* וגם האתרים שמהווים חלקים גדולים יותר מהחיים שלי, לא מהווים חלק מרכזי. ואפילו, רחמנא לצלן, מוזיקה לא מהווה חלק מרכזי. סתם משהו ממש ממש מגניב.

גיאחה, אוהב אותך גם!

זו דרכו של עולם, עם כל הצער שבדבר. מגיע הרגע בו יש לקוד קידה ולרדת מהבמה (אגב, במידה מסויימת זה גם נכון ל"הקצה" שהפרישה כפויה שלה אולי תוליד גלגול אחר מחודש )

השרת היה תחנה מאד משמעותית בחיים שלי, גם אם לא כתבתי שם כמעט. הוא עזר להצית בי מחדש להבה שכבתה. התודה, הברכה וההוקרה לכל מי שעשה שם במלאכה.

אני אשמח אם מישהו ירים את הכפפה ויארגן איזה מפגש

לא הבלוגים ולא הפייסבוק הביאו למות השרת, השרת הביא למותו בעצמו. יש אולי טעם לדון בשאלה האם היה צריך לבחור..איזו נישה בנק' מסוימת, ולמשל להשאיר את האתר בכיוון המוסיקלי הבסיסי שלו – רוק אלטרנטיבי\אינדי\ניסיוני וכדומה מבלי לפחד שיגידו עלינו שאנחנו עושים סלקציה. וכמו בז'אנרים המוסיקלים, כך גם ב"חופש הביטוי" שכנראה כל כך פחדו לפגוע בו עד שמצאו בפורומים, בתגובות ומן הסתם בסופו של דבר גם בביקורות החדשות – 3 טרולים, ששניהם מהם לדעתי היו אותו אחד (שגם הגיב פה), שהיוו במשך השנים האחרונות את כל הקהל של השרת. השרת יכל להשאר רלוונטי כמעין פיצ'פורק ישראלי, אבל בחר פשוט לשבת תקוע על הכסא ולפרסם כל מה שמגיע אליו וכל מה שנכתב בו.

לא נכנסתי לשרת כבר הרבה זמן. מריבות שהיו שם לפני כמה שנים קצת הרתיעו אותי והמרחק הלך וגדל עם הזמן, ובכל זאת, עצוב. כל כך הרבה ביקורות פנסטסטיות, מהלב ומהבטן, עם המון אהבה ותשוקה למוזיקה – שאלו הדברים שאנחנו באמת עצובים על לכתם הרבה יותר מעל האתר הפיזי, גם במקרה של "הקצה".

שוב, זה מתקשר לי לפייסבוק, שם כל אחד מחפש את הצומי הקטן שלו, וכולם מושכים לכל הכיוונים.
(גם זה יתפרק להערכתי)

חנוך

נאמבר45 – אני מסכים לחלוטין, זה הפסד עצום. מקווה שהדטאבייס קיים וצריך רק להשיב את התצוגה שלהן.

אליסף, תודה על התגובה המרגשת והנפלאה הזו. אני מסכים עם כל כך הרבה דברים שכתבת בה. ואני גם אוהב מאוד את הביקורות שלך בשרת.

דראמפי – איזה כיף לפגוש בך שוב!

עולם האינטרנט מזכיר לי כיום שכמו קבוצת צבועים שקורעות טף לגזרים, ככה הגולשים מנסים לקרוע נתח מעוגת תושמת הלב.

כלומר בלוגים ותגובות, פייסבוק וספירת לייקים.
כל אחד והלייק שלו.

השרת העיוור, כבר מזמן לא במתכונת הזו.
גם פורומים – לא.

מה יהיה בשנה הבאה ?
כל אחד לעצמו.
עד מתי נספור לייקים ?
עד מתי נלחם לנו על פיסת הצומי הקטנה ?

בגלל זה השרת העיוור גמר.
זה לא באשמתו.
העצב אינו על השרת, העצב נמצא במקום אחר מסיבות אחרות.

