מסכימה עם אור שחר בנקודה הזו.

מעצם הגדרתה, הטרמניולוגיה "מוזיקה מזרחית" או "מוזיקה ים תיכונית" מתייחסת למעין ז'אנר שלא ברור מהי הגדרתו המוסיקלית. במידה רבה היא מזכירה את הטרמניולוגיה "גראנג'" אשר כרכה תחתיה להקות אשר הגיעו מסיאטל, בעוד שבין נירוונה לבין פרל ג'אם לא היה דבר במשותף.

לצורך העניין, דודו אהרון או קובי פרץ מייצרים חיקוי synth-pop לא מוצלח לשנות התשעים בשילוב עם לחנים יבשושיים והפקה גרועה. אין לי בעיה עם ליריקה ילדותית שאין לה חשיבות רבה למוסיקה. זה פשוט פופ גרוע שלא מתכתב עם מה שהתרחש בעולם בשלושים השנים האחרונות. יש לא מעט פופ אשכנזי למהדרין גרוע באותה המידה, עיין ערך פלס, מסיקה ושות',
אשר גם הוא מנסה לחקות את הזמרות-יוצרות נוסח פיונה אפל באופן רע מאוד.

לאייל גולן דווקא יש ארסנל שירים מוצלח למדי, ולכל הפחות הוא זמר טוב מאוד עם מנעד מוזיקלי רחב בהרבה מן האחרונים.

אני לא רואה עניין בלייצר איזו מסורת מוזיקלית אותנטית משום כיוון. יש עשרות יוצרים ישראליים אשר מייצרים חיבורים רב-תרבותיים מעניינים הרבה יותר מוסיקלית, ולאותנטיות אין חשיבות כזו רבה ביחס לכך. יהודה פוליקר עם המוזיקה היוונית, רביד כחלני עם המוזיקה התימנית, דודו טסה עם העיראקית, שלמה בר עם המרוקאית, יסמין לוי עם הלדינו ועוד ועוד. מבחינתי כל אופק מוזיקלי חדש הוא מרתק כל עוד עושים זו בצורה טובה, חדשנית, מרעננת ועתירה באהבה ליצירה.

אולי באמת הגיע הזמן להפסיק עם ההתמרמרויות ההדדיות הללו כל הזמן. קובי פרץ עושה מיליונים? יופי לו, שיהנה. הוא לא מרגיז אותי ולא מפריע לי, אך אם תשאלו אותי אם המוזיקה שלו טובה אסביר מוסיקלית מדוע היא לא מעניינת. גם הjonas brothers עושים מיליונים, וגם ג'סטין ביבר, וזה מעניין לי את קצה הזרת. אם רוצים להתמקד בקליקת גלגל"צ ובקליקות התרבות התל-אביביות הסגורות, אני הראשון לטעון שהביקורת הזו מוצדקת, אך אין לה שום קשר לאשכנזים-מזרחים, פשוט לאנשי כוח בתעשייה אשר יכלו לקדם את המוזיקה הרבה יותר לו היו עושים מאמצים.

ובהמשך לזה, אופיר-
אני מקבלת את אותן תגובות על העדפותיי המוזיקליות, שהן אנטי-מיינסטירמיות ברובן. כמעט תמיד זה חוזר ל"עוד פעם המוזרים האלה שלך?", "זה עושה דיכאון המוזיקה הזאת" ועוד שלל תגובות אינטלגנטיות הפוסלות את הטעם המוזיקלי שלי, כיוון שאינו עולה בקנה אחד עם מה שמקובל לשמוע וש"רוב העם אוהב".
אין דרך להימלט מזה.

גיאחה היקר,

הוצאתי לי הרבה מילים מהפה. מדובר בנושא שאני נאבק לגביו כבר לא מעט זמן וגיליתי שהוא אחד מהטאבואים הכי חזקים בתרבות הישראלית כיום. הבנתי עם הזמן שהבוז העמוק של המיעוט ההגמוני בארץ (=עורכי מוזיקה, מבקרים, עורכים אמנותיים ועד סתם "חובבי מוזיקה" היפסטרים) כלפי כל סממן של תרבות מזרחית, כיום בא לידי ביטוי בעיקר במוזיקה. אני רואה את זה במבטים של אנשים כשאני מכניס מזרחית בתיקלוטים שלי, אני רואה את זה בתגובות שאני מקבל על זה שאני יוצא נגד כל הטיעונים הטפשיים והרדודים נגד המזרחית, ואני רואה את הזלזול בי עצמי בכל פעם שאנשים מגלים שאני מאוד אוהב את אייל גולן ודודו אהרון, זלזול שמתמצה במשפט "איך בנאדם שמבין במוזיקה כמוך שומע את הזבל הזה" ועוד המון ניואנסים.

