8 באוקטובר 2009

עונג במה: 4 לילות של רעש מתוק

הפוסט הזה נכתב כבר ביום ראשון בלילה, אבל עקב סדרה של תקלות בעונג הוא נדחה ונדחה. הוא מתפרסם היום רק כדי לא ליפול לפח האשפה של ההיסטוריה (א.ק.א – המחשב שלי).

זה לא קורה לי הרבה, וזה כנראה שיא אישי שלא יישבר בקרוב, אבל היום מסכם ארבעה לילות רצופים של הופעות. לא סתם הופעות, אלא הופעות (ברובן) מעולות. חלקן בלתי נשכחות. מיעוטן כאלו שאשמח להצליח לשכוח. יותר מכל, היו אלה ערבים של פרצופים אהובים ואנשים יקרים, חיבוקים וחיוכים, ואלה מחממים את הלב הרבה יותר מכל הופעה. אבל אלה לא יעניינו אתכם, כנראה, והמוזיקה היא כאן העיקר. רשמים שבורים. ומאוד, מאוד ארוכים, סורי.

mum by goni
(תצלום: גוני ריסקין)

1.
זה התחיל ביום חמישי בערב, בפסטיבל הלם כרך. הגעתי כדי לסקר את ההופעה של יהלי סובול, ומצאתי את עצמי מהר מאוד בהופעה של הקולקטיב\רועי ריק והמדלי בנד\עידן רבינוביץ'\עוד חמישה עשר פרויקטים אחרים של אותה חבורה שופעת כישרון. היה כל כך כיף, שממש הצטערתי שהגיעה השעה חצות ונאלצתי להפסיד דווקא את שירי הקולקטיב כדי לערוק לאולם הקטנטן כדי לראות את סובול. בלב כואב יצאתי עם ידידתי החדשה עינב ג'קסון כהן (מוזיקאית סופר-מוכשרת בפני עצמה, ששווה לראות בהופעה) ונכנסנו לאולם הקטנטן רק כדי לגלות שם את רן סלוין ומולו מסך וידאו ענקי. סלוין הוא יוצר אלקטרוני אבסטרקטי. מאוד אבסטרקטי. יותר מדי אבסטרקטי. אבסטרקטי עד לשלב שבו אתה די בטוח שמה שאתה שומע הוא לא מוזיקה בכלל אלא משטחים שונים של רעש. כשזה משולב עם וידאו ארט היפנוטי ומסויט, החווייה קשה מאוד לאנשים שכמונו, שלא מתורגלים בטבח אמנותי. אני בטוח שהיו אנשים שנהנו מהמופע של סלוין. אנחנו לא היינו ביניהם, אבל החזקנו בתא העינויים כמעט 20 דקות עד שהבנו שהיי, יהלי סובול לא עולה על הבמה. יצאנו רק כדי לגלות שהמופע של סובול עבר אולם (הא? למה לא הודיעו לאף אחד?) ונערך באולם 3 החביב והמיושב הרבה יותר. הגעתי באמצע הופעת החימום של שרה, ששיעממה אותי מאוד, וקיבלתי בכניסה פתק לבן קטן שנראה כמו דף אחורי של קלטת. עליו היו רשומים בכתב ידו של סובול השירים שהוא עומד לבצע במופע הקאברים המיוחד, "מיקסטייפ" שמו. את שאר הרשמים שלי מאותו מופע אפשר לקרוא בעכבר העיר.