כך נפתחה אחת הביקורות שלי בשרת שנכתבה לפני כמעט שלוש שנים ואני עדיין עומד מאחורי כל מילה בפסקת הפתיחה הזאת. לא היה שום אתר אינטרנט אחר בעולם, גם לא באנגלית, שבו הייתי יכול לכתוב ביקורות גם על בלק בוקס רקורדר וגם על אווריל לאווין, לכתוב ביקורות שגרתיות לצד ביקורות ניסיוניות על כישלונותיי להתחיל עם מוזיקאיות אמריקאיות יפהפיות ומוכשרות בפייסבוק, להודות בפה מלא שאני אוהב גם את הסמשינג פאמפקינס וגם את אשלי סימפסון ולריב עם עשרה אנשים בבת אחת על עשרה נושאים בבת אחת שכוללים בין היתר שאלות הרות גורל כמו למה כל-כך הרבה מוזיקה טובה חייבת להיכתב תחת השפעת חומרים לא חוקיים, למה דייויד בואי עדיין כל-כך אוברייטד וריילו קיילי עדיין כל-כך אנדרייטד, מה הקשר בין האובססיה הבלתי נסבלת שלי לרדיוהד לבין מוזיקה שחורה ולמה לעזאזל דודי לא מפסיק לדחוף רשימות. עד יומו האחרון של האתר נאבקתי, גם אם בצורה מנג'סת ומעצבנת, כדי להחזיר את השרת לימי תפארתו, אבל באמת שאני לא מפנה אצבע מאשימה כלפי אף אחד מהנוגעים בדבר כי אני יודע שכל מי שבאמת היה מעורב בניהול השרת השקיע בו לפחות פי 10 יותר ממה שאני השקעתי כל יום. היה לי הכבוד והעונג (שבת?) לכתוב את הביקורת האחרונה שהתפרסמה בו, שנכתבה בעקבות פרידה מחברה שלי אבל כמובן שברגע שבו התחלתי לכתוב אותה כבר ידעתי מיד שזאת תהיה גם ביקורת פרידה מהשרת. כמו שאמר כאן כבר מישהו אחר למעלה, כולי תקווה שיום יבוא ומני יפתח את האתר שוב עם ממשק אחר ומשודרג, כי בעין הדג אולי כיף אבל בשרת פחות מפחיד (לפעמים) וגם לא צריך לסמן ספוילרים. יהיה זכרו ברוך.

ה-"שרת העיוור" לא היה המקום בו למדתי לכתוב נכון את אותיות הא' –ב' ולמעשה עד היום אני עושה זאת בצורה שגויה, אבל הוא כן היה המקום בו למדתי איך ניתן להשתמש באותיות הללו כדי להעביר חוויה בצורה שטרם הכרתי.

באותם הימים בדיוק סיימתי 12 שנות שטיפת מוח של מערכת חינוך המסרסת כל זיקה יצירתית מכפופיה ומטפטפת להם כי כתיבה טובה נמדדת אך ורק בהקפדה על דקדוק, חלוקה נכונה לפסקאות ומבנה קוהרנטי. "השרת העיוור" היה עבורי כמו אצבע משולשת לכל הבולשיט הממסדי שהוזרק לי בעל כורחי. רק שם הבנתי כי לכתיבה טובה יש שלושה תנאים הכרחיים, תשוקה, תשוקה ותשוקה.

בדיאלוג שנון בסרט "גברים לבנים לא יכולים" אומר ווסלי סנייפס לחברו הלבן, וודי הארלסון שאנשים לבנים לא יכולים לשמוע את ג'ימי הנדריקס, הם מאזינים לג'ימי הנדריקס. ב"שרת העיוור" קראתי ביקורות של אנשים שלא מאזינים למוזיקה, אלא אנשים שחווים מוזיקה. אנשים שהמוזיקה היא לא חלק מהחיים שלהם, היא החיים עצמם והרבה יותר מכך וככאלה הם ידעו לתרגם אותה לחוויות הרגשיות העמוקות ביותר.

אחרי שנים של קריאת ביקורות מוזיקה בעיתונות הכתובה שהתמקדו במושגים פשטניים של "טוב" או "רע", "מעניין" או "משעמם", לפתע נתקלתי במשהו אחר לחלוטין. פתאום הבנתי שביקורת טובה לא חייבת לספק שורה תחתונה או מספר כוכבים. בביקורת טובה החוויה של ההאזנה למוזיקה עוברת דרך המילים עצמן.