המצב הוא כיום שיש דיסוננס בין להיות אדם שרואה את עצמו כבעל ערך תרבותי (למשל – סטודנט כמוני) ללשמוע מזרחית. *וזה לא רק המוזיקה* – זה גם ללכת עם הגורמט שקיבלת בבר מצווה, או עם השרשרת מגן דוד, או להיות אוהד בית"ר, או להיות שחום, או אחד ש"מתלבש כמו ערס" או להאמין באלוהים וחלילה – לצום ביום כיפור (אנשים בעיר הזאת כל שנה מחדש בהלם מהקטע הזה שלי). קשה אבל אני חייב לומר את זה מעל במה זו – המתייגים הם בעיקר חובבי אינדי, היפסטרים, אשכנזים, מרכז-תל אביבים שרואים את עצמם כניגוד של דמות הערס, המזרחי וזה שלא יעבור בסלקציה.

ועכשיו לטיעונים האוויליים של כותב המאמר –

לגבי המילים הרדודות של השירים – הייתי רוצה להוסיף ולחזק את דבריך, ורק להזכיר איזה שירים כן נכנסים לגלגלצ – כל מיני שירים אמריקאיים קיצ'ים שגם באמריקה כבר לא משמיעים. אני מדבר למשל על איזה שיר מעפן של Incubus ששמעתי לא מזמן שם. או הביטלס – האם אי פעם ניסיתם להבין על מה השיר she loves you? הייתי אומר שלפחות חצי מהשירים שמושמעים בגלגלצ הם שירים, שדודו אהרון נשמע לידם כמו פואטרי.

על הטעם המוזיקלי של גלגלצ- פרט לעובדה שמשדרים שם במקרה הטוב שיר מזרחי אחד בשעה (ולא בסופשבוע רגוע כמובן) – צריך להזכיר שהם מעולם לא ישדרו שיר בערבית (גם אם שר אותו דודו טסה או רביד כחלני!), או שיר אתיופי, או רוסי וכן הלאה. אך ורק שירים בעברית ואנגלית.

ועוד מילה על המילים של השירים – מי שאוהב שירה שילך לקרוא שירה. בינתיים אני רואה מלא משוררים מובטלים שאף אחד לא מתעניין בהם – מעניין שאנשים שלא פותחים ספר נהיים חובבי שירה כשזה מגיע למזרחית.

דבר שני, וכאן הטענה שלי היא מאוד כללית – אני מעריך ש- 99% ממי שסולד ובז למזרחית, כולל כותב המאמר, לא שומע מזרחית. האם הם טרחו לשמוע למשל את האלבום החדש והמדהים של אייל גולן? או את האלבום הקודם והלא פחות מדהים שלו? האם הם התעדכנו בפרוייקטים המדהימים של רביבו או הפקולטה למוזיקה מזרחית? כל התחייה של שנות ה- 70 שקיימת עכשיו? האם יש להם מושג על חלוקות פנים בתוך הז'אנר המזרחי? על ההבדל העצום למשל בין זהבה בן לשרית חדד, או בין אייל גולן לקובי פרץ? יש להם מושג על הטרנד הערבי שקיים כיום במזרחית? לא ולא! הם מכניסים הכל לסל אחד וזורקים לפח כנחות. ואז כותבים על זה עוד מאמרים.

אני באמת ובתמים אומר בפה מלא – ויעיד עלי גיאחה שאני מכיר שיר או שניים מכל מיני מקומות בעולם – המוזיקה המזרחית היא אחד מז'אנרי הפופ המוצלחים ביותר בעולם כיום. וזה בגלל כמה סיבות שאפרט בכמה מילים – בזכות סטנדרטים מאוד גבוהים של הפקה ונגינה, חדשנות בלתי פוסקת ובעיקר מגוון השפעות עצום (כל המזרח התיכון, הבלקן והשפעות שחורות למיניהן מארה"ב). את זה יודע כל מי ששומע ואוהב מזרחית. ויודע את זה מי שהיה בהופעה של אייל גולן או קובי פרץ בקיסריה. ממליץ לכל אחד שרוצה לראות הופעה ברמה של חו"ל בארץ ללכת.

וכמובן, אם חושבים על זה בפרספקטיבה יותר רחבה, הדבר שקרה כאן עם המזרחית הוא מדהים. בניגוד לממסד, בניגוד לכל הסיכויים ותוך כדי העברת תרבות לדורות הבאים בצורה מעוררת השראה. מאז ומעולם המבקרים כמו כותב המאמר היו נגד המוזיקה הזאת, והיא המשיכה וממשיכה. כיום כמעט כולם אוהבים אותה אבל עדיין הבוז קיים והוא מתודלק ע"י מיעוט זניח אך בעל השפעה.

דודו אהרון ואייל גולן הם ב-ה-ח-ל-ט ממשיכים של הזמרים המזרחים של פעם. אין לי ספק בכך, ושוב, זה דבר שכל ילד ששומע מזרחית יודע. המוזיקה התפתחה והיום היא שונה מפעם – כי שוב, מדובר בז'אנר חי ומשתנה וכזה שמנהל דו שיח עם הפופ העולמי והמזרח תיכוני, ולא כזה שקופא על שמריו כמו שאר המוזיקה בישראל שכיום נשמעת כמו חיקוי של חיקוי של חיקוי לטעמי. כדי להמחיש את הטענה הזאת, צריך לעשות מין מסע בזמן ולהשמיע שירים שיראו את ההתפתחות הזאת.