2.
ביום שישי אהובתי חגגה יום הולדת ונלקחה בהסכמה מלאה וברצון רב להופעה של Mum, בלי להכיר אף שיר שלהם. גם אני, יש להודות, לא מומחה גדול ללהקה הנפלאה הזו. אני מכיר היטב אלבום אחד שלהם (Summer make good), והיכרות לא מעמיקה מספיק אלבום אחר שלהם (Go go smear the poison ivy), וכמה שירים פזורים נוספים. הגענו לבארבי חצי מלא (או חצי ריק, תלוי בעד מי אתם), והופתענו לגלות כמה צפוף בקרבת הבמה. בהופעה של קלקסיקו היו הרבה יותר אנשים, ועדיין היה מרווח מקדימה. מוזר. תפסנו פינה טובה וחיכינו. ההופעה התחילה מאוחר מאוד. בפרסומים היה כתוב 23:00, בניגוד ל-21:00, מה שהבטיח רעות. בחצות וקצת קיבלנו סוף סוף את מבוקשנו, וחבורה מבוישת ויפהפיה עלתה לבמה והתחילה לנגן על כל דבר שאפשר לנגן עליו.

אני לא זוכר פרטים מהערב הזה, לא נקודות ברורות ובוהקות שאפשר לשנן ולספר אחר כך שוב ושוב. אני זוכר רק מערבולת צלילים יפהפיה, גלים צבעוניים שגואים מהתפעלות ועניין גרידא לפסגות של יופי ופליאה. אני זוכר את הגוף שלי רוטט מהתרגשות ברגעים מסוימים, אני זוכר שלא היה רגע אחד של מוזיקה שלא היה יפהפה כמו אהבה.

2.5.
אה כן, לפני השיר הלפני-אחרון, בתחילת ההדרן השני, הבסיסט הלום-הקהל סיפר שהקטע הבא מוקדש לכל מי שיש לו יומולדת כאן בקהל. למישהו יש יומולדת? אהובת נפשי זינקה כאילו זכתה בלוטו, והאיסלנדים הסופר-חמודים הקדישו לה את השיר (וגם לעוד מישהו שעמד הרחק מאחור) והעניקו לה פרח ורוד (שהיא עדיין שומרת).

3.
ביום שבת החלטתי חצי ספונטנית לנסוע שוב ל"הלם כרך". למעשה, לא קניתי כרטיס. הצמיד שקיבלתי ביום חמישי בערב עדיין היה לי על היד ופשוט נכנסתי. אף אחד לא בדק בשום מקום שום דבר, אנשים פשוט הסתובבו חופשי ואני די בטוח שאני לא היחיד שהיה שם בלי כרטיס. הגעתי לראות את יהוא ירון מארח את אביב גדג', ועד שההופעה התחילה נהניתי מג'נגו, שזו פעם ראשונה שאני רואה אותו מופיע. הוא ענק, ג'נגו, ומופיע בטריו משובח ואנרגטי. ג'נגו, כמו חברו לתערובת אסקוט ירמי קפלן, הוא פועל בניין של הרוק הישראלי. הוא אפור ואנשים מקבלים אותו כמובן מאליו, אבל הוא מניח את היסודות שבלעדיהם לא היה לנו פה כלום, והוא עושה את זה מספיק זמן כדי לפתח מיומנות שאף אחד בארץ לא משתווה לה. אפשר להגיד שג'נגו כותב את אותו השיר כבר 15 שנה, אבל גאד דמט איזה שיר מעולה זה.

4.
אם בהופעה של רועי ריק והחבורה השמחה שלו הצטערתי שאני נאלץ לחוות אותה מכיסאות ישיבה ולא בעמידה כראוי להופעה מלאה באנרגיות, הרי שבהופעה של יהוא ירון ואביב גדג' לא הצטערתי, ממש בכיתי. טוב, חייבים להודות שזה לא היה רק בגלל הכיסאות. השילוב של יהוא, שהוא זמר ומבצע שמרגש אותי גם כשהוא לבד, יחד עם אביב גדג', פקעת של אמוציות מדממות, הוא שילוב שמכריע את בלוטת הדמעות שלי בלי קרב בכלל. כשהם ביצעו ביחד את "נחש בעשב", אחד השירים האהובים עליי מאלבום הסולו המעולה של גדג', השתנקתי. כשהם פרעו לרווחה את "הגולם" המפואר, כבר מיררתי בבכי בכיסאי. כמה כוח, כמה רגש חי ובלתי מוסתר, יש במילים ובלחנים ובהגשה ובריפים האלה. לפני "דגל שחור", שיר יפה במיוחד של יהוא, הוא הקדים ואמר שהשיר הזה מציב לו בעיה. כי אחרי שהוא שמע את אביב שר אותו, הוא כבר לא יכול לשיר אותו באותה הצורה. חייכתי, כי אני יודע שיהוא מרעיף אהבה ומחמאות לאנשים שהוא אוהב, והנחתי שזה חלק מהצניעות שלו וההערצה המוצדקת שהוא רוחש לגדג'. אבל הוא צדק לגמרי, ולא המעיט או הצטנע לרגע. אביב גדג' לקח את השיר היפהפה הזה והפך אותו לגמרי לשלו, בביצוע עוצר נשימה וקורע לב.

