אני לא בטוח שהמוזיקה שאפשר לכנות "מוזיקה של היפסטרים" (בהחלט תחום אמורפי) לא מציעה אלטרנטיבה או ביקורת רלבנטית למיינסטרים הקיים. לדעתי היא עושה את זה, לכל הפחות בצד האסתטי (שזה, אם נחזור לטור של מסינג, הצד הדומיננטי בהקשר הזה).

הבהרה קטנה.
אני לא טוען שמוזיקה שאין בה אמירה רלבנטית למקום ולזמן לה היא שייכת היא פסולה. כמה מהשירים הטובים והיפים ביותר שנכתבו אי פעם עוסקים בנושא האוניברסלי ביותר- אהבה. וזה נפלא בעיני שבני אדם כמעט מכל מקום בעולם יכולים להתחבר לשיר שנכתב במדינה ובשנה רחוקה מהם גיאוגרפית וכרונולוגית.
אני גם לגמרי מתחבר לרעיון של הכפר הגלובלי והאפשרות להיות חשוף היום להשפעות ללא מגבלות פיסיות ותרבותיות.
אבל תסכים איתי שיש משהו צורם בתופעה תרבותית שבזה לכל מה שהוא מיינסטרים וחרטה על דגלה לצאת כנגד הזרם המרכזי, אך יחד עם זאת לא מציגה במוזיקה שלה אף אלטרנטיבה, או אפילו ביקורת רלבנטית. הייתי מצפה שלפחות חלק מהחומרים של הלהקות המובילות יתנו במה לזה.

אני מבין את השאלות שאתה מעלה, ולא יודע לענות לכולן. אני חושב שלנסות להעמיד את ההיפסטרים מול ההיפים או הפאנקיסטים זה מתבקש אבל לא באמת השוואה ראויה, כפי שלדעתי אתה מבין לבדך בפסקה השנייה שלך. כן, שתיהן קבוצות חברתיות שמשפיעות תרבותית, אבל המצב התרבותי כל כך שונה שהן לא משחקות תפקידים דומים בחברה.

לנקודה המוזיקלית שהעלית אני רוצה רק לענות שמוזיקה שמייצגת את הכאן והעכשיו שסביבה היא אחלה, אבל מוזיקה שלא עושה זאת אינה פסולה מבחינתי בשום צורה. אתה קורא לזה אסקפיזם ואני קורא לזה הכפר הגלובלי. אתה יכול לשבת בחולון ולהיות מושפע בצורה כנה ואמיתית ממוזיקה אפריקאית שאתה שומע דרך האינטרנט כל היום וקורא עליה בוויקיפדיה ומדבר עליה בפורומים של חובבי התחום. האם אז מוזיקה אפריקאית שתיווצר בחולון תהיה יותר אותנטית או כנה בעיניך? בעיניי השאלה עקרה. זה תקף וזה תקף (וגם אסקפיזם הוא תקף, מבחינתי, בטח בתחום הזה).

להרחבה בשאלות שהעלית, אני ממליץ מאוד לקרוא את הטור של טל מסינג בנושא:
http://e.walla.co.il/?w=/266/2531693

דבר נוסף שמפריע לי זה חוסר האידיאולגיה שעומד בבסיס התופעה. אם נחזור לקבוצות התרבותיות שמניתי קודם, הביטניקים, ההיפים, הפאנקיסטים ואפילו ילדי הגראנג' של תחילת ה 90, לכל אחת מקבוצות אלו היתה אג'נדה ברורה, קו פוליטי, חברתי, אני מאמין משלה. בנוסף, הקבוצות היו מזוהות עם הרבה אקטיביזם פוליטי וחברתי, מה שיצק תוכן ומשמעות בעצם ההגדרה שלהם כתת קבוצה תרבותית מעבר לסגנון לבוש ומוזיקה. כל אחת מהקבוצות יצרה תחת ידה מגוון רחב של יצירות אומנות בשלל תחומים ומדיות, יצירות ששידרו את המסר של הקבוצה, שהתכתבו עם אירועים רלבנטיים לזמן ולמקום בו התרחשו. נכון שניתן לשייך את רוב ההיפסטרים לצד השמאלי של המפה הפוליטית, אבל דבר זה לא באמת בא לידי ביטוי ביצירה שבאה מתוך הקבוצה. כמו שציינת ניראה שמלבד התנשאות וסלידה מכל מי שלא שייך אליהם לא עומד בבסיס ההתופעה ההיפסטרית שום דבר. בעיני זה מייצג נאמנה תופעה תרבותית שהיא תוצר של חברה סופר קפיטליסטית. ההיפסטר הוא לא יותר מקפיטליסט מצוי שאת זהותו מגבש בעזרת חולצת וינטאג' מאי ביי במקום חולצה מכופתרת מקאסטרו. האינדבידואליזם של העידן הקפיטליסטי מתלבש כמו כפפה על הרעיון ההיפסטרי שבבסיסו הוא האני, הייחוד שבי, וכל השאר יכולים ללכת לעזעאל.

נקודה נוספת שראויה לציון זה חוסר הרלבנטיות והשייכות של המוזיקה ההיפסטרית למקום בה היא נוצרה. שיר של להקה שחבריה היפסטרים יכול להיכתב בתל אביב, ניו יורק או לונדון, אין זה משנה, זה ישמע דומה וידבר על נושאים אוניברסליים. איפה ההתייחסות לכאן ולעכשיו? איפה הרלבנטיות למה שבאמת מתרחש וקורה היכן שאנו גרים? אסקפיזם במיטבו.

אני כותב את כל זה מתוך ידיעה שרבים מתחביבי, אהבותי ומתחומי העניין שלי מתאימים לכל היפסטר מצוי ויחד עם זאת איני לובש סקיני או חולצת פסים צמודה, איני עונד משקפיים עבות מסגרת וגם לא גר בתל אביב. אז מה אני? בחור בן 30 שמספיק בוגר ובעל אישיות מספיק מגובשת שלא מרגיש צורך (ילדותי כמעט) להשתייך באופן מובהק לקבוצה כזו או אחרת בעלת סממנים חיצוניים בולטים.

אם נשים בצד את הלעג, יש ערך רב בהגדרה של סחים והיפסטרים (בעיקר של הקבוצה המשלימה לסחים שכן הסחים זה רוב עם ישראל)

ההגדרה של סחים באה כמצוקה מצד הקבוצה המשלימה. מצוקה תרבותית וחוסר שיייכות חברתית ופוליטית.
חלק מרכזי בהגדרה של הסחיות זו ציונות במובן הרחב של המילה כולל אמון עיוור ומוחלט בצה"ל ובשנים האחרונות בעיקר בבלוגספירה אנשים מתחילים לשאול שאלות ולאבד אמון במוסדות המדינה ובצבא גם זה גורם להבדלה בין הקבוצות.