לגבי הכסף – עוד טיעון שאני נתקל בו המון. איך שאני מבין את זה – עד שההגמוניה מסכימה לקבל ולתת חותמת כשרות לזמרים מזרחיים – זה קורה או אחרי שהם מתים, או כשהם כבר לא ממש מצליחים בתוך העולם המזרחי. הגישה הזאת בעצם רוצה להשאיר את המזרחים בגטאות שבשכונות, שם יש לנו הצדקה לטפח את המוזיקה שלנו. אבל חלילה אסור להוציא את זה בגאווה ולא בכניעה, החוצה. ואנחנו המזרחים, רוצים להראות שאנחנו נחשבים, שהתרבות שלנו עשירה, שיש פאקינג במה להתגאות. לדודו אהרון לא חסר כסף והוא עדיין תחת דיכוי תרבותי, כי הבוז מהמיינסטרים התקשורתי הוא משהו שלא ניתן לכמת בכסף.

אני זוכר כשהייתי קטן – והאמת שזה נכון עד היום – כשהיה ברדיו שיר שאני אוהב הייתי מתלהב לאללה. למרות ששמעתי אותו לפני 5 דקות. השיר היה מקבל משמעות חדשה – שכל הארץ שומעת אותו עכשיו, שהרדיו האיכותי נותן לשיר שאני אוהב חותמת של איכות.
זה בדיוק מה שדודו אהרון רוצה – לא נפסיק לשמוע מוזיקה מזרחית, אנחנו רק רוצים שיכבדו את התרבות שלנו או לפחות שלא יבוזו לה. אני רוצה שילד ששומע מזרחית ידע שהוא יכול להמשיך לשמוע מזרחית, להמשיך "להתלבש כמו ערס", לשמור על השם משפחה שלו, ועדיין להצליח בחיים. לפני כמה זמן הרציתי לנוער על מזרחית ופתחתי את הדברים ב"אני אופיר, אני סטודנט למשפטים ואני אוהב מוזיקה מזרחית". אני רוצה שהמשפט הזה יפסיק להישמע מוזר.

איל – כפי שהגבתי קודם, פוסטמודרניזם ורב-תרבותיות זה לא או הכל או כלום. לקדם רב-תרבותיות זה לא בהכרח להיות רלטיביסט תרבותי ותו לא, מה גם שרלטיביזם תרבותי בגרסתו הקיצונית היא השקפה בלתי אפשרית בחברת בני אדם, שמבטלת את עצמה די מהר.
אני בהחלט נאחז (גם) בטיעונים פוסטמודרניסטים, אבל להקשיב לאחר זה לא בהכרח אומר להסכים איתו.

חוצמזה, אתה מערבב מין שאינו במינו בעניין ערוץ המוזיקה. הסיבה שערוץ המוזיקה נהיה ערוץ מחורבן של פופ מזרחי לא קשורה לרב תרבותיות (הרי הערוץ עצמו הוא חד-תרבותי במובהק) אלא לקפיטליזם ציני, ולהגדרת הערוץ כערוץ מסחרי במדינה שמבחינת אחוזי צפייה לא יכולה להחזיק ערוץ כזה אלא אם כן הוא פונה לז'אנר שאהוב על הכי הרבה צופים פוטנציאליים בטווח הדמוגרפי שהמפרסמים חושקים בו (או בקצרה: שידורי קשת יישארו שידורי קשת). בכל הנוגע להחלטה מסחרית, למרבה הצער שידורי קשת עשו את ההחלטה הנכונה. עובדה: הם עושים מהערוץ הזה כסף. אבל בכל הנוגע לגיוון, איכות או עומק – ובכן, אני חוזר לטור הקודם שלי (על סחים והיפסטרים) ואומר: "אני באמת חושב ש'האח הגדול' הוא נקודת שפל של בהמיות ולא בידור בלתי מזיק או (תעשו לי טובה) התבוננות מעמיקה על טבע האדם, אבל אני מנסה להפסיק לפסול אוטומטית כל חבר שחושב שמדובר בבידור טוב. אני לא חייב להסכים איתו, אבל אעשה מאמצים להקשיב לו כי אולי יש משהו בדבריו שכדאי לי לשמוע".

C4 – אני חושב שאתה חוטא בראייה דיכוטומית מדי של הדברים. בטענות שלי יש נגיעה פוסטמודרניסטית, זה לא אומר שהן פוסטמודרניסטיות לחלוטין. כמו כן, אם אני טוען שזה לגיטימי לאהוב ולקבל תרבות מסוימת שבעיניי או בעיניך היא זבל, זה לא שווה ערך מיד לרלטיביזם תרבותי כהגדרתו המילונית. זה פחות או יותר מסכם את שארית התשובה שלי לתגובה המפורטת שלך, בסופו של דבר, מינוס התוספת שהטענה שיש תרבות "לא ראויה" בכל הנוגע לאמנות (לא למילת נשים, לאמנות) היא טענה שאני פשוט לא מסוגל להסכים איתה.