5.
יום אחד מאוחר יותר, בערב המקדים לאינדינגב באוזןבר, ישבתי עם יהוא לפני שהכל התחיל. אמרתי לו את מה שבדיוק כתבתי כאן, והצעתי לו שבדיוק כמו באלבום של אנטוני והג'ונסונז, כשפתאום שיר שלם מושר על ידי רופוס ויינרייט, גם באלבום שלו אביב גדג' צריך לשיר את "דגל שחור". יהוא אמר שהוא כבר חשב על זה והוא מת להציע את זה לאביב. מאוחר יותר בערב הוא באמת הציע. אין לי מושג מה הייתה התשובה, אבל אני מקווה שבסוף היא תהיה חיובית.


תמר אפק מקרוסלה. זה מחוצמזה 3, אמנם, אבל עדיין רלוונטי (תצלום: אסף אנטמן)

6.
אבל בחזרה ליום שבת ב"הלם כרך". ההופעה המשותפת של ירון וגדג' הסתיימה, ויעל רגב ואני החלטנו שאי אפשר להמשיך ככה. זו הייתה חווייה כל כך סוחטת רגשית, שהיינו חייבים לקחת הפסקה, לעלות למעלה וללכת לאכול משהו. פיצה, במקרה הזה. אי אפשר היה לשאת את המטען הרגשי הזה לעוד הופעה, היינו חייבים לתת לו לשקוע, להיספג בלב ובגוף ובנשימה. כשחזרנו, כבר כמעט התחילה ההופעה של קרוסלה ועמיר לב, שילוב שעורר אצלי סקרנות וחשש באותה המידה. ישבתי וחיכיתי עם חברים אהובים, ואפילו קיבלתי סיכת-דש של The Aprons המעולות (שאת ההופעה שלהן נאלצתי להפסיד). כשקרוסלה פתחו את המגברים, בירכתי בלבי על ההחלטה הנבונה והאחראית לעלות קודם ללונדון מיניסטור ולקנות אטמי אוזניים. הו, כמה שזה היה חכם. צוותא 1 הוא גם כך מקום די קטן, בטח לווליום הנפילי של קרוסלה, ופיסות הספוג הקטנות האלו הצילו את השמיעה שלי לשנים הבאות. הן לא הצילו את ההופעה. אחרי שני שירים (חדשים? היה קשה לפענח דרך מטח הרעש הנורא), הזמינה תמר אפק את עמיר לב לתשואות הקהל, שחלקו כבר נעמד מול הבמה ושם זין על הכיסאות. עמיר לב – ואנשים נוטים לשכוח את זה – הוא גיטריסט ענק. לכן השילוב שלו עם קרוסלה היה הגיוני, אי שם בראש שלי. וכשהם התחילו לנגן את "כבוי", ותמר אפק פתאום שרה קול שני גבוה, נראה היה שמשהו גדול עומד לקרות. הוא אכן קרה, אבל היה זה בעיקר הכישלון ומפח הנפש שהיו גדולים. יכול להיות שהגירסאות החדשות היו מאוד יפות. אני לא יודע כי לא שמעתי כלום. שמעתי ווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו. שמעתי קיר רעש בלתי חדיר של דיסטורשן ענקי ומצילות. לא שמעתי תווים. לא שמעתי את השירה של עמיר לב. לא שמעתי מלודיה או הרמוניה או קצב. שמעתי רעש רק רעש ק.
אחרי שני שירים נוספים, פשוט יצאתי. זה פוצץ לי את הראש, גם עם אטמי האוזניים, זה היה בלתי שמיע, וכשכן הצלחתי לברור פיסות מלודיה או שבריר מילה ולהבין איזה שיר אני שומע, פשוט סירבתי לשמוע את השירים שאני אוהב במצב כזה. זה היה יותר מדי. אני מת על קרוסלה, ואני מטורף על עמיר לב. אבל המופע הזה פשוט לא עבד, ובשבילי היה די בלתי נסבל.

