תגובות לפוסט: עונג במה: לאונרד כהן

מאת: שמש שמש

שמש שמש — Mon, 28 Sep 2009 21:32:35 +0000

גם אני חיכיתי לFamous Blue Raincoat, הכי בעולם. עם זאת, השיר שהכי היכה בי היה who by fire, בתזמון מופלא של בין כסה לעשור.

מאת: נעם

נעם — Sun, 27 Sep 2009 05:13:31 +0000

האמת? ישבתי בשער 3 בחלק העליון ממש אבל בקרבה מספקת בכדי שלא להזדקק למשקפת. ההרגשה שלי היתה שהסאונד לוקה בכלך שמישהו החליט להחלישו בכדי שלא להחריש את אזני ה-1200 ש"ח, בחלק מהשירים נראה היה שהסאונדמאן מגביר את הווליום והרגשתי שאני בהופעה מדהימה ואז באה ההפחתה בעצמת הקול שהשפעתה הגדולה היתה בהד שהגיע מעמוד הרמקולים האחורי שפנה ליציעים הדרומיים.
גם המסכים יכלו לקבל זוית לכיוון היציעים ואז להוסיף מסך עליון למרכז.
בכל מקרה החוויה להיות חלק ממקהלה אדירה מחבקת ואוהבת היתה חד פעמית.
ומילה טובה לבנק דיסקונט שחילק לא רק 50,000 סטיק לייטים אלא גם 50,000 כריות לכסאות הנוראים. לכשלעצמי הייתי מוותר על התיק/צידנית שחולק ומצ'פר את הקהל בתוכניה שמחירה השערוריתי מנע ממני לרכוש אותה ועל כך אני מיצר כעת.
היה WOW ועוד איך.

מאת: אסף

אסף — Sat, 26 Sep 2009 18:08:47 +0000

גם מרחוק ובהעדר משקפת הייתה חויה של
פעם בחיים

מאת: א' נדב

א' נדב — Sat, 26 Sep 2009 15:57:36 +0000

כתבתי גם ביקורת: http://www.facebook.com/note.php?note_id=140218576724

מאת: מחוץ לקופסה

מחוץ לקופסה — Sat, 26 Sep 2009 12:38:40 +0000

רגע, אז באמת לא תכתוב שומדבר על אוקרביל? אני ממש רוצה לשמוע מה חשבת.. למרות שקראתי את המייל המרגש 🙂

מאת: בראוניז

בראוניז — Sat, 26 Sep 2009 11:12:03 +0000

לגבי הלשמוע עם השותפה לחיים עירומים במיטה – זה נכון. וזה הפך את כל החוויה שלי בהופעה למוזרה ביותר, כיוון שידעתי שהאקס שלי נמצא באותו מקום, רק על הדשא, וכך הוא הועלה אסוציאטיבית כמעט בכל שיר ("I'm your man", "hallelujah" "who by fire"), מה שגרם לי, ובכן, לתחושת מועקה רבתי. ניסיתי להזכיר לעצמי שאני בפאקינג הופעה של ליאונרד כהן ושעלי להתרכז בהווה, בהווה ולא בעבר. לא בהצלחה יתרה. אני לא ראיתי את הסטליסט כך שכל שיר הפתיע אותי, כל הערב ליחששתי לאחי שישב לצידי, הנה, פיימוס בלו ריינקוט, זה השיר הבא, אבל דודתי, שעשתה את שיעורי הבית שלה וצפתה בדיוידי מלונדון אמרה, לא, אין סיכוי, הוא לא ינגן את זה.
אבל זה היה השיר הבא. וכך נגאלתי מכל תחושת המועקה, בשיר הזה, שליווה לא את זוגיותי אלא את פרידתי, והזכיר לי שכן, היה לי עצב בעיניים והוא, חשב שזה יהיה כך תמיד, אז הוא מעולם לא ניסה להסירו. וזה היופי, וזו הגדולה, כי גם בתוך חמישים אלף איש ידעתי שליאונרד כהן שר את חיי.