הליברוב – אני מסכים איתך לגמרי בנוגע לדימוי האשכנזי, וזה בהחלט ראוי לפוסט בפני עצמו (אולי מתישהו).

לוגיקן ושני הי(ה)ונתנים – בואו נפסיק עם המנהג המכוער של ה"תנוח", זו גירסה אחרת ולא פחות מרגיזה ל"יאללה יאללה, סתום ת'פה יא מטומטם". או שתקשיבו לטענות זה של זה ותענו להן (כמו שעשיתם, בחלק מהמקרים) או שאל תגיבו. לסתום לאדם השני את הפה זה לא טוב לדיון, לא מועיל לטענות שלכם, ולא גורם לאחרים לקחת אתכם ברצינות.

צבי – אתה צודק ואני מקבל את ההערה בדבר הבדרן\אמן.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4254704,00.html

לגבי הנימוק השני: שוב, לא נטען שהמוסיקה המזרחית גרועה יותר מז'אנרים אחרים, או שאין מוסיקה גרועה שאינה מזרחית. אבל זה קצת מזכיר את פרשת ה"זבל שלא ברא השטן" של יהורם גאון לפני זמן מה. חלק מהבעיה הוא הדיכוטומיה שנוצרה אצלנו: או שאתה אוהב כל מה שנעשה במוסיקה המזרחית, או שאתה גזען. רוב האנשים מחזיקים בעמדה קצת יותר מורכבת.

מישהו אמר פה לפני שהטקסט שלך נגוע בפוסט-מודרניזם. “בתוך חברתי הפוסטמודרנית אני חי", ענית. והסברת ש-”אני לא חושב שהקפיצה היא כל כך קצרה מ'אמנות טובה היא בעיני המתבונן' … ל'הכל אותו הדבר'”. כאשר באותה נשימה ממש אתה מסביר שביונסה וארתה פרנקלין אחת הן. יתרה מזאת, העמדת את דודו אהרון באותה השורה עם הפט שופ בויז ומדנס כ-"…מוזיקאים שעושים מוזיקה מלהיבה ומקפיצה ונטולת כל יומרות עומק, חוץ מהעומק שמוסיפים לה האנשים שכותבים עליה ומנתחים אותה". ספק אם ניתן היה לבחור דוגמאות טובות מאלה להמחשת הבעייתיות שבטקסט שלך. הנה לפנינו שני הרכבים ש-(אם נתעלם מאותן דוגמאות שיש בהם עומק ויומרה, ולא חסרות כאלה גם עבור מדנס וגם עבור הפט שופ בויס)- מוכיחים לנו שמוצר פופ קליל שנועד לבידור ותו לא אינו שווה בהכרח מוצר פופ נחות שאינו ראוי לשידור או ליחס שאינו מזלזל.

אלא לפי הטקסט שלך, מוצר פופ הוא מוצר פופ הוא מוצר פופ, ולכולם מגיעה התייחסות שווה, שמעל הכל מרחפת איזו רוח של יחסיות תרבותית, או בשמה המעצבן יותר – פוליטקלי קורקטנס. במילים אחרות, אין ערכים אבסולוטיים שעל פיהם אפשר לשפוט מיצגים של תרבות כזו או תרבות אחרת, וזאת בשם היחסיות התרבותית. כמה משונה. אם כל דבר הוא יחסי, אז עבור כל דבר אפשר לומר ש-איננו מבינים את הקונטקסט התרבותי בתוכו הוא נוצר, ואם זה המצב, אז אין לי זכות לבקר אותו. זה לא עוצר במוזיקה מזרחית. זה נכון גם לאלבום הבא של בק, למשל, כי מה לי ולחיים בקליפורניה? גדלתי במערב ארצות הברית? זה גם לא עוצר במוזיקה. אנחנו לא יכולים לבקר כלום. לא טלוויזיה, לא קולנוע, לא ספרות, לא שפה. כל יצירה כזו מקבלת מייד את ההגנה של היחסיות התרבותית. אתה לא אוהב את זה? זה גרוע בעיניך? אתה חושב שזה נמוך? זה בגלל שאתה נגוע בגזענות ומפחד מאיזו חורבן של אליטה (שנות ה-90, כבר אמרנו?) והופ! הנה הטלוויזיה שלנו מציגה ראליטי כאילו אין מחר. אבל… אל לנו לשפוט. הראליטי של היום הוא ה- 'מבט שני' של אתמול שבעצמו גלגול של יומני הקולנוע של טרם קום המדינה.

אפשר להמשיך את זה, ההגיון הזה הוא כל כך מעוות, שאפשר לקחת את זה למחוזות מופרכים: מילת נשים? מדוע אתה שופט את זה? אתה חלק מהתרבות הזו? כך נהוג שם.