7.
מזל שבחוץ חיכו לי הפתעות. שיחה עם אריאל קליינר גייסה אותו בזריזות לפרויקט שאני מתחיל לזמום, כנ"ל טליה פרי מ-The aprons, שלהופעה שלה חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי עד שהיה כבר 23:00 והעייפות ניצחה. יצאתי לתחנת האוטובוס והמתנתי בסבלנות, כשלפתע עצרה לפניי מכונית עם שני בחורים. הבחור במושב שליד הנהג נראה לי מוכר, אבל התקשיתי לפענח למה. כשזיהיתי את הנהג, שהיה ערן מחברת ההפקות נרנג'ה, הבנתי שהבחור שיושב לידו הוא המתופף הגאון של Mum. צירוף מקרים שמח. בזמן שהמתופף הפיני קפץ לסופר פארם לקנות משהו, ערן סיפר לי על תלאות ההפקה שהובילו לערב הנפלא בבארבי. כשהוא חזר השתפכתי עליו באנגלית רצוצה. נורא רציתי לדבר איתו אחרי ההופעה אבל לא מצאתי אותו והקהל נס על נפשו די מהר מפאת השעה המאוחרת, ועכשיו הייתה לי הזדמנות לספר לו כמה התרגשתי. הוא סיפר שלא היה להם מושג למה לצפות כשהם באו לישראל, אבל הקהל הדהים אותם בחום ובאהבה שהוא הרעיף, והם מתים כבר עכשיו לחזור לעוד הופעה. אמרתי לו שיבואו מתי שירצו, אנחנו נהיה שם. לא העזתי להגיד לו שיביאו גם את סיגור רוס, מה אכפת להם.

8.
יום ראשון, תשע בערב, וכנגד כל הסיכויים, העייפות, התכניות והאחריות אני מוצא את עצמי באוזןבר. מסיבת עיתונאים לקראת אינדינגב, אירוע שאין לי מה לחפש בו כי הקשר הקבוע שלי עם מתן, ממארגני הפסטיבל, שומר אותי די מעודכן. לא היה במסיבת העיתונאים שום דבר שלא ידעתי (או ידעתם אתם) קודם לכן. אבל כן היו הופעות. כשמיסטר הבי אנד מיסז לואו עלו, בדיוק ירדתי לחפש משהו לאכול, וכשחזרתי לא היה אפשר לזוז. האוזןבר היה מפוצץ, ועל הבמה עלתה להקה שמעולם לא שמעתי קודם, שני\אחרון\אוקטובר (מבטאים את זה "יום שני האחרון של אוקטובר"), ארבעה חבר'ה ירושלמים די צעירים. לא ידעתי למה לצפות בכלל. ואז הם התחילו לנגן.

