עם לחיפה ויודע שבחיפה השירות שאקבל יהיה ברמה גבוה יותר, את ההיצע והנגישות כמעט מכל בחינה שהיא, לא ניתן כמעט להשוות למה שקורה כיום בקריית שמונה. אבל בחיפה איש לא יכיר אותי. לא מנהל סניף הבנק, לא הפקיד בדאר, אפילו לא השכן. הרבה עוני יש בקריית שמונה. עיר שכבר שנים נמצאת במצב מתמשך של קריסת מערכות כללית. גם כאן כמו במקומות אחרים בארץ יותר פותחים מרכזי קניות ענקיים ופחות מפעלים. עדיין האזור הזה לא מסוגל לספק תעסוקה והזדמנויות התפתחות ראויות לרבים מבניו שפשוט עוזבים אותו בשל כך. עדיין האזור הזה מציע בעיקר משרות לא מקצועיות בשכר מינימום ולעיתים קרובות למטה ממנו, עדיין ההוצאות כאן (על תחבורה, על חימום בחורף ועל מחיה גבוהות יותר מאשר במרכז. אזור שקשה מאד לחיות בו אבל גם קשה מאד לעזוב אותו.

מאת: בר מהקיבוץ

בר מהקיבוץ — Wed, 24 Oct 2012 16:44:20 +0000

גיא , מילותיך מרגשות ויפות.. אני גר בחיפה ואשמח עם ניפגש בהזדמנות..

מאת: איה נח

איה נח — Tue, 23 Oct 2012 17:29:15 +0000

אתה כותב כל כך יפה 🙂

מאת: עדי ס.

עדי ס. — Tue, 23 Oct 2012 16:44:48 +0000

מותק, זה פאקינג מהמם. 3>

מאת: אופיר ט

אופיר ט — Tue, 23 Oct 2012 10:48:58 +0000

כתבת יפה.
בקשר לעמותת איילים, הייתי מציע לקרוא קצת עליהם דווקא מבחור שגר בדימונה, שם הם מפעילים את הפרוייקטים שלהם, ואולי לשקול שוב אם להציג אותם בתור גוף כל כך חיובי:
http://www.haokets.org/2012/10/21/נגב-של-פריבילגיות/

ועוד רשימה:
http://hamaabara.wordpress.com/2012/03/16/עמותת-איילים-או-עראק-איילות-נטע-אלקיי/

במשפט אחד, העמותה הזאת והפרוייקטים האלה בפריפריה פשוט הורסים הכל. אבל באמת כדאי לקרוא את שני הפוסטים שצירפתי.

מאת: זמיר עשור

זמיר עשור — Tue, 23 Oct 2012 08:10:31 +0000

כמי שנולד, גדל וממשיך להתגורר בקרית שמונה, אני סבור שהאינטראקציה עם תושבי הקיבוצים נוצרה לאחר ההפרטה, כאשר רבים מתושבי הקיבוצים החלו לעבוד בעיר, להשתמש יותר ויותר בשירותים שמספקת עיר המחוז וגם להבין יותר את הבעיות עמם נאלצים תושבי העיר להתמודד ביומיום (תשלום חשבונות, בעיית אבטלה, התמודדות מול הממסד) מה שיצר הזדהות ותחושת שותפות עמוקה מזו שאני מכיר בילדותי.

היום אני שמח שרבים מחבריי הטובים הם בני קיבוצים, שאני יכול להתארח בקיבוץ מבלי שאנשים יפשפשו בסיבות בגינן אני נמצא שם וגם במסגרת עבודתי, אני עובד מול בני קיבוצים והאמת שכבר מזמן זה לא "אנחנו והם" אלא תושבי הגליל וזהו.

מאת: אידית

אידית — Mon, 22 Oct 2012 18:53:33 +0000

כמטולאית חדשה שלא תוכל להגיע לת״א האם התכנים יוכלו להגיע אלי? איכשהו? אפילו בפוסט סיכום והתרשמות שלך?
והמון בהצלחה

מאת: אתי

אתי — Mon, 22 Oct 2012 15:34:12 +0000

אחד הדברים היפים שקראתי לאחרונה. באמת.

מאת: שגיא

שגיא — Mon, 22 Oct 2012 13:53:59 +0000

יפה כתבת.