הדוגמא הזו היא קיצונית, כמובן, והמרחק בין דודו אהרון לאקט אלים שכזה הוא גדול עד כדי בלתי נראה, אבל ההגיון שעומד מאחורי טענות היחסיות התרבותית הוא אותו הגיון, הגיון שמגן על רדידות תרבותית בשם הפלורליזם לשמחתנו, עדיין, ההגיון הזה אינו תופס. ישנם ערכים אבסולוטיים, אוניברסליים, שלפיהם אנו עדיין שופטים מעשים ויצירות של אנשים אחרים, ללא קשר למוצאם התרבותי.

צריך להבדיל כאן בין שני סוגי ויכוחים. האחד הוא בין תרבות טובה ל-תרבות לא טובה. זה הויכוח שנושא היחסיות התרבותית יכול לקחת בו חלק, כמו גם הטעם האישי. השני הוא בין תרבות ראויה ותרבות לא ראויה. המוזיקה המזרחית אינה גרועה וראויה לזלזול מהגדרתה. עלו בדיון הזה מספיק דוגמאות ואין צורך לחזור עליהן, אך חלקים ניכרים מהמוזיקה המזרחית שנוצרת היום אינם עומדים באותם ערכים אבסולוטיים, אותו סטנדרט בסיסי של תרבות. ספציפית, הליריקה זוועה, רמת ההלחנה וההפקה עלובה, וכן, לרוב מדובר במוצר נחות, שאינו ראוי לשידור או לצריכה, בטח שלא בכלי תקשורת מרכזי. זו פשוט לא תרבות ראויה. זו לא בושה לומר וזה לא גזעני לומר את זה. העובדה שמדובר במשהו שנכנס תחת המעטה של "מוזיקה מזרחית" הוא מקרי. זה פשוט גרוע, והיחס לזה הוא בהתאם. יש לא מעט יצירות מוזיקליות שאינן מזרחיות שזוכות ליחס דומה ומאותן הסיבות – זה פשוט מחורבן.

העובדה שהמוזיקה מסוג זה פופולרית כל כך מלמדת אותנו יותר על מצבה של החברה שלנו מאשר מעוררת שאלות על הגזענות שאנו נגועים או לא נגועים בה. גם אפשר להבין מדוע המיינסטרים אינו מתעלם מיוצרים כמו קרן פלס או מטרופולין אך מתקשה קצת לעכל מוזיקה מזרחית מהסוג של דודו אהרון. היצירה של קרן פלס אולי משעממת, בנאלית, אינה מחדשת וכיוצא בזה. כל אלה טיעונים השייכים לויכוח הראשון, המתעסק ב-”טיב" המוצר התרבותי. למרבה הצער, רובה של המוזיקה המזרחית פשוט אינו ראוי להתייחסות מסוג זה, ואינה ראויה להגנה, גם לא במסגרת היחסיות התרבותית.

כותב הרשומה מניח שאחוז המזרחים שרוצה ללמוד משפטים זהה לאחוז האשכנזים. ומכאן המסקנה שלו, שאם יש פחות מזרחיים משפטנים אז הרי ברור שיש אפליה – כלומר יש כאן שתי קפיצות לוגיות שגויות, אתה מצליח לראות את זה? אני באמת מוכן להסביר את שוב.

לי אין מושג מה קבוצות שונות רוצות, ואין לי שום בעיה להגיד את זה. איכשהו נראה לי שכל אחד כאן יודע בדיוק מה כל אחד אחר רוצה.

במלים אחרות: אין לך מושג מה אמרתי. תנוח.

קשה לי עם טענות הקיפוח המגדרי, בעיקר כי אני בהחלט מרגיש שיש גם קיפוח מגדרי עצום נגד אשכנזים. אני מקבל אותו כעובדה קיימת, משתדל לא להתבכיין, רק להציג אותו כקונטרה.
נתחיל מזה ש'מוזיקה מזרחית' היא לא באמת מזרחית. היא בכלל מועתקת\ מושפעת ברובה ממוזיקה בולגרית ואיטלקית, הרבה יותר מתימנית או עירקית. על דודו טסה אני יכול לומר שהוא מנגן מוזיקה מבית אבא, על דודו אהרון לא. אין שום תימניות במוזיקה שלו, ולכן קשה לומר שהוא מופלה בגלל העדה שלו. על אותו קו, לך תקבע מה זו מוזיקה אשכנזית (או 'מערבית'). אלה מכבסות מילים והגדרות שמשמשות לפוליטיקה. בעולם המוזיקלי המקומי אין להם ממשיות. כנסיית השכל ואהוד בנאי לא עושים מוזיקה פחות 'מזרחית' ממשה פרץ או אייל גולן.