איך להסביר מפגש ראשון כזה? איך מעבירים במילים התרגשות עצומה של מפגש ראשון עם אמנות גדולה? אולי בדוגמאות פיקטיביות. אני חושב שככה הייתי מרגיש לו הייתי גדל באייטיז בירושלים ונכנס במקרה לאיזה פאב ונתקל שם בהופעה מוקדמת של נושאי המגבעת. אני חושב שככה הייתי מרגיש לו יאפים עם ג'יפים וסדרני הדשא היו מופיעים בק-טו-בק. המוזיקה היא פאנק קודר מאוד, והמילים מדברות על עצב ומלאות לעג והתפכחות, והסולן נשמע כאילו מעולם לא למד לשקר רק לצעוק את מה ששורף לו. וזה מדהים. זה פאקינג מדהים. זה מרדד את היכולת המילולית שלי ל"פאקינג מדהים" כמו ילד מפגר. כמו בן נוער שכרגע גילה מה מוזיקה יכולה לעשות. כמו בן נוער ששמע את האמת בשיר בפעם הראשונה. זה פתח אצלי איזה פצע שלא ידעתי שיש לי בפנים. שתל בי איזה פחד שכל הזמן הזה הייתי עיוור לקיומו סביבי כל הזמן. אני מקווה שזו לא תהיה חווייה חד פעמית, לא הופעה אחת ענקית, היסטורית, גילוי מדהים של תרבות-נגד בשיא כוחה, אלא משהו מתמשך. אל תפסידו אותם באינדינגב.

9.
אחר כך עלו שוב יהוא ואביב גדג'. שמחתי, התרגשתי, אבל כאב ראש עצום הבריח אותי מהרעש והעשן למטה, לאוויר ולשקט. למה לאף אחת אין כאן אקמול בתיק? חשבתי שזה הסכם בלתי כתוב בין המינים. אנחנו סוחבים לכן את התיק כשאתן עייפות, בתמורה אתן מחזיקות בכל תיק אקמול. מסתבר שהאנושות התקדמה, כי במשך שעה ומשהו לא מצאתי אקמול ורק סבלתי בשקט. לפחות העברתי את הזמן בשיחות נעימות עם אנשים אהובים, חלקם חדשים, חלקם פנים ישנות שלא ראיתי שנים והתמלאתי אושר לראות ולחבק. הרבה מאוד אהבה הייתה באוזןבר באותן שעות.

10.
אינגה דינגו. איך לתאר אותם? הם מ-ש-ו-ג-ע-י-ם. לקראת הסוף היו שני קטעים גרוביים, שסוף סוף הצליחו להוציא ממני התלהבות, די גדולה יש לציין. אבל שאר הקטעים היו יותר מדי בשבילי, ובשביל כאב הראש שעדיין פעם (ותודה למירב שחם על כדור נורופן שהתחיל לפעול עד שהאחים רמירז עלו).


זה מהעונג שבת לייב, אמנם, אבל זה עדיין רלוונטי (תצלום: אסף אנטמן)

11.
בשביל האחים רמירז הייתי מוכן להישאר ער גם עד 4 בבוקר. למרבה המזל לא הייתי צריך, אלא רק עד בערך אחת בלילה (ותודה לעדי החמודה על הטרמפ הביתה, שחסך לי הימלטות עצובה לאוטובוס האחרון של חצות). ואיזה מזל שחיכיתי. מה שהתחיל כהופעת הפתעה לא לגמרי מתוכננת הפך לסשן שנמשך ונמשך ונמשך בעידוד הקהל. אני ספרתי בערך שעה וחצי (!!!) של הופעה מנענעת אגנים, כולל הופעת אורח סופר-מפתיעה מהסולנית הג'ינג'ית של J.Viewz, סופר גרופ לא מתוכנן שהתגבש לחמש דקות. שלושת הרמירזים נתנו הופעת קאנטרי-פ'אנק מדהימה, ותמיד תענוג לראות את הלסתות הנשמטות של אנשים שרואים אותם בפעם הראשונה. כל כך הרבה כישרון וגרוב בשלושה אנשים כל כך רגילים למראה (מלבד אולי עוזי פיינרמן, שנראה לי תמיד כמו דמות קומיקס שקמה לחיים). מעטים נשארו עד השעה הזו, אבל מי שנשאר הרוויח את אחד הערבים הכיפיים ביותר של מוזיקה חיה לגמרי.