גם חשבתי עליך, גיאחה, ועל העונג קרב משנה שעברה, ניבאת את הווה

מאת: אייל מרדיו פרימיום

אייל מרדיו פרימיום — Fri, 25 Sep 2009 21:17:01 +0000

מדהים איך חווית ההופעה שלך בארץ דומה להפליא לחווית ההופעה שלי בפראג

http://premiumradio.blogspot.com/2009/09/blog-post.html

גם אני התרגשתי מאד מ -Famous Blue Raincoat,
זכית בצ'לסי הוטל, כי לי הוא היה חסר בפראג,
אבל כל השאר דומה בכל ההופעות שלו: בלונדון, ברלין ובכל זאת
זה מרגש כאילו זה נשמע בפעם הראשונה.

דבר אחד לבטח שונה בין ההופעה בארץ להופעה בפראג, הצ'כים היוה מאד מנומסים,
כמעט כמו בקונצרט של מוסיקה קלאסית, למרות שהם היו קהל נלהב, ואוהב בלי די.
אבל אנחנו הקהל הכי טוב בעולם, שר מפרגן, שמח וגם כן אוהב בלי די.
וגם היידה ביבי !

מאת: y

Fri, 25 Sep 2009 20:15:00 +0000

רשמים יפים גם כאן :
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1241269

מאת: תמיר

תמיר — Fri, 25 Sep 2009 16:26:50 +0000

הדבר שאהבתי כל כך ב'קח את הוואלס' היה הליווי של האחות הבלונדינית בכובע, כשהיא שרה:
take this waltz x2 בפזמון.
זה היה כל כך אולד פאשן , שאנסוני ומהמם.

מאת: תמיר

תמיר — Fri, 25 Sep 2009 16:20:55 +0000

גיא, ביקורת אמיתית ומעולה. בדיוק מה שהרגשתי. אני הייתי ביציע 12. אמנם טיפה יותר טוב מיציע 13, אבל רחוק כל כך. גם הסאונד היה חלש ולא הכניס אותי כלל להופעה. זה היה כמו להיות צופה מהצד. גם אני התחרטתי שלא קניתי כבר כרטיסים ב1200 בשביל להיות באמת בהופעה.
מעבר לזה שהשירה של לאונרד היא אישית כשלעצמה, העיבודים של הלהקה, אלה שכבר שמעתי באלבום מלונדון ובאחרים היו קצת חסרי מעוף ומשמימים. אני מעדיף עיבוד עירום, שכולל את כהן יושב עם גיטרה ספרדית ולידו זמרת ליווי אחת וסקסית. וכל זה מתרחש במועדון חשוך ודחוס עשן.
אבל הכל התרחש באצטדיון רמת-גן, יחד עם חמישים אלף צופים, מסכים והמון סקסופונים. האמת היא שהאחיות האלו שהוא טרח להציג כל כך הרבה פעמים היו מעולות בחלק מהמקרים.
בכל מקרה קשה לי מאוד לבקר בצורה שלילית מדי את לאונרד כהן, הרי לא היו לי ציפיות בכל מקרה, ידעתי שזה מה שהולך להיות. הרי המוסיקה של כהן לא מתאימה כלל לאצטדיון כמו זה, ובכלל אני אוהב ממש רק את ארבעת האלבומים הראשונים של היהודי הגאון. ( הללויה לא עושה לי את זה) אז לרגעים הטובים של ההופעה:
1. Who By Fire.
2. ההפתעה: צ'לסי הוטל.
3. הרבע שעה אחרי ההפסקה: סוזאן, סיסטרס אוף מרסי.
4. הפריטה על הגיטרה ב'אשה צועניה'
5. Take This Waltz

וההדרן שלא נגמר, כן זה היה מפתיע.

מאת: June

June — Fri, 25 Sep 2009 13:43:54 +0000

אני גאה שהייתי סטיקלייט בקהל.

קשה להאמין שאדם שחגג השבוע 75 מקפצץ ביציאה מהבמה בכזו חינניות!

מאת: גיאחה

גיאחה — Fri, 25 Sep 2009 08:59:45 +0000

ברק – קלינג באמת כתב נהדר בנענע, ונגע בנקודה שגם אני חשבתי עליה רבות ושכחתי לציין: לאונרד כהן הוא זמר ששומעים לבד, מקסימום עם השותפה לחיים, במיטה, עירומים. המעבר הזה לאינטימיות מאולצת של 50 אלף איש הוא מהלך מופרך, מדהים, אידיוטי ומרתק.