ואם פותחים את זה למציאות הישראלית, בואו אספר על מקרה שהיה לי בבנק השבוע. בחור שעמד לפניי בתור ביקש שיוותרו לו על איזו עמלה, כי הוא גדל בבנק הזה או משהו בסגנון. בשלב מסויים הוא צעק לקצה השני של הבנק בחיוך: 'אולי תפסיקי להיות כזאת פולניה?'. זה כמובן נאמר בתום לב, אבל תקנו אותי אם אני טועה- קשה לדמיין סיטואציה שבה הוא היה מבקש ממנה להפסיק להיות עירקית, וששאר הנוכחים לא יתחילו להתגרד. אז אולי באוניברסיטה אין אותה כמות של מרצים מכל העדות, אבל ברחוב הדימוי האשכנזי הוא זה הנחות, כמעט סלנג לגיטימי, וזו הדוגמא הכי חלבית שמצאתי. שוב, זה נושא רחב מכדי לתמצת אותו בכמה שורות, ואני לא רומז לכך שאשכנזים יותר מסכנים ממזרחים או להיפך, אבל במדינה כל כך גזענית ומעורבבת הקיפוח רחב ונמצא בהכל. בואו נסכים שרוסים ואתיופים מקופחים יותר.

ובגדול, כשתימני או מרוקאי או עירקי מכנה את המוזיקה שהוא יוצר כ'מוזיקה מזרחית' הוא בעצמו משטיח את התרבות שלו. יש הבדלים עצומים בין זרמי המוזיקה היהודית של כל עדה. אז יסלח לי מר אהרון, המוזיקה שלו לא מזרחית. זה שיש לה נגיעות של חזנות זה נחמד, אבל זה כמו להגיד שסאבלימינל עושה מוזיקה קלאסית כי יש בה כינור.

ובקשר לכתיבת ביקורות: חוץ מבן שלו ובודדים (עינב שיף, משה קוטנר ואחרים)- אין ממש ביקורות אלבומים שלוקחים את העבודה ברצינות. המקצוע הפך להעתקת קומוניקטים, כך שברור למה ישראלי חושב שמדובר בסך הכל במלאכת קידום אלבומים. ואף מילה על השמות שהוא נתן בתור דוגמאות האיכות שלו, שגלגלצ מקדמת.

ובכן, בקשר ל-1. נניח והמטרה של גלגלץ היא רייטינג. האם אתה יודע ששידור של אהרון הוא זה שיעלה או יוריד רייטינג? אי אפשר לדעת את זה. זה יכול לשפר, זה יכול להבריח את אלו שלא אוהבים אותו, זה יכול סתם להשאיר את התחנה באותו מקום.
אם המטרה של התחנה זה רייטינג, והיא עושה את זה די בהצלחה (בכל זאת התחנה הכי מושמעת בארץ, לא?) אז שתמשיך לעשות את מה שהיא עושה.

בקשר ל-2.
אתחיל ואומר שכמעט כל גוף שידור בארץ ממומן בצורה כזו או אחרת על ידי משלם המסים. החל מרשות השידור, ערוצי הטלויזיה (גם המסחריים), תחנות רדיו, הקולנוע הישראלי, האופרה, התאטראות, הפילהרמונית ומה לא.
אז לפי ההגיון שלך, כולם צריכים לייצג את כולם. כל חודש נעשה סקר מה כולם רוצים לראות בקולנוע, ונכתיב לקולנוע הישראלי איזה שחקנים לקחת ומה יהיה בתסריט. ואם אהרון הוא הזמר הכי פופולרי בארץ, אז לתחנה אין שום שיקול מוזיקלי מעבר לכך. כנ"ל אני מניח לגבי שאר 19 המקומות בטופ 20 הישראלי.

בנוסף, לפי אותו היגיון, אם נניח 10% מהאוכלוסיה שומעת ג'אז ומוזיקה קלאסית, אז גלגלץ צריכים להקדיש 2.4 שעות ביממה למוזיקה הזו. הרי אני משלם מסים בדיוק כמוך, ומאחר והפלייליסט שלי כרגע מורכב מאלינגטון, פארקר, מינגוס, היידן וצ'אמברס, אז ראוי שגלגץ ינגנו אותם גם.
מיותר לציין שעד כמה שהייתי רוצה, הטענה הזו לא מחזיקה מים, ואינה הגיונית. ביום שגלגלץ ישמיעו שעתיים וחצי ג'אז ומוזיקה קלאסית, ועוד שעה ערבית, ושעה מוזיקה ברוסית, ועוד שעה של מטאל – ובכן, שנינו יודעים מה יקרה.

איפה אתה מרגיש את המזרחיות של ריטה ? ספר לי, אני רוצה לדעת.
כמה שירים שלה הושמעו בהם שילבה גם פרסית ?

דודו טסה שר ים-תיכוני ? כמה סילסולים יש לו בשיר ממוצע ?

התרבות הלבנה מקבלת מזרחי רק כשהוא רוצה להידמות לה.
מזכיר לי את תסמין ה"ערבי החמוד" אצל רוב הישראלים.

טעות נפוצה שנובעת הן מכשל לוגי והן מעיוורון מסויים
.
הכשל הלוגי הוא, שזה שיש הבדל בין ייצוגם של האנשים מסויימים במקצועות מסויימים, לא מעיד דבר על קיפוח. קיפוח *יכול להיות* סיבה, אבל יכולות להיות גם סיבות אחרות.
את הקיפוח צריך לבדוק (ולהוכיח) בשלב ההזדמנות, ולא בשלב התוצאה.
ואת זה אני אומר בלי קשר אם יש קיפוח או אין – הטענה שלך פשוט לא מוכיחה שום דבר והיא דמגוגית נטו.