12.
והיום חזרתי לעבודה. למרות שביזות יום א', שהפכה השבוע לשביזות יום ג', העיניים נשואות קדימה: ביום חמישי עמיר לב באוזןבר (ואחריו מסיבת השקה כבירה וחינמית של דיגיטל_מי עם רדיוטריפ, וולטר וטרטל, בחצות), בשישי אסף אבידן עם המוג'וז שלו בבארבי, ובשבוע הבא – אינדינגב!!!

13.
איך ייתכן שאחרי שבשירים השקטים ב-Mum כל מה ששמענו היה תקתוק מצלמות מרגיז מכל עבר, ובהלם כרך היו יותר צלמים מאנשים, עדיין קשה כל כך למצוא תמונות מהאירועים האלה בפליקר? אנשים, אם כבר טרחתם, הפרעתם לשורה הראשונה לראות, עשיתם רעש עם הצמצם וצילמתם תמונות נהדרות – לפחות תחלקו אותן עם העולם!

17 תגובות על “עונג במה: 4 לילות של רעש מתוק”

  1. עידו (איש קריות) הגיב:

    ובאותו זמן, ביקום אחר. יעל, חובצי ואנוכי גילינו מחדש את הסופ"ש לפני הבגרות האחרונה –
    http://yael.haoneg.com/general/1059

  2. עמית הגיב:

    טוב, אני לא פעיל כל כך אבל סיכמתי 3 ימי חמישי רצופים של הופעות ביום חמישי האחרון (ככה זה השילוב של הורות ואהבת מוזיקה).
    לפני 3 שבועות אביב גדג' המרגש, מדהים, מחשמל, מצמרר בבארבי (ומצטער, אני פשוט לא אוהב את המקום הזה).
    שבוע אחרי כמובן לאונרד כהן (וגם אני מצטער שלא השקעתי את העוד 800 ש"ח לשדרוג המקום שלי).
    ובשבוע שעבר הופעת המחווה ל"סימנים של חולשה". ועל זה רציתי לספר קצת. המו כל הופעת מחווה (לא שהייתי ביותר מדי) שזה מופיע כל אמן\הרכב בשיר יחיד, קצת קשה לתת רשמים חדים. כל דבר מאוד נקודתי לאותו קטע.
    אבל בגדול, הערב הזה נע בין ביצועים הזויים (הביצוע ה???? לנפתלי הדג המסכן שעבר אירוע לא קל בהופעה…), למשעממים ושטחיים (אסף ארליך "רשע לבן") לביצועים מצוינים: גבע אלון וTREE בתני לי מקום, שילה פרבר בביצוע מ-ע-ו-ל-ה ל"עמוק בקצפת" וכמובן הזמר האהוב עלי נעם רותם שלקח את "חבל שאת לא" למקום אחר לגמרי אבל לא החטיא לשניה את המטרה.
    מה שהפריע לי היה שגם זמרים ותיקים, מוכשרים וכאלו שאני בטוח שהם לא חפיפניקים כמו רונה קינן, נראה היה שלא עשו יותר מדי הכנות. לפחות ב3 ביצועים היו טעויות במילים, לא מסוג הבלבולים שקורים, אלא פשוט שהחליפו מילים של בית אחד באחר אבל לחצי שורה בלבד. במופע מחווה מעין זה אני כן מצפה להצמדות למילים ולרעיון של הדיסק, אחרת זה סתם ערב קאברים.
    ובכלל, תוך כדי ההופעה גיליתי מה לדעתי עושה קאבר לטוב: לצד החדשנות שאני מצפה מקאבר ולצד הפרשנות החדשה, לפחות במעט, שהוא אמור לספר, אני כן מצפה למחוות קטנות לגרסת המקור. לא לעקוב תו אחרי תו אבל כן לתת כבוד כלשהו לאותה גרסת מקור.
    לכן הביצוע (הראשון) של "כמה יוסי" היה לא טוב בעיני (למרות שבתור שיר עצמאי לחלוטין אולי היה בו משהו מעניין) לעומת אותו ביצוע מדהים של "עמוק בקצפת" או של "חבל שאת לא".
    אכזבת הערב היתה מבחינתי ההחלטה לתת ביצוע שני בסוף הערב ל"כמה יוסי" של "אשכרה מתים". בעיני זה היה מיותר – למה דווקא לשיר הזה? למה בכלל? השיר הזה הוא הרי, למרות שהוא מצוין, הכי לא "סימנים של חולשה" מכל שירי האלבום. והביצוע עצמו היה מביך.