אם זה על ידי סיפורים מהחיים כמו אחד שניסה להימלט מערב עיון על סיינטולוגיה עם זוגתו בעזרת אלבום של סנט אטיין או סיפור על אהבת נעורים דרך אלבום של סול אסיילום. הכל שם הרגיש כל כך מוחשי, כשקראתי ביקורת על וו-טאנג ממש התחשק לי לעטות על עצמי קפוצ'ון ולצאת לתור ברחובות הזועמים בשעת לילה, כשקראתי ביקורת על "קלקסיקו" הרוחות של הפרבר האמריקאי נשפו בי וכמעט יכולתי לחוש בריח שדות החיטה הבלתי נגמרים.

רק שם למדתי לכתוב. רק שם הפסקתי לחשוב במושגים של פסקאות ותחביר נכון, והתחלתי לחשוב במושגים של רגש. רק שם ניסיתי להכניס את עצמי פנימה אל תוך המילים, לזקק מתוך מוזיקת הטראנס, שהייתי שומע בלי סוף באותה תקופה את החוויה האמיתית שהיא מעבירה בי. לנסות להבין מה עומד באמת מאחורי רצף הצלילים ההזויים הללו, מה הם עושים לי, כיצד הם כרוכים בחבל הטבור של מציאות חיי. זה הוציא ממני המון, פתאום הבנתי

שכשהתשוקה וחדוות היצירה בוערת, ביקורת הגבולות העומדת כמחסום בפני הדמיון נפרצת כלא הייתה. ומהמקום הזה הגיעו "ביקורות" שכל כולן דיאלוג בין יוצר טראנס לממציא האל.אס.די בית משפט בו מועמדים מוזיקאים לדין באשמת הפצת חומרי הזיה או סיפור הוצאתי להורג בידי חבורה של מבקרי מוזיקה.

במהרה הפך להיות "השרת העיוור" לחלק בלתי נפרד מסיבוב האתרים הקבוע שלי, זה שעושים בכל כניסה לאינטרנט וכולל את אתרי החדשות הגדולים, פייסבוק, מייל ושאר אתרי הענק. בהשוואה לסיבוב בעיר, ביחס לקניונים הגדולים כמו "יוטיוב וגוגל, "השרת העיוור" היה הפאב השכונתי האהוב. המקום אליו אפשר להיכנס גם לבד, להתיישב על הבר עם בירה זולה ולמצוא תמיד מישהו מעניין לשוחח איתו.

עד יומו האחרון, המשכתי להיכנס יום יום ולשתות את הבירה שלי ב"שרת העיוור", לאט לאט התמעטו המבקרים הקבועים של הפאב, רבים מהם עברו לכתוב במגה-ברים הענקיים של אתרי התרבות הגדולים, אחרים פתחו פאבים משלהם בדמות בלוגים מוזיקליים. גם אני התחלתי להתפרנס מכתיבה באתר גדול ומיעטתי לכתוב ב"שרת העיוור", אך המשכתי להיכנס ולקרוא באופן קבוע, ממש מתוך הרגל.

ההודעה על סגירתו של האתר האהוב עליי ביותר מאז היום הראשון בו הקשתי את צירוף האותיות: "דאבליו, דאבליו, דאבליו", לא נחתה עליי כרעם ביום בהיר. היה זה תהליך איטי ועצוב של דעיכה במהלכו התעקש האתר על מבנהו הישן והטוב אל מול האינטרנט הדינמי שהשתנה בקצב מסחרר מהיום בו הוקם השרת לפני יותר מ-10 שנים. ובכל זאת, כשחלפתי בשיוט הווירטואלי באותה הפינה הקבועה שלי וראיתי את החלונות מוגפים ואת השלט המתנוסס המודיע: "סגור", הכתה בי אותה תחושת מועקה מכבידה אשר שמורה לגוויעתם של מקומות אשר מהווים חלק בלתי נפרד מסיפור חייך, אחרי הכול זהו המקום בו למדתי לכתוב.

להתראות השרת, אני מבטיח להמשיך את מורשתך בבלוג שלי…