דוגמא: אין הרבה נהגות באגד. האם זה קיפוח נגד נשים או שפשוט נשים נמשכות פחות למקצוע הזה? כאחד שראיין מספר נשים שעובדות באגד כחלק ממחקר, אני יכול להגיד לך שאף אחת לא התלוננה על קיפוח – להיפך, מאוד שמחו לראות אותן שם.
דוגמא נוספת: יש הרבה יותר מורות ממורים. האם יש קיפוח נגד גברים במקצוע? אני בספק.

הלאה, הבעיה השנייה בטיעון הזה היא ההתנשאות [במקרה הרע, או חוסר דימיון במקרה הטוב] שכל האנשים צריכים להיות בעלי אותם שאיפות, אותם רצונות ואותם מקצועות. אם אין מזרחיים עו"ד אז ברור שזה קיפוח, כי כל כך אחד רוצה להיות עו"ד או מרצה.
ולפי הטענה שלך, עד שלא נראה את כל הקבוצות מיוצגות במידה שווה – לפי אחוז גוון העור שלהם באוכלוסיה – בכל המקצועות, תמיד נוכל לטעון לקיפוח.

ולסיום, משהו מאתגר.
אם אתה אומר: "טענתי לא הייתה שגלגלצ צריכים לשדר הכל". אז האם אתה יכול לעבור למשל על הפלייפליסט בנוכחי של גלגלץ, ולהגיד לנו את מי לדעתך התחנה לא צריכה לשדר עכשיו, ולמה.

הערה, די עם האבחנה המתוחכמת של "הוא בדרן, הוא לא אומן."

כל בדרן הוא אמן, אבל לא כל אמן הוא בדרן, גם אם יש תחושה שאמן הוא יותר איכותי רק כי הוא אמן בלבד (וחלילה לא סוחר בכפיים)

בקיצור, טרחנות.
.

רז הוא אולי לא הכי קורקט בעולם אבל הריצה שלך להגן על כל הז'אנרים, יחד עם הכעס על רז יוצרים תחושה של התחסדות כי אחרת מזמן כבר היית משחרר לנו איזה מעדן של דודו אהרון.

יכול להיות שלדודו ולגלגלץ אין שפה משותפת, יכול להיות שעבר בינהם חתול כהה, לא שחור חס וחלילה, אבל אפליה? תספר את זה לטונמן גונס, קובאישי פורצלן או זאקא ואני יודע שאתה יכול להוסיף עוד רבים לרשימה.

נכון להיום מי שיכול לטעון לאפליה הם דווקא קוראי הטור שלך ושל רז. לנו אין ערוץ טלויזיה שמראה לנו את הקליפים שלנו. אנחנו אלה שצריכים להתאמץ כדי לזכות לשמוע את המוזיקה שאנחנו אוהבים.
אני חושב שהפעם האחרונה שלא הופלנו לרעה היתה בטקס פרסי המוזיקה של MTV 94
אולי גם 95.

טענתי לא הייתה שגלגלצ צריכים לשדר הכל, אלא שהנימוקים שבהם רז ישראלי מתנגד לטענה של דודו אהרון הם שגויים, ושהטענה של אהרון מוצדקת, או לכל הפחות לא פסולה.
לגבי הטענות שאתה מציג כעובדות: #1 היא דעה. #2 הטענה שלך נכונה לרוב הגדול של מוזיקת הפופ מלידתה ועד היום, כולל שירים רבים של הביטלס, ולחלק ניכר מהרוק, כולל אנשים כמו לאונרד כהן, בוב דילן, וכו'. #3 תקפה לכל פופ באשר הוא, לא רק מזרחי, והיא תקפה לאנשים שלא שומעים פופ מזרחי ביומיום. אנשים שאוהבים פופ מזרחי ושומעים אותו זוכרים להיטים מלפני עשור, בדיוק כמו שאתה זוכר שירים של הקרדיגנז. #4 "שלמה ארצי יש אחד ואילו זמרים בסגנון הפופ הים תיכוני יש כחול אשר על שפת הים"? נסה להפוך את זה רגע. אייל גולן יש אחד, ואילו זמרי רוק אשכנזים יש כחול אשר על שפת הים. מבין את הטעות? #5 כאמור, לא טענתי שגלגלצ צריכה לשדר רק פופ מזרחי או בעיקר פופ מזרחי, אלא גם פופ מזרחי. וטוב מאוד שבשנים האחרונות היא התחילה לעשות את זה.

עמיר בניון, דיקלה, ברי סחרוף הם בהחלט גם לטעמי ואני מעדיף לשמוע אותם על פני דודו אהרון. אבל טעמי אינו היחיד ואינו הקובע, ומה שהם עושים הוא התפתחות אחת מתוך כמה. אם אין לך בעיה עם הפופ הים תיכוני, כדבריך, למה אתה מתעקש להציג אותו כנחות, משעמם ורדוד?