    ולסיכום העניין: היה מעניין, לעיתים אהבתי, לעיתים פחות ולעיתים הרגשתי נבוך. לא נורא – שבוע הבא האינדי שהוא אירוע מרגש ביותר לדעתי.

    כל טוב.

  3. Atar הגיב:

    אני שוקלת להגיע היום למסיבת השקה באוזנבר,
    אם יש מצב לטרמפיה הלוך-חזור או אחד מהם, לט מי קנואו במייל.
    תודה 🙂

  4. עמית הגיב:

    התנצלות על יותר מדי שיבושי מילים בתגובה שלי, במיוחד על "רעש לבן" שהך ל"רשע לבן"…

  5. Atar הגיב:

    אגב לא הייתי בהופעה של MUM, מה שמאוד לא אופייני לי
    אבל בהתחשב למצב הכספי אני דיללתי קשות את ההופעות שארצה להיות בהן.
    מה שכן, דווקא ביום של MUM הייתי בהלם כרך כי קיבלתי כרטיס חינם
    והיה ריק למדי ..שלי אישית זה לא ממש משנה..
    נהנתי בעיקר ממידנייט פיקוקס וערן צור ש"פירקו" את הצוותא
    (אתה רק יכול לדמיין איך איתן עולה על כסאות הצוותא ומשתחווה לבס שלו
    תוך כדי זה שהוא תלוי על אחד הכסאות..) זה בהחלט היה ההיילייט שלי בהלם.
    עוד ראויים לציון הם אנטיביוטיקה ומריונטה סול (שסוף סוף זכיתי לראות בהופעה)
    והסיומת של MESS לאותו היום גרמה לאזניים שלי לצלצל עד לבוקר למחרת 😛
    אז זה לא כזה נורא שהפסדתי את MUM.. למרות שזה תמיד מבאס להפסיד
    אמנים שבאים מחו"ל. גם את אדם גרין אפספס.

  6. יואב הגיב:

    היי, אם תהית, השיר ש-Mum הקדישו לחברה שלך ולבחור ההוא היה "I'm 9 Today", מאלבום המופת "Yesterday Was Dramatic, Today is OK".

    איזו הופעה קסומה הייתה 🙂

  7. מיכל הגיב:

    האם נראה לך אפשרי שנועם רותם יבטל את ההופעה הערב בביאליק?

  8. גיאחה הגיב:

    היי מיכל, אני מניח שאת מתייחסת לראיון שערכתי עם נעם רותם היום (לינק: http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,607,209,40956,.aspx).

    לא נראה לי שההופעה תבוטל. מקסימום הוא ישיר שירים של עמיר לב… 🙂

    עטר – התכוונת להשקה של דיגיטל_מי? ניפגש שם! (אין לי טרמפ. האמת היא שאין לי מושג איך אני חוזר)

  9. שמוליק כץ הגיב:

    אביב גדג' מבצע את "דגל שחור" של יהוא. אין לי מילים להוסיף, פשוט אין לי.
    פשוט תראו:

  10. עידו שחם הגיב:

    קול, שמח לשמוע שחגגת (ולפעמים לא) בהופעות השבוע. בטוח שמאז שעברת למרכז התקרבת להרבה יותר מוזיקאים. מי אמר שתל אביב לא שולטת במוזיקה? 🙂

    השבוע הלכתי רק להופעה של קואקס עקב הזמנה אבל היה כיף לאללה. היתה תחרות של בחורות עם גיטרות על הבמה (בהתאם לשם הסינגל), אני לא זוכר מתי היה כאן כיף סליזי ורוקנרולי שכזה עם קטינות סקסיות.