לכל מי שעוד לא קרא – לינק http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=667441
ולקלינג – סחטיין בנאדם. הביקורת הכי טובה שקראתי בינתיים להופעה הזו.

מאת: ראניה

ראניה — Fri, 25 Sep 2009 08:47:15 +0000

קטע,אני נשבעת שכשחזרתי מאוקרביל ריבר רציתי לעשות בדיוק אותו דבר בבלוג הצנוע שלי ,
פשוט לכתוב וואו.

מאת: נדב

נדב — Fri, 25 Sep 2009 08:34:00 +0000

ראיתי אותו לפני 4 חודשים בחו"ל, ואחזו בי צמרמורות. לכן, אני כל כך שמח לשמוע שלמרות הארגון הקלוקל (לפחות ממה ששמעתי) ובחירת המיקום האומללה, עם ישראל שנכח בהופעה היה שותף להרגשה שלי ויצא מאושר טיפה יותר מההופעה הזו.

מאת: דני

דני — Fri, 25 Sep 2009 07:16:01 +0000

מזדהה עם כל מילה, זה בדיוק מה שגם אני חשבתי על השירים האלה (הללויה ומעיל-גשם). רק שאני חוויתי את כל ההופעה דרך מדי חברת-הסדרנות שעבדתי בה, מה שאומר שמצד אחד הייתי קצת לא מרוכזת, אך מצד שני קיבלתי כמה גרושים על לעמוד למטה בדשא, לבדוק כרטיסים-יקרים-מדי, ולהתרוצץ באיזור כשהמאסטרו עושה באלאנס (אגב, בבאלאנס הוא שר גם את "Democracy" ואני לא זוכרת את זה מההופעה, יכול להיות שזה היה בונוס?).

מאת: ברק

ברק — Fri, 25 Sep 2009 07:06:14 +0000

ואגב, הדרך היחידה לתקן את הטעות ולעבור חוויה מתקנת על הדשא היא לגנוב לו את הרווחים מהסיבוב הופעות האחרון.
יש מתנדבים? אפשר לפנות לקלי לינץ'..

מאת: ברק

ברק — Fri, 25 Sep 2009 07:01:06 +0000

אני ישבתי בשער 12 והייתה לי תחושה שגם לו הייתי משאיל מגלילאו את טלסקופו האמין לא הייתי רואה שום דבר.
בהופעה של אוקרביל ריבר יכולתי לספור את הזיפים של וויל שף.

"מי באש" והמעיל הכחול, שגם לטרומפלדור היו מספיק אצבעות כדי למנות את השירים בעולם שאני אוהב יותר ממנו, אכן היו שיאי הערב.

אבל אני מודה. כשהגעתי הביתה והאזנתי לו בבדידות מזהרת התרגשתי יותר.

נראה לי שאישית אני מעדיף אותו בגירסה מינימליסטית ככל שניתן, כמו באלבומים הראשונים.

אני מקווה שאני לא גונב לך סעיף מהעונג הקרב ובא, אבל הביקורת בנענע הייתה ממש טובה.

אם הפרפקציוניזם בנפשך, אתה יכול לתקן טעות קטנטנה-יצא לך באידבות במקום באדיבות.

מאת: לה לה

לה לה — Fri, 25 Sep 2009 06:36:01 +0000

אני בדר"כ קוראת שקטה בעונג אבל הפעם הרגשתי שאני פשוט חייבת להגיב.

העונג במה היה מדויק להפליא. הופעה שהתחילה בצורה קצת יבשה, במיקום לא מתאים (הכי הרגיזו אותי האנשים שהסתובבו בין השורות וצעקו "קולה, פופקורן, בירה! בזמן השירים. אם אני ארצה משהו אני אגש לדוכן, מבטיחה), אבל צמהה לאחד מהארועים המרגשים שבהם יצא לי להיות. זו הייתה ההופעה הראשונה בחיי שבה הגעתי עם הרכב משפחתי מלא שנהנה והתרגש יחד למרות טווח גילאים של 30 שנים, פחות או יותר. כולם שרו, נופפו בסטיק-לייטס והתרגשו נורא.

היה נפלא.