אבל תן לי לתקן אותך בדבר החשוב ביותר: יש פה לא מעט קיפוח. לא "היה". אם אתה חושב שהקיפוח הזה נגמר, תעבור על כל רשימה אקראית של משרדי עורכי דין ותגיד לי כמה שמות מזרחיים אתה מזהה. נסה לבדוק כמה מרצים מזרחיים יש באוניברסיטאות ישראל, וכמה מהם מרצים בכירים.

ירון –

סביר להניח שאתה צודק, יש מן הפוסטמודרניזם בדבריי, ואין מה לעשות, בתוך חברתי הפוסטמודרנית אני חי. עם זאת, אני לא חושב שהקפיצה היא כל כך קצרה מ"אמנות טובה היא בעיני המתבונן" (דבר שהוא מובן מאליו בעיניי, אמנות בכלל היא בעיניי המתבונן, אין סובייקטיבי יותר מאמנות) ל"הכל אותו הדבר".

תשמע, אני לא אוהב את זה, אבל חוששני שזה המצב: יש אנשים שבשבילם רם אורן כותב הרבה יותר מעניין וטוב ומושך ומשפיע-על-חייהם מאשר עמוס עוז. אני לא חושב ככה, אבל אם מישהו קרא הן את עוז והן את אורן, והוא מעדיף את אורן – איך אפשר ברצינות להתווכח עם דעתו?

ומי שקבע קולקטיבית שש"י עגנון הוא גאון הם בני אדם שקראו אותו וחוו דעה סובייקטיבית. זה לא חוק טבע פיזיקלי, זו דעה מסוימת שמתבססת על ערכים מסוימים. זה נוגד גם את האינטואיציה שלי אבל קשה מאוד לטעון שיש באמנות דברים שהם אבסולוטית טובים יותר. יש דברים שאנחנו מעדיפים, מכל מיני סיבות. ואתה ואני שני אנשים שונים, עם העדפות שונות. ומי שאוהב את דודו אהרון הוא אדם עם העדפות שונות משלי. אז אולי לא אלך איתו להופעה, אבל לא אפסול את דעתו.

אני מתחיל להבין שעולה מהטור שלי שגלגלצ צריכים לשדר הכל ושהכל שווה, ולא זו הייתה כוונתי (אשמתי שלא ניסחתי את זה באופן ברור יותר, כנראה). ראה את תחילת התגובה הזו שלי, ליונתן.

יש הבדל גדול בין מה אני בוחר להכניס הביתה, לבין מה משדרת תחנת רדיו כמו גלגלצ. גלגלצ, מתוקף תפקידה המוגדר כמקדמת זהירות בדרכים, צריכה להגיע לקהל רחב ככל האפשר בקרב נהגי ישראל. אני לא ממציא את זה, זה הם אומרים. יש להם תפקיד תרבותי, ולהתעלם מאחד הזמרים המצליחים והאהובים בישראל, ובכן, זו די מעילה בתפקיד הזה.

עגנון, עוז, רם אורן, דפי זהב, נייר טואלט. בסיכומו של דבר הכל מילים ללא אמות מידה אומנתיות וצריך להופיע באותו מקום. בטח אם ממומן ציבורית.

לסיכום, לטעמי הטור שלך נופל במה שהכי מעצבן אותי בשנים האחרונות – נכון, היה פה לא מעט קיפוח, וגם אפלייה כלפי אוכלוסייה שלמה של יוצאי עדות המזרח. אבל, וכאן האבל החשוב – הקיפוח הזה נגמר. האוכלוסייה הזו שולטת במרבית מוקדי הכוח הכלכליים-שלטוניים-תרבותיים במדינה. לבקר סממנים מסוימים מהאופי של האוכלוסייה הזו הפך להיות טאבו. אסור להגיד כלום נגד כי הרי זה קיפוח ואפלייה. להיות אשכנזי הפך להיות קללה, כי הרי איפה ה-"חום" וה-"שמחה"?
ממש כבר אין לי סבלנות לשיח הקורבני הזה. לא מספיק שהתרבות נשלטת כיום על ידי אליטות אחרות לחלוטין, אז צריך גם לדרוך על ביצים כשמתכוונים לבקר מישהו / משהו שהוא סוג של גלגול של התרבות המזרחית.
לטעמי, עמיר בניון שהוא ממש לא כוס התה שלי מייצג בהחלט התפתחות מעניינת ומאתגרת לתרבות הזו (למרות דעותיו הקיצוניות שאני ממש לא מתחבר אליהן), ו"אדומי השפתות" של סחרוף הוא פי אלף פיתוח של תרבות מזרחית. אין לי בעיה עם הפופ הים תיכוני – אם אתם רוצים לשמוע את זה תמשיכו, תפאדלו, אבל באמת, דחיל רבאק – תפסיקו לבכות. אתם עושים את זה מספיק בשירים שלכם.

נ.ב – גילוי נאות. הכותב הוא אשכנזי חם ושמח, אוהב את זוהר ארגוב וישי לוי, שאינו שומע גלגל"צ מתוך פרנציפ.