  11. נמרוד הגיב:

    הבחור מאחור היה הסאונדמן חובב החריף והבירה שהעבודה המיומנת שלו תרמה לא מעט לאיכות המופלאה של ההופעה הזאת.

  12. נתנאל הגיב:

    ההערה שלך לגבי קרוסלה ועמיר לב נכונה אובייקטיבית לגבי הרעש, אבל אני חושב שמה שהם עשו ביחד היה מרתק ומוצלח מבחינה מוזיקלית.
    הם ביצעו ביחד שני שירים: את "כבוי" (אני לא מכיר אותו מראש כך שאני מסתמך על מה שכתבת) ואת MY GIRL. היופי של הביצוע היה דווקא בכך שהוא חתר תחת המקור: במקום ההגשה הקולית הדומיננטית של עמיר לב עם מעטפת גיטרות מתונה יחסית (עד כמה שאני מכיר מהתקליטים, לא הייתי בהופעות שלו) – קיבלנו עומס של גיטרות שהחביא את המלים וחשף את הלחן, שהיה סוחף בפני עצמו. בסוף השיר הראשון היה גם דיאלוג גיטרות ארוך ומהנה בין תמר אפק לעמיר לב, והיה נראה שהם נהנים זה עם זה. הביצוע ל-MY GIRL היה עוד יותר סוער. אם התחושה בביצוע המקורי היא של מעין שיר מסע מאובק, הביצוע הזה היה כמו להיות בעין של סופת הוריקן. הקול השני של תמר אפק, ששרה בקול נשי וגבוה יותר מהרגיל, יחד עם הגיטרות הרועשות, יצר אצלי תחושת מתח ואפילו סכנה: מצד אחד שירה "נשית", מצד שני הרעש והקפיצות שלה על הבמה. הפרשנות שלהם לשיר טענה אותו בעוצמות בלתי רגילות, שלא מועברות בביצוע המקורי. לדעתי, שני השירים היו מההופעות הכי טובות שראיתי בזמן האחרון.

  13. ברק שגיא הגיב:

    אם יש משהו מרגיז, זה ללכת ל-5 או 6 הופעות של רמירז- בפסטיבלים, בלבונטין ונדמה לי גם במיוזיקרום (אולי מישהו יודע לאן הוא נעלם?), ושהמוצלחת שבהן תהיה, כנראה, זו שאתה ראית ?
    (טוב, אני מודה, שגם השקת האלבום, כשאירחו את קרולינה וקותימן היתה גדולה מהחיים, אבל צפופית משהו).
    ואולי פשוט תהנה קצת פחות, כדי שאפשר יהיה לישון בשקט בלילה? (-:
    אני מקווה שפרסקי והזאב (טנא), הערב ב"תמונע", יפצו.

  14. ברק שגיא הגיב:

    אה, ואת גדז' אני אראה בסופ"ש, אי"ה, באינDנגב, אז יופי שיופי. להתראות.

  15. NineLives הגיב:

    ביקורת לא ממצה בכלל על ההופעה של Mum!
    גם הביקורת שמצאתי ב-Ynet לוקה מאוד בחסר (התגובות לביקורת מגבות אותי)-
    http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3784778,00.html

    אולי הביקורת הבאה עושה קצת יותר חסד עם מה שבאמת היה בערב הנהדר הזה, אבל גם בה היה אפשר להוסיף עוד הרבה-
    http://www.mako.co.il/music-Magazine/reviews/Article-cacad3886ea1421006.htm

    יש לינקים לביקורות אחרות (ממצות יותר) שפורסמו באינטרנט?

  16. אייל הגיב:

    אק"א= אז קנואון אז?
    🙂

  17. נועה הגיב:

    לכבוד הוא לי להיכלל במונח "חברים אהובים"

    שיהיה כבר יום שישי!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *